# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/ahavat-chaverim/381/329/7/

משל על ענין שהזהיר להתפלל על צרת חברו ששמעתי בשם רבי יודל, ששמע מפיו הקדוש משל למלך שהרחיק את בנו. (אמר המעתיק שמעתי מפי רבי יצחק דב מטירהאוויצע ששמע מפי רבי יודל משל על ענין הנ"ל וכפי הנראה שלזה המשל כון המחבר זכרונו לברכה על־כן ראיתי להציגו כאן, וכך שמעתי): רבנו זכרונו לברכה אמר לר' יודל שסגלה לגדלות שיתפלל על צרת חברו. ושאל אותו רבי יודל: אדרבה לכאורה מזה יתוסף לי גדלות, שאני מתפלל בעד חברי מסתמא אני חשוב יותר מחברי.

השיב לו רבנו זכרונו לברכה בדרך משל: למלך שכעס על בנו והרחיק אותו ממנו. אחר־כך הלך הבן ופיס את אביו וחזר וקרבו. אחר איזה זמן חזר וחטא הבן לפני אביו, וחזר המלך וגרשו מפניו, וחזר הבן ופיסו עוד הפעם, וכן היה כמה פעמים שהבן מלך כשחטא לפני המלך - גרשו מפניו, וכשפיסו חזר המלך וקרבו. פעם אחת חזר וחטא הבן מלך לפני אביו, וכעס המלך עליו מאד. ונתישב המלך: מה יהיה התכלית שאני אגרשו, ואחר־כך כשילך הכעס ממני אזי יבוא ויפיס אותי עוד, איני רוצה בכך, רק אני רוצה לגרשו בתחבולה כזו שלא יוכל עוד לבוא לפני לפיס אותי. מה עשה המלך, העמיד שר אחד מהשרים שלו בינו ובין הבן מלך, וצוה להשר: כשיבוא הבן מלך לילך אצלי לרצות ולפיס אותי, אזי לא תניח אותו לילך אצלי. וכן היה, שבא הבן מלך כמה פעמים, ורצה לילך לפיס את אביו, ולא הניחו השר כי כן צוה עליו המלך. וכן היה כמה פעמים. אחר־כך ראה השר הנ"ל גדל הכסופים שיש להבן מלך אל אביו, ושיש לו יסורים גדולים מאד בלי שעור מזה שאינו יכול לבוא לפני אביו, אפלו לפיסו. ונתישב השר מאחר שהוא מתגעגע כל־כך אל אביו מסתמא יש להמלך גם־כן יסורים גדולים שאין הבן יכול לבוא לפניו. כי כפי גדל כח החשק של החושק, כן הוא מעורר חשק גדול בהנחשק. והיה לו רחמנות גדול עליהם וגם היו לו יסורים גדולים מזה, כי אמר בדעתו כי הלא אני הוא הגורם לזה, כי אני הוא המסך המבדיל ביניהם ואני גורם יסורים להמלך ולהבן מלך.

ונתישב השר בדעתו, מסתמא בודאי יש איזה תחבולה שיוכל להתפיס הבן מלך עם המלך, כי בודאי לא יעשה המלך דבר כזה שיהיו לבנו יסורים תמיד שלא יוכל לבוא לפניו תמיד, וגם להמלך בעצמו יש גם־כן יסורים. על־כן נתישב זה השר בודאי זה הדבר אינו תלוי אלא בי שאני בעצמי אלך אל המלך לבקש בעד הבן מלך שימחל לו עוד ויקרב אותו לפניו. וכך עשה השר, והלך להמלך וספר להמלך גדל תשוקתו שיש להבן מלך, ובקש מהמלך שימחל לו. ותכף נתרצה המלך ולקח הבן מלך והחזירו למקומו הראשון.

והנמשל מובן ממילא, כשיש לו לחברו חס ושלום איזה יסורים הן בגשמיות הן ברוחניות צריך כל־אחד לומר שזאת בודאי על ידי, על ידי עוונותי, ואני הוא המסך המבדיל בין המלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא ובין העולם. הקדוש־ברוך־הוא רוצה תמיד להשפיע כל טוב לבניו, אך אני הינו עוונותי, הם המסך המבדיל לזה. והעקר העצה לזה שאני בעצמי אבקש להמלך בעד חברי. ובודאי לא יהיה לו גדלות, כי עקר הגדלות מה שאחד מתגאה על חברו היא שיש לו מעלה יתרה מה שאין בחברו, אבל כשיחשב מה שאין בחברו המעלה זו הן בגשמיות הן ברוחניות היא רק מחמת שאני המסך המבדיל בינו ובין הקדוש־ברוך־הוא שרוצה להשפיע תמיד כל טובו, בודאי לא יהיה לו גדלות, אדרבא על־ידי־זה ישבר גאותו ויזכה לענוה באמת: (שם, תמז.)