# הישיבה הקדושה

> מקור: https://rabenu.app/books/ahavat-chaverim/382/752/

בשבת נחמו הזה דברנו הרבה בענין נפלאות נוראות מעלת הקבוץ של כל עשרה מבני ישראל. כי 'אכל בי עשרה שכינתא שריא', ואומרים דברים שבקדשה, ואז מעוררים ביותר כל דרי מעלה ודרי מטה לקדש שמו ברבים להודיע כי "מלא כל הארץ כבודו". ואז יכולים להרים הכל וכו'. והעקר על־ידי שמקשרים להרועה האמתי העוסק לקבץ עדרו, כמו שכתוב: (ישעיה מ) "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא" וכו'. ועל כל פנים שלא לחלק עליו חס ושלום. אוי אוי ואבוי להחולק עצמו מרועה ישראל כזה. אשרי אשרי המשתוקק ומתגעגע לכלל בהקבוץ הקדוש שלו. לעולם לא נבוש בחסדו איך שעובר על כל אחד, כי כחו גדול ונורא ונשגב מאד מאד עד אין חקר. וזה סמוך שמעתי מידידנו הותיק רבי גרשון נרו יאיר נכד המגיד ז"ל מטירהאוויצע, ששמע מפיו הקדוש שבראש השנה הכל מקבלים ממנו תקון אפלו דברים שאי אפשר לתקנם בזמן אחר, בראש השנה נתתקן הכל. יתר מזה אין פנאי להאריך כי זמן התפלה הגיע. דברי אביך המצפה לישועה. נתן מברסלב: (עלים לתרופה, תלד.)

התלמידים, כל מי שנוגע יראת ה' בלבו ורוצה לחוס על חייו הנצחיים, צריך לצאת מביתו הקבוע ולכתת רגליו מעיר לעיר ומדוך לדוך ולישב בסכות ואהלים עד שיבוא לישיבה הקדושה שעוסקין שם בלמוד האמת, להמשיך אמונה הקדושה בלב כל אחד ואחד שזה העקר כנ"ל. וזה שמבקשים בכל הימים הללו: אחת שאלתי וכו' שבתי בבית ה' וכו' (תהלים כז), שהוא לזכות להיות בכלל הישיבה הקדושה כנ"ל. אך איך זוכין לזה, על זה מתפלל: כי יצפנני בסכו ביום רעה וכו', שכל זמן שהאדם אינו זוכה לזה לשבת בבית ה' כנ"ל שאז הוא עדין בבחינת ימי רעה, כי עקר הרעה והצרה הוא כשרחוקין מה' יתברך בבחינת (דברים לא): הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ועל זה מבקש ומתחנן מה' יתברך שיצפנהו בסכה, שהוא בחינת ענני כבוד שהקיפו את ישראל במדבר ששם קבלו את התורה שאלו העננים נעשו מהגרים ובעלי תשובה כנ"ל ומשם סוד הסכה. ושם יצפין אותו ביום רעה שיזכה לנדד ברגליו לבחינת דירת עראי לבחינת סכה שגם הצדיק הרבי האמת מנדד רגליו לשם כנ"ל, עד שיזכה על־ידי בחינת סכה, דהינו על־ידי טלטולו מביתו לבקש את הישיבה הקדושה, ועל ידי טלטולי הצדיקים והנלוים אליהם להסתכל על המתגעגעים לזה עד שיתועדו יחד־ עד שגם הוא יזכה להכלל עמהם, להיות חבר ליראי ה' האמתיים שזה עקר תקון הישיבה הקדושה, וזה: אף חובב עמים כל קדושיו בידיך. אף חובב עמים זה בחינת גרים ובעלי תשובה שזוכין שה' יתברך יחבב גם אותם, וזה על־ידי כל קדושיו בידיך שהם הצדיקי אמת ותלמידיהם הממשיכים אמונה בעולם שהוא בחינת ידים בחינת ויהי ידיו אמונה, כמו שמבאר בהתורה חותם בתוך חותם (סימן כב): (לקוטי הלכות - נזיקין ה , אות כ.)

◇

שבת היא עקר התכלית בחינת תכלית שמים וארץ, כמו שמבאר בסימן הנ"ל, שאי אפשר להשיגו כי אם על־ידי בחינת 'לא תענה ברעך עד שקר', דהינו להיות נזהר מן השקר הנאחז בזה העולם ולברר אמת מן השקר דיקא. שעל־ידי־זה דיקא זוכין לשבת, שהוא בחינת אמת, שהיא שמא דקדשא־בריך־הוא (שמו של הקב"ה), שהיא התכלית וכנ"ל. כי לא תענה ברעך מרמז שלא להעיד עדות שקר בבוראו, כמו שפרש רש"י בשיר השירים בפסוק: תאמי צביה וכו', עין שם. וכן הוא מרמז שלא להעיד עדות שקר על הצדיק האמת שנקרא רעך, כי רק הוא הרע והאוהב אמתי החושב על תכליתך הנצחי להיטיב עמך בחנם בטוב אמתי ונצחי. והבעל דבר מתגרה בבני אדם למצא עליו תואנות ועלילות שקר כדי להרחיקם מטוב אמתי, מתכלית הנצחי שאי אפשר לזכות אליו כי אם על ידו כידוע ומבאר בכל הספרים. ועל זה צעק דוד המלך עליו השלום: "תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק" וכו'. וזהו בחינת האזהרה: "לא תענה ברעך עד שקר" שהוא כנגד "זכור את יום השבת", כי עקר קדשת שבת, שהיא התכלית אי אפשר לזכות אליו כי אם על־ידי הצדיק שהוא בחינת משה, כמו שמבאר שם על פסוק: לכו חזו וכו' בסימן הנ"ל, עין שם: (שם - שבועות ב, אות ח.)

◇

וזה בחינת מה שהחובל בחברו צריך לתקן בתשלומי ממון דיקא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שבכל התורה כשחיב ממון ומלקות־ קים לה בדרבה מנה שהוא מלקות, אבל בחובל ממונא משלם וכו':

כי כל החבלות וההכאות באין על־ידי רבוי המחלקת השנאוי ומגנה מאד, שהיו חולקים ומריבין כל כך עד שבאו לידי הכאות וחבלות, כמו שכתוב: וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן וכו', וכמו שפרש רש"י, אין שלום יוצא מתוך מריבה וכו'. ועל ידי המחלקת פוגם מאד באמונה הקדושה, כמובא בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים שמחלקת הוא בחינת פגם אמונה מאד. כי עקר האמונה נמשך על־ידי תקון הישיבות הקדושות שעוסקין בהם בתורה לשמה ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים [הפך הישיבות הרעות שעושין עתה פריצי בני עמנו הרוצים מה שרוצים חס ושלום כמפרסם דעותיהם הרעות ומעשיהם הרעים בכל ישראל המקום ירחם על שארית הפלטה וכו'] כמבאר בהתורה הנ"ל. ועקר תקון קבוץ הישיבה הקדושה הוא על־ידי שלום, כמו שכתוב: שמחתי באמרים לי בית ה' נלך, שהוא הבית המקדש ששם עקר הישיבה הקדושה של הסנהדרין שהם ראש ושרש לכל הישיבות הקדושות שבישראל. וכמו שכתוב שם: כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד. כי עקר תקון הישיבה הוא בחינת תקון המשפט כנ"ל, בחינת כי שמה ישבו כסאות למשפט וכו'. ושם באותו המזמור מתפלל עליהם שיהיה שלום בחילם, כמו שכתוב שם: שאלו שלום ירושלים וכו' יהי שלום בחילך וכו' למען אחי ורעי, שהם בחינת בני הישיבה הקדושה, אדברה נא שלום בך וכו'. כי עקר תקון הישיבה הוא על־ידי שלום, כי צריכין לזהר מאד באהבת החברים, כמבאר במשנה בארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהן וכמו שהזהיר האר"י ז"ל על זה מאד מאד, כמובא בכתבים. ועל כן כשיש חס ושלום, איזה מחלקת בישראל הוא בחינת פגם הישיבה, פגם האמונה. (שם - חובל בחבירו, אות כו.)

גם הדלקת נר חנכה משתשקע החמה זה רמז שעקר המשכת אור התורה שהוא אור העצות הוא ביותר לאחר הסתלקות הצדיק האמת שהוא הרבי האמת. כי אז אחר הסתלקותו הוא בחינת שקיעת החמה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של עלי וכו'. נמצא שהסתלקות הצדיק הוא בחינת שקיעת החמה. ואז דיקא צריכין להתגבר מאד מאד לעסק ולעין היטב בחדושי תורתו הקדושה שהם כלם עצות נוראות והתעוררות נפלא להתקרב אליו יתברך, ולילך על ידיו ועל רגליו להתקרב להחברים להשרידים אשר ה' קורא, שזה בחינת הישיבה הקדושה. כדי לחתר ולגלות העצות עמקות מתוך גדל החשך מה שצריך כל אחד לפי בחינתו בכל יום ובכל עת:

כי מבאר במדרש תנחומא פרשת בהעלתך שהצדיקים נקראים בעלי אספות. מחמת שעקר יגיעתם בתורה הוא אחר שנאסף הצדיק. כי בחייו היה יכל לשאל אותו כל ספקותיו אבל עתה ממי ישאל וצריך להתיגע בעצמו להבין עמקות תורתו הקדשה של רבו. וזהו בחינת שהדלקת נר חנכה שהוא המשכת אור התורה וכו' - הוא משתשקע החמה, דהינו לאחר הסתלקות הצדיק שאז צריכין התלמידים והנלוים אליהם להתחזק ביותר בלמוד ועיון היטב בתורתו הקדושה, שזהו בחינת למוד הישיבה הקדושה כדי לחתר משם העצות העמקות לכל אחד כראוי לו בכל עת כדי לגדל האמונה הקדושה עם כל התקונים הנ"ל, למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלקים אין עוד, אמן ואמן: (שם, אות מה).

◇

עתה עסקנו לבאר שעקר כל התקונים נעשים בירח האיתנים שהוא תשרי על־ידי מעלת הקבוץ הקדוש שמקשרים עצמן לצדיקי אמת שהם בחינת משה, בחינת הרועה האמתי המקבצם, בחינת ומשה היה רועה (שמות ג), שזהו בחינת ראש השנה, בחינת תקיעת שופר שמקבץ נדחים וכו' כנ"ל. וכן ביום־כפור מפיסין זה את זה כדי שיהיה שלום בין כל ישראל, שזה עקר קיום הקבוץ שלא יהיה ביניהם פרוד לבבות ומחלקת חס ושלום, שמהרסים הקבוץ חס ושלום. וזה בחינת סכות שעושין אחר כך, בחינת סכת שלום, בחינת ענני כבוד ששם היו מקבצים כל ששים רבוא נפשות ישראל. והענני כבוד היו בזכות אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א) שזה עקר קיום הקבוץ וקדשתו, כדי להמשיך הדעת הקדוש הנ"ל שהוא כלליות העולמות שהוא בחינת כהן וכו' כנ"ל (באות נט). וזה בחינת כל האזרח בישראל ישבו בסכת, לרמז על כלל נפשות ישראל שמתקבצין לתוך סכת שלום. ועל־כן נכנסין כל השבעה רועים לתוך הסכה, כי הם בחינת כלל כל הרועים האמתיים שבכל דור שהם בחינת כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ טלאים וכו', שהם עוסקין לקבץ כל הנדחים ולקים הקבוץ לדורות עולם וכנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל ישראל יוצאין בסכה אחת. כי בחינת סכה היא בחינת אספה וקבוץ של כל ישראל כנ"ל. וזה בחינת וישמע הכנעני מלך ערד שהוא עמלק, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ובא להלחם בישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי עקר מלחמת עמלק הוא עם החלושי כח שבישראל שהיה הענן פולטן בבחינת ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והצדיק הרועה האמתי בחינת משה לוחם בשבילם להצילם מבחינת קלפת עמלק וחילותיו ומדעותיהם הרעות. ולהכניסם ולאספם לתוך הקבוץ הקדוש המקבצים בתוך הענני כבוד שהם בחינת סכה וכמובא בזהר הקדוש שמביא שם פרשת וישמע הכנעני הנ"ל לענין סכה, עין שם. כי משה הרועה האמתי חוזר וממשיך הענני כבוד אפלו לאחר הסתלקות אהרן הכהן. כי באר ענן ומן כלם חזרו בזכות משה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: (שם - ברכת הפירות, אות צט.)

◇

הצדיק מאיר בכל הדרי מעלה בכל פעם בחינת אי"ה, בחינת מ"ה, כי מאיר בהם בחינת מ"ה מבחינת גבה יותר ויותר וכו' וכו' כנ"ל. וכל מה שמאיר בהם בחינת מה ביותר הוא מאיר בדרי מטה בחינת מלא ביותר עד שמעורר ומקיץ הנמוכים מאד מאד שהם בחינת פגרים מתים ממש שנפלו מאד מאד על־ידי עוונותיהם הרבים והעצומים מאד הוא מקיץ ומעורר גם אותם כי עדין ה' אתם ואצלם כי מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. וזהו בחינת המעלה של הקבוץ מישראל האוחזים עצמן בהצדיק האמת שזכה לדעת הנ"ל שיכול להאיר בדרי מעלה ודרי מטה בכל פעם שעקר קבוץ ישראל על ידו כי נקרא רועה ישראל בחינת כרעה עדרו ירעה בזרוע יקבץ טלאים וכו'. כי כל מקום שמתקבצים עשרה מישראל יכולים לומר דבר שבקדשה לעורר ולהקיץ ולחבר ולכלל כל דרי מעלה ומטה וכו'. לכלל איה ומלא יחד ולהמשיך המקיפין לפנים להמשיך מבחינת איה לבחינת מלא ולזכות לבחינת אי"ה בחינת מ"ה הגבה יותר וכו' כנ"ל:

אבל עדין צריכין לזה תפלות וצעקות הרבה לה' יתברך לזכות לזה שיהיה נכלל בהקבוץ הקדוש שיאמרו כל הדברים שבקדשה בכונה גדולה כל כך ובהתקשרות לצדיקים אמתיים עד שיוכלו להמשיך כל התקונים הנ"ל בכל פעם, כי בעוונותינו הרבים נתרבה המחלקת מאד בישראל שהוא מזיק ביותר מכל הקלקולים כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. ועל־ידי זה נחרב הבית־המקדש ועל־ידי זה מתעכב בנינו, כי עקר העכוב הוא על־ידי שאין הקבוץ של ישראל בשלמות בתכלית השלום האמתי, כמובן כל זה, והרבה חפצים בכבוד עצמן שמזה נמשך כל המחלקת שהוא בחינת מחלקת קרח הנ"ל. שמשם כל החרבנות ועכוב בנין בית־המקדש. (ועין בפנים באות סה סו וכו' בענין מחלקת קרח שעל־ידי שכל אחד חפץ בכבוד עצמו ואינו מבטל עצמו וכבודו כראוי על־ידי זה אי אפשר לגלות לו להאיר בו הדעת הנ"ל. כי מלא כל הארץ כבודו ועדין ה' אתו איך שהוא. ועל־ידי זה אינו מתחזק בעבודת ה' יתברך ותורתו באשר הוא שם. והרבה נעשים מתנגדים וחולקים גדולים על־ידי זה, עין שם. ועל־ידי זה עקר עכוב גאלת ישראל ובנין בית־המקדש וכנ"ל). ועל זה צריכין לבכות ולהתאונן מאד בין המצרים ובתשעה באב וכן בכל לילה בחצות להתאבל על החרבן בית־המקדש ופזור ישראל. וזה בחינת שלש פעמים איכה שמתאבלין על הסתלקות והעלמת הצדיק שכלל השגתו בחינת מה כנ"ל שהוא יכול להאיר בכל הדרי מטה בחינת מלא כל הארץ כבודו ולהשיב כלם לה' יתברך והעקר על־ידי השלום שיתקבצו ויתאספו יחד ויתקשרו עם הצדיק האמת, שזהו בחינת המשכן שהיה בימי משה ובית־המקדש שבנה דוד ושלמה, כי לשם מתקבצים כל ישראל יחד ומקבלים הארת הדעת מהרב בחינת משה שעל־ידי זה עקר כלליות העולמות בחינת אי"ה ומלא יחד וכו' וכנ"ל. ועל־כן מקוננין על זה שלש פעמים איכה על הסתלקות הצדיק ועל פזור ישראל ועל חרבן בית־המקדש ששם נתועדו ונכללו יחד כל ישראל עם הצדיק האמת בחינת משה ששם עקר הכלליות וכנ"ל...

וזה שאיתא בזהר הקדוש שעל־ידי בי כנישתא חדא ומתא חדא [בית כנסת אחד ועיר אחת] - יבוא משיח, כשישובו באמת, הינו כנ"ל. כי על־ידי רבוי המחלקת קשה מאד לקבץ בי כנישתא חדא ומתא חדא שישובו באמת. אבל אף־על־פי־כן ה' יתברך יגמר את שלו. כי הצדיק האמת מאיר בכל פעם השגת הדעת הנ"ל בדרכים נפלאים מאד מאד עד שסוף כל סוף יעורר ויקיץ כל דרי מטה אפלו הנמוכים מאד ויודיע לכלם כי עדין ה' אתם עד שישובו ויתקבצו בי כנישתא ומתא חדא עד שיבוא הגואל צדק, כי על־ידי שיתקבצו בי כנישתא חדא וכו' ויאמרו כל הדברים שבקדשה בכונה ובהתקשרות לצדיקים אמתיים, על־ידי זה יתתקן הכל וכנ"ל. ואז ישובו כלם לה' יתברך על־ידי הארת הדעת הנ"ל ויקים, ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וכו'. על־ידי ואני זאת בריתי אתם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם שהוא בחינת הארת הדעת הנ"ל שמאיר הצדיק בבנים ותלמידים שנקראים גם־כן בנים שמאיר בהם דעת אמתי ונפלא ונורא כזה שיאיר בהם מדור לדור לעולם שעל־ידי זה תבוא הגאלה שלמה במהרה בימינו. אמן, כן יהי רצון אמן ואמן: (שם - נטילת ידים לסעודה ו, אותיות עט, פ.)

◇

ועתה בא וראה כמה גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם, כי הנה בארנו גדל המעלה הנוראה של הקבוץ הקדוש של ישראל וכו'. כי אין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה וכו'. ועל־כן תראה נפלאות שבשביל זה למדו רבותינו זכרונם לברכה ענין זה שאין אומרין דבר שבקדשה בפחות מעשרה מעדת המרגלים דיקא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שנאמר, עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב ולמדו מזה דיקא גזרה שוה למקרא, ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו'. עד 'מכאן שאין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה', כי כבר מבאר שעקר כל הצרות והחרבנות רחמנא לצלן, גרמו המרגלים שחלקו על משה ועל ארץ־ישראל ששם עקר הדעת הנ"ל שממשיך משה בכל דור וכו' וכנ"ל. והעקר היה על־ידי הקבוץ הרע שלהם שנתקבצו לעדה הרעה הנ"ל שהוציאו דבה חוץ יהושע וכלב. והם גרמו כל הקלקולים כנ"ל. ומה עשה ה' יתברך בנפלאות חסדיו הרבים? הורה את בני ישראל הצדיקים שילמדו משם דיקא גזרה שוה לענין דבר שבקדשה שאין אומרין בפחות מעשרה כנ"ל. להודיע ולהורות לכל בני ישראל לדורות עולם שאין החולקים על הצדיק בחינת משה פועלין כלום, כי ה' הפיר עצתם ולא תעשינה ידיהם תושיה. כי דיקא מהם למדים שיתקבצו עדת בני ישראל שהם לפחות עשרה ויעסקו בדברים שבקדשה שעל־ידי זה מפרסמים הדעת הקדוש הנ"ל בחינת מלא כל הארץ כבודו וכו' כנ"ל. ובזה עוקרים משרשם עדה רעה הנ"ל הנועדים על ה' לחלק על משה וארץ־ישראל וכו' כנ"ל. וכן הוא בכל דור ודור ועצת ה' לעולם תעמד. והבן היטב:

ועל־כן אין ברכת הזמון שהוא התגלות הארת הרצון ביותר כי אם על הלחם, כי עקר הארת הרצון מתגלה ביותר על־ידי הקבוץ של ישראל שעל־ידי זה עקר כלליות העולמות וכו'. וכמבאר לעיל שזהו בחינת אין אומרים דבר שבקדשה בפחות מעשרה. וכל מה שמתקבצין קבוץ של ישראל עם קדוש ביותר ועוסקין לגדל ולקדש ולברך את שמו יתברך. נכללין העולמות יותר ויותר. וכמו כן מתגלה ומאיר הארת הרצון יותר ויותר:

ועקר הקבוץ האמתי הוא על־ידי הרועה ישראל שבו כלולים כל הצדיקים האמתיים שבכל דור שהוא עוסק לקבץ את ישראל כרעה עדרו ירעה בזרעו יקבץ וכו' וכנ"ל. כי הוא עוסק בישובו של עולם שהוא להאיר הדעת בישראל, שזהו בחינת משה רבנו שהיה רחמן אמתי והוא בחינת הצדיק האמת שבכל דור וכו' כמו שמבאר בתחלת התורה שאנו עוסקין בה שהוא כי מרחמם ינהגם, עין שם. ועקר הקבוץ הוא על־ידי הרמזים שבדעת שעל־ידי זה עקר הארת הדעת והשכל האמתי בלב כל אחד ואחד. מגדול ועד קטן בכל מקום ודרגא שהוא שיתחזק איך שהוא לשוב מכל המקומות רעים שרוצים לדחותו לשם חס ושלום. ולהפרידו מהקבוץ הקדוש חס ושלום. לבל ישמע לשום דחיה שבעולם, רק יחזק ידו בה' יתברך ויעמד על רגליו בכל עז ויאחז עצמו בכל כחו בהקבוץ הקדוש של ישראל שעל־ידי זה לא ימט לעולם כי הן אל כביר לא ימאס. וכל זה אי אפשר לבאר בפה כי אם על־ידי בחינת הרמזים הנ"ל שהם בחינת נטיתי ידי וכו' וכנ"ל, כי עקר הקבוץ וקיומם הוא על־ידי הרמזים שהם בחינת ידים, כמו שכתוב, הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי וכו'. שלעתיד שאז יאיר הדעת האמתי גם בכל הגויים והעמים ויתקבצו כלם אל הקבוץ של ישראל, כמו שכתוב, כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' וכו'. וכמו שכתוב, כי כולם ידעו אותי וכו'. וכל זה יאיר בהם על־ידי בחינת הרמזים שבדעת שהם בחינת ידים, בחינת הנה אשא אל הגוים ידי וכו'.

וזה בחינת והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שבזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה על ־ידי הרמת ידים, על־ידי זה וגבר ישראל נגד עמלק. כי עקר ההתגברות נגד קלפת עמלק שהוא שהוא כלל הסטרא אחרא כלל כל ההסתות והפתויים והדחיות של היצר הרע וחילותיו הוא על־ידי הרמזים שהם בחינת הרמת ידי משה שהוא הצדיק האמת הרועה האמתי העוסק תמיד לקבץ נדחי ישראל על־ידי זה וכנ"ל. כי בודאי אי אפשר לדבר עם אלפים ורבבות נפשות באפן שישמע ויבין כל אחד עמקות חכמתו לעמקה איך להתחזק וכו'. כי אם על־ידי בחינת ידים שהם בחינת רמזים שמרמז להם ומקבצם על־ידי זה. וכן אחר כך בכל מה שעובר על כל אחד ואחד בפרטיות כל ימי חייו צריך לשום לבו היטב להרמזים שיתחזק לשאר קבוע בתוך הקבוץ ולא יפרד עצמו מהם איך שיהיה שלא יהיה חס ושלום, מאותן שנאמר עליהם מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה זה שנמנו חבריו לדבר מצוה וכו', מכל שכן וכל שכן שלא יחלק עליהם חס ושלום שזהו בחינת אח נפשע מקרית עוז וכו' ודל מרעהו יפרד וכו' (משלי יח). שעל־ידי זה נופל חס ושלום לעלמא דפרודא שזה עקר כלל כל הפגמים כידוע. אבל כל זמן שהוא בתוך הכלל שמקבץ הרועה האמתי יש לו תקוה לעולם: (שם - ברכת הפירות - אותיות פז־פח.)

◇

דע, כשיש מחלקת על האדם אין לעמד עצמו כנגד השונאים, לומר כמו שעושה לי, כן אעשה לו כנגדו. כי זה גורם שהשונא יבוא למבקשו, לראות בו חס ושלום מה שהוא רוצה לראות בו. רק אדרבא ראוי לדון אותם לכף זכות ולעשות להם כל הטובות בחינות: ''ונפשי כעפר לכל תהיה'', כמו העפר שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות, אכילה ושתיה וזהב וכסף ואבנים טובות הכל היה מן העפר. כמו כן אף־על־פי שהם חולקים עליו ומבקשים רעתו אף־על־פי־כן יעשה להם כל הטובות, כמו העפר כנ''ל. והוא כמשל, כשאחד חותר תחת בית חברו, אם הוא יעמד עצמו ויחתר גם כן כנגדו אזי בודאי בקל יבוא החותר למבקשו. אבל כשאחד חותר וחברו עומד בפנים ושופך עפר ועושה תל כנגדו אזי מפיר מחשבתו, ואינו יכול השונא לעשות מבקשו. כמו כן אין לעמד כנגד השונאים לעשות כנגדם שזהו בחינת שחותר גם כן כמו השונא שעל־ידי־זה יבוא למבקשו בקל, אבל על־ידי בחינת עפר בחינת ''ונפשי כעפר'' כנ''ל על־ידי־זה מפיר מחשבת השונא כנ''ל, ואזי כורה שחת בה יפל כי נופל ונשאר בהשחת שכרה על חברו על־ידי העפר שנשפך עליו, כי חברו עומד ושופך עליו עפר כנגדו כנ''ל על־ידי בחינת ונפשי כעפר כנ''ל. וכל זה כשהחולקים הם רשעים אבל כשחולקים עליו צדיקים, בודאי כונתם הוא רק לטובה שמרימין ומנשאין אותו על־ידי־זה, וממתיקים דינים מעליו, והוא כמו אחד שחופר עצמו תחת חברו ומשליך לו מתנה טובה וכמו שמצינו כעין זה בצדקה שכמה תנאים השליכו צדקות בהצנע, כדי שלא ידע המקבל (כתבות סז:) כן זאת המחלקת של צדיקים, הוא שנותנין לו טובה בהעלם והצנע כנ''ל: לקו"מ, רע"ז.

עין מאמר המתחיל 'דע כשיש מחלקת' וכו', הנאמר על פסוק, "בקמים עלי מרעים תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח וכו'", עין שם כל המאמר עד סופו (סימן רעז). והוא קשה להבינו לכאורה, כי אין מבאר שם החבור והסמיכות שיש לשבת עם כל הענין הנאמר שם מאכילת שבת שהוא תקון לחלול שבת. איך הוא מקשר לענין הנאמר שם תחלה מענין המחלקת דקדשה, שמתקן מחלקת דסטרא אחרא, שהם בחינת היכלי התמורות, עין שם היטב. כי הדברים סתומים שם, כי לא באר רבנו זכרונו לברכה חבור וקשור הענינים הנ"ל איך הם קשורים זה לזה: והנראה כי מה שכתוב שם; שאין הדין נמתק אלא בשרשו. ועל־כן עקר תקון מחלקת דסטרא אחרא שהוא בחינת היכלי התמורות, הוא על־ידי מחלקת דקדשה שהוא שרש המחלקת, עין שם. באמת גם המחלקת דקדשה בעצמה צריך המתקה והכרעה על־ידי השלום, כי כשיש מחלקת אפלו דקדשה אזי, אדרבא, הם יכולים לנק משם חס ושלום, אבל עקר התקון שנתתקן מחלקת דסטרא אחרא על־ידי מחלקת דקדשה שהוא שרשם, הוא רק מחמת שמחלקת דקדשה אינו מחלקת כלל. ובאמת הוא רק אהבה ושלום גדול, כי מחלקת דקדשה יש לה הכרעה ושלום. ועל־כן על־ידי מחלקת דקדשה נמתק מחלקת דסטרא אחרא, כי מחלקת דקדשה נכללת בשלום ונתבטל כל המחלקת. ועקר השלום של המחלקת הוא על־ידי שבת, בחינת שבת שלום, כי השבת עושה שלום בין המחלקת, כי המחלקת דקדשה הוא בחינת ששה סדרי משנה, בחינת אסור ומתר, טמא וטהור, כשר ופסול, שהם בחינת ששת ימי החל. ועקר תקון ששת ימי החל הוא על־ידי שבת, כי שבת עושה שלום בין המחלקת דקדשה שהוא בחינת ששה סדרי משנה בחינת אסור ומתר וכו'. ועל־ידי־זה נתתקן ששת ימי החל שמהם יונקים מחלקת דסטרא אחרא. נמצא, שעקר תקון המחלקת דסטרא אחרא שיונקים מששת ימי החל, שנתתקנים על־ידי מחלקת דקדשה שהוא בחינת ששה סדרי משנה, עקר תקון זה הוא רק על־ידי שבת שלום כנ"ל: (שם - בשר שנתעלם מן העין ג.)

◇

אבל בחינת מעט מחזיק את המרבה שיש לי הוא למעלה מכלם בכלל, והא ראיה, כי פעם אחת היו כת אחת שהיו חוקרים, באשר שכל חיה יש לה צל מיחד, שבזה הצל דיקא היא רוצה לנוח שם, וכן יש צל מיחד לכל חיה וחיה, כי כל חיה וחיה בוחרת לה איזה צל, ובאותו הצל דיקא היא רוצה לשכן שם, כפי הצל המיחד לה, וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיחד, שבאותו הענף דיקא הוא רוצה לשכן, ועל־כן חקרו אם יכולים למצא אילן כזה, אשר בצלו ישכנו כל החיות, שכל החיות יהיו בוחרים ויתרצו לשכן בצל אותו האילן, ועל ענפיו (של אותו האילן) ישכנו כל צפרי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך לשם אל אותו האילן, כי הענג המפלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער, כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה, וכל החיות וכו' מערבים שם, וכלם משחקים שם, ובודאי הוא תענוג מפלג מאד להיות שם אצל אותו האילן, וחקרו לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן, ונפל מחלקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם, כי זה אמר שצריכים לילך לצד פלוני למזרח, וזה אמר למערב, וזה אמר לכאן וזה לכאן וכו', עד שלא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן, ובא חכם אחד, ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד לילך אל האילן, חקרו מתחלה מי ומי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן, כי אל אותו האילן לאו כל אדם יכול לבוא אצלו, כי אם מי שיש לו המדות של האילן, כי זה האילן יש לו שלשה שרשים: שרש אחד הוא אמונה, והשני הוא יראה והשלישי, הוא עניוות, ואמת הוא גוף האילן, ומשם יוצאים ענפים, ועל־כן אי אפשר לבוא אל האילן, כי אם מי שיש בו מדות הללו הנ"ל. ואלו הכת הנ"ל היה ביניהם אחדות גדול מאד, ולא רצו להתפרד זה מזה שקצתם ילכו אל האילן וקצתם ישארו, כי לא היו כלם ראויים לבוא אל האילן, כי לא נמצא ביניהם כי אם קצתם שהיו בהם מדות הנ"ל, אבל השאר לא היו בהם אלו המדות, ועל־כן נתעכבו כלם, עד שיהיו יגעים וטורחים שאר אנשי הכת הנ"ל, עד שיהיו בהם גם־כן המדות הנ"ל, כדי שיהיו כלם ראויים לבוא אל האילן, וכן עשו. ויגעו וטרחו עד שבאו כלם לאלו המדות הנ"ל, ואזי, כשבאו כלם לאלו המדות הנ"ל, אזי באו כלם על דעת אחת, והסכימו כלם על דרך אחת לילך באותו דרך אל האילן הנ"ל, והלכו כלם. והלכו איזה זמן עד שהיו רואים (מרחוק) את האילן, והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל, כי אין לאילן מקום כלל, ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו?

ואני (הינו זה ההוקיר) הייתי גם־כן שם עמהם, ואמרתי להם: אני יכול להביא אתכם אל האילן, כי זה האילן אין לו מקום כלל, כי הוא למעלה מהמקום לגמרי, ובחינת מעט מחזיק את המרבה הוא עדין במקום, כי על כל פנים יש לו מקום מעט רק שהוא מעט מחזיק את המרבה, אבל עדין יש לו מקום מעט על כל פנים, ובחינת מעט מחזיק את המרבה שיש לי, (הינו לבעל החטוטרות) הוא בחינת סוף המקום לגמרי, שמשם ולמעלה אין מקום כלל, על־כן אני יכול לשא את כלכם אל האילן שהוא למעלה מהמקום לגמרי (כי זה בעל החטוטרות הוא כמו בחינת ממצע בין המקום ובין למעלה מן המקום לגמרי, כי יש לו בחינה עליונה של בחינת מעט מחזיק את המרבה, שהיא בחינת סוף המקום ממש, שמשם והלאה אין נמצא תבת מקום כלל, כי משם ולמעלה הוא בחינת למעלה מן המקום לגמרי, ועל־כן הוא יכול לשא אותם מתוך המקום, לבחינת למעלה מן המקום, והבן) ולקחתי אותם, ונשאתי אותם לשם אל האילן הנ"ל, נמצא שיש לי הסכמה מהנ"ל, שיש לי בחינה עליונה של מעט מחזיק את המרבה (בשביל זה היה נדמה כבעל חטוטרות, כי הוא נושא עליו הרבה, כי הוא בחינת מועט מחזיק את המרבה כנ"ל), ועתה אני נותן לכם זאת במתנה שתהיו כמוני, ונעשה שם שמחה גדולה וחדוה רבה מאד: (ספורי מעשיות, מעשה משבעה בעטליר'ס.)

וזה בחינת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים. 'דרך עץ החיים' דיקא שאין יודעין את הדרך אל העץ חיים שהוא האילן הנ"ל. כמו הכת הנ"ל שחקרו שיש אילן כזה, אבל לא ידעו הדרך, כי נפל ביניהם מחלקת, זה אמר הדרך לכאן למזרח וזה אמר למערב וכו', ומשם נמשך כל מיני מחלקת שבעולם שיש עד עתה, כי העולם מלא מחלקת, כמו שכתב רבנו ז"ל, ושרש המחלקת הוא מחלקת שבקדשה שהוא מחלקת הצדיקים מחלקת התנאים והאמוראים שמחלקים בדרכי התורה שזה אוסר וזה מתיר, זה מטמא וזה מטהר וכו'. ומשם נשתלשל בכמה השתלשלות המחלקת של העולם שנתרבה המחלקת וחלוקי דעות ושנויים רבים לאין מספר בכל העולם, שעל־ידי־זה נחרב הבית המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שלא נחרב בית שני אלא על־ידי שנאת חנם. ועקר שרש המחלקת נמשך מבחינת להט החרב המתהפכת ששומר את דרך עץ החיים, שהוא בחינת שנויים ומחלקת. ועל־כן נקרא להט החרב המתהפכת על שמתהפכת ומשתנה הדעת בכמה וכמה שנויים וחלוקי דעות שמשם כל המחלקת וכמובן בזהר ויחי דף רכא, עין שם על פסוק, אני חבצלת השרון שושנת העמקים, מה שכתוב שם, וכדין אשתני אדם לכמה גונין זמנין דינא זמנין רחמי וכו' ולא קאים בקיומא תדיר בחד מניהו וכו' ועל דא אקרי חרב המתהפכת, 'המתהפכת' מסטרא דא לסטרא דא, מטב לביש וכו', משלום לקרבא, מתהפכת הוא בכלא וכו', עין שם. וסים שם תא חזי לעלמא דאתי כתיב, כי כימי העץ ימי עמי וכו', עין שם.

נמצא, שלהט החרב המתהפכת הוא בחינת שנוי דעות ומחלקת, וזה עקר השמירה מלבא אל העץ חיים, כי על־ידי־זה אין יודעין הדרך אל העץ חיים כנ"ל. כי שם אצל העץ חיים שם ההפך ממחלקת, כי שם שלום נפלא שיהיה לעתיד, כי כל החיות והעופות שוכנים שם יחד בשלום ואהבה בלי מחלקת כלל כמבאר שם בספור המעשה הנ"ל. וזה בחינת וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו', שהוא השלום המפלא שיתגלה לעתיד. ועל־ידי כתיבת ספר תורה על גבי העור דיקא מתקנין כל זאת, כי עקר המחלקת בחינת להט החרב המתהפכת נמשך מחטא אדם הראשון, שעל־ידי־זה נתגרש מגן עדן מעץ החיים ששם השלום המפלא שיהיה לעתיד, כי כל החיות והעופות שוכנים שם יחד בשלום נפלא בלי שום מחלקת, ושם הוא בחינת למעלה מהמקום שזהו גם כן הפך המחלקת.

כי עקר המחלקת נתהוה מחמת שכחה, כי שרש המחלקת בקדשה הוא מחלקת התנאים והאמוראים, וכל מחלקת התנאים והאמוראים נתהוה רק מחמת שכחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו רבן כל צרכן נתרבה המחלקת על־ידי ששכחו כמה הלכות ופרושיהן. ועקר השכחה הוא מחמת שהתורה נתגשמה בבחינת מקום על־ידי שנתלבשה בכתנות עור כנ"ל, שעל־ידי־זה יש שכחה כנ"ל, על־כן צריכין לכתב התורה על גבי העור דיקא, ועל־ידי־זה ממתיקין הדין בשרשו, וממתיקין בחינת כתנות עור בחינת המקום שנמתק על־ידי שכותבין התורה עליו בקדשה, ואזי נתהוה בבחינת מעט מחזיק את המרבה העליון, שהוא תכלית וסוף המקום לגמרי שמשם ולמעלה הוא בחינת למעלה מהמקום לגמרי, ועל־ידי־זה עולין לבחינת למעלה מהמקום ובאין אל העץ חיים שהוא בחינת האילן הקדוש הנ"ל שהוא למעלה מהמקום. כי על־ידי שממתיקין בחינת כתנות עור, על־ידי־זה נתבטל להט החרב המתהפכת, ונתבטל המחלקת הבא מבחינת כתנות עור, מבחינת להט החרב המתהפכת, וזוכין לידע הדרך אל העץ החיים ונתרבה השלום עד שזוכין להשלום המפלא שיהיה לעתיד שהוא בחינת וגר זאב עם כבש וכו', שזה השלום הוא שם אצל האילן הנ"ל שהוא בחינת העץ חיים, ששם שוכנין כל החיות והעופות בשלום נפלא ונעשים כנ"ל. וזה עץ חיים היא למחזיקים בה וכו' וסמיך לה, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום כנ"ל:

נשמט: גם עקר המחלקת הוא בבחינת מקום ששם יש גבול ומקום מיחד לכל אחד ואחד, ואז שיך מחלקת, על־ידי שאחד רוצה לכנס בגבול חברו, שמשם כל המחלקת שבעולם על־ידי שנדמה לכל אחד כאלו חברו רוצה לכנס למקומו וגבולו. וזה בחינת כי קצר המצע מהשתרע וכו', בחינת צר לי המקום וכו', אבל בבחינת מעט מחזיק את המרבה מכל שכן בבחינת למעלה מהמקום לגמרי שם אין שום גבול ומצר ואין שיך שם מחלקת כלל. וכן אמרו רבותינו ז"ל: כד הוי רחימתן עזיזא אפותיא דספסירא וכו'. כי הא בהא תליא מחלקת וגשמיות המקום ולהפך שלום ובטול המקום הם תלויים זה בזה וכנ"ל, ועל־כן אצל האילן שהוא למעלה מהמקום שם השלום הנפלא כנ"ל. וכל זמן שהיו רחוקים מהאילן לא היה השלום בשלמות, על־כן היה ביניהם מחלקת עד שלא ידעו הדרך לבא לשם, וכשזכו להתיגע ולטרח עד שהיה להם המדות של האילן נמשך עליהם קדשת האילן ונמשך עליהם שלום, ותכף הסכימו כלם לדעת אחת לכון דרך האמת, ובאו אל האילן על־ידי הבעל חטוטרות שהביאם לשם ושם זכו לתכלית השלום המפלא כנ"ל: (שם - ספר התורה ג, אותיות י, יא.)

◇

ועל־כן מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה, כי רבי עקיבא היה בן גרים, ועלה למקום שעלה עד שזכה שיצתה נשמתו באחד, נמצא שעקר בחינת המתקה הנ"ל על ידו, אבל תלמידיו אף־על־פי שהיו קדושים וצדיקים גדולים אבל פגמו על־ידי שלא היה אהבה ביניהם, ועל־כן לא היה בהם כח להמשיך התקון הנ"ל שעסק בו רבי עקיבא, להמשיך מקוצא דאות ד', מעשרים וחמשה אתון דיחודא עלאה מבחינת רצון העליון, מבחינת פדיון הכולל הנ"ל למטה לבחינת כ"ד בתי דינים הנ"ל, ועל־כן מתו כ"ד אלף דיקא בימי הספירה, כי התגברו עליהם תקף הדינים שבכ"ד בתי דין וכו', כי אי אפשר להמשיך המתקה הנ"ל מרצון העליון שהוא בחינת התגלות עת רצון שבשבת במנחה כי אם על־ידי אהבה ואחדות שבין ישראל, כי אהבה בגימטריא אחד ועל־כן אומרים במנחה בשבת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', כי אז בשבת במנחה צריכין לעלות עד רצון העליון כנ"ל, שלזה צריכין שיהיה אהבה ואחדות גדול בין ישראל בחינת מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח וכו', כי פרוד ומחלקת חס ושלום הוא בחינת תקף הדינים שמשם כל הכפירות כמובא בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים, כי זה ידוע שכל מה שצריכין לעשות יחוד עליון יותר צריכין להעלות לשם נפשות הרבה יותר והעקר שיתחברו ויתיחדו כלם באהבה ואחדות שאז הם נכללין במקור האחדות כי קדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד, בחינת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד וכו'' וכנ"ל ועל־כן על־ידי שלא היה אהבה ואחדות בין תלמידי רבי עקיבא, על־כן מתו כ"ד אלף דיקא בימי הספירה דיקא כי לא המתיקו הדינים שבכ"ד בתי דינים על־ידי ד' דאחד שעלה לשם רבי עקיבא רבם וכו' וכנ"ל: (שם - ברכות השחר ה, אות כו.)

על־כן מתו כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא בימי העמר (יבמות סב) - כ"ד דיקא, כי לא המתיקו הכ"ד בתי דינים והעקר מחמת שלא היה בהם אהבה שהוא בגימטריא אחד, כי אי אפשר להכלל שם כי אם על־ידי אהבה ואחדות שבישראל, כי אחדות שבישראל הוא אחדותו יתברך בחינת אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו' שאומרים בשבת במנחה שאז התגלות מצח הרצון, ועל־כן אמר רבי עקיבא דיקא 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה' (בראשית רבה פרק כד) גם רבי עקיבא היה בן גרים וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: (שם, אות נז.)

◇

מה שהזהירו רבותינו ז"ל להרחיק ההזק מחברו וביותר על הזק ראיה ומחמת זה אסור לעשות חלון נגד חלון ופתח נגד פתח:

על־פי התורה 'תהמת יכסימו' בסימן ט', מה שמבאר על פסוק "צהר תעשה לתבה וכו'", שעקר תקון התפלה על־ידי אמת וכו', עין שם היטב:

כי כל הזקות נמשכין מפגם האמת, כי חיות כל הדברים שבעולם הוא מהתפלה שמשם מקבלין הכל חיות, כמו שמבאר שם. וההזק הוא הפך החיות, כי ההזק הוא קלקול ושבירה בחינת מיתה שמקלקל ומזיק החיות שבאותו הדבר, ועל־כן ההזק הוא על־ידי פגם התפלה שמשם כל החיות של כל הדברים שבעולם, ופגם התפלה הוא כפי פגם האמת שמשם כל תקון התפלה.

כי כשאדם עומד להתפלל הקלפות מסבבין אותו, בבחינת "סביב רשעים יתהלכון", ועל־ידי זה נשאר בחשך ואי אפשר לו להתפלל. והתקון לזה אמת כמו שמבאר שם, כי אמת הוא אור ה' יתברך שעל־ ידי זה רואה הפתחים שבחשך לצאת משם, ועל־ידי זה זוכה להתפלל אפלו אם הוא בתכלית החשך חס ושלום, עין שם היטב למעשה, כי הוא עצה נפלאה בדוק ומנסה, וכבר זכו רבים על־ידי עצה זאת להתפלל בכונות הלב, אף־על־פי שהיו בחשך גדול מאד ונדמה להם שאי אפשר להם להרים עצמם להתפלל בכונה, ועל־ידי שקימו עצה זאת בפשיטות שחתרו והתיגעו לדבר הדבור על כל פנים באמת כמו שהוא, על־ידי זה נפתח להם אורו יתברך והתחילו פתאם להתפלל בהתלהבות וחיות גדול. אבל מי שפוגם בזה ואינו מושך עצמו אל האמת, על־ידי זה נפגם תפלתו ואינו יכול להתפלל ומשם נמשכין כל ההזקות שהם הפך החיות שנמשך מהתפלה שהיא בחינת אמת כנ"ל. נמצא, שכל ההזקות על־ידי פגם האמת. וזה שכתוב: "כי הוא יצילך מפח יקוש וכו' צנה וסחרה אמתו", כי תנצל מפח יקוש וכו' ומכל מזיקי עלמא על־ידי האמת בחינת צנה וסחרה אמתו, כי האמת מגן ושומר מכלם וכנ"ל:

ובשביל זה צריכין לזהר מאד מלהזיק את חברו בין בגופו בין בממונו, כי כל ההזקות נמשכין ממזיקי עלמא שהם הקלפות והחשך המונעים מהתפלה, שהיא חיות הכל כנ"ל. וזה שהזהירו רבותינו ז"ל ביותר על הזק ראיה ואסרו לעשות חלון כנגד חלון וכו'. כי עקר האור הוא ה' יתברך, כמו שכתוב: "ה' אורי וישעי", וממנו יתברך נמשכין כל האורות שבעולם ועקר האור הוא אמת, כמו שמבאר שם, ומשם כל אור העינים בחינת שלח אורך ואמתך. ועל־כן השקר, שהוא הפך האמת, מזיק לעינים בגשמיות ורוחניות, כמו שמובא בהתורה 'אמר רבי עקיבא' בסימן נ"א.

אבל אור האמת של רב העולם הוא בבחינת חלון, כי עצם האמת שהוא בחינת אבן טוב אין מי שישיגו כי אם הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה מאד. אבל שאר העולם אפלו הכשרים והצדיקים קצת כל האמת שלהם הוא בבחינת חלון, שאף־על־פי שהוא אמת אבל אין האמת ברור בתכלית הברירות. ועין שם מה שמבאר שם על מאמר רבותינו ז"ל: יש אומרים אבן טוב ויש אומרים חלון, עין שם. וכל החלונות והפתחים שבבית, שדרך שם נכנס האור, נמשכין בשרשן מבחינת האמת הנ"ל, שהוא בחינת חלון, שהוא תקון התפלה שמשם כל החיות והאור של כל הדברים שבעולם.

ועל־כן צריכין לזהר מאד ביותר מלהזיק בראיתו, כי עקר הזק ראיה נמשך מחמת ששם באור העינים כרוך הבעל דבר ביותר להתאחז שם שיסתכל מן הצד הפך האמת, ועקר אחיזתו בהאמת שהוא בחינת חלון שהוא בחינת האמת של רב העולם, כי מחמת שהאמת אינו בתכלית הברור על־כן יש לו כח להתאחז בו להפך האמת לשקר. ועל־כן באמת אין תקנה לזה כי אם שיקשר עצמו לצדיקי אמת שהאמת שלהם בתכלית הברור והזכוך שהוא בבחינת אבן טוב, ששם אין להשקר שום אחיזה והוא יכול להאיר גם בהאמת שלו עד שיצא מתוך עמק החשך על־ידי האמת שלו שהוא בחינת חלון.

ועל־כן אסור לעשות חלון נגד חלון, כי החלון שהוא בחינת האמת של כל אחד מישראל הוא משנה הרבה מהחלון והאמת של חברו, כי כל אחד מישראל כפי שרשו משבטו שמשם נסח וסדר תפלתו וכפי מעשיו כן האמת שלו. ומזה נמשכים רבויי השנויים שבין אחד לחברו אפלו הכשרים והישרים, כי זה מתפלל בארכה וזה במהירות זה בקול רם וזה בקול נמוך וכיוצא בזה שנויים בענין תפלתם ועבודתם לאין מספר אף־על־פי ששניהם כונתם רצויה באמת, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים, כי אף־על־פי ששניהם כונתם באמת, אף־ על־פי־כן האמת של כל אחד משנה מחברו.

ועל־כן אסור לאדם להסתכל בחברו לרעה, אף־על־פי שנדמה לו לפי האמת שלו שחברו אינו מתנהג באמת ואינו מתפלל באמת, כי מי יודע האמת של חברו, כי רק הצדיק האמת בחינת אבן טוב יכול להסתכל ולהאיר בהאמת שהוא בחינת חלון של כל אחד ואחד מישראל, אבל שאר בני ישראל אפלו הכשרים שהאמת שלהם בבחינת חלון אינו יכול להסתכל בהאמת של חברו, כי לפי דעתו יכול לטעות שאין בחברו אמת מחמת שאינו מתנהג כפי דעתו, אבל באמת גם חברו כונתו אל האמת לפי מדרגתו ושרשו וכנ"ל.

וזה בחינת האזהרה שהזהירו מאד שלא לעשות חלון נגד חלון שלא יסתכל אחד בחלון חברו שלא יזיקנו על־ידי ראיתו, כי החלון שעל ידו מגיע האור שהוא בחינת אור האמת הנ"ל, אסור שיהיה כנגד חלון שהוא בחינת אור האמת של חברו, שלא יסתכלו זה בזה, שלא יסתכל כל אחד בהאמת של חברו שלא יזיקו זה את זה, כי משם כל ההזקות שבעולם רחמנא לצלן. כי מי שמשים לב להסתכל בעולם בענין רבוי המחלקת שבעולם שמשם כל ההזקות ואריכות הגלות בעוונותינו הרבים, הכל נמשך בשרשו מהאמת של כל אחד ואחד, מחמת שלכל אחד ואחד נדמה לו שכונתו באמת ואין חברו מתנהג באמת ומשם התחלת המחלקת חס ושלום, עד שאחר־כך נצמח מזה שבאים לשקרים גמורים ומחפים אותו באמת כאשר מצוי כל זה בעוונותינו הרבים. ועל־כן הזהירו רבותינו ז"ל מאד שלא לעשות חלון ופתח, שלא יסתכלו עם האמת שלו, שהוא בחינת חלון ופתח בהאמת שהוא בחינת חלון ופתח של חברו, שלא יזיקו זה את זה על־ידי זה חס ושלום, וכנ"ל:

וזה שכתוב: "וירא את ישראל שכן לשבטיו וכו'". ופרש רש"י: ראה שאין פתחיהן מכונין זה כנגד זה עלה בלבו שלא לקללם, כי בלעם רצה להכניס בהם עין רעה חס ושלום, כי בלעם כנגד תקון התפלה דקדשה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק "ויאמר מואב אל זקני מדין" (במדבר כב): 'מנהיגם של אלו במדין נתגדל וכו', אמרו אין כחו אלא בפה, אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפה'. כי ראה שהצלחת ישראל רק על־ידי תפלה שכל תקונה על־ידי אמת כנ"ל, ורצה להביא את בלעם שכל כחו להפך הוא בפה, שהיה מסתכל תמיד בעין רעה על כל אחד למצא בו מום וחסרון והיה גומר בפיו הטמא לרעה עד שהיה לו כח לקלל ולהזיק חס ושלום. אבל כשראה שאין פתחי ישראל מכונין זה כנגד זה, עלה בלבו שלא לקללם, כי זה ידוע שעקר אחיזת הסטרא אחרא, שהוא מחלקת דסטרא אחרא, הוא ממחלקת שבין ישראל בעצמן כשיש חס ושלום, ביניהם מחלקת ומסתכל כל אחד על חברו לרעה מחמת שאין טוב בעיניו האמת של חברו, משם נתאחז הסטרא אחרא להכניס עין רעה חס ושלום, ולהזיק חלילה. ועל־כן על־ידי שראה שאין פתחיהן מכונים זה כנגד זה ואין מסתכל כל אחד בהאמת של חברו ואין לו עין רעה בחברו, על־ידי זה לא היה לו כח לקללם, כי נתבטל אחיזתו. ועל־כן נתהפך לברכה ואמר: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל". ופרש רש"י שם, על שראה שאין פתחיהן מכונים וכנ"ל. וזהו שפרש רש"י שם: דבר אחר 'מה טבו אהליך'־ אהל שילה וכו' ובית עולמים, שהם בחינת בית התפלה כמו שכתוב: "כי ביתי בית תפלה יקרא וכו'". כי הכל אחד, כי על־ידי שאין פתחיהן מכונים ואין פוגמים באמת, על־ידי זה יכולים להתפלל כנ"ל, שזהו קדשת אהלים ומשכנות של ישראל כנ"ל. ועקר הוא קדשת הבית־המקדש ששם מתקבצים כל השנים עשר שבטים, כל השתים עשרה נסחאות התפלה, כי דרך שם מעלה הצדיק שהוא בחינת אבן טוב את כל התפלות של ישראל שהם בבחינת חלון על־ידי נקדת האמת שמוצא בהתפלה של כל אחד, שכל זה הפך הקלקול הבא על־ידי שמסתכל אחד בחברו שהוא בחינת פתח נגד פתח וכנ"ל. ועל־כן שני הפרושים אחד ותלויים זה בזה, שעל־ידי שאין פתחיהן מכונים ואין פוגמין בהאמת שהוא תקון התפלה, שזהו בחינת מה טבו אהליך יעקב, שהם הדירות והבתים של ישראל, על־ידי זה בעצמו מה טבו אהליך ומשכנותיך, שהם בחינת בתי כנסיות ובתי מדרשות של ישראל. ועקרם הבית המקדש, שהם בתי התפלה של ישראל שתקונם על־ידי האמת וכנ"ל: (שם - הלכות נזקי שכנים ה, אותיות א-ג.)

◇

'וכאן הבן שואל' אחר ששברו (המצה) האמצעית, דהינו הלוי ונתגלה הדעת מן ההסתרה שמזה בעצמה נעשה בחינת מצה כנ"ל, על־כן אזי הבן שואל שאלות וקשיות, מה נשתנה וכו'? הינו בחינת מחלקת שהוא שאלות וקשיות שמתעוררין בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא שלמות הדעת מאד, בחינת מצה, שהוא לשון מצה ומריבה, כמו שמבאר שם. ועל־כן כאן הבן שואל, 'הבן שואל' דיקא, דהינו שאלות וקשיות בחינת מחלקת שנתעורר בין הבן והאב שהוא בחינת מחלקת שבקדשה, מחלקת שמאי והלל, שהוא דעת גדול מאד וקיום העולם. כי עקר בריאת העולם וקיומו הוא בבחינת מחלקת שבקדשה, דהינו בחינת תחלת הצמצום, שכביכול, נתצמצם ונחלק האור לצדדין. שבלא זה לא היה מקום לבריאה כנודע... המחלקת אף שהיא בקדשה והיא דעת עליון מאד ושלמות הקדשה, עם כל זה משם משתלשל ויורד עד שמגיע להם אחיזה משם כידוע. כי הסטרא אחרא היא בחינת מחלקת ויניקתה מבחינת מחלקת שבקדשה, על־כן צריך לשמר לזכך השמים, דהינו בחינת המחלקת שבקדשה וזה על־ידי אנחה ותשובה כנ"ל. וזה בחינת ספור ההגדה שמזכירין האנחות והצעקות שהיה לנו אז, כמו שכתוב, "ונצעק אל ד' ויאנחו בני ישראל וכו'". וכן זה נעשה בכל דור ודור כידוע. ועל־ידי זה נזדככין השמים דהינו הידים ואזי זוכין לקבל דבורים מן הידים, שהיא בחינת מחלקת לשם שמים, כמו שמבאר עין שם היטב. וזהו בחינת פסח מצה ומרור שאוכלין אחר כך מצה ומרור, זה בחינת אש ומים, חסד וגבורה, יד ימין ויד שמאל, הלל ושמאי, בחינת מחלקת לשם שמים כנ"ל. ואחר כך היו אוכלין את הפסח, כמו שכתוב, "על מצות ומרורים יאכלוהו". פסח היא בחינת פה־סח, בחינת הדבורים שמקבלים מן הידים הנ"ל, בבחינת מחלקת לשם שמים כנ"ל. ועל־כן הלל היה כורכן ביחד, להורות שבאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים והוא מחלקת שבקדשה שהוא שלום גדול ודעת גדול כנ"ל. ועל ־ כן הלל דיקא היה עושה זאת, כי הוא בעל המחלקת שבקדשה בחינת מחלקת שמאי והלל כנ"ל. ובאמת שלום גדול ביניהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: לא נמנעו זה מזה וכו' להודיע שאהבה ואחוה היה ביניהם. ועל־כן זאת המחלקת שבקדשה יש לה הכרעה כידוע, וההכרעה מצד הלל מסטרא דחסד (מצד החסד) כנודע. ועל־כן הלל דיקא היה כורכן כנ"ל. ועל־כן עושין הכריכה עם הישראל שהיא מצה השלישית, כי שם ההכרעה כידוע: (שם - ראש חודש ג, אות ה.)

◇

גם צריכין לזהר שלא לשפט ולדון את חברו לכף חובה, שגם זה הוא בחינת פגם המשפט, כמובן בדבריו זכרונו לברכה (בהתורה "תקעו ממשלה" בלקוטי תנינא סימן א) שכיושב לדבר בחברו כאלו רוצה לעשות יום הדין לשפט את חברו וכו', וצריך לזהר בזה מאד שלא לעות המשפט, כי המשפט לאלהים הוא. אבל האדם אסור לדון ולשפט את חברו, כי אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו כמו שמבאר שם, עין שם): (שם - ראש חודש ו, אות יא.)

ועל־כן מתו אז תלמידי רבי עקיבא על־ידי שלא היה אהבה ביניהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי רבי עקיבא היה לו ישיבה גדולה והמשיך כל התורה כלה, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שכל התקונים הנ"ל נעשים על־ידי הישיבה של הצדיקי אמת, עין שם. ועקר גמר התקון בשלמות הוא תקון המשפט שבשביל זה הוא עקר למוד הישיבה שמבררין כל משפטי התורה, בפרט רבי עקיבא שהיה בן גרים שהם צריכין תקון המשפט ביותר, כמבאר שם בענין "וירא את הקיני וכו'", עין שם. אבל הם לא היו אוהבים זה את זה, שזה בחינת פגם המשפט שהוא בשביל אהבה ושלום ולבטל הריב, כמו שכתוב "משפט שלום שפטו בשעריכם", כי עקר תקון המשפט נמשך מבחינת קשר המרכבה, בחינת כסאות למשפט ששם אהבה הקדושה שורה. ועל־כן אמר רבי עקיבא: ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כי כל התורה נקראת משפט, כמו שכתוב "משפטי ה' אמת", ששם אהבה הקדושה שורה... ועל־כן תלמידי רבי עקיבא שפגמו באהבה, שהוא פגם המשפט, על־כן מתו בימי הספירה שאז עוסקין בתקון המשפט כנ"ל. והתקון על־ידי רבי שמעון בר יוחאי וחבריו, שאמר אנן בחביבותא תליא לתקן האהבה הנ"ל, כי רבי שמעון בר יוחאי עסק ביותר במעשה מרכבה, שהם כל סודות הקבלה שגלה, שכל זה הוא בחינת קשר המרכבה ששם אהבה הקדושה שורה, שזהו בחינת תקון המשפט כנ"ל: (שם, אות יג. )

◇

והכל נעשה על־ידי הצדיק האמת שהוא בחינת כהן איש חסד, שהוא מטה כלפי חסד תמיד. ומוצא טוב בכל אחד מישראל, כי יודע ללקט כל בחינת השערות טובות שנמצא בכל אחד מישראל ועל־ידי־זה הוא עוסק ברפואות כל אחד ואחד ואפלו אם הוא חולה גדול מאד מאד בחלי הנפש, כי הוא מוצא בו גם כן נקדות טובות בחינת שערות, דהינו מה שמנתק עצמו מרע לטוב כשערה. ועל־ידי־זה ממשיך גם עליו שכליות וצמצומים הנ"ל עד שמכניס בו גם כן השגות אלקות, כמו שמבאר בתחלת התורה הנ"ל, שזהו עקר גדלת הצדיק כשיכול לרפאות גם החולה הגדול ביותר, כי כל מה שהחולה גדול ביותר צריך רופא גדול ביותר וכו', כמו שמבאר שם, עין שם. וזה התקון צריכין להמשיך בימי העמר שאז מאיר בחינת עמר נקא, שהוא בחינת שערות קדושות עליונות שהם רחמים עליונים מאד מאד שהם ממתיקין כל הדינים וכל הגבורות הנאחזים בהצמצומים הנ"ל שממשיכין כל ימי העמר:

ובשביל זה מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא בימי העמר, על שלא נהגו כבוד זה בזה ולא היה ביניהם אהבה. כי הם פגמו בהשערות הנ"ל, כי בודאי היו צדיקים, אך הפגם שלהם היה שהלכו בתקף מדת הדין והסתכל כל אחד בחברו על הרע שלו ולא הסתכלו על הטוב שבכל אחד ועל־ידי־זה היה ביניהם שנאה. ומחמת זה מתו בימי העמר דיקא שאז עקר התקון על־ידי בחינת השערות הנ"ל שצריכין להסתכל על הטוב שבכל אחד אפלו כחוט השערה שעל־ידי־זה יכולין לעשות ממנו כלי להמשיך השגות אלקות על ידו גם כן, כי באמת להמשיך השגות אלקות צריכין כלים רבים כידוע. על כן צריכין לזה קבוץ ישראל קדושים הרבה שיתקבצו יחד לדרש את ה' ולבקשו. כי בכל אחד מישראל יש בחינת נקדה טובה מה שאין בחברו, כמו שמבאר במקום אחר, וזאת הנקדה טובה שיש בכל אחד היא בחינת צנור וכלי שהצדיק ממשיך על ידו השגות אלקות. ועל כן לא היה אפשר לקבל את התורה כי אם כשהיו ששים רבוא יחד, וזה בחינת ומתלמידי יותר מכלם, וזה בחינת והעמידו תלמידים הרבה, והעקר שיהיה ביניהם אהבה ואחדות בחינת אהבת החברים, שעקר קבלת התורה היה על זה כמו שכתוב, ויחן שם ישראל וכו'. ופרש רש"י, כלם כאיש אחד וכו'. ועקר האהבה על־ידי השערות הנ"ל על־ידי שאין מסתכלין על הרע שבחברו רק משתדלין בכל כחו למצא בו טוב. אפלו אם נדמה לו שרעתו רבה אף־על־פי־כן יחפש וימצא בו שערות טובות על כל פנים כנ"ל. ועל כן תלמידי רבי עקיבא שפגמו בזה על כן מתו בימי העמר דיקא כנ"ל. ורבי שמעון בר יוחאי היה התקון שלהם על כן אמר: אנן בחביבותא תליא, הינו כנ"ל:

ועל כן נתגלגל הזכות על־ידי רבי שמעון בר יוחאי דיקא־ שנתוספו כמה ספסלים בבית המדרש, במעשה דרבן גמליאל ורבי יהושע ששאל אותו תלמיד: תפלת ערבית רשות וכו', שהיה רבי שמעון בר יוחאי. כי לא הסכימו עם רבן גמליאל שאמר, כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, רק העבירו שומר הפתח וכו' ונתוספו ארבע מאות ספסלים ועל־ידי־זה נתרבה תורה הרבה באותו היום, ואמרו שם תנא עדיות באותו היום נשנה. ועדיות היא בחירתא דכלא ש"ס, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי דיקא על־ידי רבוי תלמידים נתגלו הלכות למעשה הרבה מאד שזהו ענין מסכת עדיות, שזהו העקר כשמספרין התלמידים מרבן כל אחד ואחד הלכה למעשה, דהינו הדבורים קדושים ששמע ממנו למעשה מה שהשיב לו על שאלותיו ששאל אותו על עניני חולאתו ורחוקו מה' יתברך ואיך ובאיזה דרך גלגל עמו. שמאלו הספורים יכול כל אחד להבין ולהשכיל עצות ודרכים להתקרב לה' יתברך עד שיזכה להשגות אלקות, שזהו בחינת מסכת עדיות שהיא בחירתא, שנתחברה מהעדות שהעיד כל אחד מה ששמע מרבו הלכה למעשה. וכן הוא בדרכי עבודת ה' וכנ"ל:

כי עקר יגיעת הצדיק האמת הוא להמשיך השגות אלקות בתלמידיו בדרכים נפלאים עד שיוכלו להאיר בתלמידיהם ובתלמידי תלמידיהם לדורות עד שכלם ידעו את ה'. והצדיק בחיים חיותו יודע בהשגתו העצומה איך לדבר עם כל אחד ואחד וכו' כנ"ל, אבל לאחר הסתלקותו עקר חיותינו על־ידי קבוץ תלמידיו יחד לדברים שבקדשה וכל אחד מתעורר לה' יתברך כפי הנקדה טובה שהאיר בו הצדיק וכל אחד מספר מה ששמע וראה ממנו ועל־ידי־זה יכולין להחיות את כל העולם כלו: (שם - נזיקין ד, אות י-יב.)

◇

וזהו בחינת מספר בני ישראל שעוסקין בפרשה זאת קדם שבועות, כי קורין מקדם פרשת במדבר כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "מנו ועצרו", כי הרוח דלעלא [הרוח של מעלה] גבה מאד. ועל־כן צריכין הרבה תלמידים שיוכלו להמשיך הרוח חיים הנ"ל, בחינת פי שנים מרבם, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: והעמידו תלמידים הרבה. וזהו בחינת מעלת רבוי בני ישראל שה' יתברך והצדיקים מברכים בזה כמה פעמים, כמו שנאמר: "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם, יברך יראי ה' וכו'", וכתיב "יוסף ה' עליכם ועל בניכם" כי כל מה שמתרבין בני ישראל הכשרים הנלוים אל הצדיק האמת, מקבלין יותר הרוח חיים הנ"ל בחינת פי שנים הנ"ל, כי יש להם כח יותר לקבלו על־ידי רבוי הכלים הקדושים של כל אחד, אבל צריכין שיהיה ביניהם אהבה גדולה בחינת אהבת חברים, שלא תתגבר הסטרא אחרא הנאחזת בהרבוי והמספר, וכמו שנאמר: "כי תשא את ראש בני ישראל וכו' ולא יהיה בהם נגף", כמו שפרש רש"י שם. ועל־כן כשמונין ישראל צריכין לתן שקלים מחצית השקל עשרים גרה השקל, עשרים גרה בחינת שני היודי"ן הנ"ל, בחינת עשרה עשרה הכף כמובא. כי צדקה נדבת לב, הוא בחינת המשכת הרוח חיים מעלא לתתא, כי צדיק על שם צדקה, שעל־ידי־זה ממשיך הפתח הנ"ל מעלא לתתא, בבחינת פתחו לי שערי צדק, צדק דיקא, וכתיב "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק", 'צדיק' דיקא וכנ"ל:

ועל־כן לפעמים נעשה מחלקת בין ישראל בעצמן, שאחד מונע לחברו. ואלו המניעות גדולים מהכל, כידוע, כי בהרבה בני ישראל יש שנוי דעות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאין דעתם שוה זה לזה, אבל צריכים שבכל שנוי דעותיהם יכללו יחד ברבם האמתי. ואז נעשה תקון גדול על־ידי הרבוי בבחינת ברב עם הדרת מלך וכו' וכתיב, "ברבות צדיקים ישמח העם", כי דיקא על־ידי שדעתם משנה זה מזה וכלם נכללים בדעה אחד להכלל בהצדיק האמת רבם, על־ידי־זה יש להם כלים נפלאים הרבה לקבל האור הגדול בחינת פי שנים, אבל כשעומדים אנשים מישראל וחולקים על הצדיק האמת, שבאמת גם הם מקבלים חיותם בהעלם גדול ממנו בבחינת מלכות באתכסיא, והם חולקים על מקור חיותם. ולא די שהם חולקים על עצמם ועוקרים עצמם משרש חיותם, אף גם הם עומדים למונעים ומשטינים על המתקרבים אליו באמת. וזאת המחלקת והמניעות מונע יותר מהמניעות של אשר לא מבני ישראל הנה, וזה בחינת וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם, הינו כנ"ל.

והתקון על־ידי אליהו שיבוא לעשות שלום בעולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי על־ידי אליהו עקר המשכת פי שנים כנ"ל, שעקרו תלוי בשלום כנ"ל. וזה והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. אב ובן זה בחינת רב ותלמיד, בחינת רוח דלעלא ורוח דלתתא, שישיב ויכלל אב על בנים ובנים על אבותם, שיהיה נכלל יחד הרוח דלעלא והרוח דלתתא, בבחינת רצוא ושוב, שזה עקר התקון של בחינת פי שנים שממשיך אליהו מרוחו של משיח וכנ"ל: ועל־כן אכל בי עשרה שכינתא שריא ונקראים "מנין", כי זה עקר שלמות המנין דקדשה כשיש עשרה שמתקבצים לדבר שבקדשה, עשרה דיקא כנגד בחינת היו"ד הנ"ל שאז יכולין להמשיך מיו"ד דלעלא ליו"ד דלתתא כנ"ל. שזהו עקר תקון המספר והמנין ועל־כן נקראים מנין, כי הם תקון המנין והמספר, כי על ידם נכלל המנין באחד בבחינת רצוא ושוב כנ"ל, שזה עקר התקון וכנ"ל: (שם - הכשר כלים ד, אות מ.)

◇

וזהו גם־כן בחינת ערובי חצרות, שעקר תקון הערוב הוא גם־כן על־ידי סעודת שבת, שעל־ידי שמשתתפין בסעודת שבת על־ידי זה מתרין להכניס ולהוציא מרשות זה לזה ובלא ערוב אסורין להוציא ולהכניס מרשות אחד לחברו אף־על־פי ששניהם רשות היחיד. כי כבר מבאר שכלל אסור הל"ט מלאכות בשבת הם בחינת הוצאה מרשות לרשות שהוא בחינת ברורים וכו' כנ"ל (באות ל'), ורבותינו ז"ל החמירו שאפלו מרשות זה לזה אסור גם־כן להכניס ולהוציא. וכל זה בשביל תקון בחינת הבקיאות הנ"ל שבשביל זה כל אסור הוצאה כנ"ל (באות הנ"ל).

כי כמו שצריכין לזהר בעיל ובנפיק שלא לצאת מהגבול שלו, וכן שלא יהרס לעלות את ה' לפנים מהגבול שלו, שזהו בחינת בקי בעיל בקי בנפיק וכו' כנ"ל, כן צריך לזהר שלא יהרס לכנס בגבול חברו, בין בבחינת עיל ובין בבחינת ונפיק. כי בבחינת ונפיק בודאי חלילה וחלילה שיסתכל על חברו לומר שיעשה כמעשיו חס ושלום, כי יוכל לאבד עולמו כרגע חס ושלום, ועל זה הזהיר דוד המלך עליו השלום בתחלת ספרו (תהלים א): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' עד ובמושב לצים לא ישב". כי ידוע כמה מורידין ומפילין את האדם ליצני הדור, ובפרט הלצים המכנים עצמם בשם כשרים וחסידים וכו', השם יתברך יציל וישמר את ישראל מהם ומהמונם. אך אפלו בבחינת עיל צריכין גם־כן להיות בקי מאד לבלי להסתכל על חברו שנראה לו שהוא צדיק וישר וכשר כנגדו שלא יפל על־ידי זה חס ושלום, כי אף־על־פי שבודאי הוא טוב לקנא את חברו בתורה ותפלה וביראת שמים, בבחינת קנאת סופרים תרבה חכמה (בבא בתרא כא), אבל יש בזה בחינת צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד), כי הרבה נופלים על־ידי זה, כי מתקנאים בחבריו שנראה לו שהם צדיקים וכשרים כנגדו הרבה, ועל־ידי קנאתו בהם נופל בדעתו לגמרי, כמובן למשכיל על דרכיו כל זה. ואי אפשר לבאר כל דרכי חלישות הדעת שמפיל הבעל־דבר על האדם על־ידי זה, על־כן צריכין לבלי להיות סכל ופתי רק להיות בקי בהלכה, שיהיה קנאתו בחבריו הטובים ממנו לטובה ולא לרעה, להתקרב לה' יתברך ולא להתרחק חס ושלום, וכמרמז בהמעשה של החכם והתם, שהשיב התם: זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, וכמובא מזה בדברנו במקום אחר.

ועל־כן תקנו חכמינו ז"ל שאפלו מרשות אחד לחברו אסור להוציא ולהכניס בשבת שלא יפגם בבחינת בקיאות הנ"ל וכנ"ל. והתקון על־ידי סעודת שבת שהוא הערוב שמניחין, כי על־ידי סעודת שבת נתתקן בחינת בקיאות הנ"ל, ואז מתרין להוציא ולהכניס מבית לבית שבחצר. כי כבר תקנו בחינת בקיאות הנ"ל, ואז יהיה התחברות הרשיות שבינו לחברו רק לטובה ולא לרעה חס ושלום שיתחברו ויתקרבו זה לזה באהבה ושלום שילמד אחד מחברו לטובה להתקרב לה' יתברך ולא להתרחק חס ושלום על־ידי זה, כי כל זה הוא בחינת בקיאות בהלכה הנ"ל שנתתקן על־ידי סעודת שבת שהוא בחינת הערוב שמניחין וכנ"ל: (שם - שבת ז. אות עד.)

◇

וזה בחינת הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש שהוא שמן המשחה. כי על פי כל המבאר לעיל, מובן ממילא גדל מעלת השלום בין ישראל וכמו שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה בזה הרבה בענין מעלת השלום שעולה על הכל, כי כבר מבאר שעקר קיום האדם ותקונו הנצחי הוא על־ידי שיאחז עצמו בכסא הכבוד שהוא שרשי נשמות ישראל וכו' וכו' וכנ"ל, ועל כן בודאי צריכין לזה שיהיה שלום גדול עם כל ישראל ושיהיה שלום בין כל אחד לחברו כדי שיתקשרו יחד באהבה ושלום כל שרשי נשמותם ולא יהיה ביניהם שום פרוד על־ידי איזה שנאה ומחלקת, חס ושלום, כדי שיוכל להתאחז בשרשי נפשותם הנכללים יחד על־ידי האהבה והשלום: (שם - גביית חוב מהלקוחות ואפותיקי ה. אות מ.)