# למשוך כל העולם

> מקור: https://rabenu.app/books/ahavat-chaverim/382/597/

כי באמת כל אחד מישראל יש לו כח להחזיר כל העולם בתשובה, כי חיב כל אדם לומר: בשבילי נברא העולם! כי כל אחד מישראל הוא כלול מכל התורה כלה, כמו שנאמר, "זאת התורה אדם". כי כל אחד אחד מישראל כלול מרמ"ח [מאתים ארבעים ושמונה] איברים ושס"ה [שלש מאות ששים וחמש] גידים, שהם רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, שהוא כלל כל התורה כלה. והתורה כלולה מששים רבוא נפשות ישראל כידוע. נמצא, שכל אחד מישראל כלול מכל ישראל ועל־כן כל ישראל ערבים זה בזה, כי כל אחד מישראל כלול מכלם ויש לו כח להחזיר כלם בתשובה ומחיב להשתדל בזה!: (לקו"ה - קרחה וכתובת קעקע ג, אות א.)

לפי השלום שבדור, כן יכולין למשך את כל העולם לעבודתו יתברך לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט), כי על־ידי השלום שיש בין בני אדם, הם מדברים זה עם זה, והם חוקרים זה עם זה מה הוא התכלית מכל העולם כלו ומהבליו. והם מסבירים זה לזה האמת, שסוף כל סוף לא ישאר מהאדם כלום, כי אם מה שהכין לעצמו לאחר מותו לעולם הנצחי, כי 'אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד' (אבות פרק ו). ועל־ידי־זה משליך כל איש את שקר אלילי כספו, ומקרב את עצמו אל האמת, וממשיך ופונה את עצמו להשם יתברך ולתורתו ועבודתו.

אבל כשאין שלום, מכל־שכן כשיש מחלקת חס ושלום, אזי אין מתועדין יחד זה עם זה, ואין מדבר אחד עם חברו מהתכלית. ואפלו כשמתועדים יחד לפעמים ומדברים יחד, אין נכנסין דבריו בלב חברו מחמת נצחון ומחלקת ושנאה וקנאה, כי מחלקת ונצחון אינו סובל האמת, כמבאר בסימן קכ"ב. נמצא שעקר התרחקות מהשם יתברך של רב בני־אדם, היא על־ידי המחלקת שנתרבה עכשו בעוונותינו הרבים. המקום ירחם: (קיצור לקוטי מוהר"ן ח"א, תורה כז, אות א.)

◇

והכלל, שעל־ידי השלום יכולין להחזיר כל העולם כלו לעבודתו יתברך. ואי אפשר לבוא לבחינת שלום, אלא על־ידי הארת פנים, הדרת פנים, בחינת יעקב. וזה זוכין על־ידי שמירת הברית. והארת פנים הוא בחינת דרושי ובאורי התורה בשלש עשרה מדות שנמשכין משלשה עשר תקוני דיקנא [תקוני הזקן], שהם עקר הדרת פנים, כמו שנאמר, "והדרת פני זקן". ועל־ידי־זה זוכין להזדככות קול רנתו וכו'. ומבחינת קול זוכה לשלום וכו'. ודיקא במרה קבלו שבת שלום, כי דרך השלום להתלבש במרה בבחינת הנה לשלום מר לי מר, כמו שכל הרפואות הם בסמים מרים, כן השלום שהוא רפואה לכל הדברים צריך להתלבש במרירות וכו'. וזהו, "הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי וכו'":

כי באמת כל אחד מישראל יש לו כח להחזיר כל העולם בתשובה, כי חיב כל אדם לומר, בשבילי נברא העולם! כי כל אחד מישראל הוא כלול מכל התורה כלה, כמו שנאמר, "זאת התורה אדם". כי כל אחד אחד מישראל כלול מרמ"ח [מאתים ארבעים ושמונה] איברים ושס"ה [שלש מאות ששים וחמש] גידים, שהם רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, שהוא כלל כל התורה כלה. והתורה כלולה מששים רבוא נפשות ישראל כידוע. נמצא, שכל אחד מישראל כלול מכל ישראל ועל־כן כל ישראל ערבים זה בזה, כי כל אחד מישראל כלול מכלם ויש לו כח להחזיר כלם בתשובה ומחיב להשתדל בזה. וזהו בחינת מה שאמר רבנו במאמר הנ"ל, שעל־ידי הארת פנים זוכין לשלום, שעל־ידי זה יכולין להמשיך כל העולם לעבודתו. והארת פנים הדרת פנים, הוא על־ידי דרושי התורה וכו', כי צריכין להדר את פניו וגופו שיהיה לו פנים יפות בחינת הדרת פנים, כי על־ידי־זה דיקא הוא יכול להמשיך כלם לעבודתו יתברך, כי בו כלולין כלם כנ"ל. ועקר הארת פנים הוא על־ידי התורה כנ"ל, כי הכל אחד, כי האדם הוא התורה כנ"ל. ועל־ידי התורה מאיר פניו שהוא כלליות גוף האדם, כי הפנים, שהוא השכל, מתפשט ומאיר בכל הגוף ומחיה אותו כידוע. ועל־ידי הארת פנים, על־ידי התורה, דהינו על־ידי שמתפשט השכל של התורה בפניו וגופו עד שזוכה להארת פנים, על־ידי־זה יכול להמשיך כל העולם הכלולים באיברי גופו לה' יתברך, כי כלם כלולים בצלם דמות האדם שמאיר על־ידי התורה, שזהו בחינת הארת פנים כנ"ל: (לקוטי הלכות - קרחה וכתובת קעקע ג, אות א.)

והכלל, שעל־ידי ההספד וההשתטחות חוזרין וממשיכין הארת הנשמה הקדושה למטה. ונתקשר ביותר הנשמה בהגוף הנפטר וחוזר ונמשך שלום כנ"ל. וזה השלום, דהינו הארת והתקשרות הנשמה בגוף לאחר ההסתלקות הוא גדול ביותר מהשלום וההתקשרות שהיה בחיים חיותו, כי כל מה שהפרוד וההרחקה הוא ביותר. כמו כן כשנתהפך ונתחברין יחד, אזי השלום גדול ביותר, כי עקר השלום הוא בין שני הפכים כנ"ל. וכל מה שהשני הפכים רחוקים ביותר, כמו כן השלום גדול ויקר יותר כשחוזרים ומתחברים ביחד: (שם, אות ב.)

ועל־כן אנו מתפללין, "שים שלום טובה וברכה חיים וכו'". כי עקר החיים הוא השלום, שהוא בחינת התחברות שני הפכים, התחברות הנשמה בהגוף, התחברות צדיקים גבוהים מאד עם רשעים גמורים, כדי להמשיכם לה' יתברך ולהחזירם בתשובה שלמה אליו יתברך. ועל־ידי שכל אחד בא על קבר הצדיק האמת, על־ידי בכיתו ותפלתו, שמתפלל ומתחנן שם, על־ידי־זה חוזר ומעורר ביותר נשמת הצדיק האמת ומאיר ביותר למטה בזה העולם הגשמי, כי צדיקיא שכיחי יתיר בהאי עלמא בתר דאסתלקו [הצדיקים נמצאים בעולם יותר אחרי הסתלקותם], כמו שאיתא בזהר הקדוש, ונתקשר נשמת הצדיק ביותר בזה העולם ונתרבה השלום ביותר כנ"ל, ונמשכין כל העולם לעבודתו יתברך: (שם, אות ד.)

וזה בחינת פורים, כי עקר הוא השלום, כי בודאי בכל דור נמצאים צדיקים אמתיים וכשרים אמתיים, כי אין דור יתום וכל צדיק וצדיק בדורו בודאי יש לו כח להחזיר כל העולם כלו למוטב, ועקר המניעה הוא רק מחמת גדל המחלקת שיש בכל דור ודור על הצדיק האמת שבדור. כמו שמצינו בכל הדורות מעולם, שתמיד היה מחלקת גדול על הצדיק האמת שבדור. ועקר המחלקת ביותר הוא על הצדיק האמת שעוסק לקרב בני אדם לה' יתברך, עליו מתגבר המחלקת יותר ויותר, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה על פסוק "וישב יעקב", בקש יעקב לישב בשלוה וכו' (עין שם סימן רכח). וכמו שמצינו בכל הדורות מלפניו, כי אברהם אבינו עליו השלום, היה עוסק לגיר גרים והיה עליו מחלקת עצום כל ימיו, וכשבא לארץ ישראל והיה שם רעב אמרו שהרעב בשבילו, כמובא במדרש, שאמרו על אברהם, בשביל המין הזה שבא אלינו נעשה רעב. וכן יצחק היה לו גם כן מחלקת מן הפלשתים, ובפרט יעקב אבינו שרדפו אותו לבן ועשו והיה עליו שנאות ומחלקת כל ימיו.

וכן דוד המלך, עליו השלום, שרבו עליו המחלקת מאד מאד כל ימי חייו משאול המלך עליו השלום, ודואג ואחיתפל ושבע בן בכרי. וכל האמות חלקו עליו והיה לו מלחמות רבות כל ימיו וכיוצא בזה בכל דור ודור. וכן על משה רבנו עליו השלום, היה מחלקת גדול כמו שנאמר: "והביטו אחרי משה", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: מלמד שחשדוהו באשת איש, וכל אחד קנא לאשתו ממשה. וכן מחלקת קרח ודתן ואבירם וכו' וכן על ישעיה, ירמיה ושאר נביאים, ועל שאר צדיקים היה תמיד מחלקת גדול בכל דור ודור. וזה עקר המניעה מה שאין הצדיק בדורו מחזיר כל העולם למוטב. כי אם היה להם שלום עמו והיו יודעים ומאמינים שהוא צדיק אמתי ודורש טובתם ואהבתם והצלחתם הנצחית, בודאי היו מתקרבים אליו ושומעים דבריו האמתיים, והיה מדבר על לבם ומסביר להם האמת, והיה נותן להם עצות טובות איך להתקרב לה' יתברך ובודאי היו כל העולם כלו שבים אל האמת לה' יתברך על ידו, אך מחמת המחלקת אינם שומעים דבריו כלל, ואפלו כששומעים ממנו איזה דבר הגון ונפלא, אינו נכנס בלבם כלל, והם חותרים לסתרו ולדחותו מלבם. נמצא, שעקר ההתרחקות מה שאין העולם מתקרבים לה' יתברך הוא מחמת העדר השלום:

כי העקר עבודת ה' הוא בחינת שלום, ובשביל זה היה עקר בריאת האדם. כי האדם כלול מחמר וצורה, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים והם שני הפכים. וכשהולך, חס ושלום, אחר שרירות לבו אזי הוא העדר השלום, כמו שנאמר "אין שלום בעצמי מפני חטאתי" (תהלים לח, ד), אבל כשכופה את גופו ומבטלו להנשמה זהו בחינת שלום, שנעשה שלום בין הנשמה והגוף. ועל־ידי עבודתו הוא מקשר כל העולמות יחד לה' יתברך, דרי מעלה עם דרי מטה ועושה שלום בין כלם, בין כל ההפכים, כי מקשר כלם יחד לה' יתברך, שזהו בחינת שלום: (שם, אות יא-יב.)

וזה בחינת מה שמשנין עצמם בפורים ומלבישין את פניהם ומדמין עצמן לאמה אחרת לישמעאל או לעכו"ם אחר וכיוצא בזה, זה בחינת "משנין מפני דרכי השלום" (יבמות סה:). כי כשצריכין להרבות שלום צריכין לפעמים לשנות ולהתנהג ברמאות למען השלום וצריכין לשנות פניו לכמה גונין לכל אחד ואחד כפי רצונו בשביל השלום. וזה בחינת "כרם זלת לבני אדם" (תהלים יב, ט). ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: כיון שנצרך אדם לבריות - משתנה פניו לכמה גונין, כי צריכין להתדמות לכל אחד ואחד כפי רצונו כדי לאחז בשלום עמו כדי למשכו ולקרבו להשם יתברך. וזהו "כרם זלת לבני אדם", כי לפי פשוטו 'זלת' פרושו ־ בני אדם הזוללים ומבזים, דהינו כשרוצים להגביה ולהרים את הזוללים ומבזים מזילותא דגלותא [הזילות וטנוף של הגלות], וכמו שפרש רש"י שם על פסוק כרם זלת מעין זה, ואז כשצריכין להגביה אותם, שזהו בחינת כרם זלת וכו', אז פניו משתנה ככרום לכמה גונין, כי צריכין לשנות פניו לפני כל אחד כרצונו, שזהו בחינת משנין מפני השלום. ועל־כן בפורים, שאז הוא רבוי השלום ביותר ויותר, אפלו עם כל האמות, כי פורים מרמז על הגאלה אחרונה שאז יהיה נמחה זכר עמלק לגמרי. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל המועדים בטלים, חוץ מפורים. כי עקר הגאלה אחרונה - שימחה זכר עמלק, שזהו בחינת פורים, ואז יתרבה השלום וכו' כנ"ל. ועל־כן בפורים משנין פניהם לכמה גונין, זה בחינת משנין מפני השלום כנ"ל כדי להמשיך כלם לה' יתברך כנ"ל, בחינת "אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו'" (צפניה ג, ט) שכל זה נעשה על־ידי השלום, בחינת "ודובר שלום לכל זרעו" (אסתר ט), כי על־ידי השלום יכולין להמשיך כל העולם כלו לעבודתו יתברך לעבדו שכם אחד כנ"ל, אמן ואמן: (שם, כב.)