# א

> מקור: https://rabenu.app/books/amvnt-chkmym/1289/1781/1/

ש‏ם דף ד' ע"ב, על מאמר "אנכי" שבלקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ד', וזה לשונו:

הנה ידוע מפי תלמידיו הקדושים, שכל המאמרים שגילה בענין מעלת התקונים הנוראים והנפלאים שנעשין על ידי ההתקרבות אל הצדיק וכל הפרטים שיש בזה, כל דבריו ז"ל בזה חיים וקימים לעד.

וגם עכשו אחר הסתלקותו ז"ל, נעשה כל זה על ידי שמתקרבין אל ענינו הקדוש ז"ל, ונכללין בתוך הקבוץ הקדוש הנקראים על שמו הקדוש ז"ל, ומתדבקין עצמן בלמוד ספריו הקדושים, ומקבלין עצותיו הקדושות, ובאים על ציונו הקדוש ומתפללין שם על התשובה והיראה והעבודה וכו', בפרט כשזוכין להכלל בתוך הקבוץ הקדוש בעת שמתאספין אליו ז"ל על ראש השנה וכו', כידוע ומבאר כל זה במקום אחר[786].

על כן צריכין לבאר קצת, איך פרטי התקונים שבמאמר זה נמשכין גם עכשו אחר הסתלקותו ז"ל.

התקונים שנעשין על ידי הסתכלות פני הצדיק[787]: עין בסימן קצ"ב, שבכל ספר וספר נמצא דמות דיוקנו ואור פניו של זה הצדיק והחכם שחדש אלו הדבורים שבזה הספר[788].

ועין בסימן קנ"ג, מבאר שם שהתלמיד כשזוכה הוא מקבל אור הפנים של הרב ממש וכו'[789], ועין סימן ר"ל[790].

התקונים הנעשין על ידי הצדקה שנותנים להצדיק[791]: זה פשוט שנעשה עכשו גם כן על ידי הצדקה שנותנין לבניו ולהמקרבים אליו ז"ל, ולכל המצטרך לעניניו הקדושים ז"ל, כגון להדפיס ספריו הקדושים וכיוצא בזה.

התקונים שנעשין על ידי הודוי לפני הצדיק[792]: נעשה עכשו גם כן על ידי שבאין על ציונו הקדוש ומרבין שם בתפלות וודוים וכו'.

וזה מרמז בדבריו ז"ל במאמר זה בעצמו באות ט', בענין 'למה נקרא שמו פעור, על שם שפוער פיו[793]; כי כשפוגמין במלכות[794], אז יש לו כח לפער פיו בצרופים רעים וכו''- ובשביל זה נקבר משה מול בית פעור. (ומבאר בתוספות סוטה דף י"ד[795], בשם מדרש אגדה, שבכל שנה בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עו‍ן, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע וכו'. נמצא מבאר, שקברו של משה עושה עד היום פעלתו הקדושה להכניע בחינת 'בית פעור' ולהוציא ממנו הצרופין הרעים[796] ולתקן ולבנות מדת המלכות בשלמות[797]). ועין שם עוד מה שכתב: 'וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת "והחיות רצוא ושוב" וכו'[798]'.

וממילא מובן, שזה הצדיק שהוא בבחינת 'משה' בחינת 'אין' - כי דבוק בתמידות באור אין סוף בבחינת 'רצוא ושוב'; שעל ידי זה יש לו כח לתקן מדת המלכות על ידי הודוי שמתודין לפניו - בודאי זה הצדיק יש לו כח זה לאחר הסתלקותו ביתר שאת ויתר עוז, כי אז דבוק בשלמות יותר באור האין סוף, וגם אז יש אצלו בחינת 'רצוא ושוב' כידוע[799], רק שהוא בדקות ורוחניות יותר; וגם כי הצדיקים פוקדים את קבריהם כידוע[800], בפרט זה הצדיק אשר פקד על זה לבא על קברו, והבטיח שישתדל בתקנתו וכו' כידוע[801].

ועין שם עוד באות ה' מרמז גם כן לענין זה, שיהודה התודה כמה דורות לפני לידת משה, ואחר כך כשזכר משה הודוי נעשה כאלו התודה עכשו לפני משה, ועל ידי זה נתתקן בחינת מלכות.

מכל שכן שעכשו שכבר היה הצדיק שהוא בחינת 'משה' בעולם, וכשבאין על קברו כפקדתו ז"ל, בכדי שהוא יעלה הודוי לפני ה' יתברך ויתקן בחינת המלכות, בודאי נתקן הכל.

נמצא שכל התקונים הנ"ל נעשין גם עכשו, רק שנעשין בדקות ורוחניות יותר. על כן צריכין עכשו להתחזק ולהתאמץ להמשיך התקונים הנ"ל, על ידי שיהיה ההתקשרות בלב שלם ונכון ביותר, וכמובן.

וגם מה שמבאר שם, שהצדיק מפריש ומברר לו דרך הישר לפי שרש נשמתו, צריכין להאמין שגם עכשו נעשה ענין זה ממילא; כי כשבא אל כלל הקבוץ הקדוש שלו, ורואה מדותיהם הקדושים ועבודתם אשר עובדים את ה', ומשתוקקים בכלות הנפש לילך בדרכיו הקדושים וכו', ויודע ומבין היטב, שכל זה נמשך רק מקדשת אור נשמתו הקדושה, ואור קדשת תורתו אשר שם מאיר אור פניו הקדושים וכו' כנ"ל - זה בחינת הסתכלות פני הצדיק. ועין לקוטי תנינא סימן מ', ותבין שזה בחינת "מלך ביפיו תחזינה עיניך"[802], שהעקר הוא בזמן אסיפת הקבוץ הקדוש שלו[803].

ועל ידי כל זה מי שזוכה לקשר עצמו היטב לזה, ומרגיש איזה הארה והתנוצצות הקדוש מזה בתוך לבו, זוכה על ידי זה לתקן המדות הנמשכין משני יסודות 'דומם צומח'.

ועין שם במאמר רבה בר בר חנה[804] שאינו מזכיר שם כלל ענין ההסתכלות, רק ההתקרבות שזה בחינת ושדיוהו לגודא - שהקריב את עצמו להצדיק וכו'[805], והצדיק הוא בחינת "ברית מלח עולם", וידוע כי מלח הוא פולט הדמים, על כן על ידי ההתקרבות להצדיק נתתקן המדות הבאים מ'דומם צומח' שהם עצבות והתאוות הבאים מדמים עכורים וכו'. נמצא מבאר בכאן, שעקר התקון נעשה על ידי ההתקרבות וההתקשרות.

אחר כך כשנותן צדקה לאנשיו המקרבים אליו והולכים בדרכיו ונקראים על שמו ז"ל, וכן כשנותן צדקה על כל עניניו ז"ל, נתתקנו המדות הבאים מ'חי ומדבר'.

אחר כך כשבא על קברו הקדוש, ומפרש כל לבו לפני ה' יתברך, ומרבה בתפלות ותחנונים וודוים וכו', ומתפלל לפני ה' יתברך שיורהו הדרך הנכון והישר לפי שרש נשמתו שיזכה על ידי זה לתשובה שלמה ולעבד אותו יתברך באמת, ושיכפר לו על כל מה שפגם וכו', בפרט בזכותו של הצדיק הקדוש, ואומר הודוים מתוך פנימיות לבבו עד שהדבורים יוצאים מתוך עצמותיו בבחינת "כל עצמותי תאמרנה" וכו'; הינו שהדבורים יוצאים מתוך פנימיותו ועצמותיו של המתודה, שעל ידי זה ממילא נמשך גם כח כל האיברים וכל העצמות ממש לתוך הדבורים.

ועושה את כל הנ"ל על סמך דעתו של הצדיק הקדוש ז"ל ובהתקשרות גמור אליו בכל לבבו, ושהוא יעשה ויגמר כל התקונים הצריך לנפשו ורוחו ונשמתו, אזי יאמין בברור שבודאי נחרבו על ידי זה כל בניני המלכות דסטרא אחרא והוציא מהם כל הצרופין, ונבנו בניני המלכות דקדשה, ואז ממילא ידע הדרך הישר לפניו לפי שרש נשמתו, שזה בחינת "אחריב הרים וגבעות" - רמז על חרבן ממשלתם, "והולכתי עורים בדרך לא ידעו", כמבאר שם במאמר רבה בר בר חנה; נמצא מבאר, שכשנחרבין בניני המלכות דסטרא אחרא, אזי ה' יתברך בעצמו מוליך אותו בדרך הישר.

ובודאי כשהצדיק בחיים חיותו אז הצדיק מודיע לו את הדרך, ועכשו צריך להאמין שכשרוצה באמת לילך בדרך הישר ועושה כל התקונים הנ"ל בשלמות, אז מה שה' יתברך שולח לו במחשבתו איזה דרך והנהגה לעבודת ה', צריך להאמין שזה דרכו הישר לעת עתה לפי שרש נשמתו.

וממילא מובן, שכל אחד צריך לחפש את דרכו בקדש בתוך הספרים הקדושים של הצדיק ותלמידיו ז"ל. ובענינים כאלה שאפשר לו לדבר ולהתישב עם חבריו בודאי צריך לדבר עם חבריו, כי אולי יקבל מחבריו איזה הארת הדעת בבחינת 'ומקבלין דין מן דין'. וגם צריך בכל פעם גם בביתו, להתבודד ולשפך שיחו לפני ה' יתברך ולהתפלל לפניו שיתקן את עצתו, וכמבאר כל זה במקום אחר[806].

וגם זה מובן ממילא, כי הכל לפי רב המעשה ואחר כונת הלב הן הן הדברים, וכל מה שהאדם עושה ומשתדל בהתקונים הנ"ל בהשתדלות ביותר ובהתעוררות הלב וכוונתו, ובהתקשרות גדול ביותר - בוודאי נמשכין עליו כל התקונים הנ"ל בשלמות יותר. אך אף על פי כן, צריכין להאמין גם כן שאיך שמשתדל האדם להמשיך עליו הארת תקונים הנ"ל, אפילו אם האדם הוא כמו שהוא וההשתדלות הוא כמו שהוא, אף על פי כן בודאי נמשך עליו גם כן איזה הארה מהתקונים הנ"ל, כי ה' יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית, וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח אפילו ממדרגה השפלה שבשפלות.

ואם רואה האדם שחברו זוכה להשתדל ביותר ונמשכין עליו התקונים הנ"ל ביותר, אל יפול בדעתו על ידי זה חס ושלום (כמצוי אצל הקטני הדעת), אדרבא, יתחזק ביותר על ידי זה, ויאמין כי על ידי ההתקרבות של חברו הגדול ממנו יגיע גם אליו תועלת גדול על ידי זה. כי הלא מבאר בסוף המאמר, שעל ידי תשובתו של איש הישראלי הזה וכו', על ידי זה אפילו הרשעים שיצאו לגמרי מהקדשה והם בבחינת 'אחורי הקדשה', נעשו גם הם כסא להקדשה 'ויהבי לבניני הנך מחוזי'. מכל שכן שהוא איך שהוא, מאחר שמשתדל אחר הקדשה ורוצה להתקרב אל הצדיק ומשתדל גם כן בכל התקונים הנ"ל, בודאי נמשכין עליו גם כן התקונים הנ"ל, ומה שלא זכה לתקן על ידי השתדלותו אולי יזכה שיתקן על ידי ההשתדלות של חברו שזכה להתקרב ביותר; ואם יהיה האדם חזק בדעתו בזה באמת, בודאי סוף כל סוף יזכה לתשובה שלמה ולתקון גמור.

וגם זה מובן ממילא, כי אי אפשר לגמר גמר כל התקונים הנ"ל בשלמות בפעם אחת, שבשביל זה גם בחיים חיותו של הצדיק צריכין לבא אליו בכל פעם ולספר לפניו כל לבו, וכמבאר במאמר זה אות ט'. ויש בזה דברים עמוקים, ובפרט כי האדם צריך להשתדל לעלות בכל פעם ממדרגתו למדרגה עליונה ביותר, וכמובן; וכל זה נוהג גם עכשו.

[786] פרפראות לחכמה ח"א ס"א על התורה 'חדי רבי שמעון'; קונטרס 'סיפור מעניין הקיבוץ' המודפס בריש ימי מוהרנ"ת דפוסים ישנים; וראה עוד בפתיחה לאמונת חכמים ח"ב.

[787] הבחינה הראשונה: כשרואה את הצדיק, כמו שכתוב "והיו עיניך רואות את מוריך". וזאת הבחינה מבטלת המדות רעות הנמשכין משני היסודות: 'דומם' 'צומח' (ליקוטי מוהר"ן ח"א ד, ח).

[788] כי בהספר של החכם נרשם ונצטייר שם דמות החכם, כי אלו הדיבורים והאותיות הנרשמין ומצירין בהספר, הם 'שכל' החכם ונשמתו ובחינות פניו. נמצא ששכלו ונשמתו ופניו שהוא דמותו ממש, הוא באלו האותיות והתבות. על כן נמצא בכל ספר וספר דמות דיוקנו של החכם שחידש אלו הדיבורים, כי כפי דמותו דהיינו שכלו ונשמתו ופניו של החכם, כן נצטירין האותיות בספר. כי אם היה להחכם דמות אחר, היינו שכל ופנים ונשמה אחרת, היה מחדש ומצייר אותיות אחרים בהספר כפי השכל שהיה לו שהוא דמותו. נמצא שיש בכל ספר דמות דיוקנו של החכם (ליקוטי מוהר"ן ח"א קצב).

[789] וכן התלמיד והרב הם בחינת 'חמה ולבנה' כמבואר במקום אחר. ואם התלמיד יש לו פנים, היינו בחינת 'אנפין נהירין', בחינת מראה מלוטשת, אזי יכול לקבל פנים, לקבל אור פני הרב. ואזי ראוי שהרב יתראה עצמו בתוך פני התלמיד המקבל פניו כמו בכל מראה מלוטשת שכל העומד כנגדה רואה את עצמו בתוך המראה, כן מחייב גם כן כאן שהתלמיד יקבל פני הרב, היינו שיקבל פני הרב לתוכו שיתראה בתוכו פני הרב, וזהו 'קבלת פנים' היינו קבלת פנים ממש כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"א קנג)

[790] דע מי שיש לו עינים לראות יכול לראות ולהכיר בפנים של התלמיד מי הוא רבו, ובלבד שראה רבו פעם אחת, כי "חכמת אדם תאיר פניו". נמצא כשהתלמיד מקבל חכמת רבו הוא מקבל פניו. ובשביל זה צריך להסתכל בפני רבו בשעה שמקבל חכמתו, כמו שכתוב "והיו עיניך רואות את מוריך", כי החכמה הוא בפנים כנ"ל. ועל כן כשמסתכל בפני התלמיד יכול לידע מי הוא רבו כנ"ל (ליקוטי מוהר"ן ח"א רל)

[791] הבחינה השניה: הצדקה שנותן לתלמיד חכם, שעל ידי זה ניצול ממדות רעות של שני יסודות: 'חי' 'מדבר' (ליקוטי מוהר"ן ח"א ד, ח).

[792] הבחינה השלישית: כשמתודה ודוי דברים לפני תלמיד חכם, שעל ידי זה התלמיד חכם מדריך אותו בדרך ישר לפי שורש נשמתו (ליקוטי מוהר"ן ח"א ד, ח).

[793] מדרש אגדה, מובא בתוספות סוטה יד ע"א ד"ה מפני.

[794] וכעבר איזה עבירה... מכניס בחינת הדיבור של הלאו הזה שעבר בתוך הטומאה, היינו שמכניס בחינת מלכות... בתוך העכו"ם ונותן להם ממשלה (ליקוטי מוהר"ן ח"א ד, ה)

[795] עמוד א, ד"ה מפני.

[796] וכל עבירה יש לה צירוף אותיות... למשל אם עבר על דיבור של הלאו "לא יהיה לך" אזי מחריב הצירוף הטוב של הדיבור ובונה צירוף רע (ליקוטי מוהר"ן ח"א ד, ה)

[797] כי הדיבור יוצא ומחריב הבניין והצירוף הרע ובונה מהם מלכות דקדושה... וזה נעשה ע"י משה (ליקוטי מוהר"ן ח"א ד, ה)

[798] יחזקאל א, יד.

[799] ???

[800] זוהר תרומה קמב ע"א; שער רוח הקודש הקדמה א.

[801] שיחות הר"ן קמא.

[802] ישעיה לג, יז.

[803] וזה פרוש "מלך ביפיו תחזינה עיניך", היינו כשתזכה לראות מלך ביפיו, דהיינו הצדיק ביפיו ותפארתו, דהיינו בעת הקבוץ, שאזי הוא יופיו ותפארתו (ליקוטי מוהר"ן ח"ב מ)

[804] באות ט.

[805] הצדיק נקרא גודא לשון גדר, שהוא גודר פירצותיהן של ישראל (ליקוטי מוהר"ן ח"א ד, ח)

[806] עיין ליקוטי מוהר"ן ח"א לד.