# יהי ממון חברך - כשלך

> מקור: https://rabenu.app/books/ahavat-chaverim/382/761/

עקר האזהרה על אהבת חברים הוא ביותר בענין הממון, שלא יקפידו ולא יקנאו זה על זה בממונם, רק אדרבא, יהיה ממון חברו חביב עליו כשלו: (עצות ישרות, יא.)

יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמד תורה שאינה ירשה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים; יהי ממון חברך חביב עליך כשלך־ זה בחינת אהבה וכלליות הנפשות כנ"ל שיאהב כל אחד את חברו כנפשו לקים בשלמות מצות ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה כנ"ל. ועקר האזהרה של אהבת החברים הוא ביותר בענין הממון כי שם עקר הקנאה והשנאה כידוע לכל, ועל כן מצות עשה 'ואהבת לרעך כמוך' נסמך אחרי האזהרות שהזהיר בכמה לאוין לבלי לגע בממון חברו רק אדרבא לזהר לסיעו ולחיותו, כמו שכתוב שם בפרשת קדושים: "לא תגנבו ולא תכחשו וכו' לא תעשק ולא תגזל וכו' לא תקם ולא תטר" וכו', הינו לגמל חסד עם חברו ולעבר על מדותיו נגדו שאף־על־פי שחברו לא השאיל לו ־ יעבר על מדותיו וישאיל לו בלי הטחת דברים, שלא יאמר לו איני כמותך וכו'. ואחר כך מסים על כל זה ואהבת לרעך כמוך, כי עקר קיום האהבה בין ישראל הוא כשאין מקפידין ואין מקנאין זה על זה בממונם. וזהו בחינת קשר וחבור המשנה הנ"ל יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, זה בחינת אהבה וכלליות הנפשות כנ"ל שעל־ידי־זה הם נכללין בחכמה עלאה שהוא שכל הכולל שזה עקר שלמות התורה כנ"ל. וזה: והתקן עצמך ללמד תורה שאינה ירשה לך וקשה לכאורה הלא מבאר בפסוק שהתורה ירשה לנו, כמו שכתוב, תורה צוה לנו משה מורשה וכו'? אך על פי הנ"ל מתרץ היטב, כי עקר שלמות התורה הוא כשהתורה נכללת בשרשה בבחינת שכל הכולל קדשי קדשים בבחינת לוחות האבן כנ"ל וזה תלוי באהבה בין ישראל כנ"ל: (לקוטי הלכות - פקדון ד, אות יד.)

◇

וזה בחינת מצות שמיטה ויובל שאז הכל הפקר וכלם חברים וכלולים זה עם זה, כי אז הוא בבחינת למעלה מהזמן, שזוכין לזה על־ידי שמפקירין נכסיהם ונכללין זה בזה, שעל־ידי־זה מאירין הגונין, שעל־ידי־זה נכללין בבחינת למעלה מהזמן כנ"ל:

וזה בחינת (שמות ל): "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו "וכו', דהינו שקלים לקרבנות צבור, כי קרבנות הם בחינת שבירת המדמה כנ"ל. ועל־ידי השקלים שנותנין לקרבנות שהם בחינת צדקה, על־ידי־זה מאירין הגונין ונכנע המדמה וכו' כנ"ל. ואז מרים כל אחד את חברו וכו' כנ"ל. וזה "כי תשא את ראש בני ישראל", בחינת נשיאת ראש, להרים כל אחד ואחד למקומו ומדרגתו, שזה עקר מצות המספר, לספר את ישראל על־ידי השקלים כדי שיכללו זה בזה ויאירו זה לזה, כדי שיעלה ויתנשא כל אחד ואחד למקומו ומדרגתו. ועל־כן צריכין לתן כל אחד צדקה, דהינו שקלים לקרבנות צבור, שעל־ידי־זה מאירין הגונין ונכנע המדמה וכו' ומרים ומנשא כל אחד את חברו כנ"ל. ועל־כן צריכין לתן השקלים בכל שנה ושנה, כדי לתקן ולהעלות את הזמן בחינת מספר שנים שיכלל בבחינת למעלה מהזמן וכנ"ל: (שם - עבודת אלילים ג. אותיות יא, יב. )

◇

ענין השתפות מה ששנים מתחברים ומשתתפים יחד לעשות משא ומתן זה נמשך מבחינה הנ"ל מחמת שהמשא ומתן הוא מקום סכנה מאד, כי כל העבודות זרות תחובים שם כנ"ל, וכל הנפילות הם שם, כי זה עקר הנפילה כשנופל לתאות ממון, חס ושלום... ומחמת כל זה מצוי ששניהם משתתפין יחד, כי 'מזלא דבי תרי עדיף' [המזל של שנים – עדיף (ממזל של כל אחד לבד)] ־ זה בחינת 'טובים השנים מן האחד שאם יפלו האחד יקים את חברו' וכו', כי עקר כל הנפילות הם בתאות ממון כנ"ל. ועל כן מתחברים שנים ומשתתפים יחד כדי שהאחד יקים את חברו. הינו, כי עקר הנפילה בתאות ממון הוא מחמת מחלקת והעקר על־ידי שחולקין על הצדיק האמת וכנ"ל, כי הצדיק האמת הוא בחינת ברית מלח עולם שהוא ממתיק מרירותא דעלמא [מרירות העולם] כנ"ל, וכשחולקין עליו אין לו בחינת מלח להמתיק המרירות, ועל־ידי־זה הוא נופל למרירות תאות ממון שזה עקר הנפילה בבחינת 'ויגרש מפניך אויב' וכו', כמו שמבאר שם.

כי המחלקת על הצדיק גורם כמה מיני קלקולים, כי על־ידי־זה נתרבה מחלקת בישראל ובין כל העולם בין כל אחד לחברו ונתרבין מלחמות בעולם, כי הצדיק הוא ברית מלח, בחינת ברית שלום, שהוא עושה שלום בין כל ההפכים וכשפוגמין בכבודו, מכל שכן כשחולקין עליו, אין מי שיעשה שלום ונתרבה המחלקת מאד, כי רב דעות בני אדם משנים ומהפכים זה מזה, כי כשם שמשנים בצורותיהם כן הם משנים בדעותיהם. וכשאין מאיר בהם הארת הצדיק, בחינת ברית שלום, ממילא מתרבה המחלקת מאד. ועל ידי רבוי המחלקת שבישראל מזה מתגבר, חס ושלום, תאות ממון ביותר, כי כל אחד מפיל את חברו שהוא חולק עליו. כמובן בהתורה הנ"ל, שכל מי שהוא בבחינת שמירת הברית ביותר יכול להפיל את חברו הפחות בשמירת הברית לתאות ממון, עין שם. וזה ידוע שאין כל ישראל שוין ונחשב אחד לגבי חברו בבחינת שמירת הברית, וכשהיה ביניהם אהבה, היה אחד עוזר ומקים את חברו מתאות ממון, כי על־ידי התחברותם יחד היו בכלל שמירת הברית, כי ישראל בכלל הם בבחינת שמירת הברית, וכמו שכתוב: "ועמך כלם צדיקים", הינו 'ועמך כלם'־ כשעמך ישראל הם כלם יחד, שמתחברים יחד באהבה ושלום, אזי הם נחשבים צדיקים, כי מתחבר יחד חלקי שמירת הברית של כל אחד ועל־ידי־זה נחשבים כלם צדיקים. וגם על־ידי שמתחברים יחד באהבה ושלום אזי יש להם כח ביותר לקבל הארת הצדיק יסוד עולם ששם עקר השלום כנ"ל, והוא מאיר עליהם בחינת שמירת הברית ועל־ידי־זה מצילם ממרירותא דעלמא, שהוא תאות ממון וכנ"ל.

אבל על־ידי המחלקת, חס ושלום, אין יכולין לקבל הארת הצדיק, כי הארת הצדיק גדולה מאד וקשה לקבלו כי אם בהתחברות כלם יחד, שאז יש להם כלים לקבל הארת הצדיק הגדולה עד שיאיר עליהם בשלמות להוציאם מיון מצולת תאות ממון המאבדת רב העולם, רחמנא לצלן, וגם כי הם חולקים על הצדיק בעצמו וגם כל אחד חולק על חברו וכל אחד מפיל את חברו חס ושלום, וכנ"ל. ומזה בא התגברות תאות ממון שהתפשטה מאד מאד בעולם שממררת חיי האדם עד שמתים מתוך יגון ואנחה וכעס ומכאובות ומאומה לא ישאו בידם לעולם הבא, כי כל ימיהם היו טרודים להמשיך על עצמן מרירות ויגונות תאות הממון וטרדת הפרנסה. ומזה נמשך שמתחברים שנים יחד ומשתתפים לעסק באיזה משא ומתן, זה בחינת טובים השנים מן האחד שאם יפלו וכו' כנ"ל, הינו על־ידי ששנים מתחברים יחד, לפי בחינת התחברותם והתקשרותם - נמשך בחינת שלום בין נפשותם, ומתחברים יחד בחינת צדיק שיש בכל אחד ואחד מהם, כי בכל אחד מישראל יש נקדה שהיא בחינת צדיק, בחינת שמירת הברית, כמבאר במקום אחר. ועל־ידי התחברותם יחד נמשך עליהם הארת הצדיק יסוד עולם, ועל־ידי־זה יש להם כח יותר להתחזק מלפל לתאות ממון, שמשם קשי וכבדות הפרנסה כנ"ל, כי הם מקימים ומחזיקים זה את זה בבחינת שאם יפלו האחד יקים את חברו וכנ"ל. ועל כן אין השתפות מתקים אלא בקנין כמו המשא ומתן, כי התחברות השתפים זה בחינת שלום, שהוא בחינת תקון הברית וכנ"ל, שמשם שבירת תאות ממון, שהוא עבודה זרה כנ"ל. ועל כן צריכין קנין, שהוא מעשה בידים, שעל־ידי־זה דיקא נכנע העבודה זרה שהיא תאות ממון, שהיא בחינת מחלקת, שהיא מתגרה תמיד לקלקל השלום ולבטל השתפות. על כן צריכין קנין דיקא, שהוא בחינת עשיה, שעל־ידי־זה דיקא נכנע העבודה זרה ונמשך אמת ואמונה בחינת שלום שיתקים השתפות וכנ"ל. כי אמת שהוא בחינת אנפין נהירין, בחינת שבירת תאות ממון וכו', כמו שמבאר שם, הוא בחינת שלום, כמו שכתוב: האמת והשלום אהבו: (שם - שותפין ד, אות ג.)

◇

וזה בחינת 'הוו מתונים בדין'. ופרוש דהינו שאם יבוא לפניו דין אחד שתי פעמים או שלש פעמים אל יאמר וכו', אלא צריך בכל פעם לחקר הדין היטב, כי עלית המלכות אל השכל שהוא בחינת אור הפנים, כי היא בחינת חכמה תתאה שנתצמצם בה השכל העליון, כמו שמבאר שם, כי הדינים צריכין לעלות המלכות מנפילתה, כי אלו שיש ביניהם הריב הוא בחינת נפילת המלכות שנפל אצלם, כי מחק המלכות שיתנהגו בני אדם בישר ולא יעשה שום אחד עולה נגד חברו, רק שיהיה ביניהם שלום ושלוה, כמו שאמרו, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. וכמובא לעיל שהמלכות תקונה בבחינת שלום. ואלו הבעלי דינים שלא התנהגו בישר בחק המלכות עד שנעשה ריב ודין ביניהם. נמצא, שהמלכות נפל אצלם, ועל כן מצותם שיגשו אל המשפט לפני הדינים והם מעלין פגם המלכות מביניהם ועושין שלום ופוסקין הדין וכנ"ל. ועל כן צריכין בכל פעם לחקר הדין בשכלם, כדי להעלות המלכות, שעקר עליתה אל השכל כנ"ל שמשם חיותה כנ"ל. וזה "צדק צדק תרדף למען תחיה" דיקא. כי על־ידי הבית דין יפה שהם מעלין המלכות אל אור הפנים שמשם מקבלת חיותה כנ"ל, על־ידי־זה נמשך חיות גם למטה, כי כלם מקבלים חיות על ידה: (שם - דיינים א.)

◇

וזה בחינת שני עדים שנתנה להם התורה הכח לברר האמת ולהכניע השקר שיש בין אלו שני הבעלי דינים שמתאמצים בדין ואין יודעים מי דובר אמת ומי דובר שקר. ונתנה התורה הכח לשני עדים כשרים לברר האמת ולהכניע השקר על ידם דיקא, כי מאחר שהם שנים הם בבחינת אחר הבריאה שאז היה בחינת שני דברים, כביכול, כנ"ל, אבל הם עדין בבחינת אחר הבריאה מיד, בחינת תחלת הבריאה קדם שנשתלשל לחשבנות רבים. מאחר שהם שני ישראלים כשרים, כי ישראל עלה במחשבה תחלה ובתחלת הבריאה קדם שנשתלשל לחשבנות רבים שהוא אחיזת הסטרא אחרא והשקר שמשם אחיזת העכו"ם אז בתחלת הבריאה אין שם רק בחינת קדשת ישראל שהם שרש כל הבריאה אשר בשבילם נברא הכל והם בחינת אמת, בחינת כלה זרע אמת, וכמו שכתוב (צפניה ג, יג): "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכו'". כי אחיזתם מבחינת אמת שהוא בחינת תחלת הבריאה שהיה רק אמת כנ"ל, כי ישראל עלה במחשבה תחלה כנ"ל. ויש כח לישראל לכלל כל הבריאה בקדם הבריאה על־ידי האמת שלהם, כי על־ידי אמת נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, כמו שמבאר במאמר הנ"ל, אבל עקר כח ישראל הוא דיקא כשהם רבים, כמו שכתוב, "ברב עם הדרת מלך". כי כשהם רבים ומתחברים יחד בדבר שבקדשה שהוא בחינת אמת, אזי נכלל אחר הבריאה, שהוא בחינת רבים כנ"ל, בקדם הבריאה, שהוא בחינת כלו אחד כנ"ל, על־ידי שמתחברים יחד רבים מישראל לדבר שבקדשה שהוא בחינת אמת. נמצא, שנכלל רבים בבחינת אחדות ואזי נכלל אחר הבריאה, שהוא בחינת רבים בקדם הבריאה, שהוא בחינת כלו אחד. וזה בחינת שני עדים... וכששני ישראלים מתחברים יחד לדבר אמת אזי נכנע השקר ונמתק בשרשו כנ"ל ונכלל אחר הבריאה, שהוא בחינת רבים, בחינת שנים, בקדם הבריאה, שהוא אחד, על־ידי האמת כנ"ל: (שם - עדות ב, אות ג.)

◇

נמצא, שלמעלה כלל הנשמות הם בבחינת אלפים, ולמטה נחלקין כל אחד למקומו בבחינת מאות. ועל כן בכל מספר בני ישראל היה בהם אלפים ומאות הן בכלל הן בפרט, פוק עין ותשכח בספר במדבר, כי בכלל המנין היה שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים וכן במספר לכל דגל ודגל היו אלפים ומאות וכן במספר כל שבט ושבט היו אלפים ומאות, עין שם בכל שבט ובכל דגל ובכלל המנין וכן במספר הלויים בכלל ובפרט, בכלם היו אלפים ומאות. להורות שנשמות ישראל נמשכין למטה על־ידי שממשיכין האור מאלפים למאות וכנ"ל, וכל מה שמתחברים ישראל יותר, יש להם כח יותר לכלל בבחינת האלפים שהוא שרשם העליון ולהמשיך משם האור למטה בבחינת חלקת אלפים למאות, כי מחמת שהם רבים ויש בהם שנוי דעות שנמשך מבחינת חלקת האור למאות, כי למעלה אין שום שנוי, כי שם הכל אחד ועל כן מחמת שהם רבים שהם בחינת שנוי דעות שנמשכין מבחינת חלקת האור למאות כנ"ל־ כשנאספין ונכללין יחד לדבר שבקדשה יש להם כח ביותר להכלל בשרשם בבחינת אלפים ולהמשיך האור למטה בבחינת מאות, כי יש להם כח לחלק האור מחמת שהם רבים וכנ"ל:

ועל כן כל דבר שבקדשה אין אומרים בפחות מעשרה, כי אלף הוא עשרה פעמים מאה. וכשיש עשרה יחד וכל אחד הוא בבחינת מאה, כי חיב לברך מאה ברכות בכל יום בחינת 'אל תקרי מה אלא מאה', וכשעשרה מישראל נתקבצין יחד נכללין בבחינת אלף שהוא עשר פעמים מאה וממשיכין האור מאלפים למאות כנ"ל, שזה עקר המשכת הקדשה. ועל כן אין עדות בפחות משנים, כי כשהם שנים יש להם כח לחלק האלפים למאות מאחר שהם שנים שדעתם חלוקות זה מזה ונכללין יחד להעיד עדות אמת, על־ידי־זה יש להם כח להמשיך האור משרשם מבחינת אלפים לבחינת מאות וכנ"ל, שעל־ידי־זה עקר התגלות האמת מתוך השקר, שזהו בחינת תחית המתים וכנ"ל, אבל כשהוא אחד אין לו כח לזה, כי אין לו כח לחלק האור למאות מחמת שהוא אחד לבד. וזה (קהלת ד): "יש אחד ואין שני וכו' גם זה הבל, טובים השנים מן האחד כי אם יפלו האחד יקום וכו'". כי אחד לבד הוא בבחינת אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים שלא אמרו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא בחינת העד השני שעל ידי שניהם דיקא מחלקין אלפים למאות ומגלין האמת מתוך השקר ומעלין הקדשה ממקומות הנפולין בבחינת טובים השנים וכו' שאם יפלו האחד יקום וכו' וכנ"ל. וזהו תרי כמאה, 'כמאה' דיקא, כי הם ממשיכין ומחלקין האור מאלפים למאות שעל־ידי־זה יש להם נאמנות בכל דבר, כי הם מגלין האמת בכל מקום שהוא וכנ"ל: (שם - עדות ד. אותיות ח-ט.)

◇

נמצא, שעקר האמת הוא כשנכלל נקדה התחתונה בנקדה העליונה וכו' כנ"ל, וזה בחינת שני עדות. כי כששנים מכונין עדותן זה בחינת שנכללו שתי הנקדות יחד, כי בכל מקום שיש שנים מישראל מאיר בהם בחינת שתי הנקדות הנ"ל, כי בודאי אין שני בני אדם שוים ובודאי האחד גדול מחברו וכמו שכתוב במשנה לענין שני עדים מכניסין את הגדול תחלה וכו' (וכמובא לעיל מזה), וכל מקום שיש גדול וקטן הם נמשכין בשרשם מבחינת שתי הנקדות הנ"ל, שהם נקדה העליונה ונקדה התחתונה. וכשאלו השנים נכללים יחד ואומרים עדותן בשוה האמינה להם התורה כמו למאה, כי בודאי דבריהם אמת, כי עקר האמת הוא רק על־ידי־זה, על־ידי שנכללים שתי הנקדות יחד שזהו בחינת שני עדים שמכונים דבריהם ושניהם אומרים בשוה, שזהו בחינת שנכללו שני הנקדות יחד, שזה עקר האמת כנ"ל: (שם - עדות ה, אות ג.)

וזה בחינת גדל מעלת השלום וגנות המחלקת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שנאוי המחלקת וגדול השלום. כי כל מה שנכללין יותר כמה אנשים מישראל יחד בשלום ואהבה, נכללים ביותר הנקדות הנ"ל יחד ונכלל ביותר בחינת שלא כסדר בבחינת כסדר שזה עקר תקון כל העולמות שנבראו בשביל זה וכמובן למשכיל בתורה הנ"ל ועל כן משה רבנו בכל פעם שהיה מחלקת עליו ועל אהרן אמר "ונחנו מה". וכן "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו", כי עקר התקון על־ידי בחינת 'מה', כי כל החולקים הנלחמים נגדו הם מבחינת שלא כסדר שרוצים להפך האמת מסדרו האמתי וכנ"ל, ועל כן התקון לזה בחינת 'מה' שצריכין לבטל עצמו בבחינת 'מה' ועל־ידי־זה יהיה נכלל הכל בבחינת כסדר ויתבטל בחינת שלא כסדר כנ"ל, ועל־ידי־זה יתבטלו ויפלו כל השונאים והחולקים שיונקים משם מבחינת שלא כסדר, כי הכל נתבטל על־ידי בחינת מה שהוא בחינת כסדר וכנ"ל: (שם, אות ה.)

◇

וזה בחינת ומשלח מנות איש לרעהו, בחינת אהבה ואחדות גמור שנכלל כל אחד בחברו, כי שם בבחינת אהבה שבדעת הוא כלו אחד, ושם כל ישראל בבחינת אחדות גמור ואין שום גבול ופרוד בין אחד לחברו חס ושלום. ועל־כן בפורים הם מתערבים ומתחברים זה עם זה, דהינו משלח מנות שזה שולח לזה וזה לזה, כי כלו אחד כנ"ל: (שם - פורים ד, אות ג.)