# רבוי הבתים

> מקור: https://rabenu.app/books/ahavat-chaverim/382/675/

הכלל, מי שרוצה לחוס על חייו ולהסתכל על התכלית למען ייטב לו לעד, צריך להשתדל בכל כחו שיהיה על כל פנים שכן לכל מקום שמוצא איזה קבוץ של כשרים ויראי ה' המקרבים לצדיקי אמת העוסקים לגשת אל הקדש ולהתפלל בכונה ובכח וכו', כי אין ערך להעבודה שיעבד האדם בעצמו אפלו כל היום אם הוא חלוק מיראי ה' האמתיים, לנקדה טובה אחת שעושה כשמצטרף ומתחבר לקבוץ היראים באמת, כי טוב לצדיק טוב לשכנו, כי כשמתחבר לקבוץ הכשרים והיראים הוא בבחינת תוספת שכן אליהם, שעל־ידי זה מתרבה ומתגדל בית התפלה אלפי אלפים ורבי רבבות לאין קץ! (לקוטי הלכות - נזקי שכנים ד, אות יא.)

אף־על־פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא יט): "הוכח תוכיח את עמיתך", אף־על־פי־כן לאו כל אדם ראוי להוכיח. כמו שאמר רבי עקיבא (ערכין טז:): 'תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח'. ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל־שכן בדור הזה של עכשו: (לקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה ח, אות א.)

◇

אף־על־פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, אף־על־פי־כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כי על־ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של אלו הנשמות השומעים תוכחתו, ועל־ידי־זה הוא מחליש את נשמתם, ומפסיק השפע מכל העולמות התלויים בהם, כי אי אפשר להוכיח את ישראל על עוונותיהם, כי אם מי שיכול להוסיף ולתן ריח טוב בהנשמות על־ידי שהוא מוכיחם, שזה אי אפשר כי אם כשזוכה לבחינת הקול המשקה את הגן עדן, שמשם גדלים כל הריחות וכל היראות, שהוא קול השיר שיתער לעתיד וכו' (עין פנים): [מובן בזה ענין קטרוג השטן, שהשם יתברך בעצמו מזהיר על־זה, כדאיתא בבראשית רבה פרשת אחרי: 'צריך אתה לתת על פיו שלא יקטרג', והוא כמו שכתוב כאן, דעל־ידי שמזכיר ענין העברה עם כל פרטיה, הוא מעורר את הריח רע, וכדאיתא בספרים שהעולמות שמזכירין בהם את העברות, מטבילין אותן בנהר דינור, והוא להעביר את הסרחון שנתעורר על־ידי הזכרתם]: (קיצור לקוטי מוהר"ן ח"ב - תורה ח, אות א.)

◇

אתה המעין, אל יבהלוך רעיוניך, כי למעלה הזהיר הרבה, שידבר כל אחד עם חברו ביראת שמים, ובאר בפרוש שכל אדם צריך לעסק בזה, כמו שמבאר לעיל באות י"ז, וכאן אמר שאין כל אדם ראוי להוכיח. אך הענין מבאר היטב למי שמבין היטב פרוש הדברים בפשיטות. כי לדבר עם חברו ביראת שמים, לדבר אחד עם חברו בכל יום מהתכלית ומה יהיה הסוף מאתנו וכו' זה צריך בודאי כל אדם לקים, אפלו אדם פשוט לגמרי כנ"ל. אבל תוכחה שהזהיר כאן הוא ענין אחר לגמרי, כי הוא כשמוכיח את האדם ומזכיר לו עוונותיו, שאומר לו: "למה עשית עברה פלונית או מעשה הרעה הזאת ח"ו", וזה צריך האדם לזהר שלא להזכיר מעשים רעים שלהם, כי יכול להחליש נשמתם על־ידי זה, על־ידי שמעורר הריח רע על־ידי שמזכיר עוונותיהם: (לקוטי עצות, תוכחה כ.)

◇

על־ידי השכן שנתוסף להקבוץ של ישראל, כגון כשיש קבוץ של ישראל שעוסקין בתפלה, כשנתוסף עליהם עוד נפש אחת, אז נתרבה ונתגדל מאד בתי התפלה, כי נתרבין הצרופין קדושים מאד מאד ונבנים בתים הרבה מאד בקדשה העליונה, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב, ונעשה מזה שעשועים גדולים ונפלאים למעלה, ועל־ידי־זה נמחלין ונסלחין העוונות, ונמשך רפואה ונתבטל כל מיני חולאת: (שם, אות ה.)

◇

בהתורה "תקעו תוכחה" (לקוטי מוהרן ח"א תורה ח), מובא לענין גדל עצם המעלה כשזוכין שנתוסף נפש אחד להקבוץ הקדוש של ישראל, שעל־ידי־זה נתרבין הבתים של התפלה אלפי אלפים ורבי רבבות מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב. כי איתא בספר יצירה (פרק ד): שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים, ארבע ־ עשרים וארבעה בתים, חמש ־ מאה ועשרים, שש ־ שבע מאות ועשרים וכו', עין שם. והנני מבאר לך הכלל בזה, כדי שתדע חשבון עצם רבוי הבתים בברור, ותבין גדלות הבורא יתברך ומעלת הקבוץ של ישראל, כמה וכמה בתים בלי שעור וערך נתוספין ונתרבין כשנתוסף נפש אחד להקבוץ הקדוש של ישראל כנ"ל. והוא, שכל מה שנתוסף אבן אחת, אזי נתרבין הבתים כמספר כפולות של כל מספר האבנים האלו, בכל המספר של כל הצרופים שהם הבתים הקודמים. למשל, בתחלה היו שתי אבנים, והיו בונים שני בתים. הינו כי מן תבה של שתי אותיות אין נעשין ממנה כי אם שתי צרופים. למשל, א"ב אין יכולין לצרפן כי אם בשני צרופים, הינו: א"ב, ב"א. וכשנתוסף עוד אבן הינו אות ג', ונעשה תבה של שלש אותיות כגון אב"ג, אזי נתרבין הבתים כפי כפולות מספר אלו האבנים שהם שלש בכל המספר של הבתים הראשונים. דהינו כפי כפולות מספר שלש שהוא מספר האבנים של עכשו במספר הבתים הקודמים שהם שנים, הינו שלש פעמים שנים שהיא ששה. ועל־כן שלש אבנים בונות ששה בתים. וכן אחר־כך כשנתוסף עוד אות אחת ונעשה תבה של ארבע אותיות כגון אבג"ד, אזי נתרבין הבתים כמספר ארבע פעמים ששה, שהוא עשרים וארבעה. וכשנתוסף עוד אות אחד ונעשה תבה של חמש אותיות, אזי נתרבין הבתים כמספר חמש פעמים עשרים וארבעה שהוא מאה ועשרים. וכן כשנתוסף עוד אות אחד ונעשה תבה של שש אותיות, אזי נתרבין הבתים כמספר שש פעמים מאה ועשרים שהוא שבע מאות ועשרים. וכן לעולם, שכל מה שנתרבה אות אחד נתרבו הבתים כפי כפולות כל מספר האבנים האלו הנמצאים עתה במספר כל הבתים שנבנו מהאבנים שהיו מקדם, והבן היטב. ועין בפרדס שם מבאר ענין זה. ודעת לנבון נקל להבין הטעם מי שיבין היטב מהות הצרופים, ואין להאריך בזה. ומזה תבין לענין הנפשות הנ"ל כנ"ל. והא לך החשבון ממספר כמה אותיות שנקראים אבנים וכן לענין הנפשות הנ"ל...

נמצא, שמשלש־עשרה אבנים נעשים ששה אלפים ושני מאות ושבעה ועשרים מיליאן ועשרים אלף ושמונה מאות (6,227,020,800). ועל־פי דרך זה תחשב לעולם. והבן היטב עד היכן הרבוי מגיע, כשנתוסף אבן אחד על האבנים, הינו נפש אחד על הקבוץ הקדוש של הנפשות שהיו כבר. השם יתברך יזכנו לשמח באלו הבתים אשר עליהם נאמר: "ושמחתים בבית תפלתי" (ישעיה נו), כמובן בהתורה הנ"ל. אשרי הזוכה לזה.

ועין בספר לקוטי הלכות מה שכתבתי בענין זה על מאמר בסוטה (דף לז:): "אין לך כל מצוה ומצוה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים" וכו', עד "ערבא וערבא דערבא" וכו' (אבן העזר הלכות פריה ורביה הלכה ה, אות יב. ובהלכות ציצית הלכה ז, אות ד). ועין שם בפרוש רש"י ותוספות שם והגהות מהרש"ל... ועתה בוא וראה והבן, שאחר כל עצם רבוי הבריתות שהתחיב כל אחד מישראל על כל מצוה ומצוה, אפלו למאן דאמר ערבא דערבא, אף־על־פי־כן, כשמקרבין נפש אחת לקבוץ הקדוש של עשרים מישראל עולים הבתים בכפלי כפלים כמה פעמים יותר מכל עצם מספר רבוי הבריתות הנ"ל. דק עין ותשכח על־פי מה שכתבנו לעיל במספר העולה מהצרופים הנעשים משלש־עשרה נפשות. ואחר־כך תחשב ארבע עשרה פעמים, ואחר־כך חמש־עשרה פעמים, עד שבאין לחשבון שממספר עשרים נפש מישראל נצטרפין צרופים תשע־עשרה אותיות ציפער . כי עולה לסך: 2,432,902,008,176,640,000. הראית אחי, כמה וכמה עולה מספר הצרופים מעשרים נפשות, שהם כפלי כפלים ממספר הבריתות הנ"ל!.

וכשמוסיפין עליהם עוד נפש אחד, שאז נכפל עשרים ואחת פעמים בכל הנ"ל. מכל־שכן וכל־שכן עוד אחד ועוד אחד. עמד מרעיד ומשתומם כמה וכמה אלפי אלפים ורבי רבבות בתים נעשים מהצרופים, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב, כמובן בספר יצירה לענין צרופי אותיות. ועל־ידי־זה יכול לצאת ידי הערבות וכל עצם מספר רבוי הבריתות הנ"ל. והכל בכח הצדיקים האמתיים המפלגים במעלה העוסקים בענין הבתים הקדושים של נפשות ישראל, שהם בחינת שכנים שנתוספין על הקבוץ הקדוש, כמו שמבאר על פסוק: "ובל יאמר שכן חליתי" (ישעיה לג) בלקוטי תנינא סימן ח' עין שם היטב, שים לבך היטב ותשוב ותתפלא, תסמר שערות ראשך, וארכבותיך דא לדא יהיו נקשן, מאימת גדלתו של יוצר בראשית, ומאימת גדלת הצדיקים הקדושים האמתיים, וכמה גדל הזכות של הזוכה לחסות בצל כנפיהם ולהיות נמנה עם נדיבי עם ה' של הקבוץ שלהם. מכל שכן וכל שכן מי שזוכה לדבר עם חברו ביראת שמים עד שמביאו לידי מעשה שיעסק בתורה ובתפלה באמת ובתמימות עד שיתוסף גם כן על הקבוץ הקדוש. אשריהם אשרי חלקם. "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו" (ישעיה סד): (חיי מוהר"ן, מג.)

◇

וזה לשון השלחן ערוך אורח חיים סימן קנו: "אחר כך ילך לעסקיו וכו', ואל ישתתף עם העובדי כוכבים וכו'". וגם כל זה יתבאר על־פי התורה הנ"ל:

כי משא ומתן באמונה גדול מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לא): ששואלין את האדם נשאת ונתת באמונה וכו', וכמבאר בדברי אדוננו מורנו ורבנו, זכרונו לברכה כמה פעמים ומבאר שם שכל המשא ומתן וכל העסקים ומלאכות כלולים בל"ט מלאכות, ול"ט מלאכות ממשכן גמרינן [לומדים מהמשכן את ל"ט המלאכות האסורות בשבת], על־כן צריכין לעסק במשא ומתן ומלאכות באמונה שלמה עד שיהיו כל המשא ומתן והמלאכות בבחינת מלאכת המשכן (כמו שכתוב בהתורה "אני ה' הוא שמי וכו'" בסימן יא ובלקוטי תנינא בהתורה "ואת העורבים" בסימן ד ובשארי מקומות).

ולבאר קצת איך זוכין שיהיה כל עסקי המשא ומתן והמלאכות בבחינת מלאכת המשכן, שאפלו אנשים פשוטים שאינם יודעים נסתרות יכולים לזכות לזה, הוא: שיעשה המשא ומתן באמונה שיהיה ההן הן והלאו לאו, וכן בכל עשיה ועשיה ובכל הלוך ודבור שעושה והולך ומדבר בשעת המשא ומתן שכונתו שירויח כדי שיעשה מזה צדקה (וכמו שכתוב בהתורה "האי מאן דאזיל למנסיב" סימן כט). וזה ידוע שעקר הצדקה הוא כשזוכה לתן לעניים הגונים באמת העוסקים בתורה ותפלה באמת והעקר שיזכה לתן לצדיקי אמת והנלוים אליהם שהם כלולים מכמה נפשות ישראל שאז הוא זוכה להתחבר ולהתקשר להקבוץ הקדוש של הרבה נפשות ישראל שהם עקר קיום המשכן ובית המקדש, שהם בחינת בית כנסת ובית מדרש שמתקימין על־ידי אלו הנפשות שמתקבצין ועוסקין שם בתורה ותפלה, כי כבר מבאר לעיל ובהלכות קריאת התורה שעקר שלמות האדם הוא כשזוכה להיות שכן טוב להקבוץ הקדוש וכו', שזה עקר בחינת בנין המשכן, שהם בחינת בית כנסת ובית מדרש ועקר ההתקשרות והחבור אליהם הוא על־ידי ממון וצדקה כשזוכה לתן להם להיות בכלל תומכי אוריתא וכמו שרואין שמשתדלין ביותר להחזיק בעלי הישיבות שהם הרבנים והתלמידים והחברים ההגונים הלומדים בישיבה, כי על־ידי הממון של הצדקה שמחזיק אותם הוא נכלל בהם וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני קכט) על פסוק, "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך".

וגם בהמשא ומתן בעצמו צריך לכון שעל־ידי המשא ומתן שנושא ונותן ועוסק עם חברו על־ידי זה יתחבר עמהם יחד שימשיכו זה את זה להיות שכנים טובים אל הקבוץ הקדוש שעוסקים בתורה ותפלה באמת, כי חוץ מזה הכל הבל ומה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש (קהלת א) ופרש רש"י: חוץ התורה שנקרא שמש אין יתרון לאדם בכל עמלו וכו', כידוע לכל מי שמשים לב להסתכל על אחריתו, כי כל העסקים והמלאכות והמשא ומתן שכלולים בל"ט מלאכות כלם בשביל לברר ניצוצות הקדושים כידוע ועקר הברור על־ידי שזוכר את השם יתברך בשעת המשא ומתן, כמו שכתוב (דברים ח), "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ועל־כן צריכין לעסק במשא ומתן עם ישראל דיקא, כמו שכתוב (ויקרא כה): 'כי תמכרו ממכר־ לעמיתך מכר, או קנה - מיד עמיתך תקנה', כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י, ועל־כן ראוי להשתדל בכל מה דאפשר כשהולך בדרך או עוסק במשא ומתן בביתו שיתחבר עם כשרים והגונים ויהיה רגיל בכל פעם לדבר עמהם בדברי תורה ויראת שמים באפן שיזכיר את חברו או חברו יזכיר אותו בכל יום מהתכלית האחרון וכמו שכתוב בזהר הקדוש שאסור לילך בדרך כי אם כשיש עמו אחד שיעסק עמו בדברי תורה. ואפלו אם אינו מוצא חברים כאלו בשעת המשא ומתן, על כל פנים צריך לזהר במחשבתו שלא ישכח בהשם יתברך בשעת המשא ומתן ויהיה משתוקק תמיד ברצון חזק להמשיך את עצמו ואת חבריו העוסקים עמו להשם יתברך ותורתו, כי זה כל כונת השם יתברך שמסבב עסקי המשא ומתן והמלאכות בעולם, שהכל בשביל ברורים כנ"ל. ועקר שעל־ידי המשא ומתן ועסקים מתחברים בני אדם זה עם זה עד שסוף כל סוף יתגבר האמת שבלב כל אחד מישראל וימשיך אחד את חברו עד שישובו כלם להשם יתברך ותורתו והעקר שיתחברו יחד אל הקבוץ הקדוש שיתרבה בשכנים רבים עד אין חקר כנ"ל, שזהו בחינת בנין המשכן כנ"ל נמצא, מי שעוסק במשא ומתן בכונה זאת בודאי הוא עוסק אז במלאכת המשכן, כי כל זה הוא בחינת מעשה המשכן וקיומו וכנ"ל: (לקוטי הלכות - משא ומתן. כלול בהלכות בית הכנסת ו, אות כד.)

◇

כל אדם חיב להוליד בן ובת - על־פי התורה "תקעו תוכחה" בלקוטי תנינא סימן ח, עין שם, וכבר מבאר בהלכות אשות הלכה ב על־פי התורה הנ"ל, עין שם, ועוד לאלקי מלין, על־פי מה שכתוב שם בהתורה הנ"ל באות ו' על פסוק "ובל יאמר שכן חליתי וכו'". הענין הנפלא והנורא מאד מעצם נפלאות רבוי בתים שנעשים על־ידי שנתוסף נפש אחד להקבוץ של ישראל וכו', שנתרבין הבתים אלפים אלפי ורבי רבבות רבבות רבבות עד אין קץ, כי שלש אבנים בונות ששה בתים, ארבע עשרים וארבעה חמש מאה ועשרים וכו', עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב וכו', עין שם: (שם - פריה ורביה ואישות ה, אות א.)

ועתה מובן ממילא היטב גדל החיוב על כל אחד מישראל להוליד בנים, והוא מצוה הראשונה בתורה, כי כשמוליד נפש מישראל, הרי הוא מוסיף על הקבוץ של ישראל נפש אחד שעל־ידי־זה נתרבו הבתים מאד מאד מה שאין הפה יכול לדבר וכו', כמו שכתוב שם, שעל־ידי־זה גורם להעלות שעשועים גדולים ונפלאים לפני השם יתברך על־ידי עצם רבוי הבתים וכו' וכנזכר לעיל: (שם, אות ב.)

כי בודאי עקר המצוה הוא להוליד בן כשר, בן ישראלי שיקים התורה והמצוות. ואם שלאו כל אדם זוכה שיהיו בניו צדיקים וכשרים גמורים, על כל פנים מאחר שהם בכלל ישראל, המאמינים בהשם יתברך ובתורתו ואביו מחנך אותם מנעוריהם לעסק בתורה ותפלה, ולכנס לבתי כנסיות ובתי מדרשות ולהתוסף על הקבוץ קדוש של ישראל להתפלל עמהם יחד, וליחד שמו יתברך עמהם יחד פעמים בכל יום, ולומר שמע ישראל וכו', הרי גורם שעשועים נפלאים לפניו יתברך, מאחר שהוסיף נפש להקבוץ הקדוש של ישראל שנתרבין הבתים עד אין קץ וכו'. וגם אולי יפקו מניה בנין דמעלי שיהיו צדיקים גמורים, ועל־כן העקר שיראה לחנכם לילך בדרך האמונה הקדושה כאשר קבלנו מאבותינו, וכמו שאנו מזהרים בפרשת קריאת שמע, "ושננתם לבניך וכו', ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכו'". וכתיב, "והודעתם לבניך ולבני בניך". ובפרט לרחקם בכל מיני הרחקות מהכתות הרעות שקמו בדורות הללו להעביר, חס ושלום, את נערי בני ישראל מעקר הדת הקדוש, שהעמידו בתי תפלות ללמד את בני ישראל חכמות חיצוניות וכו', שכלם הם פורקי על לגמרי, ואם בתחלה מרמים את אביהם ואומרים שילמדו עמהם גם למוד התורה, אבל הכל הוא צביעות ושקר, כי מעט שלומדים עמהם הוא רק מקרא עם פרושיהם ובאוריהם הרעים שיצאו מאפיקורסים גמורים מפרסמים, וקצתם מהם המירו דתם וחברו באורים ותרגומים על תורה נביאים כתובים, כמפרסם כל זה לבני ישראל הכשרים, (ואין כאן מקומו להאריך בזה), אבל מאחר שרב ישראל הכשרים מחנכים בניהם בדרך אבותינו אשר מעולם, שיבלו ימיהם רק על תורה ותפלה להגות בתורת ה' בכתב ובעל פה, בש"ס ופוסקים, הרי הם מוסיפים נפש להקבוץ של ישראל ונתרבין הבתים מאד מאד, על־כן שכרם הרבה מאד, ועל־ידי־זה תבוא הגאלה, כמו שנאמר, "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה". והכל על־ידי בחינה הנ"ל, על־ידי רבוי הבתים, על־ידי רבוי הצרופים עד אין קץ, שעל־ידי־זה "יהיה הצעיר לגוי עצום מאד" כנ"ל, שעל־ידי־זה יעלו שעשועים נפלאים לפני השם יתברך עד שיכמרו רחמיו ויחיש לגאלנו, כמו שכתוב, "אני ה' בעתה אחישנה": (שם, אות ג.)

וזה בחינת ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים וכו'. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י; שבקש לגלות את קץ הגאלה ונסתלקה הימנו שכינה וכו', והתחיל לדבר דברים אחרים. ובודאי מה שדבר אחר כך היה מעין זה שהעלים והסתיר בתוך דבריו סוד הקץ, (וכמו שאיתא בזהר הקדוש על פסוק זה, עין שם, גלי וסתים) הינו כי יעקב ראה מטתו שלמה וכלם צדיקים גמורים, סבר שכבר יוכל לגלות קץ הגאלה, הוא קץ הפלאות וסתום מעין כל, ואי אפשר לגלותו ולקרבו כי אם על־ידי קבוץ הרחוקים דיקא, כי העקר המעלה היא כשנתוסף אל הקבוץ הקדוש נפש חדש שהיה מתחלה רחוק כמו שהיה רחוק, ועכשו קרבוהו לעבודתו יתברך שיתוסף ויהיה נעשה שכן אל הקבוץ הקדוש, זהו עקר שעשועיו יתברך, כמבאר בזהר הקדוש, ובפרט בדברינו, שזהו עקר גדלתו יתברך, ועל־ידי־זה דיקא נתרבין הבתים עד אין קץ וכו', וזהו שאמר אחר כך, "הקבצו ושמעו בני יעקב וכו'". ובתחלה אמר "האספו", והחלוק בין אספה לקבוץ הוא, כי אספה נאמר על אספת הקהל שאינם רחוקים מאד זה מזה, כמו "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכו'". וכן, "לך ואספת את זקני ישראל וכו'", אבל שם קבוץ נאמר על קבוץ הרחוקים מאד מאד בקצה הארץ וכו', כמו שכתוב, "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' וכו'". וכן "מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו". ועל־כן בתחלה אמר יעקב לשון אספה "האספו ואגידה לכם וכו'", שסבר שעל־ידי האספה לבד של בניו הקדושים שכלם צדיקים, על־ידי־זה יוכל לגלות ולקרב קץ הגאלה, אבל השכינה נסתלקה הימנו, ואז הבין שאי אפשר להביא הגאלה על־ידי בחינת אספה לבד, דהינו שיאסף הצדיקים לבד, כי השם יתברך חושב לבל ידח ממנו נדח, וכל עכוב הגאלה ואריכת הגלות הוא מחמת רבוי רחמנותו על כל הרחוקים והנדחים מאד שצריכין להתמהמה ולחכות עד שישמעו הרחוקים ויבואו ויתוספו על הקבוץ הקדוש של ישראל וכו', וזהו שאמר אחר כך לשון קבוץ, "הקבצו ושמעו וכו'", שאמר, עתה אני מבין שעקר הגאלה תלויה על־ידי בחינת הקבצו וכו', דהינו על־ידי שיקבצו הרחוקים מאד הנקראים נדחים, בחינת מקבץ נדחי ישראל, בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים וכו' והנדחים וכו', על־ידי־זה דיקא יתגדל ויתרבה הקבוץ הקדוש בתוספות שכנים הרבה שהיו מתחלה רחוקים שעל־ידי־זה יתרבו הבתים עד אין קץ, שעל־ידי־זה יכמרו רחמיו יתברך ויחיש לגאלנו כנ"ל. וזהו "הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם". כי יעקב בחינת קטנות, בחינת עבור, ואז עקר המלחמה, שזהו בחינת וידו אחזת בעקב עשו, שהיה לוחם עמו מבטנו, וכן עם שרו, כמו שכתוב, "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו וכו'". הינו בחינת הרחוקים מאד, שהם בבחינת קטנות, הם נקראים בחינת בני יעקב, ואותם צריכים לקבץ כל אחד ואחד ממקום שהוא, בחינת הקבצו ושמעו בני יעקב, שישמעו אל דברי תורתו הקדושה וישובו אל ה'. וזהו, "ושמעו אל ישראל אביכם", כי אחר כך כשיתקבצו וישמעו ויתקרבו אל האמת, אז נקראים בחינת ישראל שנקרא על שם נצחון המלחמה כשנצח את שרו של עשו, שאז נאמר, "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל". ועל־ידי־זה יהיה עקר הגאלה על־ידי שיצטרפו נפשות ישראל, שהם בחינת צרופי אותיות התורה בצרופים רבים עד אין קץ וכו', שזהו בחינת ישראל שמרמז על כלליות ששים רבוא אותיות התורה, שהם בחינת ששים רבוא נפשות ישראל, כמובא בכל ספרי קדש, שישראל הוא ראשי תבות י'ש ש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה, וכנ"ל והבן היטב: (שם, אות ד.)

וכמה שעשועים נפלאים נעשין על־ידי שנתוסף נפש אחת להתפלל בכונה קצת יותר מאשר בתחלה, כי למשל אפלו מי שהתפלל תחלה קצת בכונה אבל לא עלה מתפלתו כי אם עשרה תבות, וגם לא היה בהתקשרות אל הצדיק ואל הקבוץ המתפללים בכונה באמת, ואחר כך כשנתוסף אל הקבוץ הקדוש הוא מתפלל עכשו מאה תבות ובכונה יתרה מבתחלה, והוא שכן אל הקבוץ הקדוש, כמה וכמה בתים רבים ועצומים עד אין קץ נתרבים הן מצד רבוי התבות והאותיות והנקדות, הן מצד שכל זה נתוסף אל הנפשות הרבות שנעשה מהם בתים רבים לאין קץ, שעכשו כשנתוסף נפש אחת נתרבין הבתים ברבוי עצום בכפלי כפלי כפלים וכו', הן מצד תוספות הנפשות, הן מצד תוספות רבוי האותיות והתבות שנתרבו עתה עד אין חקר: (ועין בדברינו לעיל במקום שבארנו באור ופרוש על ענין הכפלים של רבוי הבתים וכו' (חיי מוהר"ן מג), ומשם תעמד מרעיד ומשתומם ותתפלא מאד מאד מעצם רבוי הבתים עד אין חקר ותבין מרחוק גדלת ה' וגדלת תורתו וגדלת הצדיק האמת שגלה כל זה ויותר ויותר וכו', וגדלת הנפשות הזוכין להתקרב אל הנלוים אליו ומתפללים בכונה וכו', עין שם היטב ותצרף דברינו אלה לשם, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים וצדיקיו ותורתו הקדושה תמצא): (שם, אות ו.)

נמצא, שעקר הקשר והקבוץ הוא כשמתקבצים אל הקדשה להתפלל בכונה ולחשב תחבולות ועצות להתרחק מחטאים ועוונות ופגמים וכו', שעל־ידי כל זה נכללים בהאחדות כנ"ל, אבל החולקים אין קשריהם נקרא קשר כלל, כי מעט הטוב שבהם אין יכול לעלות כי אם על־ידי הצדיק שעוסק להעלות גם העבודה והתפלה של החולקים עליו וכו', כמבאר במקום אחר, אבל בזה שחולקים, בזה הם מחלקים ומפזרים מאד מהאחדות בבחינת פזור לרשעים וכו', ואין קשריהם קשר כלל, כי כבר הקדים יעקב אבינו להתפלל על זה, "בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי" וכו' וכנ"ל: (שם, אות ז.)

◇

שנים שלוו מאחד כל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי כל ישראל ערבים זה בזה, כי כלליות קיום התורה והמצוות הוא בחינת ערבות כנ"ל, כמו שכתוב, "בני אם ערבת לרעך וכו'" כנ"ל. כי הערב מחיב את עצמו שיחזר הלווה ויסלק למלוה שזה בחינת כלליות עשיה ברצון שזהו בחינת כלליות התורה והמצוות שהכל הוא בחינת הארת הרצון לכלל עשיה ברצון כנ"ל ועל כן כל ישראל ערבים זה בזה, כי אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם על־ידי בחינת רצון, כי עקר עבודת ה' הוא בחינת הרצון כנ"ל וכל אחד כפי מה שמרגיל עצמו לחזק רצונו וכסופיו וגעגועיו לה' יתברך ברצון חזק ביותר, כמו כן הוא זוכה להתקרב לה' יתברך ולתורתו ולמצוותיו. וכל העליות מדרגא לדרגא וממעלה למעלה שצריך כל אחד מישראל לעלות בכל עת הכל הוא כפי התגברות הרצון, כי עקר הוא הרצון כנ"ל.

ועקר התכלית הוא הרצון, כי גם עקר התכלית הוא להכלל ברצון שברצונות ברעוא דרעוין [ברצון שברצונות] כנ"ל, כי התחלת התקרבות לה' יתברך וסוף התכלית הוא הכל בחינת רצון, כי ההתחלה והסוף הכל הוא בחינת רצון כנ"ל. ולהכלל ברצון אי אפשר כי אם על־ידי אחדות ואהבה ושלום שיכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול, כי עקר הארת הרצון כפי מה שזוכין להכלל באחד הפשוט יתברך, כי עקר הארת הרצון הוא על־ידי האמונה, הינו על־ידי שמאמינים שהכל מתנהג רק ברצון האחד הפשוט לבד ואין שום רצון בעולם רק רצון אחד של הבורא היחיד יתברך שמו אשר הוא לבדו מנהיג עולמו ברצונו המיחד 'וכמצביה עבד בחיל שמיא וארעא ולית די ימחא בידיה' [וכרצונו עושה בשמים ובארץ, ואין מי שימחה בידו]. וכפי אמונתו ברצון האחד יתברך כמו כן זוכה כל אחד לרצון, דהינו לכסף ולהשתוקק ברצון חזק להתקרב ולעבד אותו יתברך וכנ"ל.

נמצא, שעקר הארת הרצון הוא בחינת אחדות ועל כן כל מה שישראל נכללים ביחד ביותר זוכין ביותר להכלל באחד שהוא בחינת שנכללין בהרצון כנ"ל ועל כן: ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כי עקר התורה הוא הרצון ואי אפשר לזכות לרצון כי אם על־ידי אהבה ואחדות כדי להכלל ברצון האחדות יתברך כנ"ל. ועל כן ישראל עם קדוש שהם בבחינת אחדות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שיעקב היו לו שבעים נפש ונקראים נפש בלשון יחיד ועשו שש עשרה נפשות היו לו ונקראים נפשות ביתו־ לשון רבים, כי ישראל הם ממקור האחדות וכל ישראל חשובים כאיש אחד. על כן זכו לקבל את התורה בשבועות שהוא בחינת רצון, כי בשבועות נתגלה להם כזקן שהוא התגלות הרצון בחינת רעוא דרעוין שהוא בחינת דקנא קדישא, בחינת מצח הרצון, כמבאר בהתורה הנ"ל, כי על־ידי האחדות המפלא שהיה ביניהם אז, כמו שכתוב, "ויחן שם ישראל נגד ההר". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'ויחן', כלם כאחד באחדות גדול וכו'. ועל כן זכו להכלל בשבועות ברעוא דרעוין שעל־ידי־זה קבלו כל התורה שהיא בחינת רצון כנ"ל ועל כן כל ישראל ערבים זה בזה לענין קיום התורה והמצוות:

ולכאורה הדבר תמוה מדוע יהיה כל אחד מחיב להיות ערב בעד חברו. הלא די להפקיע את עצמו? וגם קשה הלא ערבך ערבא צריך, כי כל אחד אינו בטוח בעד עצמו שיזכה לצאת בשלום מן זה העולם ואיך יטיל עליו גם חוב הערבות בעד חברו? אך באמת אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם על־ידי הערבות שכל אחד נעשה ערב בעד חברו, כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון כנ"ל הוא על־ידי האחדות כנ"ל ועל כן כל מי שרוצה לקבל עליו על תורה ומצוות שהעקר על־ידי התגברות הרצון כנ"ל צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול כנ"ל. ועל כן בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להכלל יחד כלם כאחד. כדי לכלל ברצון כנ"ל ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו. מאחר שהכל חשובים כאחד. ודיקא על־ידי־זה שכל אחד ערב בעד חברו שהוא בחינת אחדות על־ידי־זה דיקא יכולים לקים את התורה ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא על־ידי האחדות שנחשבין כלם כאחד כנ"ל. נמצא, שדיקא על־ידי הערבות שזהו בחינת שכלם נחשבין כאחד על־ידי־זה דיקא עקר קיום התורה כנ"ל, כי אהבה ואחדות הוא בחינת רצון, כמו שכתוב, "באהבה וברצון". כי עקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון שכל אחד מרצה לחברו ואין שום שנוי רצון ביניהם ונכללים כלם ברצון אחד, שעל־ידי־זה נכללין ברצון העליון שהוא תכלית האחדות כנ"ל: (שם - ערב ג, אות ל.)

ובאמת גם הערבות בעצמו שכל אחד ערב בעד חברו גם בזה אי אפשר לקים ולצאת ידי חובתו של הערבות כי אם על־ידי הרצון, כי עקר הערבות מה שכל אחד ערב בעד חברו הוא שכל אחד חיב להוכיח את חברו, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ובאמת מי יכול להוכיח את חברו, כי אינו יודע מה שחסר לחברו וגם מי יודע אם חברו ישמע לדברו ואפלו אם ישמע מי יודע אם יוכל להתגבר על מה שצריך להתגבר לשוב אליו יתברך, על כן בודאי קשה מאד לקים מצות תוכחה ולצאת ידי חובת ערבותו שנתערב בעד כל ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שלאו כל אדם ראוי להוכיח וכו'. ומאחר שאין אנו זוכין לקים מצות תוכחה ולצאת ידי חובת הערבות והלואי שנפקיע את עצמנו על כן אין אנו יכולין לקים מצוה זאת כי אם על־ידי הרצון שיהיה רצוננו חזק מאד לראות בטובת חברינו ובטובת כל ישראל, הינו שיזכו כלם לטובה האמתית והנצחית שיזכו לשוב אל ה' באמת ולהתקרב אליו יתברך אשר רק זה הוא טובה והצלחה אמתית וחוץ מזה הכל הבל.

...נמצא, שאנו רחוקים מאד מקיום מצוה בשלמות אפלו המצוות הרגילים מאד, מכל שכן המצוות שאינם רגילים כל כך בכל יום בודאי יש עליהם מניעות רבות בלי שעור קדם שמקימם ואפלו כשמקימם צריכים זכות גדול לקימם כראוי. על כן בודאי אין אנו יכולין לקים התורה והמצוות אפלו מצוות הרגילים כי אם על־ידי הרצון כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה כנ"ל שעקר הוא הרצון לכסף תמיד בהשתוקקות ורצון חזק לקים מצוותיו יתברך ובתוך כך לומדין כאלו לומדין ומתפללין כאלו מתפללין ועושין מצוות כאלו עושין מצוות, ואמר בזה הלשון: נאר וועלין דער ווייל דאוינט מען קלאמירשט דער ווייל לערינט מען קלאמירשט דער ווייל טוט מען מצוות קלאמירשט. וכל זה אפלו בהמצוות הרגילים שאפשר לקימם גם כן העקר הוא הרצון כנ"ל, מכל שכן המצוות שאין ביד האדם לקימם, כגון מצות תוכחה הנ"ל, בודאי אי אפשר לקימה כי אם על־ידי הרצון כנ"ל, כי כל אחד מחיב לאהב את חברו וכל ישראל כנפשו ממש, כמו שכתוב: "ואהבת לרעך כמוך". וכמו שהאדם בעצמו בודאי אם יש לו מח בקדקדו, בודאי ראוי לו שלא ירצה שום רצון אחר רק לזכות להתקרב אליו יתברך שרק זה הוא טובה אמתיית וחוץ מזה אין שום טובה בעולם כלל. וכמו כן מחיב כל אחד להתגעגע ולכסף שיזכו כל ישראל להתקרב אליו יתברך ובתוך כך אם אפשר לו לדבר איזה דבור עם חברו מענין עבודת ה' בודאי מה טוב ומה נעים, כי כל אחד מישראל מחיב לדבר עם חברו ביראת שמים כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בכמה מקומות, אבל העקר הוא הרצון כנ"ל. כמו שכתוב ברעיא מהימנא על משה רבנו עליו השלום, ובגין דהוית חשיב בחייך דאלו הוה אפשר לך הוית מהדר כלא עלמא תחות קדשא בריך הוא [ובגלל שהיית חשוב בחייך שאלו היית יכול היית מחזיר את כל העולם לקדשא בריך הוא] וכו', עין שם, שמבאר שם גדל מעלת משה בשביל זה שהיה חושב כל ימיו שאלו היה אפשר לו היה מחזיר כל העולם לה' יתברך. נמצא, שאפלו משה רבנו עליו השלום, עקר מצות תוכחה היה מקים על־ידי הרצון שהיה כוסף תמיד להחזיר כל העולם למוטב ועל־ידי־זה זכה למה שזכה: (שם, אות לא.)

◇

הכלל, מי שרוצה לחוס על חייו ולהסתכל על התכלית למען ייטב לו לעד, צריך להשתדל בכל כחו שיהיה על כל פנים שכן לכל מקום שמוצא איזה קבוץ של כשרים ויראי ה' המקרבים לצדיקי אמת העוסקים לגשת אל הקדש ולהתפלל בכונה ובכח וכו', כי צריכין לזהר מאד להיות נטפל לעושי מצוה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: קל וחמר שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה וכו', וכמו שאמר דוד: "חבר אני לכל אשר יראוך ולשמרי פקודיך" וכנ"ל. כי אין ערך להעבודה שיעבד האדם בעצמו אפלו כל היום אם הוא חלוק מיראי ה' האמתיים, לנקדה טובה אחת שעושה כשמצטרף ומתחבר לקבוץ היראים באמת, כי טוב לצדיק טוב לשכנו, כי כשמתחבר לקבוץ הכשרים והיראים הוא בבחינת תוספת שכן אליהם, שעל־ידי זה מתרבה ומתגדל בית התפלה אלפי אלפים ורבי רבבות לאין קץ כנ"ל. ועל־כן מתגבר ומתגרה הבעל דבר מאד מאד לארכו ולרחבו להרבות מחלקת על הצדיק הגדול האמתי, העוסק בזה לצרף ולבנות עצם רבוי בתים הקדושים הנפלאים הנ"ל על־ידי שמקבץ ומוסיף בכל פעם נפשות השכנים על הקבוץ הקדוש כנ"ל, כי אם לא היה מחלקת היו מתרבין הבתים של התפלה כל כך על־ידי תוספת שכנים הרבה עד שכבר היו כל הטובות לישראל. וזה עקר מחלקת קרח ועדתו על משה רבנו שהוא בכל דור ודור, כי בכל מקום שיש מחלקת יש בהם ניצוצי קרח דתן ואבירם כמובא. כי כל צדיק אמתי הוא בחינת משה והחולקים עליו הם בחינת קרח ועדתו שהיה בהם ר"נ (250) ראשי סנהדראות. וכמו שכתוב: "נשיאי עדה וכו'": (שם - נזקי שכנים ד, אות יא.)

כי הצדיק הגדול האמתי הוא בחינת כלל התורה והתפלה, בחינת 'בראשית' ־ ראש בית, שהוא ראש של כל בית התפלה שהיא הבית־המקדש (כמובא בהתורה 'בראשית לעיני כל ישראל' בלקוטי תנינא סימן סז) שכלול מכל רבוי הבתים לאין קץ שנעשים על־ידי כל השכנים של הקבוץ הקדוש, כי זה הצדיק הוא העקר והראש שעוסק לקבץ כל הנפשות השכנים הנ"ל ובונה ומצרף מהם כל עצם רבוי הבתים הנ"ל, ועל־כן כלם נקראים שכנים אצלו, כי זה הצדיק הוא הראש בית בחינת הבעל הבית של כלם וכלם הם שכנים אצלו, ואשרי מי שהוא שכן אצלו, עליו נאמר 'טוב לצדיק טוב לשכנו', כי תכף כשמתחבר אצלו ולהקבוץ הקדוש שלו אפלו בנגיעה כל שהוא ונטפל להקבוץ שלו כמו שכן בעלמא תכף נתרבים ונכפלים הבתים של התפלה אלפי אלפים ורבי רבבות לאין קץ כנ"ל. ועל זה נאמר (משלי ח): "אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי", 'דלתתי' דיקא, 'פתחי' דיקא, בחינת דלתות ופתחי הבתים, שאפלו מי שהוא שוקד לעמד אצל הדלתים והפתחים של הבתים של הקבוץ הקדוש אשרי לו, כי על ידו נתרבים הבתים לאין קץ כנ"ל. ועל־כן דרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין קי) לענין מחלקת קרח ועדתו: "חכמות נשים בנתה ביתה" ־ זו אשתו של און בן פלת, "ואולת בידיה תהרסנה" - זו אשתו של קרח. בנתה ביתה דיקא, וכן להפך תהרסנה דיקא, כי מחלקת קרח גרם להרס אלפים ורבבות בתים על־ידי שעקר כמה שכנים מהקבוץ הקדוש של משה רבנו על־ידי מחלוקתו, בבחינת אוי לרשע אוי לשכנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אבל אשתו של און שהצילה אותו מהמחלקת נאמר עליה 'בנתה ביתה' דיקא, כי כשאין מחלקת נבנים בתים רבים מאד כנ"ל: (שם, אות יב.)

◇

על־פי התורה 'תקעו תוכחה' בלקוטי תנינא סימן ח', עין מה שכתוב שם על פסוק: "ובל יאמר שכן חליתי" באות ו'. שכשנתוסף שכן מישראל וכו' אזי נתרבה ונתגדל התפלה במאד מאד, כי נתוסף נפש אל הקבוץ ועל־ידי רבוי התפלה על־ידי זה סליחת העוון שהוא בחינת רפואה וכו', עין שם מענין הנפלא והנורא המבאר שם מענין רבוי הבתים עד אין חקר שנעשין על־ידי שנתוסף שכן, דהינו שנתוסף נפש אחד וכו', עין שם היטב כי נורא הוא: (שם - שותפין בקרקע ד. אות א.)

ועל־כן צריכין לשמר את עצמו מאד מלהזיק לשכניו ואפלו לעשות בביתו דבר המזיק לשכניו אסור כמבאר כמה דינים בשלחן ערוך, כי צריכין לשמר מאד שיהיה אהבה ואחדות בין השכנים ולא יהיה ביניהם שום שנאה והזק כלל כדי שיוכלו השכנים להצטרף ולהתחבר יחד לכל דבר שבקדשה כדי שיתרבה בית התפלה ברבוי מפלג מאד כנ"ל. כי צריכין להתרחק משכן רע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: הרחק משכן רע, וכמו שאנו מבקשים בכל יום שתצילנו וכו' ומשכן רע. ומכל שכן שלא יהיה הוא בעצמו שכן רע לגבי חברו, כי צריכין להיות שכן טוב בבחינת טוב שכן קרוב וכו', כי צריכין להאמין שהכל מאת ה' וכל מה שה' יתברך מסבב עם האדם, הכל מאת ה' בשביל בחירתו ובודאי גם זה מאת ה' צבאות יצאה שהוא יהיה שכן אצל פלוני והכל כדי שיתקבצו יחד ויצטרפו יחד בבחינת צרופים הנ"ל כדי שיתרבה בית התפלה וכו' וכנ"ל. על־כן צריכין להשתדל לדבר עם שכנו ביראת שמים כדי שיהיה טוב לצדיק טוב לשכנו. ולא להפך חס ושלום, כי אם הוא יודע יותר מחברו צריך להאיר ולהודיע דברי אמת לחברו ואם להפך שחברו גדול ממנו צריך לקבל האמת מחברו השכן אצלו ולפעמים שניהם מקבלים זה מזה בבחינת 'ומקבלין דין מן דין'. ואם חברו שכן רע לגמרי שאי אפשר לקרבו כלל ויכול להיות שיקלקל אותו חס ושלום, בבחינת 'אוי לרשע אוי לשכנו', צריכין להתרחק ממנו לגמרי, כמו שכתוב: "הרחק משכן רע" כנ"ל. על־כן צריכין לשמר את עצמו מאד מלהזיק לשכניו, כי ההזק הוא בחינת שנאה ומחלקת שהוא פרוד לבבות שעל־ידי זה אינם יכולים להתחבר ולהצטרף יחד להרבות בנין בתי התפלה, אבל כשנשמר מלהזיק לשכניו רק שיהיה ביניהם אהבה ואחדות אזי יצטרפו יחד לכל דבר שבקדשה עד שיתגדל הקבוץ של ישראל שעל־ידי זה יתרבה בנין בתים הרבה של התפלה לאין קץ וכו', כמו שמבאר שם, עין שם: (שם, אות ב.)

ועל־כן צריך להיות טוב עין בחינת טוב עין הוא יברך, כי ההזק בחינת שבירת כלים שהוא פזור ובלבול הצרופי אותיות שנמשך מקלקול הראות ועל־כן יכולין להזיק בראיה לבד, כי על־ידי רע עין נתבלבלין ונתפזרין הצרופים שעל־ידי זה ממילא נשבר ונתקלקל הכלי או החפץ חס ושלום, וזה 'וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים'. ופרש רש"י, ראה שאין פתחיהן מכונין עלה בלבו שלא לקללם ואז אמר, מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל. ופרש רש"י שם, מה טבו אהליך ־ על שראה פתחיהם שאינן מכונין וכו'. דבר אחר, מה טבו אהליך ־ שילה ובית עולמים וכו' שני הפרושים אחד. כי על־ידי שאין פתחיהן מכונין והם בבחינת שכן טוב ואין שכן מזיק לחברו בראיתו, ועל־ידי זה נתרבה בית התפלה ברבוי עצום על־ידי השכנים כנ"ל, על־ידי זה בעצמו מה טבו אהליך וכו' משכנתיך וכו', דהינו הבית־המקדש שהוא בית התפלה כל בנינו דיקא על־ידי השכנים טובים על־ידי שאין פתחיהן מכונין ואין מזיקין זה לזה בראיתן. כי על־ידי שכן טוב נתרבו בתי התפלה שהוא בחינת הבית־ המקדש לאין קץ כנ"ל. ועל־כן מהמשכן דיקא נלמד 'טוב לצדיק טוב לשכנו' וכן להפך, כמובא בפרוש רש"י בפרשת במדבר בפסוק "משפחות בני קהת וכו'" ובפסוק "משה ואהרן ובניו וכו'", עין שם, כי עקר המשכן שהוא בית התפלה נבנה מתוספת שכן טוב על קבוץ ישראל שעל־ידי זה נתרבו בתי התפלה לאין קץ כנ"ל: (שם, אות ד.)

וזה שכתוב: "ופקדתי על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה". ודרשו רבותינו ז"ל, זה שיש לו בית־הכנסת בעירו ואינו נכנס בתוכו להתפלל. שכני דיקא, הינו כנ"ל, כי זה שנכנס להתפלל ונתוסף ונצטרף להקבוץ הקדוש של ישראל שבבית־הכנסת הוא נקרא שכן כנ"ל שעל־ידי זה נתרבה בית התפלה לאין קץ כנ"ל. ועל־כן מי שאינו נכנס לבית־הכנסת להתפלל נקרא שכן רע בודאי, כי גורם להפסיד ולמנע בתים הקדושים הרבה לאין קץ כנ"ל: (שם, אות ו.)

◇

ועל־ידי התפשטות הנבואה שזוכין על־ידי כל הנ"ל, על־ידי־זה נתברר המדמה וזוכין לאמונה שלמה וישרה על כן צריכין לחפש ביותר אחר המנהיג האמתי שיש לו בחינת רוח נבואה רוח הקדש אך עקר זמן הקבוץ אליו הוא בראש השנה כמבאר לעיל מה שהזהיר על זה הרבה בערב ראש השנה האחרון, כי אז הזמן של המשכת כל התקונים הנ"ל ביותר כמבאר באות י"א: (פרפראות לחכמה תנינא - תורה ח, אות כג.)

וזה גם כן בחינת מה שהזכרנו לעיל שהזהיר לאנ"ש שיחזיקו עצמן ביחד וכו'. כי אף־על־פי שעקר תקון נפשות ישראל תלוי רק בהצדיק האמת הבעל כח הגדול הנ"ל, אף־על־פי־כן גם עקר כח הצדיק תלוי בקדשת הקבוץ של ישראל, כמאמר רבותינו זל (ברכות לב): כלום נתתי לך גדלה אלא בשביל ישראל, וכמבאר גם בדברי רבנו ז"ל במאמר לשמש סימן מ"ט בלקוטי הראשון, ובסימן קס"ו ־ כשהעולם אצל הצדיק וכו'. בפרט זה העסק שצריך לעסק בתקון נפשתם בעצמם, שצריכין לזה איזה אתערותא דלתתא גם מהם עצמם על כל פנים, שהוא על־ידי מה שבאין אל הצדיק בכדי שישתדל בטובת נפשם. והעקר הוא על־ידי מעלת הקבוץ שמתקבצים הרבה נפשות ביחד שעל־ידי־זה נתרבים הצרופים והבתים מאד, עד שגם הנפשות הנשפכים בראש כל חוצות חס ושלום נכללים גם כן בהבתים הנ"ל ומקבלין תקון כמבאר לעיל בשיחתו הקדושה. ועקר רבוי הצירופין הוא על־ידי שמחזיקים עצמן ביחד שאז הם בחינת תבה אחת של הרבה אותיות שנצטרפים ממנה צרופים הרבה מאד כנ"ל מה שאין כן אם היו אלו האותיות מתחלקים לכמה תבות קטנות, שאזי לא היה רבוי צרופים כל כך כמו למשל שתי תבות של שלש אותיות אזי יש ששה צרופים לכל תבה ולא יותר, אבל תבה אחת של ששה אותיות אזי יש לה תש"ך צרופים כנ"ל. ומזה תבין מעלת האחדות של רבים מישראל ועל כן כשיחזיקו עצמם ביחד ויהיו נקראים על שמו ז"ל, אזי בנקל לו יותר גם אחר הסתלקותו ז"ל להשתדל בתקון נפשותם עד שיהיו אנשים כשרים וצדיקים כנ"ל: (שם, אות כד.)

וכבר מבאר במקום אחר (עין לעיל חלק א סימן סא) שזה אנו ראין בחוש גם כן, שעקר קיום קשר האחדות שבין כלל אנ"ש הנקראים על שמו ז"ל, הוא רק על־ידי הקבוץ הקדוש שנתקבצים רבם ככלם על ראש השנה באומין. ומי יודע גם עכשו גדל התקונים הנפלאים והשעשועים הגדולים מאד והצרופים החדשים והנפלאים ונוראים שנעשו בכל שנה ושנה על־ידי הקבוץ הנ"ל, בפרט כי אז הזמן מסגל לכל התקונים הנ"ל ביותר כנזכר לעיל. ועין מדרש רבה ויקרא פרשה ד': עשו שש נפשות היו לו, ונקראים נפשות הרבה על שעובדים אלהות הרבה, ויעקב שבעים נפש ונקראים נפש על שעובדים לאלוק אחד ועל כן הם הרב וכו', עין שם. הינו כנ"ל, כי עקר מעלת הרבוי הוא כשנצטרפים ונכללים באחד וכמשל האותיות הנ"ל, כל זאת כתבתי להפיס דעתו של המעין להבין קצת רמזים מהשיחות הנ"ל וממאמר הנ"ל גם בשכל הפשוט והנמוך מאד, אמנם בודאי יש בכל ענינים הנ"ל רזין דרזין עמוקים ונוראים מאד מאד עין לא ראתה וכו'. ועין נפלאות רבות על פי מאמר זה בלקוטי הלכות במקומות רבים מדבריו ז"ל וכו': (שם, אות כה.)

אחר כמה דורות באה רות בת בתו של בלק מלך מואב ונתגיירה, וממנה יצא דוד שרוה להשם יתברך בשירות ותשבחות וחבר כל ספר תהלים, וממנו יסוד התקון של כל תפלות ישראל, כמו שדרשו רבותינו זל (מועד קטן טז:) על פסוק (שמואל ב): "הקם על". ונאמר בו (תהלים קיח): "אבן מאסו הבונים (היתה לראש פנה)", כי נפשות ישראל הם בחינת אבנים כנ"ל, ובהאבן הקדושה הזה שהוא נפש דוד רצו הבונים למאס בו, כי רצו לפסל אותו מלבוא בקהל ישראל ולהצטרף עמהם, אפלו רק בבחינת שכן על כל פנים להיות מתר בבת ישראל כשאר בן גרים, ושיהיו נבנים ממנו בתי ישראל הקדושים, ולבסוף היתה לראש פנה, כי בו תלוי יסוד ותקון כל נפשות ישראל ובנין כל הבתים הקדושים הנעשים על־ידי נפשות ישראל ותפלתם הקדושה, שזה בחינת מה שבארנו לעיל בענין הצדיק הקדוש שהוא יסוד כל הקבוץ, ויסוד כל בנין הבתים שנעשים וניבנים על־ידי־זה וקורא את עצמו שכן כנ"ל ואצל דוד המלך היה כמה וכמה ספקות ויגיעות, עד שנתקבל לשכן על כל פנים לכלל קהל ישראל, ואחר כך ראו ונתגלה לכל שהוא יסוד כל הבנין דקדשה וממנו יצא משיח: (שם, אות כז.)

◇

חמדת לבי הנחמד מפז ומפנינים! אף־על־פי שתוכחה הוא דבר גדול להוכיח את חברו כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, אף־על־פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כי על־ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעות תוכחתו, כי על־ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם. כמו כשמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר אזי מעוררין הריח רע. כמו כן כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, על־ידי זה מזיזין ומעוררים הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם ועל־כן הוא מבאיש ריחם, ועל־ידי זה הוא מחליש הנשמות שלהם. אבל קול המוכיח הראוי הוא מחזק כח הנשמה, כי הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על־ידי קול תוכחתו ונעשין גרים וזוכין לאמונה בשלמות, ועל־ידי זה נתרבה כבודו יתברך מאד, כי עקר כבוד ה' יתברך הוא כשבני־אדם שהם מחוץ לקדשה מקרבים את עצמם לפנים מהקדשה, הן גרים שמתגירין הן בעלי תשובה שגם הם היו מבחוץ, כשמקרבין ומכניסים אותם לפנים זהו עקר כבוד ה' יתברך, וכדין אתעלא ואתייקר שמא דקדשא בריך הוא עילא ותתא [ואז מתעלה ומתכבד שם הקדוש ברוך הוא למעלה ולמטה], ועל־ידי זה ממשיכים שלום בעולם...

לפעמים כשאדם מוכיח את עצמו או את חברו ומתחיל להזכיר המעשים רעים שעשה, אזי שכיח שיפל עוד יותר ויותר, כי נופל בדעתו מאד, ויש שנפלו מאד על־ידי זה, וכל זה נמשך מבחינת התוכחה שאינה כראוי שמחלשת כח הנשמה על־ידי שמעוררין הריח רע של עוונות. כי עקר התוכחה צריכה להיות בבחינת "מטה כלפי חסד", לחפש למצא בעצמו וכן בחברו על כל פנים איזה נקדות טובות, והתוכחה תהיה בדרך חסד, לחזק את עצמו ואת חברו בה' יתברך ולבטח ברחמיו העצומים, שיש אצלו חסד כזה שגם כל המעשים רעים יכולין להתהפך לזכיות, אפלו אם הרבה לפשע מאד חס ושלום, כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות וכו'. ועקר התוכחה תהיה באפן שיחזק את עצמו ואת חברו להתעורר לה' יתברך ולהתחיל מעתה להתקרב אליו יתברך ולא שיקלקל יותר על־ידי תוכחתו שיפל חס ושלום יותר. ולתוכחה כזאת אין זוכין כי אם על־ידי שמקשרין עצמן להצדיק שהוא בחינת משה, שעל־ידי תוכחתו מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות!: (אב"י הנחל, כב.)