# רלז

> מקור: https://rabenu.app/books/amvnt-chkmym/2626/1558/237/

הצדיק הוא מתיגע בעבודתו עד שמוצא כל האבדות של כל באי עולם, והוא חפץ בכל עת להשיב כל אבדה לבעליה, אך כל זמן שהם רחוקים ממנו הוא מכרח לאסף את האבדות אליו, והם עמו 'עד דרש אחיך אותו', בבחינת "אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו וכו' והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו"[624]:

כי ההכרח לכל אחד לבא אל הצדיק לחזר ולבקש אחר אבדתו, והצדיק לוקח כל אלו הנפשות הבאים אליו ומעלה אותם ומחדשם בבחינת 'עבור', וממשיך על ידי זה חדושי תורה נפלאים ונוראים, ובזה משיב ומחזיר להם אבדתם:

וגם על ידי התורה שממשיך להם, הוא מאיר עליהם אור גדול עד שיש להם כח בעצמם גם כן, לחפש ולבקש אחר שאר אבדתם שעדין לא מצאו. כי בודאי אי אפשר להחזיר להם כל אבדתם המרבות מאד בפעם אחת, שלא יזיק להם רבוי האור חס ושלום, ובהכרח להחזיר להם מעט מעט כפי הכנתם והתעוררותם אל האמת, ובכל פעם על ידי שבאים אל הצדיק ומקבלין ממנו חדושי תורה, על ידי זה נמשך להם אור ונר לחפש על ידם אחר שאר אבדתם:

כי האבדות צריכין לחפש אחריהם, והחפוש הוא בנרות כמו שאמרו רבותינו ז"ל[625], והתורה נקראת 'אור ונר' כמו שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור"[626], ועל כן על ידי כל אור ונר של התורה והמצוות שהחכם מזכה אותם, על ידי זה הוא מאיר אור נשמתם, ועל ידי זה יכולין לחפש ולמצא אבדתם, בבחינת "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן"[627]: (אבדה ומציאה ג, ב)

[624] דברים כב, ב.

[625] פסחים ז ע"ב.

[626] משלי ו, כג.

[627] משלי כ, כז.