# פג

> מקור: https://rabenu.app/books/ahavat-chaverim/383/1182/83/

לפעמים נופל האדם בדעתו מחמת שנדמה לו שחבריו בני גילו טובים ממנו הרבה, ואף־על־פי שבודאי הוא מדה טובה להיות שפל רוח בפני כל אדם ולהחזיק את כל אדם טוב ממנו. אבל אם יפל בדעתו על־ידי־זה חס ושלום, אין זה ענוה, אדרבא - זה גדלות גדול, שאין נאה לו שיעבד איזה עבודה להשם יתברך ועדין הוא רחוק כל כך וחבריו כבר זכו למה שזכו. כי באמת אסור להרהר אחרי המקום ומי יודע מאיזה מקום הוא ובאיזה מקומות נמשך על־ידי מעשיו. כי אין אדם דומה לחברו כלל וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לענין ספירת העמר "וספרתם לכם־וספרתם לעצמכם". כי כל הבא לטהר את עצמו ולזכות לקבל עליו על תורה שזה בחינת ספירת העמר שהוא הכנה לקבלת התורה צריך לספר הימים לעצמו דיקא ואל יפיל אותו חברו כלל חס ושלום, שזה בחינת: "אחד היה אברהם" כמבאר במקום אחר. הינו שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל. כי באמת כמו שיש כמה מניעות מרשעים הרוצים למנעו בכמה הסתות ופתויים וליצנות וכו' או בהתגרות המחלקת שמרבין עליו, כמו כן יש גם־כן לפעמים כמה מניעות וחלישות הדעת אפלו מחבריו ואוהביו הכשרים באמת, וכל זה אי אפשר לבאר היטב בכתב, רק המשכיל החפץ באמת יבין מדעתו, כי כנגד כל מיני מניעות כאלו צריכין לילך בדרך הנ"ל בבחינת: "אחד היה אברהם", ולא יסתכל על חברו כלל בבחינת: "וספרתם לכם־לעצמכם" כנ"ל ולהתנהג בדרכי התמימות ולהיות בשמחה תמיד אפלו בעניות ודחקות גדול, וגם עבודתו ותפלתו אינה בשלמות כלל. אף־על־פי־כן יהיה שמח בחלקו תמיד: (אות נא.)