# אחדות הפשוט

> מקור: https://rabenu.app/books/ahavat-chaverim/382/819/

התגלות אחדות הפשוט זאת הבחינה יקרה מאד אפלו אצלו יתברך כמו שמצינו: יחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט ולז) כי מחמת שהם רבים שכל אחד יש בו דעה משנה בחינת פעלות משתנות, וכשהם מסכימים יחד לדעת אחד - נמצא בחינת פעלות משתנות נעשה בחינת אחדות הפשוט, שזה יקר מאד בעיניו יתברך!: (לקו"מ ח"ב - תורה ב.)

''ויולד בן ויקרא שמו נח לאמר, זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו'', הינו בחינת שבת שהיא בחינת בן, בחינת נח, ניחא דעלאין ותתאין [נחת לבני העולם העליון והתחתון] (עין תקון ע בסופו ובזהר בראשית נ'ח נ'ט), שהוא מנחם ומשמח הכל מן העצבות, בחינת: ''זה ינחמנו'' וכו'. וכשזוכין לבחינת לשון הקדש, שהוא מקשר לשבת אזי ממשיכין על ידו את הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל, כי מחמת שהלשון הקדש מקשר לשבת על כן נמשך על ידו השמחה של שבת לששת ימי החל. "אל אלקים ה' דבר" [עם התבות] - מספר שמחה, כי על־ידי שלמות הדבור שהוא לשון הקדש, נמשך שמחה כנ''ל. ועל־ידי־זה שממשיכין קדשה של שבת לששת ימי החל, על־ידי־זה נתגלה האחדות הפשוט יתברך, כי בששת ימי החל הם פעלות משתנות שבכל יום נברא פעלה משנה. וזה כנגד השכל האנושי, להבין זאת בשכל האנושי שפעלות משתנות יהיו נמשכין מאחד הפשוט יתברך ויתעלה, כי בשכל האנושי אי אפשר להבין זאת. רק על־ידי שבת שאנו זוכין שנתן לנו השם יתברך מתנה גדולה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת י:): מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, על־ידי־זה נתגלה אחדות הפשוט, כי שבת מורה על אמונת היחוד שאנו מאמינים, שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך שברא כלם בששת ימי החל ושבת בשבת.

נמצא שעל ידי שבת נתגלה אחדות הפשוט יתברך, והתגלות אחדות הפשוט זאת הבחינה יקרה מאד אפלו אצלו יתברך כמו שמצינו: יחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט ולז) כי מחמת שהם רבים שכל אחד יש בו דעה משנה בחינת פעלות משתנות, וכשהם מסכימים יחד לדעת אחד־ נמצא בחינת פעלות משתנות נעשה בחינת אחדות הפשוט, שזה יקר מאד בעיניו יתברך ועל כן הלכה כמותם. וגם כדי שלא להרבות מחלקת בישראל כי אם לא כן, כל יחיד ויחיד יאמר כדעתו ואין לדבר סוף ויתרבו מחלקת בישראל (עין בבא מציעא נט:) שאין זה רצונו יתברך, כי רצונו רק בבחינת אחדות הפשוט. כי כשנתגלה בחינת אחדות הפשוט למטה, גם למעלה נתגלה אחדות הפשוט יתברך בבחינת: 'אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' שעל ידי אחדות שנתגלה בישראל למטה נתגלה אחדותו הפשוט יתברך למעלה.

וזה בחינת מעשה דרבי אליעזר הגדול בתנור של עכנאי (בבא מציעא מט). כי רבי אליעזר הלכה כמותו בכל מקום (שם), והיה רוצה להראות שזכה לשלמות הדבור, דהינו שלמות רבוע הדבור שזוכין לזה על־ידי הלכות כנ''ל, ועל כן אמר: חרוב יוכיח, אמת המים יוכיח, כתלי בית המדרש יוכיחו, בת קול יוכיח. כי אלו ארבעה דברים הם בחינת רבוע הדבור דהינו ארבעה חלקי הדבור הנ''ל. כי הצדיקים הם גבורי כח עושי דברו, כמובא בזהר הקדוש (לך לך דף צ) שהם עושים ומנהיגים עם הדבור כרצונם, ועל כן רצה רבי אליעזר להראות, שיש לו שלמות רבוע הדבור ועל כן יכול לעשות עם הדבור כרצונו, דהינו לשנות הטבע כרצונו על־ידי שלמות דבורו... נמצא שהראה רבי אליעזר בארבעה דברים אלו שיש לו שלמות רבוע הדבור דהינו בחינת ארבעה חלקי הדבור הנ''ל. אבל אף־על־פי־כן לא השגיחו על זה, כי יחיד ורבים הלכה כרבים, כי זה יקר בעיני השם יתברך, שזה בחינת התגלות אחדות הפשוט מבחינת פעלות משתנות כנ''ל, שזה בחינת שבת כנ''ל. וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא: 'נצחוני בני' (שם). הינו שבחינת בן שלהם נצח, כי זה שרבים מסכימים לדעת אחד זה בחינת שבת, בחינת בן כנ''ל: (לקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה ב.)

◇

נמצא שעקר החיות על־ידי אחדות, על־ידי שנכללים כל השנויים במקור האחדות. והעקר תלוי בהאדם שהוא עקר הבריאה ובו תלוי הכל כידוע. ועל־כן ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כדי לכלל באחדות ושלום, שהוא עקר החיות והקיום והתקון של כל הבריאה־ על־ידי שבני אדם שמשנים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום. ועקר האהבה הוא לאהב את ישראל המקימים את התורה, כי מי שהוא רשע גמור בתכלית ואין בו שום טוב, בודאי מצוה לשנא אותו בתכלית השנאה, כמו שכתוב תכלית שנאה שנאתים, רק עקר מצות 'ואהבת לרעך כמוך' הוא לרעך במצוות. דהינו שצריכין לחפש ולבקש ולמצא בכל אחד ואחד מישראל איזה זכות וטוב כדי לאהב אותו כנפשו, כי כל אחד מישראל אפלו פושעי ישראל אי אפשר שאין בו איזה צד טוב וזכות וכמבאר על פסוק ועוד מעט ואין רשע וכו' עין שם, (בסימן רפב בלקוטי מוהרן ח"א).

כי עקר האהבה היא כדי לקשר עצמו עם הטוב שבכל ישראל ולכלל עמהם יחד באהבה ואחדות כדי לבטל כל השנויים ולכלל באחד הפשוט יתברך, שמשם כל החיות והקיום והתקון של כל העולמות כנ"ל. כי על־ידי קיום התורה והמצוות נתקשרין ונכללין כל שנוי הדעות יחד. למשל דעה של זה נוטה לחסד תמיד, ודעה של זה נוטה לגבורה, ועל־כן הם משנים בדעותיהם ויש ביניהם מחלקת. אבל כשמבטלין שניהם רצונם מפני רצון ה' יתברך, וזה אין משמש במדת חסדו כי אם בשביל רצון ה' יתברך, דהינו לעשות טוב וחסד עם אוהבי ה'. ולהפך כשרוצה על־ידי מדת החסד שיש לו להיטיב עם שונאי ה' חס ושלום, או שמגיע לו איזה תאוה ואהבה רעה שנמשכת ממדת החסד שהוא בחינת אהבה, אזי משבר תאותו ואהבתו ואינו עושה עם מדת חסדו שום דבר שהוא כנגד רצון ה' יתברך, רק מה שהוא רצונו יתברך באמת. ואזי נכלל עם מדת חסדו ברצון העליון בה' יתברך. וכן חברו שיש לו מדת גבורה, כשאינו משתמש עם גבורתו כי אם בשביל ה' יתברך להתגבר על יצרו ולנקם בשונאי ה' וכו', ומה שהוא נגד רצון ה' יתברך מבטל טבעו ורצונו כנ"ל, אזי הוא נכלל עם מדת גבורתו בה' יתברך, ואזי אלו שני בני אדם אף־על־פי שהם נדמים כשני הפכים בדעותיהם, אף־על־פי־כן בשרש רצונם שניהם כאחד. כי שניהם רצונם לעשות רק רצון קונם, זה בחסד, וזה בגבורה, ועל־כן באמת נכללים שניהם במקור האחדות שהוא האחד הפשוט יתברך.

וכן כלל ישראל כל אחד ואחד על־ידי מעט הטוב שבו, הוא נכלל באחדות עם כלל ישראל, ובבחינה זו צריכין לאהב כל אחד מישראל כנפשו, דהינו למצא בו מעט טוב לדון הכל לכף זכות. שעל־ידי זה נכנסין כלם באמת לכל זה כמבאר בסימן הנ"ל. ועל־ידי זה יאהב כל אחד כנפשו כנ"ל, ואז יהיה נכלל עם כלם יחד באחד הפשוט על־ידי הטוב שהוא קיום התורה שיש בכל אחד. ועל־ידי זה נכללים כל השנויים שבעולם באחדות, כי הכל תלוי באחד כנ"ל שעל־ידי זה עקר המשכת החיות ממקור החיות שהוא האחד הפשוט יתברך כנ"ל:

וזה בחינת גדל מעלת השלום ועצם אסור המחלקת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאנוי המחלקת וגדול השלום. כי עקר החיות וקיום כל העולמות על־ידי האחדות והשלום כנ"ל. ועל־כן כשמתקבצין יחד שני ישראלים האוהבים זה את זה ושמחים בראיתם זה את זה, מברכין שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, כי עקר החיות והקיום הוא על ־ידי האהבה והשמחה שיש בין בני ישראל האוהבים זה את זה כנ"ל: (לקוטי הלכות - ברכות הראיה וברכות פרטיות ד, אות ד.)

וזהו שהחינו וקימנו והגיענו וכו'. אלו השלשה לשונות כנגד שלש בחינות השנויים שהם באדם ובמקום ובזמן כנ"ל. וזהו שהחינו, הינו החיות שהוא בחינת בטול השנויים שבאדם שמשם עקר החיות על־ידי שנכלל ונתחבר הנשמה והגוף וכו'. וקימנו, זה בחינת השנויים שבמקום שעל זה מרמז וקימנו, כי עקר הקיום הוא על המקום שעליה עומדים וקימים כל בני העולם. והגיענו לזמן הזה, זה בחינת השנויים שבזמן שכל השנויים נכללין ונתבטלין לרצון אחד על־ידי ישראל האוהבים זה את זה שנכללין באחדות הפשוט על־ידי זה כנ"ל. ועל־כן מסימים הברכה לזמן הזה ומזכירין הזמן בפרטיות, כי עקר כל השנויים הם בחינת הטבע שמתנהגת כרצון ה' יתברך על־ידי הגלגלים שהם בחינת זמן כנ"ל. שעקר התקון על־ידי שמבטלין כל הרצונות המשנים של כל אחד ואחד, ונכללין יחד באהבה בה' יתברך, שזהו בחינת מצות אהבת ישראל כנ"ל, שבשביל זה מברכין כשרואין את חברו ישראל כשאוהב אותו באמת וכנ"ל. ומחמת שעקר כל השנויים שבעולם הם על־ידי בחינת הטבע שהיא בחינת הגלגלים שהם בחינת זמן כנ"ל, על־כן מזכירין הזמן בפרטיות: (שם, אות ה.)

ובשביל זה אין מברכין שהחינו בין המצרים, כי אז נחרב הבית־המקדש, ועקר תקון כלליות השנויים שיהיו נכללין באחדות, היה בבית־המקדש בבית קדשי קדשים ששם האבן שתיה שמשם נמשכין גידין וצנורות לכל המקומות שבעולם, שכל מקום משנה מחברו כפי הגיד והצנור שלו. ועל ־כן זה המקום מסגל לגדל פלפלין וזה פרות אחרים וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ונטעתי בהם עץ כל פרי. אבל במקום האבן שתיה, שם נכללין כל הגידין והצנורות והשנויים באחדות אחד. ושם במקום האבן שתיה נכנס הכהן הגדול ביום הכפורים שהוא יום אחד בשנה שכלול מכל השנה, כמו שכתוב ימים יצרו ולו אחד בהם זה יום הכפורים. כי יום הכפורים כלול מכל ימי השנה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה בהתורה הנ"ל. והוא כולל ומחבר כל ימי השנה שכולל כל שנויי הזמן ומחבר אותם וכוללם יחד באחד במקום האבן שתיה שכולל כל שנויי המקומות ביחד. וכל זה נעשה על־ידי הכהן הגדול שהוא המבחר מכל ישראל, שמדתו שלום ואחדות, בחינת אהרן שהיה הכהן הגדול הראשון שהיה אוהב שלום ורודף שלום. וכמו שכתוב בכהנה הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם וכו'. ועל־כן על־ידי הכהן הגדול ביום הכפורים, נכללין בו כל בית ישראל באהבה ושלום. כי ביום הכפורים כל ישראל מרצין ומפיסין זה את זה, והם כלם באהבה ואחדות אחד, ואז נכללין כל השנויים שבאדם וזמן ומקום נכללים יחד על־ידי הכהן הגדול שכולל כל בני אדם, כי הוא כלול מכל ישראל שנכנס ביום הכפורים שהוא יום שכלול מכל הימים, לפני ולפנים למקום האבן שתיה, שהוא מקום שכלול מכל המקומות שבעולם, ואז נכללים כל השנויים יחד ברצון אחד. והכל על־ידי התענית הקדושה של יום הכפורים שעליו נאמר בעצם היום הזה וכו', לאכללא כלא גופא ונפשא וכו' ויהא רעותא דילהון בקדשא בריך הוא וכו' [לכלל את הכל, הגוף והנפש וכו' ויהיה הרצון שלהם בהקדוש ברוך הוא וכו'] כמבאר בהתורה הנ"ל. וכל זה זכינו בשלמות בזמן שבית־המקדש היה קים. אבל מיום שחרב בית מקדשנו ואין לנו כהן שיכפר בעדנו, אי אפשר לקבל השלום בשלמות.

ובאמת כל חרבן בית־המקדש היה על־ידי פגם השלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שעקר חרבן בית־המקדש היה על־ידי שנאת חנם בבית שני, ועל־ידי חלקת מלכות בית דוד בבית ראשון, ואז היה גם חטא עבודה זרה וכו'. וגם עתה עקר עכוב ביאת משיח ובנין בית ־המקדש, הוא מחמת מחלקת שנתרבה בעוונותינו הרבים כמבאר במקום אחר. על־כן עתה אין די בתענית יום־כפור לבד לכלל כל הרצונות בה' יתברך ולבטל המחלקת וכו' כנ"ל, מחמת שנחרב הבית־המקדש שמשם עקר השלום והאחדות כנ"ל. ועל־כן גזרו עלינו חכמינו זכרונם לברכה להתענות ארבעה צומות בשביל חרבן בית־המקדש. כי כשאין שלום־ צום וכנ"ל בהתורה הנ"ל. כי עכשו צריכין עוד כמה תעניות חוץ מיום הכפורים וכלי האי ואולי שנזכה לשלום וכנ"ל. וכן כל אחד ואחד כפי חטאיו ועוונותיו שנמשך אחר רצון גופו ותאוותיו הרעות, שעל־ידי זה הפריד הגוף מהנשמה והגביר השנויים מאד ופגם בשלום, כי את זה לעמת זה. כמו שהצדיק על־ידי שמשבר רצון גופו לגבי הנשמה גורם שלום וכו' כנ"ל, כן להפך כשחס ושלום עושה רצון גופו פוגם בשלום וכנ"ל. ועל־כן כשרוצה לשוב לה' יתברך גוזרים עליו כמה וכמה תעניות כל אחד כפי חטאו, כי כשאין שלום צום וכנ"ל בהתורה הנ"ל. ועל־כן בין המצרים אין מברכין שהחינו, שהיא בחינת ברכת שלום שמשם עקר החיות, כי בין המצרים קשה להמשיך שלום מחמת שאז נחרב מקדשנו שמשם עקר השלום בין כל השנויים שבעולם כנ"ל. על־כן נוהגין שאין מברכין שהחינו עד אחר תשעה באב שזוכין על־ידי התענית להמתיק השנויים והמחלקת וממשיך שלום. ה' יתברך ינחמנו מהרה ויבנה בית מקדשנו ויעלנו בשמחה לארצנו, ויקים צום הרביעי וצום החמישי וכו' יהיה לששון ולשמחה במהרה בימינו אמן: (שם, אות ו.)

נמצא שבכל ראש חדש ממשיכין תקון לפגימת הלבנה שהוא בחינת שלום. ועקר תקון פגימת הלבנה הוא על־ידי העבור, שעל־ידי זה משוין שנות החמה עם שנות הלבנה, שזהו עקר תקון פגימת הלבנה, בחינת והיה אור הלבנה כאור החמה. ועל־כן אין מעברין אלא אדר, כי באדר הוא מחית המן עמלק. כי באדר הוא פורים שאז הוא מפלת המן עמלק, שהוא עקר השונא הגדול, עקר בעל המחלקת והשנאה והקנאה והקנטור, שמתקנא תמיד בקדשת ישראל וחולק עליהם ומתגרה ומתגבר להכניס מחלקת חס ושלום בין ישראל בעצמן, ועל ידו עקר אריכת הגלות וחרבן הבית־המקדש. ובפורים שהוא באדר מכניעין אותו ועל־כן נקראת המגלה דברי שלום ואמת, וכן מסימת המגלה ודבר שלום לכל זרעו, כי עקר הכנעת המן עמלק שהיא בחינת מחלקת, הוא על־ידי שלום. ועל־כן עקר הנס של פורים להכניע המן עמלק היה על־ידי תענית, כמו שכתוב וצומו עלי וכו'. וכמו שכתוב ודברי הצמות וזעקתם, כי אי אפשר לבטל המחלקת, ולזכות לשלום כי אם על־ידי צום ותענית, כי כשאין שלום צום כנ"ל. וזה בחינת מתנות לאביונים שמרבין לתן בפורים, וכל הפושט יד לטל נותנין לו, הכל כדי להרבות השלום, בחינת מרבה צדקה מרבה שלום. וזהו גם־כן בחינת משלוח מנות איש לרעהו וכו', כדי להגדיל האהבה והשלום בין איש לרעהו על־ידי המשלוח מנות ששולחין מזה לזה (וכמבאר מזה במקום אחר). ועל־כן אין מעברין אלא אדר, שאז הוא מפלת המן עמלק, כי עבור שנה שהיא עקר תקון ומלוי פגימת הלבנה בחינת שלום, זה התקון צריכין להמשיך באדר דיקא, שאז הוא מפלת המן עמלק, שהוא בחינת מחלקת וזוכין לשלום שזהו בחינת פורים כנ"ל: (שם, אות יב.)

◇

העקר הוא הבחירה, כי האדם צריך לכון דעתו בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל מה שעובר עליו להאמין באמת שהכל לטובתו, כי הכל רמזים מה' יתברך להשיבו אליו באמת, כמו שמבאר במקום אחר. ומי שמכון דעתו לה' יתברך ובכל מה שעובר עליו, הוא מקשר ומקרב עצמו לה' יתברך בין בטיבו בין בעקו, כמו שנאמר, "בה' אהלל דבר, באלקים אהלל דבר". וכמו שנאמר, "ואני תמיד איחל וכו'", הוא מבטל כל אחיזת היצר הרע והסטרא אחרא שנאחז בהשנויים, כי הוא כולל כל השנויים בה' יתברך, ששם כלא חד כנ"ל. ואם היו כל בני אדם מתנהגים כך לכלל הכל באחד, בודאי היה הכל באהבה ושלום ואחדות, והיה כל העולם מתקן בתכלית התקון, כי זה יקר מן הכל, כמו שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, כי באמת אף־על־פי שדעת כל אדם משנה מחברו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אף־על־פי־כן צריך כל אחד לאהב את חברו כנפשו ולידע שהכל אחד, כי כל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט. וה' יתברך ברא כל אחד בדעה משנה מחברו דיקא, כדי שכל אחד בשנוי דעתו יכלל באחדות עם חברו, ולא יבואו לידי קנאה ושנאה וקטטה, חס ושלום, על־ידי שנוי דעתם, רק יאהבו זה את זה ויקימו את התורה והמצוות יחד ויכללו כלם כאחד, שזה יקר מאד אצל ה' יתברך כשפעלות משתנות נכללין באחד הפשוט, כמו שמבאר בהתורה ימי חנכה בלקוטי תנינא סימן ב, עין שם: (שם - ריבית ד, אות א.)

◇

וזהו בחינת גדל המעלה של צדקה וגמילות חסד ששקולה ככל התורה, כי על־ידי צדקה מרבה שלום ואהבה, כמו שנאמר "מרבה צדקה מרבה שלום", כי הצדקה הוא בממונו, שלוקח ממונו ונותן לחברו העני ובזה מרבה האהבה והשלום מאד, ומבטל אחיזת הסטרא אחרא מהשנויים עד שנכלל הכל באחד שזה יקר מן הכל וזה שאמרו שם בברכות; שדוד קם בחצות ועסק בתורה ובבקר נכנסו אצלו ואמרו לו "עמך ישראל צריכין פרנסה וכו'". ולכאורה הוא פליאה מה ענין זה לזה?!

אך באמת עקר חסרון הפרנסה והעניות נמשך מרבוי השנויים שנתרבו על־ידי חטא אדם הראשון שמשם אחיזת הרע שמעכב השפע, שמשם העניות בחינת 'בעצבון תאכלנה'. ועל־כן על־ידי חצות, שעל־ידי־זה מבטלין השנויים כנ"ל, על־ידי־זה ראוי שיהיה נמשך שפע ופרנסה ועל־כן דיקא אחר שקם דוד בחצות נכנסו אליו בבקר ושאלו על פרנסה, כי על־ידי חצות שהוא בטול השנויים נמשך פרנסה כנ"ל, ועל־כן השיב להם: "לכו והתפרנסו זה מזה", דהינו שהוא אהבה ושלום ביניהם ויגמלו חסד זה עם זה עד שיתפרנסו זה מזה, כי עקר בטול השנויים תלוי בזה שיהיה אהבה ושלום בין ישראל ויגמלו חסד זה עם זה, שעל־ידי־זה עקר המשכת השפע והברכה. ועל־כן באמת לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כי אף־על־פי שקמים בחצות, שעל־ידי־זה מבטלין השנויים והיה ראוי שיהיה נמשך פרנסה על־ידי־זה, אבל עדין צריכין לזה שיהיה שלום בין ישראל, שזה העקר כנ"ל, שזהו בחינת לכו והתפרנסו זה מזה וכנ"ל. (שם - ריבית ה, אות ב.)

ועל־כן קורין אם כסף תלוה בפסח שהוא יציאת מצרים, כי עקר יציאת מצרים לצאת מהגלות, הוא על־ידי גמילות חסד והלואת חן, שעל־ידי־זה נתבטלין השונאים והאויבים שמהם הגלות וכנ"ל: (שם, אות ז.)

◇

וזהו בעצמו בחינת אותיות שד"י - ש"י, ד'. ש"י בחינת הש"י עולמות. ד' הוא בחינת ד' דאחד, שממתיק ומיחד וכולל באחד כל הארבע רוחות שהם בחינת המחלקת של תחלת הצמצום שצריכין להמתיקו על־ידי אמונת היחוד שמאמינין שכל הארבע רוחות וכל הצמצומים וכל המחלקת וחלוקי דעות הנמשך מהם הכל נמשך מהאחד יחיד ומיחד יתברך שמו. ועל־ידי־זה בעצמו נבנין הש"י עולמות שהם בחינת עולם הבא כנ"ל וזה אותיות שד"י כנ"ל. ועל־כן כותבין שם זה במזוזה, כי זה עקר תקון הבית על־ידי המזוזה שיהיה בבחינת שלום בית שיהיה בבחינת הבתים של הש"י עולמות כנ"ל: (שם - מזוזה ד, אות ד.)

וזה בחינת 'שמע' 'והיה אם שמוע', שהם קבלת על מלכות שמים וקבלת על מצות, כי משתי בחינות אלו נבנין הש"י עולמות, כי עקר בנין הש"י עולמות הם מאור השכל והצמצום שעל־ידי שתי בחינות אלו דיקא כשמתיחדים יחד בתכלית האחדות על ידם כל ההשגות שהם בחינת ש"י עולמות כנ"ל. וזה בחינת שמע והיה אם שמוע, כי שמע־ הוא קבלת יחודו יתברך שמאמינין בו יתברך שהוא אחד יחיד ומיחד, וכל הפרשה של שמע נאמרה בלשון יחיד שמרמז על עצם אור השכל האמת שהוא כלו אחד, אבל והיה אם שמוע־ נאמרה בלשון רבים, זה מרמז על הצמצומים של השכל ששם מתחיל בחינת חלוקי דעות, כי כל אחד מקבל השכל של השגת אלקותו יתברך כפום מה דמשער בלבה [כפי מה שמרגיש בלבו].

וזהו: "והיה אם שמוע תשמעו" וכו'. 'שמוע' זה בחינת עצם השכל בחינת 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', שזה בחינת שרש עצם השכל. 'תשמעו' לשון רבים, הינו שתשמעו ותקבלו אור השכל האמת הזה כל אחד כפי צמצומיו שבדעתו כפום מה דמשער בלבה, וכן הולך כל סדר הפרשה הזאת בלשון רבים, לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם וכו'. ועל־כן בפרשה זאת דיקא הוא מזהיר, השמרו לכם פן יפתה לבבכם אחר העבודה זרה שהוא בחינת מחלקת, בחינת חלק לבם. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: תמה אני אם לא יהיה הבית הזה עבודה זרה, מחמת שהיה שם מחלקת, כמובא זה בדברי אדמו"ר ז"ל (בסימן רנא). כי כשבא השכל לתוך הצמצומים שאז בהכרח שיתחלק לארבע רוחות שישיג כל אחד כפום מה דמשער בלבה שמזה נמשך שרש המחלקת, על־כן שם צריכין לזהר מאד ממחלקת גמור חס ושלום, שהוא בחינת עבודה זרה. וזה, 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם' וכו', שתשימו דברי אלה שאני מזהיר אתכם על אמונת יחודו יתברך וקבלת מצותיו, תשימו על לבבכם שכל אחד כפי השעור שבלבו יקבל דברי אלה, הינו אף־על־פי שהשעור שבלב כל אחד משנה ומחלק מחברו, אף־על־פי־כן, אל תסורו חס ושלום על־ידי־זה לצד אחר חלילה, לצד מחלקת גמור ועבודה זרה חס ושלום, רק תקבלו ותשימו דברי אלה על לבבכם, דהינו לחזר תמיד למקור האחדות לידע ולהאמין שכל השנוי דעות וכל המחלקת וכל הצמצומים כלם שבים אל מקום אחד, כי הכל נמשך ממנו יתברך וכנ"ל:

ועל־כן לענין קביעות המזוזה סים בלשון יחיד, כמו שכתוב: וכתבתם על מזוזות ביתך וכו'. כי בית הוא כנפיא דכלא [מקום כנוס לכלם], כי זה עקר תקון הבית על־ידי המזוזה שעל־ידי־זה הבית בבחינת שלום בית, בחינת קבוץ ואסיפת כל הדעות המחלקות יחד שכלם יכללו בבחינת אחדות ושלום וכנ"ל. וזה בחינת 'יהי ביתך בית ועד לחכמים', בית ועד זה בחינת מה שהחכמים מתקבצין ומתאספין לאיזה בית בשביל לעין בתקון המדינה וכיוצא שהדרך שכל אחד אומר דעתו כפי שכלו ואחר כך מכריעין בין דעות כלם ומתקנים תקנות שזה עקר שם בית הועד, ובבחינה זאת צריך שיהיה בית כל אחד מישראל שיהיה ביתו בית ועד לחכמים, דהינו שבביתו יהיה נמשך השלום בין החכמים החולקים בדעתם שהכל בשביל תקון העולם לנצח, ובבחינה זאת יהיה בנין ביתו, שהוא בחינת ההכרעה והשלום בין המחלקת שנמשך שרשו מחלל הפנוי על־ידי שמאמינין שבאמת הכל אחד וכנ"ל: (שם, אות ה.)

ועל־כן כל הקבוצים והאספות של בני העולם נקראים בשם בית, כמו שכתוב, בית יעקב, בית ישראל, בית אהרן וכו', וכן הרבה, כי בית בחינת קבוץ ואספה, בחינת אחדות ושלום להפך כל המחלקת לשלום כנ"ל שבשביל זה צריכין לקבע מזוזה בבית כנ"ל: (שם, אות ח.)

◇

וזהו בחינת המחלקת דקדשה, כי הכל בשביל להמתיק הדין בשרשו, כמובא בהתורה בקמים עלי מרעים (בסימן רעז), כי על־ידי שיש מחלקת בקדשה בין צדיקים. נמצא שדעתם משנה מאד זה מזה. ואף־על־פי־כן בענין יסוד האמונה כלם נכללין בדעה אחת. כי כלם מתכונים לשמו ואחדותו יתברך כדי לברר כל ההלכה על בריה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הרבה מחלקת בבית המדרש וכו'. ועל־כן על־ידי־זה המחלקת דקדשה, על־ידי־זה דיקא נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות על־ידי־זה שדעות חלקות ומשנות כאלה כלם נכללים בדעה אחת בענין יסוד האמונה, כי כלם מאמינים בדעה אחת בה' ובמשה עבדו וכל כונתם במחלקתם הכל כדי לגלות אחדותו הפשוט בעולם, כי דעה של זה נוטה שההלכה כך והדרך הישר הוא כך אשר על ידו יתגלה אחדותו יתברך ודעה של זה נוטה לדרך והלכה אחרת. ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי כלם נתנו מרועה אחד, כי על־ידיהם דיקא יתגלה אחדותו הפשוט מתוך פעלות משתנות על־ידי שדעות חלקות כאלו נכללין בתכלית כונתם בדעה אחת להכלל באחדותו יתברך כנ"ל. וזה שמבאר שם בהתורה הנ"ל שעל־ידי הלכות שהם בחינת תודה על־ידי־זה נמשך כל הבחינות המבארים שם עד שזוכין לגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות הינו כנ"ל, כי ההלכות היא פסק ההלכה שמתבררת משנוי דעות שזה אוסר וזה מתיר וכו' עד שמבררין ההלכה על־פי דרכי התורה ואז דיקא נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות כנ"ל: (שם - כלאי בהמה ד, אות יט.)

וזה בחינת ברב עם הדרת מלך. שכל מה שמתרבין ומתחברין ביותר הרבה ישראל יחד נתרבה קדשתו וכבודו יתברך ביותר וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, אינו דומה מעטין העושין את המצוה למרבין וכו', הינו כנ"ל שכל מה שהרבה מישראל ביותר מתחברין ביחד לדבר שבקדשה לעשות רצונו יתברך נתגלה אחדותו הפשוט ביותר על־ידי שרבים ביותר שהם דעות משנות ביותר מתחברין לדעה אחת לעשות רצונו יתברך. וזה בחינת ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ודרשו רבותינו ז"ל, מלמד שאין השכינה שורה בפחות משתי רבבות וכו' הרי שהיו ישראל וכו' נמצא זה גורם וכו'. כי כל מה שישראל רבים ביותר נמשכת ונתגלה הקדשה ביותר, על־ידי שרבוי דעות כאלו שהם משנים כל כך, כי כל מה שהם רבים ביותר יש בהם שנוי דעות ביותר וכל מה שנתרבין השנויים ביותר ומתחברין ביחד לעבד אותו יתברך נתגלה אחדותו הפשוט ביותר על־ידי שרבוי דעות כאלו שהם פעלות משתנות כל כך מתחברין יחד בדעה אחת להתקרב אליו יתברך וכנ"ל: (שם, אות כ.)

◇

כלל הדברים, שהאדם צריך להרגיל את עצמו להודות ולהלל לה' יתברך תמיד בכל מה שעובר עליו, כמו שכתוב: בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, בין בטבו בין בעקו חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזהו עצה טובה ונפלאה שאפלו כשהאדם נתרחק מה' יתברך כמו שנתרחק וגם בעסקי עולם הזה צר לו מאד בפרנסה ובנים וכו' כאשר מצוי ברב העולם (כמבאר במקום אחר). צריך אז דיקא לבקש ולמצא הרחבה בתוך מצוקות הצרה וגם לזכר את עצמו את כל הטובות ונפלאות שכבר עשה ה' יתברך עמו, והעקר מה שלא עשני גוי והבדילנו מן התועים וכו'. ולזכר את עצמו שלא ישאר ממנו ומשום אדם כלום רק מה שחטף בזה העולם איזה טוב מקדשת ישראל ורק זה חלקו מכל עמלו. ועל כן צריך כל אחד אפלו הגרוע שבגרועים לשמח בזה מאד וימלא פיו תהלתו וכו', כל היום להודות ולהלל ולשבח וכו' את יוצר בראשית שלא עשנו וכו' שלא שם חלקנו כהם וכו'. ומאחר שיהיה רגיל בזה בודאי יחטף בכל יום ללמד איזה הלכות התורה שהם דעתו יתברך, שעל־ידי־זה יודעין אותו יתברך ונכללין בו יתברך, ועל־ידי־זה בעצמו יצא מכל הצרות וכנ"ל, ועל־ידי־זה יתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות וכו', ועל־ידי־זה עקר בטול הצרה וכו', וכן חוזר חלילה לטובה. עד שסוף כל סוף בודאי יזכה לתכליתו הטוב שהוא שעשוע עולם הבא שהוא להודות ולהלל אותו יתברך לעולמי עד ולנצח נצחים.

והעקר לזה הוא אהבת חברים ושלום, שיהיה לו אהבה ושלום גדול עם כל ישראל ובפרט עם ההולכים בדרך זה, ויהיה בכלל תומכי אוריתא בין בממונו בין בגופו שיחזיק בכל כחו את התלמידי חכמים העוסקים בדרך זה שהם מולידים הלכות. ועל־ידי־זה יזכה להוליד בנים הגונים עוסקים בתורה וכו' וכו' כמבאר לעיל שתודה הלכה ותומכי אוריתא והולדות הבנים הכל בחינה אחת ותלויים זה בזה, וצריך להתחיל מכל נקדה ונקדה טובה שבהם עד שיזכה למה שיזכה אשרי לו: (שם - אפוטרופוס, בתוך הלכות פריקה וטעינה ד, אות לד.)

ועל כן נצטוו לתת מחצית השקל דיקא להורות שכל אחד מישראל אין לו שלמות כי אם על־ידי חברו, כי עקר התקון שיכללו כלם זה בזה באהבה ואחדות וכל אחד הוא בחינת מחצית עד שנכלל בחברו וחברו בחברו עד שנכללין כלם ברבוי שנוי דעתם באחדות הפשוט שזה יקר מאד אצל ה' יתברך כנ"ל. וזהו "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", שזה בחינת מה שכתוב: כפר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה, בחינת: ולא נכר שוע לפני דל; כמו שפרש רש"י שם, שזה נאמר לענין השקלים שנתנו כל אחד בשוה מחצית השקל העשיר והדל וכו'. הינו כנ"ל כי עקר השקלים הוא לזכות לכלליות ואחדות על כן צריכין לתן כלם בשוה שלא יהיה חלוק ופרוד בין העשיר והדל ולא יתגאה ולא יגער העשיר בהדל, להורות שזה עקר התקון של הצדקה שעקרה להיות מתומכי אוריתא שהעקר לזכות לאהבה ואחדות ולא יתגאה העשיר על העני. כי העקר להכלל באחדות הפשוט שאי אפשר להכלל שם כי אם על־ידי ענוה ובטול בחינת אהבה ואחדות שכל אחד יבטל עצמו לגבי חברו וזה רמז להם בהשקלים שצוה שיתנו כלם בשוה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט בחינת ולא נכר שוע לפני דל הנ"ל בחינת ורש לא שמע גערה. להורות שכלם שוים אצלו יתברך וכלם יש להם חלק בהקמת המשכן שעל־ידי־זה נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות שנכללין יחד כנ"ל:

ועל־כן באמת בשאר נדבות המשכן נתנו כל אחד כפי ברכת ה' וכפי נדבת לבו כמו שפרש רש"י שם שלש תרומות נאמרו כאן. אך בהשקלים הזהירם שיתנו כלם בשוה כדי שמזה ילמדו ויבינו העשירים רמזים לעצמם שלא יתגאו לעולם במתנת ידם אפלו כשנותנים הרבה כי ראוי להם להבין שה' יתברך יכול להקים המשכן על־ידי העניים כמו על־ידי העשירים כי העשר והכבוד מלפניו ויכול להוריש לזה ולהעשיר לזה: (שם, אות לז).

◇

ועל־כן אמר בן זומא שפסוק שמע ישראל שמבאר בו אמונת היחוד כולל כל התורה, הינו כנזכר לעיל. ובן ננס אמר מצינו פסוק כולל יותר, והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. כי לכאורה איך אפשר לקים זאת הלא אדם קרוב אצל עצמו ואיך אפשר לאהב את חברו כעצמו ממש? אך מחמת שבאמת בהשרש הכל אחד (לבד מהעובדי כוכבים והסטרא אחרא שמפרידין ומנתקין עצמן מן האחדות. וגם בזה איני יכול לבאר כל כך על דרך מאמר הכתוב: בכל מקום מקטר מגש לשמי וגו'. על כן באמת כתיב: כי אז אהפך אל כל העמים וגו' לקרא כלם בשם ה'), אבל נפשות ישראל נכללין באמת כלם באחדותו הפשוט יתברך, עד שזוכין על־ידי־זה לאהבת ה' באמת וגם לאהבת חברים באמת, עד שהם בבחינת אחדות לגמרי. כי אהבה בגימטריא אחד כמובא. ועל־ידי־זה בעצמו נתגלה אחדותו הפשוט יתברך למעלה גם כן, בבחינת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (תפלת מנחה של שבת), וכמבאר בלקו"מ תנינא סימן ב' מאמר ימי חנכה. ועל כן פסוק זה כולל יותר. כי זה נראה בחוש יותר וממשיכין בחינת אמונה ואחדות בפעל גם כן במעשה ובמדות. ועל־ידי־זה נתגלה ממילא אחדותו הפשוט יתברך. וזה: ואהבת לרעך כמוך אני ה' (דברים), שהוא האחד הפשוט יתברך המהוה כל ההויות כלם: (זמרת הארץ, לקוטי תנינא סימן מ.)