# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/ahavat-chaverim/385/437/12/

והנה זה הראש השנה שנת תרפ"ג היה הראש השנה הראשון שזכיתי להיות ביחד עם אנשי שלומנו (ובפרט גם אצל ציון רבי שמעון בר יוחאי זכותו יגן עלינו אמן). והיינו בהתעוררות עצום וחיות גדול מאד, ואכלנו יחד בחדרנו, וגם למדנו שם ספורי מעשיות. וביום הראשון של ראש השנה אחר מנחה הלכנו לתשליך אצל מקור מעין המגדו, ושם נקרא מקוה של דבורה הנביאה, ואחר־כך רקדנו ביחד איזה שעות רצופים... וכן עברו אצלנו שני ימי ראש השנה, בהתעוררות וחיות ואהבה רבה בינינו, והנה זה האיש שהיה ברגז עלינו רדף אותנו ועשה לנו יסורים, ובתחלת עשרת ימי תשובה נפל למשכב לא עלינו, ונעשה חולה מאד, והכרחו לשא אותו במטה לצפת. ואחר־כך עזר השם יתברך שהבריא ונתרפא, אבל מאז הוא ידידנו ומקרב אותנו תמיד, כשאנחנו באים לטבריה ולמירון. וגם עוד אחד מירושלים שבא למירון רדף אותנו, אבל גם הוא ירא ונתפחד, וחזר על יום כפור לירושלים. ופעם אחד כשהיינו במגדו לטבל, והנה המעיל העליון של אחי אהרן איננו ולא מצאנו אותו. וכשחזרנו ראיתיו אצל גוי אחד, ורציתי לקבלו ממנו, והרים קרדם עלי להכות אותי בזה, והכרחתי להניח את המעיל אצלו... וגם פעם אחד הלך רבי ישראל דב בעצמו לטבל שם, ובאו שני בחורים ערבים והתחילו למרט זקנו ולהכותו, אבל בין כך באתי גם אני, והכיתי אותם עד שברחו. ובערב שבת תשובה אחר הצהרים, הלכנו לטבל לכבוד שבת קדש, וכשחזרנו ספרו לנו בדרך, כי זקן אחד נחלה, וחשבנו שזה רבי שלמה קאוולער כי היה זקן, וגם התאונן קדם על איזה דבר. וכשבאנו לחצר יצא רבי שלמה לנגדנו, וספר לנו כי מורי רבי דב מורשא ז"ל, נחלה במחלת השבר מאד רחמנא לצלן, כי סבל מזה כמה שנים וכעת יצאו המעים, ולא היה אפשר בשום אפן להחזירם. ורבי שלמה הנזכר לעיל היה מלמד בזה להחזיר המעים, וטרח בזה הרבה עד שהחזירם, והוא שכב במשכב עם חם וכמעט נטול ההכרה, ואחר־כך בעת קבלת שבת כשזמרנו בר יוחאי, נתעורר ונתרפא כליל. והיה לנו שבת שמח, ואמרנו הרבה תהלים והתבודדות ולמדנו ספרי רבנו ז"ל, ואחר שנת הצהרים באו כלם לומר כל התהלים אצל ציון רבי שמעון בר יוחאי כמנהג שם.

ובליל ערב יום כפור אחר הכפרות, שלחנו את רבי ישראל דב לצפת שישחטם, וגם יביא אכל, ואז היה לו נס בדרך, כי ערבי אחד רצה לעשות להם רע וה׳ עזרם. ואחר־כך בערב יום כפור באמצע היום בא עם האכל למירון עבור כלם, אבל הוא היה מאד עיף ויגע, ועל כן לא היה יכול ביום כפור בלילה להתעורר ולומר איזה דבר, אבל רבי אלטר בנציון רחם עליו, ודבר עמו דברי התעוררות, ונתעורר מזה, ושכח מהשנה והעיפות, וישב אצל ציון רבי אלעזר זכותו יגן עלינו, אמן, ואמר לקוטי תפלות בהתעוררות גדול עד הבקר בלי הרף: (שם, סד.)