# (פ)

> מקור: https://rabenu.app/books/avtzr-nchmny/80/

הרב הצדיק המקבל רבי יודל ז"ל מגדולי וחשובי תלמידי רבנו ז"ל, כשהיה אברך, היה מתלמידיו של הרב הקדוש רבי פנחס קאריצער זצ"ל, ואחרי הסתלקותו נתקרב לרבנו ז"ל באפן נפלא כידוע (אף על פי שהיה מבגר מרבנו ז"ל ערך חמש עשרה שנים) ונתדבק בו כל ימיו, וגם אחר הסתלקות רבנו ז"ל נסע הרבה לאומן על ציונו הקדוש ובפרט על ראש השנה. וספר שחותנו היה הצדיק המפרסם המקבל רבי ליבלי טראסטינעצער זצ"ל (יש סברא שהוא היה מבני היכלא של הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל ושתף אותו לענין בטול הגזרות ונזכר במכתביו הקדושים).

ואחרי חתנתו, אכל על שלחן חמיו כמקבל, ובהיות שהוא היה צדיק נסתר עוסק בעבודת השם יומם ולילה מבלי שום מעמד פרנסה על כן היה שורר בביתו עניות מפלגת במאכלים פשוטים ומלבושים פשוטים מאד, כתלי ביתו ורהיטיו וחפציו זעקו על העניות והדחקות המפלגת השורר בביתו. (כהתנא רבי יהושע בשעתו המובא בגמרא (ברכות כח) שרבן גמליאל הנשיא בקר בביתו ואמר לו: מכתלי ביתך נכר שפחמי אתה, מחמת גדל עניותו ודחקותו שאף אחד לא ידע, עין שם. וכן היה אצל רבי ליבלי דנן. וידוע הספור מהצדיק רבי מאטל'ע מטשערנאביל שבקר בביתו וראה אצלו פמוטים של כלי חרס - אפלו לא של מתכת פשוטה - עוד יספר מזה אם ירצה השם. גם בכל נסיעותיו היה לוקח אתו כלי מטתו (כר לשנה) ומזונו, כדי לא להנות מאף אחד. וידוע הספור מבקורו בסכתו של הרבי הקדוש רבי ברוכ'ל ממעז'בוז' זצ"ל עוד יספר בזה אם ירצה השם).

ובכן, ספר רבי יודל שכשאכל אצל חמיו פעם ראשונה והגישו לו מאכל ה"בארשט" (חמיצת סלק) הידוע בכל בית, בצלחת של עץ וכף של עץ, וטעם מזה כף הראשונה כבר לא היה מסגל יותר לאכל זאת, כי היה כחוש מאד בלי טעם של בשר ומלח ושאר תבלינים כמו שהיה רגיל בבית אבותיו. אבל חמיו הבחין בזה ושאל אותו בחביבות: מדוע אינך אוכל הבארשט הטעים הזה, ונתביש לומר לו האמת והשיב לו שזה אינו לפי טעמו, מיד קרב חמיו צלחתו עם הבארשט והגיש לפניו ואמר לו: אכל בני, אכל! ומחמת ההכרח טעם מהבארשט הכחוש ומה מאד התפלא כשהרגיש בטעמו כל מיני מטעמים שלא טעם מעולם, והמשיך במאכלו, אז אמר לו חמיו במאור פניו: "זעהסטי אז דאס עסין איז נישט שולדיג נאר דער עסער! עס ווענט זיך וויא אזוי מען עסט" (הרואה אתה, שהמאכל אינו אשם, רק האכל! תלוי איך אוכלים!). (שמעתי מר' יצחק מאיר קורמן ומר' לוי יצחק וגם מר' אליהו חיים)