# אנן בחביבותא תליא

> מקור: https://rabenu.app/books/ahavat-chaverim/382/973/

הנה הארכנו לבאר קצת איך שלעניות דעתי נראה, שמאמר של 'חדי ר' שמעון' (לקוטי מוהר"ן ח"א, תורה סא) היה כעין צואה ממנו ז"ל, לרמז לאנשי שלומנו על ענין ההתנהגות של אחר פטירתו ז"ל. הינו: להתחזק מאד באמונת חכמים, ולעסק בלמוד ספריו הקדושים וספרי כל צדיקי אמת, ולהחזיק אותם בחשיבות גדול, ולהאמין בהם באמת... ולזהר ביותר בענין הנסיעה על ראש־השנה לצדיקים וכו', וכבר נתבאר שרמז גם על הקבוץ של אנשי שלומנו גם עכשו על ראש־השנה, ושעל־ידי־זה נעשה שמחה, וכנראה בחוש השמחה הגדולה שיש בין אנשי שלומנו בזמן הקבוץ הקדוש הנ"ל גם עכשו, וליזהר מאד באהבת חברים בחינת 'אנן בחביבותא תליא' להכלל יחד באחדות אחד באהבה רבה, ועל־ידי כל זה נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים!: (פרפראות לחכמה, תורה סא.)

מה שנוסעין על ראש־השנה לצדיקים. כי ראש־השנה הוא יומא דדינא [יום הדין] של כל השנה, וכל אחד ואחד בא עם קדשתו וצמצומיו אל הצדיק הדור שהוא בחינת קדשי קדשים, בחינת אבן שתיה. בבחינת (שמואל־א, ב): "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל", שהם הצדיקים שעליהם נשתת העולם. ועל־ידי־זה נמתקים כל הדינים, על־ידי בחינת אבן שתיה כנ"ל. וזה בחינת אבני יעקב, שנכללו כלם בתוך אבן שתיה (בראשית רבה ויצא פרשה סח, עין זהר נח ע"ב, ויחי רלא). כי הנפשות הם בחינת אבנים, כמו שכתוב (איכה ד): "תשתפכנה אבני קדש". וכלם באים ונכללים בתוך הצדיק הדור, שהוא בחינת אבן שתיה, ועל־ידי־זה נמתקים כל הצמצומים כנ"ל:

ועל־ידי־זה שנכללים יחד כל הנפשות כנ"ל, על־ידי־זה נעשה שמחה, בבחינת (משלי יג): "אור צדיקים ישמח". כי הנפש הוא בחינת נר, בבחינת (משלי כ): "נר ה' נשמת אדם". וכשנכללין יחד נעשה מהם אור, ועל־ידי־זה נעשה שמחה, בחינת: "אור צדיקים ישמח". וזה (אידרא נשא, דף קכח): "חדי רבי שמעון ואמר: "ה' שמעתי שמעך יראתי" ־ תמן יאות הוי למדחל" [שם (אצל חבקוק הנביא) - היה ראוי להיות ביראה]. כי חבקוק אמר נבואה זו על רבי עקיבא וחבריו שמתו על־ידי שלא היה בהם אהבה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סב:). כי הם היו בחינת גבורות וצמצומים, ולא נכללו יחד, ולא נמתקו. ורבי שמעון וחבריו שהיו התקון שלהם, על־כן אמר: "אנן בחביבותא תליא" [אנחנו תלויים באהבה], הינו בחינת האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל־ידי־זה ההמתקה והתקון כנ"ל. ומזה בא בחינת חדי רבי שמעון [שמח ר' שמעון], הינו בחינת השמחה, שנעשה על־ידי הכללות והאהבה, בחינת: "אור צדיקים ישמח": (לקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סא, אות ז־ח.)

◇

על־ידי אמונת חכמים נזדכך המח וזוכה לשכל ברור, ועל־ידי־זה יזכה להוציא ולקבל מכל מה שלומד בתורה משפטי אמת, דהינו הנהגות ישרות לעבודתו יתברך, שידע איך להתנהג בכל דבר הן לעצמו הן לאחרים שמתנהגים לפי דעתו. אבל כשפוגם חס ושלום באמונת חכמים, הוא נדון ביגיעת בשר דהינו במותרות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'הלועג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת' שנאמר "ולהג הרבה יגיעת בשר" (ערובין כא), ואז עולים עשנים סרוחים אל המח ומערבין ומבלבלין דעתו, ואינו יכול להוציא מלמודו משפטי אמת והנהגות אמתיות, אדרבה הוא מוציא דברים הפוכים מן האמת, כמו דואג האדומי שהוציא משפט מעקל שאין דוד ראוי לבוא בקהל, על־ידי שלמודו היה מבחינת אלו המותרות: (קיצור לקוטי מוהר"ן ח"א - תורה סא, אות א.)

מי שכבר נשקע באלו המותרות, יש מים שמטהר מזאת הטנפת, בחינת: "וזרקתי עליכם מים טהורים" וכו' "ומכל גלוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל לו, כה). ואלו המים הם בחינת מחלקת שנקרא פלוגתא, בחינת: "פלג אלהים מלא מים" (תהלים סה, י), כי על־ידי המחלקת שבא עליו הוא שב בתשובה ומתקן פגם אמונת חכמים. כי עקר המחלקת שבא על האדם הוא מחמת פגם אמונת חכמים, ולפי גדל הפגם כן בא עליו מחלקת. ועל־כן על־ידי המחלקת יוכל להתבונן איך פגם באמונת חכמים ולשוב על־ידי־זה לאמונת חכמים, ועל־ידי־זה יתתקן כל הנ"ל. ויש צדיקי הדור שאמונתם שלמה בודאי, ואף־על־פי־כן יש עליהם מחלקת, והוא בבחינת: "והוא חטא רבים נשא" וכו' (ישעיה נג, יב), שסובלין צער המחלקת בשביל פגם אמונת חכמים של העולם, ועל־ידי המחלקת שבא עליהם מתקנים אמונת חכמים אצל ההמון עם: (שם, אות ו.)

כשנתעורר מן המחלקת שבא עליו לשוב על פגם אמונת חכמים, על־ידי־זה נמתקין כל הדינים, וכל מקום שיש איזה צמצום ודין נמתק על־ידי־זה. כי יש כמה ספרים עכשו ההולכים על־פי תורתנו הקדושה שבכתב ובעל־פה, וכן עתידין להיות עוד כמה ספרים, וכלם צריכים להעולם, ואסור להלעיג על שום אחד מהם כנ"ל. ובתחלה כשלא היה לו אמונת חכמים, אז כל הספרים היו אצלו כלא, כי היה מלעיג עליהם, ועל־ידי שנתעורר מן המחלקת שבא עליו לשוב בתשובה על פגם אמונת חכמים, חוזרים ונחשבים בעיניו הספרים שהיו בעיניו כלא. וזה בחינת: "וספר כתב איש ריבי" (איוב לא, לה), שעל־ידי הריב והמחלקת שבא עליו, נעשה מזה ספר. ויש צדיקי הדור שאמונתם שלמה בודאי, ואף־על־פי־כן יש עליהם מחלקת מחמת שאין להם אמונה בעצמם, ואינם מאמינים שיש להשם יתברך שעשועים מחדושי תורתם שהם מחדשים, ועל־ידי־זה הם מתרשלים בחדושים שלהם, ואינם כותבים אותם בספר. כי מי שזוכה לחדש חדושי תורה בעצמו וכונתו לשמים, צריך שיהיה לו אמונה גם בעצמו, שיאמין שיש להשם יתברך שעשועים גדולים גם מהחדושים שלו כנ"ל. ואם אינו מאמין בחדושים של עצמו, הוא גם כן פגם אמונת חכמים, ועל־ידי־זה בא עליהם גם כן מחלקת, ועל־ידי־זה הם שבים בתשובה ונחשבים אצלם חדושים שלהם, וחוזרים ומחדשים וכותבים אותם בספר, ונעשה מזה ספר. והנה המתקת כל הדינים היא על־ידי השכל שנקרא קדש כידוע, וכל דין וצמצום יש לו שכל פרטי שנמתק על ידו, אך יש חכמה עלאה [חכמה עליונה] ששם נמתקים כל הצמצומים וכל הדינים, והתורה יוצאת מחכמה עלאה (כמו שמבאר בזהר הקדוש חלק ב' סב), ואינה יכולה לקבל מחכמה עלאה רק כשיש לה שלמות, ושלמות התורה הוא על־ידי תורה שבעל־פה, ועל־כן על־ידי הספרים שנתחדשים אצלו על־ידי המחלקת, על־ידי־זה נשלם התורה. ואז היא יכולה לקבל מחכמה עלאה שהיא בחינת שכל הכולל, בחינת קדשי קדשים בחינת אבן שתיה ומשפעת בכל החכמות והשכליים, ועל־ידי־זה נמתקין כל הדינים: (שם, אות ז.)

על־ידי שנוסעים על ראש השנה לצדיקים אמתיים, על־ידי־זה נמתקין כל הדינים שבעולם, וזה צריכין בראש השנה, על־כן נוסעין על ראש השנה דיקא: (שם, אות ח.)

גם על־ידי שבאים כמה נפשות ישראל להצדיק האמת על ראש השנה ונכללים יחד באהבה רבה, על־ידי־זה באה שמחה גדולה וחדוה רבה: (שם, אות ט.)

◇

וזה בחינת תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת בימי הספירה. כי הם היו צדיקים גדולים והיו צריכים להמשיך התורה לעולם, שקבלו מרבי עקיבא רבם שהיה כמו משה רבנו, כמובא בספרים על פסוק: ולא קם נביא עוד כמשה, נביא לא קם אבל חכם קם, ומנו? רבי עקיבא. וגם במנחות (כט.) אמרו רבותינו זכרונם לברכה עצם גדלת רבי עקיבא עד שמשה לא ידע להשיג תורתו וכו', עד ששאל ראוי שתנתן תורה על ידו וכו'. ועקר הפגם של תלמידי רבי עקיבא היה שלא היתה ביניהם אהבה והתחברות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי הם היו צריכים להמשיך תורה ולתקן צמצומים וכלים שיזכו כל ישראל לקבל אור האין סוף כראוי, כי על־ידי כל אות ודבור ופרשה של התורה הקדושה ועל־ידי כל הלכה והלכה נעשים כלים וצמצומים לקבל אור האין סוף לגלות מלכותו יתברך בעולם כמובן בהתורה מישרא דסכינא (סימן ל) ובשארי מקומות. ובשביל זה הוא חיוב גדול על בעלי תורה להתיגע לחדש חדושין דאוריתא אמתיים [חדושי תורה אמתיים], וכל הצדיקים וכשרים מתיגעים על זה מאד, כי כל מה דאתחדש מלה באוריתא [שמתחדש דבר בתורה] נעשה בחינת כלי וצמצום לקבל ולהמשיך אורו יתברך לגלות אמונתו ומלכותו ביותר, שזהו בחינת שמים חדשים וארץ חדשה שנבראים על־ידי חדושין דאוריתא כמו שאיתא בזהר הקדוש (בהקדמה דף ה), כי כל תכלית העולמות שהם בחינת שמים חדשים וארץ חדשה, הוא לגלות על ידם אור האין סוף ברוך הוא. בבחינת "לנטע שמים וליסד ארץ" שנאמר על זה, כמו שאיתא בזהר הקדוש הנזכר לעיל, ומסים שם בפסוק (ישעיה נא): "ולאמר לציון עמי אתה". כי על־ידי אלו הצמצומים שנעשים על־ידי חדושי תורה, שהם בחינת עולמות בחינת שמים וארץ חדשים, על־ידי זה מתגלה אלקותו ומלכותו יתברך עד שכל ישראל שהם בני ציון יתקרבו וישובו אליו בשלמות, בחינת ולאמר לציון עמי אתה.

ועל־כן אלו גדולי הצדיקים תלמידי רבי עקיבא היו צריכים להמשיך תורה לכל ישראל, שעל־ידי זה היו מתקנים צמצומים נפלאים לגלות מלכותו יתברך, אבל הפגם שלהם היה שלא היה בהם אהבה וכו'. כי לתקן הצמצומים הנזכרים לעיל להמשיך אור האין סוף בהדרגה כראוי, לזה צריכין שיתחברו באהבה כמה נפשות רבות מישראל יחד. כי צריכין לזה כלים רבים שאי אפשר שיתתקנו כי אם על־ידי כמה וכמה אלפים נשמות שמתחברים יחד באהבה כאיש אחד עד שיוכלו לקבל בהדרגה כראוי אור הגדול הזה.

ועל־כן לא נתנה תורה עד שנתקבצו ששים רבוא ישראל יחד באהבה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י על פסוק (שמות יט): "ויחן שם ישראל נגד ההר - כלם כאיש אחד וכו'. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק (יבמות סד.): שובה ה' רבבות אלפי ישראל - ללמדך שאין השכינה שורה על פחות משני רבבות ושני אלפים מישראל הרי שהיו ישראל חסרים וכו'. כי אי אפשר להמשיך בחינת השראת השכינה שהוא התגלות אלקותו אלא על־ידי קבוץ נפשות רבות מישראל, שזהו בחינת המנין שנצטוו למנותם קדם מתן תורה וכן אחר הקמת המשכן כדי להשרות שכינתו עליהם. כי אי אפשר להמשיך קבלת התורה והשראת השכינה כי אם על־ידי מספר כזה שהיה בישראל אז, שעל־ידי זה דיקא נתתקנו כלים וצמצומים כאלה לקבל אור האין סוף וכו' כנזכר לעיל. וכמו שמבאר לעיל (באות יד) בענין שקלים שעל־ידי המנין נמשך תקון הצמצומים כנזכר לעיל. ועל־כן קורין קדם שבועות פרשת 'במדבר' שמדבר ממנין בני ישראל וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: מנו ועצרו. כי עקר קדשת שבועות שהיא קבלת התורה, הוא על־ידי זה כנזכר לעיל. ועל־כן נסתלקו תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה שאז צריכין לתקן הצמצומים בשביל קבלת התורה, ובהם היה תלוי לתקן כל זה ביותר, כי הם היו צריכים להמשיך חדושי תורה נפלאים של רבי עקיבא רבם לעולם שהוא היה בחינת משה כנזכר לעיל, והם פגמו בזה על־ידי שלא היתה אהבה ביניהם. על־כן מתו אז דיקא כנזכר לעיל: (לקוטי הלכות - תפילת המנחה ז, אות נד.)

ועקר התקון היה על־ידי רבי שמעון בן יוחאי וחבריו שאמר: תמן יאות הוי למדחל, אנן בחביבותא תליא [שם היה צריך יראה, אנחנו תלויים באהבה], כמובא בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה (בהתורה חדי רבי שמעון סימן סא עין שם), כי רבי שמעון בן יוחאי עסק בזה ביותר לתקן הצמצומים הנזכרים לעיל, לתקן בחינת כלים להמשיך אור האין סוף לגלות אלקותו בעולם, שזהו בחינת כל ספר זהר הקדוש בפרט האדרא רבא ואדרא זוטא. שעל־ידי זה המשיך ותקן וגלה צמצומים נפלאים שהם בחינת מצחא ועינין ותקוני דיקנא קדישא וכו' [בחינת מצח ועינים ותקוני הזקן הקדוש], שכלם בחינת צמצומים נוראים להשיג על־ידי זה אור האין סוף כידוע ומובן לכל מחצדי חקלא. ועל־כן אמר: בזהר דא יפקון מן גלותא [בזהר הזה יצאו מהגלות]. כי על־ידי תקון הצמצומים כנזכר לעיל, על־ידי זה עקר תקון התשובה שעל־ידי זה עקר הגאלה כמו שאיתא בזהר הקדוש : לית מלתא דא תליא אלא בתיובתא [אין הדבר הזה (הגאלה) תלוי אלא בתשובה]. ועל־כן הבטיח שהתורה לא תשתכח מישראל על ידו, כמו שכתוב "כי לא תשכח מפי זרעו" (וכמו שגלה אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על זה, עין בתחלת הספר לקוטי מוהר"ן).

ועל־כן נסתלק רבי שמעון בן יוחאי בל"ג בעמר, ונוהגין בארץ־ישראל לעשות שמחה גדולה בהלולא דיליה [בשמחה שלו], מה שלכאורה היה ראוי לבכות ולהצטער מאד על הסתלקותו. אך בודאי מנהג ישראל תורה, כי כל השמחה היא מה שזכינו שהיה צדיק וקדוש כזה שגלה תורה נוראה כזאת ותקן תקונים כאלה בתורתו הקדושה, עד שעל־ידי זה אנו בטוחים שלא תשכח התורה מפי זרענו. וזה גמר דיקא על־ידי הסתלקותו, שאז דיקא תקן הפגם של תלמידי רבי עקיבא שמתו קדם זמנם וגלה אז האדרא זוטא, מלבד מה שגלה כל ימי חייו האדרא רבא וספרא דצניעותא וכל ספר זהר הקדוש, שעל־ידי כל זה המשיך תקונים כאלה שבכל דור ודור עד הסוף כל מי שירצה לשוב יוכל להתקרב לה' יתברך מכל מקום שהוא על־ידי תקון הצמצומים שתקן בחייו ובפרט ביום הסתלקותו הקדוש, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, וכמבאר לעיל לענין הסתלקות משה בשבת במנחה עין שם:

...רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. כי נכנס למלחמה עצומה, כי היה לו נסיונות עצומים מאד כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בענין אשת טורנוסרופוס הרשע ימח שמו וכו', שבכה ושחק ורק וכו' ויצא בשלום אשרי לו. ועל־כן באמת זכה שיצתה נשמתו ב־ד' דאחד, ששם כלליות שיר פשוט כפול משלש רבוע, שהם ד' מיני נגונא שכלול ב־ד' דאחד שיזכו הצדיקים אשרי להם. ועל־כן היה ראוי שכל התקון הנזכר לעיל יהיה על ידו, אבל תלמידיו פגמו על־ידי המחלקת שביניהם, ועל־כן מתו בין פסח לעצרת, והתחיל התקון על ־ידי רבי שמעון בן יוחאי וכו': (שם, אות נו.)

◇

וזה - "ועתה אל תעצבו" (בראשית מה). שמאחר שזוכים להתקבץ יחד אל הצדיק האמת בחינת יוסף, בודאי אין להתעצב עוד רק צריכין לשמח הרבה בבחינת ברבות צדיקים ישמח העם. כי כל מי שבא אל הצדיק בתוך כלל הקבוץ הוא בכלל צדיק, כי עמך כלם צדיקים שאצלם מקור השמחה בחינת שמחו צדיקים בה', רננו צדיקים בה', רק מחמת מרירות הגלות בכלל ובפרט נעלם בחינת צדיק שיש אצל כל אחד. אבל תכף כשמתקבצים אל הצדיק שהוא איש אשר רוח בו, מאיר בחינת נקדת צדיק שיש אצל כל אחד. ועל־ידי זה נתרבה השמחה בבחינת אור צדיקים ישמח (וכמו שמבאר בהתורה חדי רבי שמעון בסימן סא על פסוק זה), ועל־כן אז "ותחי רוח יעקב אביהם", בחינת חיות ושמחה וכמו שכתוב שם: "רב עוד יוסף בני חי", ופרש רש"י: רב לי עוד שמחה וחדוה וכו', כי עקר השמחה שהיא האמת והאמונה הקדושה שזה כל החיות והשמחה וכו' כנ"ל, עקרו הוא על־ידי הבנים שמולידים שעל ־ידי זה נתרבין בני ישראל בחינת בן חכם ישמח אב וכו', וכמו שמברכים: ישמח האב ביוצאי חלציו וכו', ונאמר ישמח אביך ואמך, כי האמונה הקדושה צריכין לגלות מדור לדור שזהו עקר השמחה. וזהו (תהלים ק): "עבדו את ה' בשמחה וכו' דעו כי ה' הוא האלקים" שזה עקר השמחה וכו', וסים "ועד דר ודר אמונתו", וכתיב (שם, פט): "חסדי ה' עולם אשירה לדור ודור אודיע אמונתך בפי" וכו'. ועל כן עקר השמחה בו יתברך, שהתחיל מאברהם שהוא התחיל לגלות אמונתו בעולם - עקרה נתגלה על־ידי יעקב שהיתה מטתו שלמה שהוליד שנים עשר שבטים כלם צדיקים, וכל מה שנולד שבט נמשך שמחה כנ"ל. אך עקר התלהבות אור השמחה היתה על־ידי הולדת יוסף כנ"ל. אבל הבעל דבר התגרה מאד בהם ועשה ביניהם מחלקת שהוא פגם השמחה מאד, כי עקר השמחה על־ידי האהבה והשלום בחינת כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, כי העקר שיתקבצו ישראל יחד אל הצדיק בחינת יוסף כנ"ל שעל־ידי זה עקר השמחה וכנ"ל: (שם - ברכות הודאה ו, אות מב.)

וזה (תהלים קכב): "שמחתי באמרים לי בית ה' נלך", כי עקר השמחה הוא בבית ה' שהוא מקום בית־המקדש שנמשך מבחינת מקומו של עולם, בחינת ברוך כבוד ה' ממקומו וכו' כנ"ל. וזהו "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" (שם), ששם עקר העמידה והקיום של הרגלין שהעקר לברר בחינת רגלין כנ"ל, אבל שלמות ברורם הוא כשבאין ברגליו אל בית־המקדש וכן אל צדיקי אמת שהם בבחינת בית־המקדש ששם עקר שלמות השמחה וכו' כנ"ל. וזהו (שם): "ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו ששם עלו שבטים שבטי י"ה עדות לישראל להדות לשם ה'", הינו כי ירושלים של מטה מכון כנגד ירושלים של מעלה שהוא המקום העליון הנ"ל, בחינת ויפגע במקום הנ"ל, ששם עלו שבטים וכו' להדות וכו', כי לשם כל העליות, כי עקר כל העליות על־ידי התקונים הנזכרים לעיל הוא לעלות לשם למקום העליון ששם עקר התודה וההודאה בשמחה בחינת להודות לשם ה'. וזהו: שאלו שלום ירושלים וכו' יהי שלום בחילך וכו' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" וכו', כי העקר תלוי בשלום כנ"ל. כי המחלקת הוא בחינת שנאה וכעס בחינת עצבות שבא מהיכלי התמורות שממירין ומחליפין הכל ומכניסין סברות של שקר בלב לשנא את חברו בחנם, עד שאפלו בין צדיקים וכשרים מרבים מחלקת על־ידי סברותיהם המהפכות מן האמת, שזהו בחינת המחלקת של השבטים על יוסף הצדיק עד שמכרוהו לעבד וכו'. אבל סוף כל סוף נתהפך הכל לטובה בכח הצדיקים הגדולים שיודעים להמשיך שמחה גם במרירות הגלות שעל־ידי זה מוציאין מן הגלות מהיכלי התמורות וכו' כנ"ל: (שם, אות מו.)

וזה בחינת ברכת שהחינו, שכשהוא רואה את חברו שחביב עליו ושמח בראיתו מברך שהחינו וכו'. כי זה עקר החיות והקיום כששמחים בראית חברו איש הישראלי, שעקר השמחה מה שזכו שני ישראלים האוהבים זה את זה להתועד יחד בשלום שעל־ידי זה עקר הגדלת שמחת ישראל. כי בכל אחד מישראל יש חלק אלוה ממעל שהוא מקור השמחה בחינת ישמח ישראל בעושיו, אך הקלפה הקודמת לפרי שהיא בחינת עצבות חופה עליו, וצריך התגברות גדול להגביר השמחה על העצבות והיא מלחמה גדולה, על־כן צריכין לזה שיתחברו ויתקבצו כמה נפשות ישראל, כי כל מה שמתקבצין ומתחברין באהבה נפשות החברים ביותר, מתגדל השמחה ביותר. כי מתקבצין ומתחברין חלקי השמחה יחד ומאירין באור גדול ביותר, שזה בחינת אור צדיקים ישמח המובא לעיל (באות מב), בחינת ברבות צדיקים ישמח העם וכנ"ל. ועל־כן מברכין על ראית ישראל חברו החביב עליו "שהחינו וקימנו וכו'", כי זהו עקר החיות והקיום שהוא על־ידי השמחה והשלום וכנ"ל. וזה בחינת "וראך ושמח בלבו" (שמות ד, יד) הנ"ל, שעל־ידי זה היתה עקר גאלת מצרים על־ידי שאהרן לא התקנא בגדלת משה אחיו הקטן ממנו, הינו כנ"ל. כי עקר הגאלה על־ידי שמחה כנ"ל, שעקרה על־ידי אהבת חברים העוסקים להתקרב אל ה' באמת לאמתו וכו', שזה בחינת וראך ושמח בלבו כנ"ל: (שם, אות סא.)

וזהו: '"ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט, יא). כי עקר שלמות השמחה והברכה הוא השלום שהוא כלי מחזיק ברכה, כי על־ידי השלום שמתקבצין הרבה נפשות מישראל יחד, על־ידי זה מתגדל אור השמחה כנ"ל. ועל־ידי זה יכולין לקבל אור התשעה היכלין הנ"ל, להשיג אור האין סוף בבחינת מטי ולא מטי. כי מרבוי האור הזה אי אפשר לקבלו כי אם על־ידי הרבה כלים של כמה וכמה נפשות ישראל שמתקבצין יחד באהבה ושלום לצדיקי אמת שזוכין לאורות אלו, שהם אורות הצחצחות שהם מרפאין ומשמחין את כל החולים בחלי הנפש, אפלו החולים מאד מאד. כי כל מה שהם חולים ביותר צריכים לרפאם על־ידי רפואות יקרות יותר, שאין מי שיודע להמשיכם ולרפאות בהם כי אם הצדיק הגדול ביותר (כמו שמבאר בהתורה מישרא בסימן ל, עין שם), והעקר על־ידי השלום וכנ"ל. וכמו שכתוב (ישעיה נה, יב): "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון" וכו' וכנ"ל: (שם, אות ע.)

◇

אפלו יעקב אבינו כשרצה לגלות הקץ, הינו שרצה לגלות העצות העמקות מאד שעל ידם יבוא הקץ, אזי נסתלק הימנו שכינה, כי אי אפשר לגלותם, בפרט אז שהיה עדין קדם התחלת הגלות הראשון וקדם קבלת התורה שמשם עקר המשכת העצות עמקות כנ"ל. ועל־כן אמר (בראשית מט, ב): "הקבצו ושמעו בני יעקב", 'הקבצו' דיקא, שגלה להם שעקר יסוד תקון העצה הוא בחינת 'הקבצו', הינו שיהיה אחדות ואהבה ושלום בין ישראל שיתקבצו יחד לדבר זה עם זה מהתכלית האחרון ועל־ידי זה יזכו לשלמות העצה, כי ישראל ואוריתא כלא חד, כפי השלום והאחדות שבין ישראל ־ כמו כן נתאחד העצה יחד שהוא בחינת התורה שנקראת עצה כנ"ל, כי י"ב בני יעקב שהם כלל ישראל, הם בחינת י"ב בני יעקב שנכללו יחד באבן שתיה, שזהו בחינת שלמות העצה, (כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל). שכל זה תלוי באהבה ושלום, בחינת אנן בחביבותא תליא, (כמו שמבאר שם, עין שם). וזהו בחינת י"ב אבני אפוד והחשן שהיו כתובים בהם שמות י"ב שבטים ששם היה שואלים כל העצות, הינו כנ"ל: (שם - תשעה באב ותעניות ד, אות יג.)

וזהו, "הקבצו ושמעו בני יעקב". כי בתחלה הם בבחינת יעקב, בבחינת רגלין, ששם חלקת העצה וצריכין מלחמה גדולה להתחזק בתפלה ותחנונים עד שזוכה לשלמות העצה, על־כן הזהירם 'הקבצו', שיתקבצו ויתחברו יחד, כי עקר התקון של העצה היא על־ידי התחברות והשלום והאהבה שבין החברים כנ"ל. ועל־ידי זה 'ושמעו אל ישראל אביכם', כי על־ידי זה תזכו לעלות מבחינת יעקב לבחינת ישראל, שהוא בחינת שלמות המחין, שהוא שלמות העצה וכנ"ל: (שם, אות יד.)

וזה בחינת פרשת שקלים שקורין סמוך לאדר, כי באחד באדר משמיעין על השקלים, כי משה רבנו נתקשה על ענין השקלים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי באמת קשה מאד למנות את ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאסור למנות ישראל כי אם על־ידי השקלים, כי על־ידי המנין יכול לשלט בהם נגף חס ושלום, כמבאר בפרשת שקלים: "זה יתנו וכו' ולא יהיה בהם נגף". כי באמת עקר שלמות ישראל הוא שיהיו נכללין יחד בתכלית האחדות בבחינת שנים עשר אבני יעקב שנכללו באבן אחד, (כמבאר בסוף התורה הנ"ל), שהם בחינת כלליות נפשות ישראל שנקראים אבני קדש שכלולים בי"ב אבנים, בחינת י"ב שבטים שכלם צריכין להכלל באבן אחת שהוא בחינת צדיק הדור האמתי, שעל־ידי זה נכללין בשכל הכולל העליון, שעל־ידי זה נכללין בתכלית האחדות, שזה עקר שלמות קדשת ישראל שכלם חשובים כאחד, כמו שפרש רש"י על פסוק (בראשית מו) "כל הנפש הבאה לבית יעקב": עשו שש נפשות היה לו וקראם נפשות לשון רבים, ובני ישראל היו שבעים וקוראם נפש בלשון יחיד. ועל־כן באמת אסור למנות את ישראל, כי על־ידי המנין מעוררין בחינת רבוי ששם עקר אחיזת הדינים שנאחזים במקום הרבוי דיקא, בבחינת "בקשו חשבנת רבים" (קהלת ז) כידוע. ועל־כן כשרוצין למנות ישראל צריכין לידע איך להמתיק דינים בשרשם, דהינו שיוכל לעורר השכל של כל אחד שהוא שרש הצמצום כדי להמתיק הדין בשרשו, אבל אי אפשר להמתיק הדין בשרשו כי אם על־ידי השכל הכולל העליון שהוא בחינת קדש קדשים, (כמבאר שם בהתורה הנ"ל):

וזהו: "כי תשא את ראש בני ישראל - לפקדיהם" (שמות ל). כשתרצה לשאת ולהגביה בחינת ראש בני ישראל, הינו בחינת הראש והחכמה של כל אחד מישראל כדי להמתיק הצמצום, והדין של כל אחד בשרשו, אזי 'ונתנו איש כפר נפשו לה' וכו'', שיתנו השקלים לצרך המשכן שעקר קדשתו הוא נמשך מהארון ששם מנחים לוחות האבן שהוא קדש קדשים, שהוא בחינת שכל הכולל העליון הנ"ל. ועל־ידי שכל אחד נותן שקלים לצרך המשכן, על־ידי זה נכללין כלם בבחינת קדש קדשים, בבחינת לוחות האבן, ועל־ידי זה ממתיקין כל הדינים שבעולם איך שנמצא איזה דין וצמצום הכל נמתק על־ידי זה. (שם, אות יז.)

ועל־כן באחד באדר דיקא משמיעין על השקלים, כי אדר הוא החדש השנים עשר מהשנה שהוא סוף השנה, ואז צריכין להכלל בשכל הכולל שהוא בחינת כלליות י"ב אבני יעקב באבן אחת... וזהו בחינת סוד העבור שנזכר שם בהתורה הנ"ל, עין שם, כי עקר סוד העבור, הוא להשוות הלבנה עם החמה, ועל־כן אין מעברין אלא אדר שהוא סוף החדשים חדש הי"ב שאז צריכין להכלל לבנה וחמה יחד, דהינו שי"ב חדשי הלבנה, שהם בחינת י"ב שבטים, י"ב אבני יעקב, שהם כלליות נפשות ישראל יהיו כלם כלולים יחד בתוך אבן אחד, שהוא בחינת יעקב, שהוא שרש כל הי"ב שבטים, שהוא בחינת חמה, בחינת שכל הכולל העליון. וכל זה זוכין על־ידי אמונת חכמים, על־ידי שמאמינים בהצדיק האמת שהוא בחינת יוסף הצדיק שעקר סוד העבור על ידו. ועל־כן נחלקה שבטו לשנים שעל־ידי זה הם י"ג שבטים לפעמים, זהו בחינת עבור השנה שאז השנה י"ג חדשים:

נמצא, שעקר הלדת המן היה מלמוד הבא ממותרות הנ"ל שהוא בחינת פגם אמונת חכמים, שעל־ידי זה מתגברין חס ושלום כל הדינים. והוא רצה להתגבר כל כך עד להשמיד ולהרג וכו' חס ושלום, כי סבר שאין מי שימתיק דינים קשים כל כך, כי אין מי שיוכל לעלות לשכל הכולל להמתיק הדינים משם. וזה שאמר, "ישנו עם אחד" (אסתר ג). ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, 'ישנו' לשון שנה, אלקיהם ישן הוא. ולכאורה תמוה איך שיך לומר על השם יתברך שהוא ישן?! אך עקר כונתו שאמר שישראל רחוקים מאחדות מבחינת שכל הכולל ששם נכללין בתכלית האחדות, ששם עקר המתקת הדינים כנ"ל. ועל־כן אמר "ישנו עם אחד", הינו הבחינה שנקראים 'עם אחד', על שם שנכללים בתכלית האחדות - זאת הבחינה ישנו, כי כבר נסתלקה מהם קדשה זאת בבחינת שנה שהוא הסתלקות המחין. וזהו בעצמו בחינת אלקיהם ישן הוא, הינו אלקיהם קדשת האלהות שלהם שהשם יתברך שורה בקרבם תמיד, כי הם נכללים באחדות בשכל הכולל שהוא אחדותו יתברך, ועתה ישן הוא, כי בחינת השכל הכולל שהוא בחינת אחדות אלקותו יתברך נסתלק מהם בבחינת שנה כנ"ל. וזהו "מפזר ומפרד בין העמים", הינו שאמר שהם בתכלית ההפך מכלליות האחדות, כי אדרבא, הם מפזרים ומפרדים בין העמים שהוא הפך האחדות. "ודתיהם שונות מכל עם", כי כפר בדת ישראל הקדוש, שהוא התורה הקדושה, שעל־ידי זה אנו נכללין בשכל הכולל בתכלית האחדות, כי אמר, ודתיהם שונות וכו'. שהוא דת משנה חס ושלום, שאינו נכלל במקור האחדות. ועל־כן "ועשרת אלפים ככר כסף אשקל וכו'" לבטל חס ושלום כח השקלים של ישראל, שעל־ידי זה נכללים בבית המקדש בבחינת קדש קדשים בהשכל הכולל ששם המתקת כל הדינים, והוא רצה לבטל זאת ולאבדם חס ושלום... וזה בחינת שמחת פורים, כי כשנכללין יחד בשכל העליון הנ"ל, על־ידי זה עקר השמחה בבחינת אור צדיקים ישמח, כמו שמבאר שם בסוף התורה הנ"ל, שזהו בחינת חדי רבי שמעון, עין שם: (שם, אות יח.)

◇

בספירה שעוסקין להשלים ולהגדיל השם והנפש על־ידי עשירות דקדשה, על־כן סופרין הימים שזהו בחינת משפט כנ"ל, שעל־ידי זה עקר תקון הימים על־ידי שמבטל הכעס וזוכה לעשירות דקדשה להיות שמח בחלקו לא להקפיד ולכעס ולהתקצף על החסרונות שלו, ועל־ידי זה זוכה לעשירות ממש, כי כפי בטול הכעס כן זוכה לעשירות כנ"ל. וזה בחינת 'שבע שבתות תמימות', ואל יאבד ואל יפגם שום יום מהם על־ידי הכעס, שעל־ידי כן טורף נפשו באפו ואובד ימי חייו כנ"ל, כי צריכין להתחיל לספרו בתחלת היום לקים תמימות תהיינה להמשיך בחינת תקון המשפט בתחלת היום כדי להציל נפשו מכעס, שעל־ידי זה יהיו ימיו שלמים, בחינת תמימות תהיינה, ועל־ידי זה יזכה שיכלל נפשו עם כל הנפשות התלויים בו בבחינת היכל הקדש הנ"ל, להתקרב להשם יתברך ולתורתו הקדושה שזהו בחינת הכנה לשבועות שהוא קבלת התורה כנ"ל: (שם - פורים ו, אות יח.)

ועל־כן תלמידי ר' עקיבא נסתלקו בימי העמר על־ידי הקפידות שהיו ביניהם, ועל־ידי זה לא המתיקו ובטלו את הכעס כראוי, ועל־כן נסתלקו בימי העמר דיקא שאז עוסקים לבטל הכעס והם פגמו בזה, על־כן נסתלקו אז דיקא, ועל־כן אמר רבי שמעון בר יוחאי, אנן בחביבותא תליא, כי זה עקר התקון לבטל הכעס והקפידות ולהמשיך אהבה וחסד, וכנ"ל: (שם, אות יט.)

◇

וזה בחינת ל"ג בעמר, כי אז פסקו למות תלמידי רבי עקיבא שהיה ביניהם מחלקת, כי רבי עקיבא ותלמידיו היו צריכין להמשיך ולגלות תורה בעולם, כי כל צדיק וצדיק הוא ממשיך ומגלה תורה בעולם, בפרט רבי עקיבא, שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עליו; שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו וכו'. ועקר המשכת התורה הוא על־ידי החסד בחינת אהבה והשתוקקות דקדשה כנ"ל. ובהם היה מחלקת בחינת דינים, בחינת התגברות הדמים, על־כן לא היה באפשר שתתגלה התורה על ידם ומתו כלם מפסח עד עצרת. ובל"ג בעמר פסקו למות ואז הוא יום הלולא רבא של רבי שמעון בר יוחאי, שהוא היה גם כן מתלמידי רבי עקיבא והוא וחבריו היו התקון שלהם, כמובא. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סב:): והיה העולם חשך עד שבא רבי עקיבא ושנאה לרבותינו שבדרום, והם רבי שמעון וכו'. ורבי שמעון היה קשת הברית, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שלא נראה קשת בימיו וכו'. ועל־כן זכה לכסופין דקדשה כנ"ל, שעל־ידי־זה מצירין אותיות התורה לטוב כנ"ל, שעל־ידי־זה עקר התגלות התורה כנ"ל. ועל־כן זכה רבי שמעון לגלות סתרי תורה בעולם, שלא נתגלה מכמה דורות, כי ליה יהבי רשותא וכו' [לו נתנו רשות]... וזה שאמר רבי שמעון בהתחלת האדרא: ה' שמעתי שמעך יראתי, תמן יאות הוי למדחל אנן בחביבותא תליא. 'תמן יאות הוי למדחל', כונתו על תלמידי רבי עקיבא שעליהם נאמר הפסוק הזה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, ומובא בדברי רבנו זכרונו לברכה (סימן סא). הינו שעקר הפגם של תלמידי רבי עקיבא היה מחמת שלא היה ביניהם אהבת חסד, שהוא בחינת השתוקקות וכסופין, שעל־ידי־זה עקר המשכת התורה שהיו צריכין להמשיך מרבי עקיבא רבם שהיה בחינת התגלות התורה כנ"ל. ועל־כן אמר רבי שמעון בר יוחאי: אנן בחביבותא תליא, שאנו צריכין שיהיה בינינו אהבה גדולה, שזהו העקר. וכמובא בתלמידי הארי ז"ל שהזהירם האר"י ז"ל כמה וכמה פעמים שיהיה ביניהם אהבה גדולה. ופעם אחת אמר שהיה מוכן לבוא לירושלים ושתבוא הגאלה על ידם, אך שנתקלקל על־ידי מעט המחלקת שנעשה בין החברים על־ידי נשותיהם (כמבאר בשבחי האר"י), כי עקר המשכת התורה הוא על־ידי אהבה וחסד שהוא בחינת השתוקקות וכסופין דקדשה, שעל־ידי־זה זוכין לקבלת התורה ולכל טוב וכנ"ל: (שם - דם א, אות יב.)

◇

וזהו בחינת לוי וישראל שהם בחינת שכליים פרטיים, כי לוי וישראל הם למטה משכל הכולל העליון, כמובא, ועל־כן הם בבחינת שכליים פרטיים. אבל כהן הוא בחינת חכמה עלאה הנ"ל, שזה בחינת המתקה עליונה על־ידי שכל הכולל, וזאת ההמתקה אי אפשר כי אם על־ידי בחינת הכללות, כמובן שם במאמר הנ"ל, שצריכין שיהיו כל הנפשות שהם הצמצומים והשכליים, להכלל יחד בכלליות גמור בתוך בחינת אבן השתיה, שכל הכולל הנ"ל. ואזי יכולין להמתיק בחינת המתקה זו על־ידי שכל הכולל בעצמו. וזה בחינת 'ואהבת לרעך כמוך' - אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה; כי כל התורה כלה תלויה בזה, כי עקר שלמות התורה שתוכל לקבל מחכמה עלאה כמו שמבאר שם, כי משם התורה יוצאת, ואי אפשר כי אם על־ידי האהבה והכללות כנ"ל, ואוריתא וישראל כלא חד [והתורה וישראל – הכל אחד], כי נפשות ישראל הם הם אותיות התורה, ועל־כן כשיש אהבה בין ישראל שזה בחינת כללות שנכללין זה בזה, ואזי נכללין כלם בבחינת חכמה עלאה, ואזי יש שלמות להתורה כנ"ל. וזה בחינת כלליות גדול שנכללין ונתאחדין זה בזה, ואזי מקבלין מחכמה עלאה שכל התורה תלויה בזה כנ"ל, ועל־כן אהרן הכהן איש החסד בחינת שכל הכולל חכמה עלאה כנ"ל, על־כן היה אוהב שלום ורודף שלום, כדי לעשות אהבה וכללות בנפשות ישראל, כדי שיוכל להמתיק על־ידי־זה בחינת המתקה עליונה של שכל הכולל, שהיא בחינת כהן כנ"ל. ועל־כן עקר התורה נמסרה לכהנים, כמו שכתוב (דברים לג): "יורו משפטיך ליעקב", וכמו שכתוב: ויתנה לכהנים וכו', כי הם בחינת שכל הכולל ששם תלוי עקר התורה כנ"ל: (שם - פריה ורביה ואישות א, אות ב.)

ועל־כן בית שני לא נחרב כי אם על־ידי שנאת חנם, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה. כי על־ידי־זה לא נכללו ולא יכלו לקבל המתקה מחכמה עלאה בחינת אבן שתיה קדש קדשים, ועל־כן על־ידי־זה נחרב הבית המקדש, שהוא אבן שתיה הנ"ל. ועקר המתקה זו תהיה בביאת המשיח במהרה בימינו, בבחינת (תהלים יח): "ועשה חסד למשיחו", שאז תהיה ההמתקה בבחינת שכל הכולל שיתגלה אז, כי תמלא הארץ דעה לדעת את ה' כמים לים מכסים (ישעיה יא), כי אז יהיה אהבה וכללות בין ישראל, כי יהיו לממלכה אחת ולא יחצו לשתי ממלכות עוד וכמו שכתוב (ישעיה יא): "אפרים לא יקנא את יהודה וכו'", כי יהיה אהבה וכללות ואחדות ביניהם, ואז יבנה בית מקדשנו ויחזר הארון עם הלוחות על אבן שתיה, ואז יהיה בבחינת לוחות האבן, כמו שמבאר שם, עין שם. ואז ישובו כהנים לעבודתם וכו', ויהיה נמשך המתקה עליונה מבחינת שכל הכולל ועליון מאד מאד במהרה בימינו, אמן: (שם, אות ה.)

וזה בחינת "תודיעני ארח חיים שבע שמחות וכו'" (תהלים טז), כי על־ידי המתקה עליונה הנ"ל שנעשית על־ידי הכללות והאהבה כנ"ל, נעשה בחינת שמחה, בחינת אור צדיקים ישמח כמו שכתוב שם, והוא תקון עוון הנ"ל (קרי), שעליו נאמר: לא יזכי למחמי אפי מלכא [לא יזכה לראות פני המלך]: (שם, אות יא.)

◇

צריכין לשוב על פגם אמונת חכמים ועל־ידי־זה נתרבין ספרים קדושים הרבה שכלם צריכין להעולם וכו' ועל־ידי־זה נשלמת התורה ונכללת התורה בבחינת לוחות האבן בבחינת אבן שתיה קדשי קדשים שהוא בחינת חכמה עלאה, כי השכל נקרא - קדש, וחכמה עלאה בחינת שכל הכולל דמתמן אוריתא נפקת [שמשם התורה יוצאת] - הוא בחינת קדשי קדשים וכו', ועל־ידי־זה נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם, כי עקר המתקת כל דין הוא על־ידי השכל השיך לו וכו', אבל על־ידי שכל הכולל ממתיקין כל מיני דינין שבעולם, ואפלו כשממתיקין הדין על־ידי השכליים פרטיים צריכין גם כן לקבל מבחינת שכל הכולל וכו' וכו'. וזה בחינת שתים עשרה אבני יעקב שנכללו באבן אחת בבחינת אבן שתיה וכו'. וזה בחינת ראש השנה שכל הנפשות באים כל אחד עם צמצומו ושכלו, ונכללין בהצדיק האמת שהוא בחינת שכל הכולל וכו' ששם נמתקין כל מיני דינין שבעולם וכו'. על כן צריכין אלו הנפשות לזהר מאד מאד שיהיה אהבה ושלום גדול ביניהם כדי שיוכלו להכלל יחד וכו' ועל־ידי־זה נמשך שמחה וכו' בחינת אור צדיקים ישמח וכו', וזה בחינת: חדי רבי שמעון וכו', פתח ואמר ה' שמעתי שמעך יראתי תמן יאות הוה למדחל וכו'. כי זה המקרא נאמר על רבי עקיבא ותלמידיו שנסתלקו על שלא היה אהבה ושלום ביניהם וכו'. אנן בחביבותא תליא וכו' כנ"ל, עין שם כל זה היטב היטב: (שם - פקדון וארבעה שומרים האות א.)

וזה בחינת שומרים. כי השומר צריך לשמר הדבר מחסרונות והזקות, וכל ההזקות באים מהדינים שבאים מהצמצומים כשאין זוכין להמתיק אותם על־ידי השכלים הנמשכין על־ידי כל התקונים הנ"ל... על כן עקר השמירה של כל העולם עם כל עשירותם וחפציהם הכל נמשך על־ידי אמונת חכמים, על־ידי שמאמינים בשלמות בהתלמידי חכמים אמתיים שהם עוסקים תמיד לחדש בתורה ולהרבות ספרים קדושים בהתורה להשלים את התורה שתהיה נכללת בבחינת חכמה עלאה - שכל הכולל, שעל־ידי־זה המתקת כל מיני דינים שבעולם שעל־ידי־זה נשמר הכל מכל מיני הזקות וחסרונות וכנ"ל. אבל צריכין לזה שיהיה אהבה ושלום גדול בין ישראל כדי שיכללו כל הנפשות יחד בהצדיק האמת שהוא בחינת שכל הכולל, כי כל אחד ואחד הוא בחינת שכל פרטי וכשמתחברין יחד באהבה ושלום ונכללין בהצדיק האמת שהוא חכם הכולל בחינת קדשי קדשים על־ידי־זה נמתקין כל הדינין על־ידי שכל הכולל וכו' כנ"ל. וזה בחינת ואהבת לרעך כמוך אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, כי בודאי אהבה ושלום בין ישראל הוא כלל גדול בתורה, כי על־ידי־זה נכללין כל הנפשות יחד בבחינת שכל הכולל בחינת קדשי קדשים שמשם יוצאת כל התורה שעל־ידי־זה נשלמת התורה כנ"ל. נמצא שכל שלמות וקיום התורה על־ידי־זה, על־ידי שישראל אוהבין זה את זה. על כן ואהבת לרעך וכו' הוא כלל גדול בתורה כנ"ל: (שם, אות ב.)

וזה בחינת החלוקי דינים שבין הארבעה שומרים, כי שומר חנם פטור מהכל ולהפך השואל חיב בכל אפלו באונסין, ושומר שכר והשוכר חיבין בגנבה ואבדה ופטורים באונסין. כי עקר השמירה על־ידי המתקת הצמצומים על־ידי כל הנ"ל, שעקרו תלוי באהבה ושלום בין ישראל שעל־ידי־זה נכללין יחד בשכל הכולל שמשם כל ההמתקות כנ"ל, ועל כן השומר חנם פטור בכל, כי השומר חנם אינו מחיב רק לשמר הדבר כראוי בלי פשיעה ואם אף־על־פי־כן ארע איזה הזק וחסרון בהדבר המפקד אצלו אין אנו תולין ההזק בו, מאחר שהוא שומר חנם וחיב עצמו בשמירת ממונו של חברו בחנם בלי שום שכר, רק מצד אהבה ורעות של חברו, וכך ראוי להיות שכל אחד מישראל יאהב את חברו באמת ויהיה ממונו של חברו חביב עליו כשלו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: יהי ממון חברך חביב עליך כשלך וכו'. נמצא שמצדו אין שום הזק מאחר שבזה השמירה קים מצות ואהבת לרעך כמוך, כי שמר ממון חברו בלי שכר רק מאהבה לבד, ועל כן מצדו בודאי היה נכלל בהשכל הכולל ששם כל מיני המתקות וכו' שעל־ידי־זה מתבטלין כל ההזקות, ועל כן מצדו אין פגע ואין הזק, ועל כן השומר חנם הוא פטור בכל. וכן להפך השואל חיב בכל, כי אנו תולין כל ההזקות בהשואל, ולא בהמשאיל שהשאיל כליו וחפציו לחברו בלי שום קבלת שכר רק מצד אהבת רעים שכל אחד מישראל מחיב להטיב ולגמל חסד עם חברו. נמצא שזה המשאיל קים אהבת חברים כראוי על כן מצדו אין הזק כנ"ל על כן אין אנו תולין שום הזק בהמשאיל כי אם בהשואל שכל הנאה שלו שקבל כל הנאת החפץ מחברו בחנם. והרי חברו קים בעסק זה מצות אהבת חברים כראוי שמצדו בטלים כל ההזקות. אבל בהשואל לא ראינו שותר לחברו מחמת אהבה וכלליות, על כן אנו תולין כל אחריות ההזקות בהשואל ולא בהמשאיל וכנ"ל: (שם, אות ג.)

וזה (אבות ב): יהי ממון חברך חביב עליך כשלך, והתקן עצמך ללמד תורה שאינה ירשה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים; יהי ממון חברך חביב עליך כשלך זה בחינת אהבה וכלליות הנפשות כנ"ל שיאהב כל אחד את חברו כנפשו לקים בשלמות מצות 'ואהבת לרעך כמוך' שהוא כלל גדול בתורה כנ"ל. ועקר האזהרה של אהבת החברים הוא ביותר בענין הממון כי שם עקר הקנאה והשנאה כידוע לכל, ועל כן מצות עשה 'ואהבת לרעך כמוך' נסמך אחרי האזהרות שהזהיר בכמה לאוין לבלי לגע בממון חברו רק אדרבא לזהר לסיעו ולחיותו, כמו שכתוב שם בפרשת קדושים: "לא תגנבו ולא תכחשו וכו' לא תעשק ולא תגזל וכו' לא תקם ולא תטר וכו'", הינו לגמל חסד עם חברו ולעבר על מדותיו נגדו שאף־על־פי שחברו לא השאיל לו יעבר על מדותיו וישאיל לו בלי הטחת דברים, שלא יאמר לו איני כמותך וכו'. ואחר כך מסים על כל זה "ואהבת לרעך כמוך", כי עקר קיום האהבה בין ישראל הוא כשאין מקפידין ואין מקנאין זה על זה בממונם. וזהו בחינת קשר וחבור המשנה הנ"ל "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך", זה בחינת אהבה וכלליות הנפשות כנ"ל שעל־ידי־זה הם נכללין בחכמה עלאה שהוא שכל הכולל שזה עקר שלמות התורה כנ"ל. וזה: והתקן עצמך ללמד תורה שאינה ירשה לך וקשה לכאורה הלא מבאר בפסוק שהתורה ירשה לנו, כמו שכתוב, תורה צוה לנו משה מורשה וכו'? אך על פי הנ"ל מתרץ היטב, כי עקר שלמות התורה הוא כשהתורה נכללת בשרשה בבחינת שכל הכולל קדשי קדשים בבחינת לוחות האבן כנ"ל וזה תלוי באהבה בין ישראל כנ"ל.

וזהו (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, 'קהלת יעקב' דיקא, דהינו כשישראל נקהלין ונקבצין יחד באהבה ואחדות ביניהם שאז הם נכללין בשרש התורה כנ"ל, אז התורה ירשה לנו, כי אז דיקא יכולין להמשיך על עצמו קדשת התורה וכנ"ל וכמו שמבאר שם בפרשה ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד וכו'. ופרש רש"י שם: בהתאספם יחד באגדה אחת ושלום ביניהם וכו'. אבל כשאין שלום חס ושלום ויש מחלקת, אזי כפי המחלקת כן הוא בחינת שכחת והסתלקות התורה חס ושלום. ועתה מחבר היטב "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך", דהינו אהבה וכלליות נפשות ישראל יחד על־ידי־זה דיקא "והתקן עצמך ללמד תורה", כי על־ידי־זה עקר התקון של הנפש ללמד תורה, כי על־ידי־זה יכולין לכלל בשכל הכולל וכו', שזה עקר התקון להמשיך על עצמו קדשת התורה, כי שם שרש התורה וכו' כנ"ל. וזהו, "שאינה ירשה לך" 'לך' דיקא, הינו לך בעצמך, כשאתה חולק עצמך חס ושלום מהנפשות הנכללים בשכל הכולל אזי אין התורה ירשה לך בודאי, כי התורה ירשה רק לקהלת יעקב בהתאספם יחד באהבה ושלום כנ"ל ולא לך לבדך כשאתה חולק עצמך על־ידי קנאה ושנאה שבאה על־ידי הממון כנ"ל. וזהו שסים, "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", 'שמים' זה בחינת שכל הכולל הנ"ל שגבה מאד בחינת כי גבהו שמים מארץ וכו', הינו שכל מה שאתה עושה יהיה שתזכה להכלל בשכל הכולל הנ"ל שהוא בחינת קדשי קדשים בחינת שרש התורה ששם נמתק ונתתקן הכל, כמו שמבאר שם בהתורה. וזה "שחבריך יקימוה בידך ואל בינתך אל תשען", כי עקר קיום התורה הוא על־ידי־זה שעל־ידי־זה נכללין יחד וכו' כנ"ל, וכמו שהזהיר האר"י ז"ל מאד על אהבת החברים. ואל בינתך אל תשען כי "טובים השנים מן האחד שאם יפלו האחד יקים את חברו וכו'", שזה נאמר לענין קיום התורה, כמו שפרש רש"י שם, כי אינה ירשה לך בעצמך כי אם על־ידי הכלליות והשלום כנ"ל: (שם, אות יד.)

ועל־כן עקר הגלות היה על־ידי שנאת חנם שהיה בבית שני, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועקר הגאלה תהיה על־ידי שיבוא אליהו תחלה ויעשה שלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין אליהו בא לטמא ולטהר וכו' אלא לעשות שלום וכו', הינו שלא יבוא לברר לנו ההלכות שאנו מספקין בהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד, רק לעשות שלום בעולם ואז ממילא יתבררו כל ההלכות. כי על־ידי השלום והכלליות על־ידי־זה התורה נכללת בשרשה בשכל הכולל בקדשי קדשים, ששם ברור כל ההלכות בבחינת: "כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' וקמת ועלית וכו'", כי עקר ברור כל ההלכות הוא מבחינת קדשי קדשים ששם עומדים לוחות האבן בחינת שכל הכולל וכו' כנ"ל. נמצא שבזה מישב ממילא מה שקשה לכאורה על מאמר רבותינו זכרונם לברכה הנ"ל שאין אליהו בא לטמא ולטהר וכו', הלא מבאר בכמה מקומות בדברי רבותינו זכרונם לברכה שעקר ברור ההלכות המספקות עתה בידינו יהיה לעתיד על־ידי אליהו ומשיח. אך על פי הנ"ל מבאר היטב, כי עקר התקון יהיה מה שאליהו יעשה שלום בעולם ואז ממילא יתבררו כל ההלכות וכנ"ל: (שם, אות טו.)

◇

הכהן הוא איש חסד, בחינת שלום, שזהו עקר בחינת הכהנה, כמו שכתוב: "הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו וכו' ברית כהנת עולם". ועל־כן היה אהרן הכהן הראשון שאוהב שלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כמו שכתוב (מלאכי ב): "בריתי היתה אתו החיים והשלום". כי אי אפשר לעלות לשם לבחינת שכל הכולל ולהמתיק הדינים כי אם על־ידי אהבה ושלום, כמבאר בסוף התורה הנ"ל על מאמר הזהר הקדוש "אנן בחביבותא תליא", שצריכין ישראל לאהב זה את זה מאד אהבת נפש, ואז נכללין כלם יחד בתוך נשמות הצדיקי אמת, שהם בחינת כהן גדול, שעל־ידי־זה נמתקין כל הדינים שבעולם: (שם - גיטין ג, אות ט.)

◇

בשמיני עצרת שאז נתגלין בחינת המים טהורים הנ"ל, כי אז מתחילין גשם להתפלל על המים הנ"ל, ואז נשלם בחינת תקון המלכות וזוכין לאמונת חכמים בשלמות כנ"ל, ואז נשלם התורה, כי עקר שלמות התורה הוא על־ידי אמונת חכמים, שעל־ידי זה נתרבים ספרים וכו' (כנ"ל במאמר הנ"ל). ועל־כן משלימין ומסימין התורה אז, וכל אחד לוקח את התורה ומקיפין את השלחן ועושין שמחת תורה, כי כל אחד מישראל יש לו חלק בהתורה, ואז נכללין כלם יחד ונכללין כל חלקי התורה ביחד, שזהו בחינת עשות ספרים הרבה וכו' הנאמר שם, שעל־ידי זה יש להתורה שלמות וכו', כי החלק שיש לכל אחד מישראל בתוך התורה זה בחינת ספר תורה שלו, וכל אחד ואחד עם חלקו וספרו שיש לו בהתורה נכללין יחד, ואז יש להתורה שלמות, ואז התורה בבחינת לוחות האבן שנכללת בחכמה עלאה, בחינת אבן שתיה וכו', ואז נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם (כמבאר כל זה היטב במאמר הנ"ל), ועל־כן כל אחד ואחד עולה לתורה אז, שכל זה הוא בחינת שכל אחד נכלל עם חלקו בתוך התורה, כדי שתהיה התורה כלולה מכל נפשות ישראל יחד שהם כלליות כל חלקי התורה, ואז יש להתורה שלמות, ואז נכללת התורה בשרשה, ב"חכמה עלאה דמתמן נפקת" [בחכמה העליונה שמשם היא יוצאת], וזה בחינת לעיני כל ישראל־בראשית, הינו על־ידי שנכללין כל ישראל ביחד, על־ידי זה נכללין כל חלקי התורה כנ"ל, ואז התורה נכללת בשרשה שהוא חכמה עלאה, שזהו בחינת בראשית, כי בראשית הוא בחינת חכמה עלאה, בחינת ראשית חכמה, וזהו לעיני כל ישראל־בראשית כנ"ל. ואז כשנכללין כלם יחד נעשה שמחה, בחינת אור צדיקים ישמח (כמבאר במאמר הנ"ל), על־כן זוכין אז לשמחה, בחינת שמחת תורה, ברוך השם לעולם, אמן ואמן: (שם - הושענא רבה ב, אות ה.)

◇

הנה הארכנו לבאר קצת איך שלעניות דעתי נראה, שמאמר של 'חדי ר' שמעון' הנ"ל היה כעין צואה ממנו ז"ל, לרמז לאנשי שלומנו על ענין ההתנהגות של אחר פטירתו ז"ל. הינו: להתחזק מאד באמונת חכמים, ולעסק בלמוד ספריו הקדושים וספרי כל צדיקי אמת, ולהחזיק אותם בחשיבות גדול, ולהאמין בהם באמת ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, וכן ליזהר מאד מלהסמיך את המנהיגים שאינם הגונים ולבלי לתן להם שום תקף ועז, ומכל מיני מחלקת שעוברים על האדם יתעורר לשוב בתשובה ולהשתדל לתקן בחינת האמונת חכמים ביותר ושיש כמה בחינות בזה, ולזהר ביותר בענין הנסיעה על ראש השנה לצדיקים וכו', וכבר נתבאר שרמז גם על הקבוץ של אנשי שלומנו גם עכשו על ראש השנה, ושעל־ידי־זה נעשה שמחה, וכנראה בחוש השמחה הגדולה שיש בין אנשי שלומנו בזמן הקבוץ הקדוש הנ"ל גם עכשו, וליזהר מאד באהבת חברים בחינת 'אנן בחביבותא תליא' להכלל יחד באחדות אחד באהבה רבה, ועל ידי כל זה נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים, ועל־ידי־זה יכולין להוציא משפטינו לאור מכל הלמודים שילמד, משפטי אמת והנהגות ישרות איך להתנהג, הן לעצמו הן לאחרים המתנהגים לפי דעתו (שזה בחינת מה שהבטיח שגם מי שיתחבר אל אנשי שלומנו יהיה איש כשר), וגם זוכין על־ידי־זה לעצה שלמה ולכל טוב. ועל כל הנ"ל מה שעל־ידי־זה נשלמת התורה הקדושה בשלמות גדול, ומקבלת מחכמה עילאה ומשפעת בכל החכמות, שעל־ידי־זה נמשכין כל התקונים האלו הנ"ל: (פרפראות לחכמה, תורה סא.)

מגדל מעלת התקון הגדול שנעשה על־ידי הנסיעה לצדיקים על ראש השנה. שעל־ידי־זה נכללים כל נפשותם בתוך הצדיק הדור שהוא בחינת אבן שתיה, ועל־ידי־זה נמתקין כל הצמצומים והדינים, ועל־ידי־זה נעשה שמחה בחינת (משלי יג): "אור צדיקים ישמח", שזה בחינת חדי ר' שמעון וכו', ומה שאמר רשב"י להחבריא שלו (זהר חלק ג' קכח): אנן בחביבותא תליא, הינו האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל־ידי־זה עקר ההמתקה והתקון וכו' כמבאר בפנים. שזה בחינת מה שנתבאר למעלה, שהבטיח להם שגם אחר הסתלקותו כשיהיו נכללים יחד באהבה ואחדות אזי בודאי יגמר עמהם לטובה מה שהתחיל לעסק עמהם עד שיהיו כלם כשרים וצדיקים, ואפלו מי שיתחבר עמהם יהיה גם כן איש כשר וצדיק באמת. וזה מובן ממילא שגם ענין הנסיעה על ראש השנה לצדיקים, היה דעתו ז"ל גם כן על ענין הנסיעה שנוסעין כל אנשי שלומנו בכל שנה לאומן להשתטח על קברו הקדוש, ולהרבות שם בתחנונים בכל ערב ראש השנה, ואחר כך מתפללין כל הקבוץ הקדוש הזה ביחד בראש השנה בכלליות גדול ובאחדות רב ואהבה רבה ועצומה מאד כל החברים זה לזה, ממש כלם בלב אחד כאיש אחד, ובהתקשרות גדול לכל הצדיקי אמת ובפרט לכח וזכות הגדול והנורא של רבנו ז"ל, אשר כל רעותין טבין של כלל אנ"ש תקיעין תמן [כל הרצונות הטובים של כל אנשי שלומנו נמצאים שם] גם כל השנה בעבודה שעובד את השם יתברך כל אחד בביתו, בפרט בזמן קהלה לכל בעת שמתקבצין ומתאספים כלם לשפך את לבם ברחמים ותחנונים לפני השם יתברך על ציונו הקדוש. ואחר כך מתפללין יחד בראש השנה בהתקשרות גדול בלב ונפש לכל הצדיקים גם להשכני עפר כמבאר בדבריו ז"ל במאמר אבא שאול סימן נ"ה, בפרט אליו ז"ל. והחוש מעיד שענין זה של הקבוץ שמתקבצין כלל אנשי שלומנו על ראש השנה לאומין, זהו עקר הכלליות וקשר האחדות של כל אנשי שלומנו בקשר אחד, ורק בזה אנו מקימין רצונו ז"ל להיות מחזיקים את עצמם כלל אנשי שלומנו בקשר אחד באהבה ואחדות כנ"ל, ורק על־ידי־זה עקר קיום הארת השארתו הקדושה לנצח, כאשר הבטיח ז"ל שענינו לא יפסק והאש שלו תוקד עד ימות המשיח כנ"ל, וכנראה בחוש אשר זה יותר מששים שנה אחר הסתלקותו ז"ל, והאש הקדוש של אמונת חכמים בו ז"ל ובחיבוריו הקדושים ובכל הצדיקי אמת בוער בלב אנשי שלומנו עד אין־סוף ממש, ומשתדלים לעסק בעניניו ז"ל בכל פעם בהשתדלות יתרה ביותר להפיץ מעינותיו חוצה להדפיס חבוריו ז"ל, ולבנות בניניו הקדושים, ולעסק בכל עניניו על צד היותר טוב, וכבר יש רבים מאנשי שלומנו אשר כמעט שלא הכירו ולא ידעו ולא ראו גם שום אחד מתלמידיו הקדושים ז"ל, ואף־על־פי־כן בוער בלבם עסקיו ועניניו של רבנו הקדוש ז"ל כאש יוקדת ממש, ושותים בצמא את כל דבריו ודברי תלמידיו: (שם.)