# (קיז)

> מקור: https://rabenu.app/books/avtzr-nchmny/117/

רבי שמחה'לי מאומן ז"ל היה מרבה לעסק בצדקה וחסד, להחיות עניי אנשי שלומנו שרעבו ללחם בפרט בתקופת מלחמת העולם הראשונה, והיה הולך יום יום בשמחה רבה אל הבעלי בתים שבעיר לאסף מהם לחם ושאר מצרכי מזון נחוצים, וגם עצים ונפט לבשול ולחמום הבית וכדומה, שאר דברים הנצרכים למשפחות העניות. וארע פעם שהלך אל בעל הבית אחד שלא חשק לתת לו לחם, בנמוק שאין לו לתת, כשמע זאת רבי שמחה'לי שאין לו, לא חשב הרבה, ותכף ומיד לקח את שק הלחם שבידו ושפך את תכולתו בביתו, ואמר לו: "האט האט איהר ברויט ציא דער זעט" (הנה, יש לכם לחם לשבע), ומיד נס ויצא החוצה. והבעל הבית כשראה זאת, צעק אחריו: מה עשיתם רבי שמחה'לי, הלא יש לי ברוך ה' לחם ומזון בשפע ואיני צריך לבריות. ענה לו רבי שמחה'לי: הלא אמרתם לי שאין לכם לתת, ובכן דאגתי שיהא לכם לחם בבית, ועכשיו שאני שומע שכן יש לכם, אתם צריכים לתת, "אדער גבן, אדער נעמען!" (או לתת, או לקחת). ומני אז ידע הבעל הבית שכשרבי שמחה'לי בא לאסף, צריכים לתת לו בעין טובה. (שמעתי מר' יצחק מאיר קורמן ומר' לוי יצחק)

גם זכה להיות בארץ ישראל ולהתאבק בעפרה הקדוש (לא ידוע באיזה שנה), וגם שם נהג לעשות צדקה וחסד כהרגלו באומן ולאסף מזון עבור עניי ארץ ישראל כי ראה שם משפחות עניים מרודים הסובלים קשות, וכדי להקל סבלם ומצוקתם רתם עצמו לפעלות צדקה להחיות נפשות רבות כל זמן שהותו בארץ הקדש, ושמחה גדולה אפפה אותו שנפל בחלקו לעסק בצדקה גם בארץ ישראל שאמרו חז"ל: אין צדקה כצדקת ארץ ישראל, וגם שמח בזה שעוזר לחזוק הישוב בארץ ישראל. הוא שבק לן חיים ביום-הכפורים בעת נעילה, ויצא בשם טוב מן העולם, אשרי לו.