# קז

> מקור: https://rabenu.app/books/amvnt-chkmym/2626/1558/107/

על ידי שעורין דאתון דאוריתא שהוא בחינת כלל התורה שכולל כל הצמצומים הקדושים, שהם בחינת החכמות והשכליות הקדושים שעל ידם זוכין להשגות אלהות, על ידי זה נבראו כל העולמות וכל אשר בהם מראש ועד סוף, כי "כלם בחכמה עשית"[307] ו'באוריתא ברא קדשא בריך הוא עלמין'[308]. אך מחמת חטא אדם הראשון, נפלה בחינת 'חכמה תתאה' הנ"ל בגלות של הארבע מלכיות, ויש אחיזה להסטרא אחרא חס ושלום בכל השכליות שבכל עולם ומדרגה:

וזה עקר היגיעה והעבודה של כל אחד כל ימי חייו לברר וללבן כל המדרגות מאחיזת הקלפות שבהם, וכל אחד כפי מה שזוכה לברר ולזכך, כמו כן הוא זוכה להשגות אלהות להכיר אותו יתברך. ולהפך להפך, כי על ידי העו‍נות נעשה מסך המבדיל בינו לבין השגות אלהות, ומחמת זה רב העולם הם רחוקים מהשגת אלהות, מחמת שהרב אין מעשיהם עולים יפה, וזה בחינת "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם ובין אלהיכם"[309]:

ועקר התקון של האדם בשלמות הוא לאחר מיתתו, כי מאחר שכבר נפגם בחינת שכלו כפי מדרגתו, על כן אי אפשר לו להתברר ולהתתקן בשלמות כי אם על ידי שימשך עליו חיות גדול ביותר הנמשך משכל וחכמה גבה ביותר, כי 'כל מה שהחלי גדול ביותר צריך רופא גדול ביותר שיוכל לרפאות אותו'[310]. ועל כן עקר התקון של כל אחד בחייו ובמותו הוא רק על ידי הצדיק הגדול במעלה מאד, שהוא יודע לתקן צמצומים ושכליות קדושים כאלה, עד שיכול להמשיך השגות אלהות גם להקטנים במעלה מאד. אבל אף על פי כן בחייו אינו יכול לקבל זה החיות והשכל הגבה ביותר כי אם בהדרגה ובמדה כל אחד כפי מדרגתו, כי אין הגוף יכול לקבל בשלמות זה החיות כי יתבטל על ידי זה במציאות לגמרי, אבל לאחר מיתתו והסתלקותו אז זוכה לקבל בשלמות זה החיות, עד שזוכה על ידי זה להשגות אלהות שזה עקר התכלית עקר שעשוע עולם הבא:

וזה בחינת תוספת החיות בשעת המיתה בבחינת "תסף רוחם יגועון"[311] וכו' כידוע[312], כי אז נמשך עליו הארה מזה החיות הנמשך משכל וחכמה גבה ביותר, ועל ידי זה נסתלק, כי אין הגוף יכול לקבל זה החיות, ועל ידי זה בעצמו נתתקן אחר כך כל אחד כפי מה שזכה על ידי מעשיו שעשה בחייו שזה העקר:

ועקר התקון על ידי הצדיק שיודע שרשי כל הנפשות, ויודע איך לעסק עם כל אחד בחייו ובמותו, ואיך לתקנו להביאו להשגות אלהות שזה עקר התכלית כנ"ל. על כן העקר כשזוכין להתקרב אליו בחיים חיותו, כי אחר כך קשה מאד לבא אליו, כי 'מי שטרח בערב שבת' וכו'[313]. ובשביל זה נמצאים כמה וכמה שמתקרבים אל הקדשה ואל הצדיק, ואחר כך נופלים ומתרחקים. ולפעמים נופל האדם לעת זקנותו, כי כל מה שמזקין האדם צריך שיתוסף עליו דעת גבה ביותר, כי כל מה שמזקין הוא צריך להתקרב לשרשו ותקונו ביותר, שהוא השגת החכמה הנ"ל שנמשך עליו בעת הסתלקותו ואחר כך כנ"ל, שזה עקר תקונו אם יזכה:

וזה בחינת 'זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם'[314], ועקר התלמידי חכמים הם כפשוטו התלמידים של החכמים, הינו אותם שמקרבים באמת להצדיקים האמתיים חכמי ישראל:

אך כל זמן שהאדם בחיים יש עליו מלחמת היצר, כי "את זה לעמת זה עשה אלהים"[315], וכל מה שהוא צריך לבא לחכמה יתרה אורב עליו הבעל דבר והקלפה שהם בחינת 'עמלק' להתגבר כנגדו. ועל כן פעמים האדם נופל לעת זקנותו, כי אין לו כח לקבל הארת הדעת שנמשך עליו אז, מחמת שלא קדש עצמו כראוי לזה הדעת, ומחמת זה נטרפה דעתו לגמרי. וכל זה מחמת שאינו מקרב ומקשר להצדיקי אמת כראוי, ואז הוא בבחינת 'זקני עם הארץ', כי 'אפלו אם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים' אמרו עליו רבותינו ז"ל שנקרא 'עם הארץ'[316], ומחמת זה 'כל זמן שמזקינין דעתם מטרפת עליהם'. ועל כן לפעמים נופל על ידי זה לעת זקנותו עד שלפעמים נתהפך לרודף לאנשי אמת:

וזה שאמרו רבותינו ז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'[317], 'בעצמך' דיקא, דהינו כשהוא בעצמו, דהינו שחולק עצמו מצדיק האמת, אזי בודאי אין לו להאמין בעצמו, כי יפל באין סומך חס ושלום:

ועקר העצה לזה לידע שהוא מקשר ומחבר היטב בהצדיק האמת באפן שיהיה בטוח ממכשל שלא יפל עוד חס ושלום, הוא על ידי 'מסירת נפש', הינו כשהוא משבר כל המניעות 'עד דכדוכה של נפש'[318] ומוסר נפשו ממש בשביל להתקרב ל'נקדת האמת', שזה בחינת "כי עליך הרגנו כל היום"[319], אז זוכה להתקרב באמת ולינק מהצדיק האמת, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל לענין כלל התורה הקדושה: 'אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה'[320]. וזה גם כן בכלל מאמרם ז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' דיקא, הינו כשהוא ממית עצמו וסובל יסורין גדולים ומסירת נפש ממש בשביל ההתקרבות אל הקדשה, אז יכול להאמין בעצמו שלא יפל עוד, כי בכל מה שיעבר עליו ישאר על עמדו וקדשתו לנצח: (בשר בחלב ה, ד ז ח י)

[307] תהלים קד, כד.

[308] ???

[309] ישעיה נט, ב.

[310] ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן ל.

[311] תהלים קד, כט.

[312] ???

[313] עבודה זרה ג ע"א.

[314] קנים ג, ו.

[315] קהלת ז, יד.

[316] ברכות מז ע"ב.

[317] אבות ב, ד.

[318] מדרש רבה רות פרשה ו.

[319] תהלים מד, כג.

[320] ברכות סג ע"ב.