# עין טובה

> מקור: https://rabenu.app/books/ahavat-chaverim/382/152/

אני מחיה עצמי עם מה שהזכרתי במכתבי מענין 'אזמרה'. ואם אתם הייתם הולכים בזה כמוני כבר הייתם כשרים יותר ממני! אך גם אני שמח על חלקי תהלה לאל. ואי אפשר להאריך עתה. נתן מברסלב: (עלים לתרופה, שטו.)

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות. ואפלו מי שהוא רשע גמור צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל־ידי־זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות על־ידי־זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויוכל להשיבו בתשובה. וזה בחינת (תהלים לז): ''ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו'', הינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות ואף־על־פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף־על־פי־כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב, ששם אינו רשע. וזהו "ועוד מעט ואין רשע", שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדין ששם אינו רשע, כי אף־על־פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדין כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו. ועל־ידי־זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע ואתה דן אותו לכף זכות, על־ידי־זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות עד שישוב בתשובה על־ידי־זה. וזהו 'ועוד מעט ואין רשע' על־ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב ששם אינו רשע, על־ידי־זה 'והתבוננת על מקומו ואיננו' הינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על־ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב איזה נקדה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על־ידי־זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות והתבוננת על מקומו ואיננו כנ''ל: (לקוטי מוהר"ן ח"א, תורה רפב.)

◇

והנה מבאר לעיל שעל ידי הדמימה והשתיקה ששותקין לחברו כשמבזין אותו על־ידי־זה זוכה לתשובה, שהיא בחינת כתר כנ''ל עין שם, כי סיג לחכמה שתיקה כנ''ל, כי צריכין לזהר מאד לדון את כל אדם לכף זכות, ואפלו החולקים עליו ומבזין אותו צריך לדונם לכף זכות ולשתק להם ועל־ידי־זה נעשה בחינת כתר, כמובא במדרש: משל לאחד, שמצא את חברו שהוא עושה כתר אמר לו: בשביל מי, אמר לו: בשביל המלך. אמר לו: כיון שהוא לצרך המלך, כל אבן טוב שתמצא ־ תקבענו בו (ויקרא רבה פרשה ב). כך כל אחד מישראל הוא בחינת כתר להשם יתברך וצריך להכניס בו כל מין אבנים טובות שאפשר למצא, דהינו שצריכין להשתדל לחפש ולבקש אחר כל צד זכות ודבר טוב שאפשר למצא בישראל ולדון את הכל לכף זכות, כי הם בחינת כתר להשם יתברך כנזכר לעיל וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות): הוי דן את כל אדם לכף זכות. נמצא, שעל ידי שדנים את הכל לכף זכות שעל־ידי־זה שותקין לו כשמבזה אותו כי מוצאין בו זכות, שאינו חיב כל כך במה שמבזה אותו כי לפי דעתו וסברתו נדמה לו שראוי לו לבזות אותו וכו', על־ידי־זה נעשה בחינת כתר, הינו כנ''ל שעל ידי הדמימה והשתיקה נעשה בחינת כתר, כנ''ל: (שם - תורה ו בסופה.)

◇

צריך לשמר מאד את הזכרון שלא יפל לשכחה, דהינו שיזכר תמיד בעלמא דאתי, ולא ישכח. וכך ראוי להיות מנהג איש הישראלי, שתכף בבקר בהקיצו משנתו, מיד כשיפתח את עיניו קדם שיעשה שום דבר, יזכיר את עצמו תכף בעלמא דאתי, וזהו זכרון בכלליות. ואחר־כך צריך להמשיך הזכרון בפרטיות, דהינו שיגדיל דעתו בכל מחשבה דבור ומעשה, ולהסתכל ולהתבונן היטב על כל הסבות והענינים שהשם יתברך מזמין לו ומגלגל עמו בכל יום ויום, כי כל יום יש בו מחשבה דבור ומעשה משנה מחברו, וצריך שתדע שהשם יתברך מצמצם אלקותו מאין סוף ואין תכלית, עד נקדת המרכז של עולם הגשמי שהאדם עומד עליו, ומזמין לכל אדם "מחשבה דבור ומעשה" לפי היום ולפי המקום ולפי האדם, ומלביש לו בהם רמזים כדי לקרבו לעבודתו. בכן צריך להסתכל על כל זה להגדיל דעתו ושכלו, להבין הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בהם, להתקרב אליו בכל פעם מכל מקום שהוא. כי בכל הענינים ובכל המלאכות ובכל המשא ומתן, ובכל הדברים שבעולם שהשם יתברך מזמין לאדם בכל יום ויום, בכלם יש בהם רמזים פרטיים כנ"ל. (וכל זה כלול בדברי חז"ל (ברכות מא.): בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו (ברכות ל"ה)). וצריך להגדיל דעתו ולהסתכל על זה היטב להבין רמיזותיו של השם יתברך: (קיצור לקוטי מוהר"ן - תורה נד, אות א.)

כדי לשמר את הזכרון הנ"ל, צריך לשמר את עצמו שלא יפל לרע עין, שהיא מיתת הלב, שעל־ידי־זה בא שכחה ונפגם הזכרון, ולבו מת בקרבו, ואינו זוכר את תכליתו הנצחי, שצריכין לזכר זאת בכל יום ולאדבקא מחשבתה בעלמא דאתי, ועל־ידי רע עין אינו משים לבו לכל זה: (שם, אות ז.)

ויש כמה בחינות ברע עין, יש שעינו צרה בהתנשאות של חברו, וכן יש כמה בחינות בזה, וצריך לשמר את עצמו מזה מאד שלא יהיה לו שום עין רעה על חברו כלל, וכן צריכין להתפלל הרבה להשם יתברך שינצל מרע עין של חברו, ומי שאינו מרגיש בעצמו שיוכל לעמד כנגד הרע עין להכניעו, צריך לברח ממנו, אבל מי שיכול לתקנו צריך לתקנו: (על דרך שעשה יעקב אבינו עליו השלום להכניע עינו הרעה של עשו בדברים, שאמר לו אינך כדאי לשנא אותי על הברכות וכו', ובמנחה שנתן לו להשביע עינו הרעה): (שם, אות ח.)

גם צריך לשמר את העין מכח המדמה, ואפלו מי שהוא טוב עין צריך לשמר עצמו מזה. כמו שאנו רואין בחוש, שאפלו מי שיש לו ראיה יפה, יכול לטעות עצמו על־ידי שרואה מרחוק ונדמה לו הפך מן האמת וכו'. כן הוא בעיני השכל בכמה בחינות, כגון לפעמים נדמה לו שחברו נוטה מן האמת (וכמאמר חז"ל: וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו. וכן טעות של נבט והרבה גדולים) או שעושה כנגדו שלא כהגן וכו', ומחמת זה יש בלבו עליו ויוכל להתעורר על־ידי־זה מחלקת. ונדמה לו שחולק על חברו לשם שמים, ובאמת הכל בא מטעות של כח המדמה, שנדמה לו על חברו דברי שקרים ובדויים. וכן יש בזה כמה בחינות מה שעיני השכל נוטים מהאמת על־ידי טעות של כח המדמה, כי כח המדמה יכול להטעות אפלו למי שהוא טוב עין. על־כן צריכין לזה שמירה יתרה לשמר עצמו מאד מטעות של המדמה: (שם, אות ט.)

וזה זוכין על־ידי ששומרין את עצמו מאד מלשון הרע מלאמרו ומלקבלו, כי על־ידי לשון הרע מתגבר המדמה ופגם הזכרון הנ"ל, שהוא תלוי בתקון העינים כנ"ל. וכח המדמה הוא כח הבהמיות, כי גם בהמה יש לה כח המדמה, ונסתלק ממנו הדעת, ואזי נופל מאהבת השם יתברך לאהבת הבהמיות, שהם כל התאוות הבאים מכח המדמה, שמתגבר ביותר על־ידי לשון הרע כנ"ל: (שם, אות י.)

מי שהוא טוב עין זוכה לאמת, ועל־ידי־זה זוכה לדבקות אמתי בהשם יתברך: (שם, אות יז. )

◇

כלל ברכות הראיה הוא להכניע הרע עין על־ידי הברכה שמברכין על הראיה. כי הברכה היא בחינת טוב עין, בחינת טוב עין הוא יברך. כי כל מה שרואין צריכין להבין ממנו רמזים לעבודת ה', בפרט כשרואין איזה דבר חדוש. אבל הרע עין רוצה להתאחז בכל דבר שרואין, ומשכח מהלב זכרון הנ"ל שהם בחינת רמזים הנזכרים לעיל. על־כן תקנו ברכה על כל דבר חדוש שרואין, כי על־ידי הברכה שהיא בחינת טוב עין הוא יברך, על־ידי זה מכניעין הרע עין, ועל־ידי זה יכולין להזכיר את עצמו בה' יתברך מכל דבר שרואין וכנ"ל.

וזה בחינת ברכת שהחינו שצריכין לברך כשרואין את חברו שחביב עליו. כי אהבת חברו יקר מאד, כי אהבה היא הפך הרע עין, דהינו שאין עינו רעה בחברו, אדרבא הוא חביב לו ושמח בראיתו. וזה יקר מאד כי על־ידי זה יכולין לזכר בה' יתברך כנ"ל. ועל־כן מברכין על זה שהחינו וכו', כי זה עקר החיות כשמבטלין השנאה והנצחון של הרע עין וזוכין לאהב אחד את חברו. כי עקר החיות היא כשהארבעה יסודות מתנהגים במזג השוה, כי כל הבריאה כלה מלאה נצחונות, כי הכל נברא מארבעה יסודות שהם: אש רוח מים עפר, שכנגדם הם "דומם צומח חי מדבר". וכלם הם הפכיים זה לזה, כי זה קר וזה לח, זה חם וזה יבש וכו' כמובא. אבל עקר קיום הבריאה היא דיקא על־ידי הרכבתם יחד במזג השוה. כי כל הדברים מרכבים מארבעה יסודות וכל אחד מהיסודות מתגבר בכחו לבלי להתבטל לגמרי נגד חברו. כי אם יתבטל לגמרי, אם כן יהיה חסר מהדבר יסוד אחד ויתבטל מציאותו. אבל אף־על־פי־כן חלילה שהיסוד יתגבר יותר מדאי, רק להתגבר בכחו כפי המדה שצריך לתן באותו הדבר באפן שיתמזגו כל הארבעה יסודות במזג השוה. כגון יסוד האש שבחי צריך להתגבר ולנצח שלא יתבטל נגד יסוד המים שבחי כדי שלא יתקרר החי וימות. אבל חלילה לו להתגבר יותר מדאי, כי אז גם־כן יתבטל הבעל חי וימות מרבוי החמימות. וכן בכל הארבעה יסודות שבכל הדברים, כי ה' יתברך ברא כל הבריאה בשביל הנצחון דקדשה:

כי זה ידוע שהכל נברא בשביל האדם, ועקר מעלת האדם על הכל, אפלו על המלאכים, היא מה שהוא בעל בחירה. ועקר הבחירה היא בחינת נצחון, כי זה עקר מעלת הבחירה מה שיש מתנגד שרוצה למנעו מדרך החיים שהם התאוות והמדות רעות והמונעים והמסיתים וכו' שרוצים להטותו מדרך האמת. והוא מתגבר כנגדם לנצח אותם, שעל־ידי זה שגבה מעלתו וזוכה למה שזוכה אם יזכה לעמד בנצחון מלחמה הזאת. ועל־כן מחמת שהכל נברא בשביל זה, על־כן ברא ה' יתברך כל הבריאה מפעלות משנות מאד, וכלם כמנצחים זה את זה וכנ"ל, אבל עקר קיומם כשהנצחון הוא כרצון הבורא יתברך שהטביע בהם הנצחון במזג השוה באפן שיתקימו על־ידי הנצחון דיקא כשהוא במזג השוה וכנ"ל. אבל תכף כשאחד מהיסודות עובר הגבול ומנצח יותר מדאי אזי נחרב הדבר, כי מזה בא כל החולאת רחמנא לצלן כידוע. והכל הוא רמז להאדם שהכל נברא בשבילו שידע שצריך להתגבר בנצחון גדול כל ימיו. אבל הנצחון צריך להיות באמת לאמתו בשביל ה' יתברך, בשביל קיום העולם שעומד על התורה ועבודה, וגם לא שיהיה לו חס ושלום נצחון של שקר בשביל כבוד ותאוות עולם הזה שזה הנצחון הוא הריסת העולם חס ושלום.

ועל־כן אפלו מי שנראה לו שכונתו אל האמת שרוצה בנצחון בשביל לגמר איזה מצוה או דבר שבקדשה, אף־על־פי שבזה צריכין להיות חזק מאד, אף־על־פי־כן צריך להסתכל היטב שלא יגיע חרבן והריסה חס ושלום על־ידי זה, כי שנאוי המחלקת וגדול השלום. על־כן צריכין להשתדל למעט במחלקת בכל מה דאפשר אף־על־פי שנדמה לו שחולק לשם שמים. מכל שכן וכל שכן שצריך להסתכל על עצמו אם כונתו לשמים, כי הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

ועל־כן כשרואין את חברו שחביב עליו זה יקר מאד מאד וכל התורה תלויה בזה, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח). ואמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. כי כל בני אדם משנים בדעותיהם זה מזה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והכל מחמת בחינה הנ"ל, שה' יתברך ברא הכל בשנויים רבים לאין קץ וכל אדם דעתו משנה מחברו. ובקדשה צריכים כל הבחינות הנזכרות לעיל שכתבנו לענין התמזגות הארבעה יסודות. כי כל המדות והדעות של כל אדם הוא כפי התגברות היסודות שבו שמהם כל המדות כמובא. שמי שמתגבר בו ביותר יסוד זה הוא חזק באותה המדה ודעתו נוטה לזה. וחברו להפך וכו'.

ובקדשה מי שכונתו אל האמת צריך בודאי להיות חזק מאד בדעתו ובמדותיו הטובים שבחר לו ובהדרך הישר שבחר לו, ולבלי להניח את עצמו להתנצח חס ושלום משום אדם: כי צריכין להיות עז כנמר בעבודתו יתברך כידוע. אבל אף־על־פי־כן צריכין שלא יהיה הנצחון יותר מדאי שלא יהיה שונא לחברו בשביל שאינו מתנהג בדרכו. ויתנהג עם חברו במזג השוה, דהינו שאף־על־פי שצריך להיות חזק מאד בדרכו הטוב, אף־על־פי־כן יסתכל על חברו גם־כן בעין טובה וישתדל למצא בחברו גם־כן איזה טוב באפן שיהיה לו אהבה עם חברו ולא יהיה לו עין רעה בחברו חס ושלום. ואז יכול לקבל רמזים טובים לעבודתו יתברך מכל אדם שבעולם שיפגע בו, בבחינת מכל מלמדי השכלתי וכו'. כי אינו מתירא שחברו חס ושלום ידיחו מן האמת שבלבו חלילה, כי הוא חזק בדעתו ובדרכו הטוב מאד כראוי. אך אף־על־פי־כן אין עינו רעה בחברו ואוהב את חברו גם־כן, אף־על־פי שאינו הולך בדרכו. כי אולי הוא צריך לילך באותו הדרך שבחר לו, כי אולי לפי שרש נשמתו צריך לילך בדרך זה. ואפלו אם רואה שחברו אינו הולך בדרך הישר, אף־על־פי־כן הוא דן אותו לכף זכות ומשתדל למצא בו גם־כן איזה נקדה טובה כאשר הזהירנו הוא זכרונו לברכה על זה מאד כמבאר בדבריו הקדושים בכמה מקומות. ואם אפשר לו לדבר עם חברו באמת ובתמימות בלי נצחון של שקר להטות חברו אל האמת להשיבו לדרך הישר מה טוב ומה נעים. ואם לאו אף־על־פי־כן אינו שונא אותו אדרבה אוהב אותו גם־כן, כי משתדל למצא בו גם־כן נקדות טובות כדי שיוכל להתמזג עמו ולאהב את עצמו עמו. וזה עקר קיום העולם, כי בהכרח שיהיה נצחון ושנוי דעות, כי אין שני בני אדם שוין וכנ"ל. אבל צריכין שיהיה ביניהם התמזגות והכרעה לטובה שלא יתנו אחיזה חס ושלום להרע עין שמפיל שכחה חס ושלום. כי האדם צריך שבכל מה שרואה בעיניו יזכיר את עצמו בה' יתברך על־ידי הרמזים שה' יתברך מרמז לו בכל דבר וכנ"ל. ובפרט כשרואין את חברו שיכולין לדבר עמו בפרוש מהתכלית. כי בכל עת שפוגעין באיזה אדם בפרט בחברו החביב עליו, צריכין תכף להזכיר את עצמו בתכלית העולם הבא, כי מהאדם יכולין להבין ולשמע ביותר רמזים שהם בחינת זכרון הנ"ל. כי מכל הדברים שבעולם יכולין לשמע ולהבין רמזים כנ"ל, כמו שכתוב: "(כי) שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים ויגד לך, או שיח לארץ ותורך ויספרו לך דגי הים" (איוב יב). וזה בחינת מה שכתוב בשלמה: "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה וכו'" (מלכים א, ה), דהינו שהיה מבין מכלם רמזים להבין מהם גדלתו של יוצר בראשית ולהתקרב על־ידי כלם לעבודת ה' יתברך. אבל מבחר כל הבריאה הוא האדם שגדרו 'חי מדבר', שממנו יכולין להבין רמזים יותר מכלם. כי בו רואין גדלת הבורא יתברך יותר מכלם, וגם יש בו דעה ודבור ויכולין לדבר עמו ולשמע ממנו רמזים באתגליא ובאתכסיא [בגלוי ובהסתר] ביותר מכלם. אבל לעמת זה יש חסרון באדם ביותר מכלם, כי מחמת שהאדם הוא בעל בחירה ובעל נצחון ביותר, ויכול להיות בהפך חס ושלום, שחברו יטה דעתו מן האמת מחמת נצחונו הרע שאינו יכול לסבל האמת, כי נצחון אינו סובל את האמת כנ"ל.

על־כן מי שהוא בר דעת וחפץ באמת צריך להשכיל על דרכיו כשפוגע עם האדם שיראה להנצל מבחינת רע עין בכל הבחינות. והעקר הוא האמת שיהיה חזק בהאמת בתכלית. ואף־על־פי־כן ימצא גם בחברו נקדות טובות ויאהב אותו, ואז יכול לשמע ולהבין רמזים מכל אדם שבעולם. ובשביל זה צריך לברך שהחינו כשרואה חברו החביב עליו. כי זה עקר הקיום והחיות של כל הדברים, ובפרט של האדם כשיש אהבה ושלום שהיא בחינת התמזגות היסודות כראוי, שעל־ידי זה עקר חיות וקיום העולם וכנ"ל: (לקוטי הלכות - ברכות הראיה וברכות פרטיות ה, אות ו.)

◇

הרואה את חברו לאחר שלשים יום מברך שהחינו. לאחר שנים עשר חדש מברך מחיה המתים:

כי איתא בדברי רבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא (בסימן עב) שעל־ידי שרואין את עצמם עם הצדיק על־ידי זה מקבלין גדלה. ועקר הגדלה היא שפלות וכו'. כי על־ידי הראיה מתנוצץ המח, וכפי ההתנוצצות המח כן מקבלין גדלה ועל־ידי זה נמשכין באורי התורה. ועל־ידי זה נמשך בושה, והבושה היא תשובה. ותשובה היא בחינת שבת בחינת חיים נצחיים. הינו שנחיה השפלות שיש בכל אחד מישראל וכו'. שזה עקר תחית המתים שהשפלות של כל אחד יהיה נחיה וכו', עין שם כל זה היטב:

נמצא שעל־ידי מה שרואין את עצמם עם הצדיק על־ידי זה נעשה בחינת תחית המתים כנ"ל, וכמבאר היטב במאמר הנ"ל עין שם. ואף־על־פי שהעקר הוא הצדיק הדור בחינת משה שיש לו זה הכח שעל־ידי ראיתו לבד מתנוצץ המח וכו' עד שיהיו זוכין על־ידי זה לבחינת תחית המתים כנ"ל עם כל זה בכל אחד מישראל יש נקדה טובה שהיא בחינת צדיק, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בסימן לד). והנקדה טובה הזאת שהיא בחינת צדיק, הוא בחינת משה, כי משה רבנו הוא כלליות כל ישראל, והוא מתפשט בכל בני ישראל, וכל אחד מישראל יש בו בחינת צדיק בחינת משה וכמובן גם־כן במאמר הנ"ל ובמקום אחר (בסימן כו בלקוטי תנינא), שמשה רבנו מתלבש בכל אחד מישראל. ועל־כן גדול השלום ואהבה שבין ישראל, כמו שכתוב: ואהבת לרעך כמוך, ואמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. כי על־ידי האהבה שבין אחד לחברו על־ידי זה נכללין זה בזה ומאירין זה בזה ומקבלין דין מן דין. כי עקר האהבה היא, שיהיו רואין זה את זה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (בסימן קפג) על מאמר רבותינו זכרונם לברכה - סנהדרין היתה כחצי גרן עגלה כדי שיהיו רואין זה את זה. שעקר האהבה שיהיו רואין זה את זה, שלא יוכלו כל אחד לסבל כלל שלא יראה את חברו וכו' עין שם. כי כשרואין זה את זה, אזי מקבלין דין מן דין [זה מזה] ומתנוצץ המח של כל אחד על־ידי חברו. כי בכל אחד יש נקדה טובה שהיא בחינת צדיק בחינת משה לגבי חברו, ועל־כן על־ידי ההסתכלות מתנוצץ המח כנ"ל.

ועל־כן עקר החיות על ־ידי השלום והאהבה שבין ישראל שהוא בחינת רואין זה את זה, כי עקר החיות היא מהמח והשכל, בבחינת החכמה תחיה וכו', ועקר התנוצצות המח הוא על־ידי שרואין זה את זה כנ"ל, שעל־ידי זה זוכין לבחינת חיים נצחיים בחינת תחית המתים כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית, כג.): או חברותא או מיתותא [או חברים או מות], כי עקר החיות הוא על־ידי אהבת החברים, שעל־ידי זה מאירין זה בזה ומתנוצץ המח שזה עקר החיות בחינת תחית המתים, כי עקר החיות הוא אהבה ושלום. וזהו : או חברותא או מיתותא, כי כשאין אהבה ויש פרוד אי אפשר לקבל חיות והוא בחינת מיתה, בחינת כי המות יפריד, כי הפרוד שבין איש לרעהו זה בחינת מיתה וכנ"ל. וזה בחינת כי עזה כמות אהבה, כי האהבה עזה כל כך עד שניחא למות חס ושלום בשביל האהבה, כמו שפרש רש"י שם לענין אהבת השם, על פסוק הנ"ל. שהאהבה עזה עד שמניחין עצמן למות עבורו עין שם, וזהו גם־כן לענין אהבה שבין אדם לחברו, שהאהבה קשה ועזה כל כך עד שניחא יותר למות משתתקלקל האהבה חס ושלום, בחינת כי עזה כמות אהבה, בחינת או חברותא וכו'. כי עקר החיות הוא מאהבה והשלום כנ"ל, כי על־ידי האהבה שרואין זה את זה־ כי זה עקר האהבה כנ"ל, ועל־ידי שרואין זה את זה וכל אחד יש בו בחינת צדיק, על־כן על־ידי הראיה שרואין זה את זה מתנוצץ המח. ומשם עקר החיים בחינת חיים נצחיים בחינת תחית המתים כנ"ל.

וזה בחינת מה שמברכין מחיה מתים כשרואה את חברו לאחר שנים עשר חדש, ודיקא כשרואה אותו ושמח בראיתו כמבאר בשלחן ערוך, כי חברים האוהבים זה את זה בודאי הם קרובים וסמוכים בשרשם, ועל־כן הם צריכים זה לזה שיאיר כל אחד בחברו, וכשאחד מסתכל בחברו על־ידי זה מתנוצץ המח ועל־ידי זה נמשך תחית המתים כנ"ל, ועל־כן הם מברכין מחיה המתים כשרואין זה את זה, כי על־ידי הראיה שרואין את עצמם עם הצדיק, על־ידי זה נעשה תחית המתים כנ"ל. ובכל אחד מישראל יש בו בחינת צדיק כנ"ל, ודיקא כשרואה אותו לאחר שנים עשר חדש, כי שנים עשר שבטי יה הם כנגד שנים עשר חדשי השנה, והם מחיין את כל השנה, ועקר החיות על־ידי שישראל שהם שנים עשר שבטים נכללין זה בזה, על־ידי זה נמשך חיות לשנים עשר חדשי השנה. ועל־כן כשאינו רואה את חברו עד לאחר שנים עשר חדש, צריך לברך מחיה המתים, כי צריכין עכשו להמשיך חיות חדש בחינת תחית המתים, מאחר שלא ראו זה את זה שנים עשר חדש. כי על כל פנים הם צריכים לראות זה את זה פעם אחת בשנה כדי שיהיו נכללין זה בזה ויהיה נמשך חיות לכל השנה שמקבלת החיות משנים עשר שבטים על־ידי שנכללין זה בזה כנ"ל.

וזה בחינת 'בר בי רב דחד יומא' [התלמיד של רב שהיה מגיע פעם אחת בשנה לישיבה] שדרש לו התנא פסוק: ואותי יום יום ידרושון, שיום אחד בשנה חשוב שנה, כי צריכין לראות את הרב על כל פנים פעם אחת בשנה כדי לקבל חיות על־ידי זה לכל השנה כנ"ל. וכן חברים האוהבים זה את זה והם צריכים להאיר זה בזה כנ"ל כי הם משרש אחד וכו' כנ"ל, הם צריכים גם־כן לראות זה את זה על כל פנים פעם אחת בשנה כנ"ל. ועל־כן כשאינו רואה את חברו עד לאחר שנים עשר חדש מברך מחיה המתים, כי זה בחינת תחית המתים ממש, כי עקר החיות על־ידי הראיה שרואין זה את זה שעל־ידי זה נמשך בחינת תחית המתים כנ"ל: (שם, הלכה א.)