# פרשה י

> מקור: https://rabenu.app/books/bamidbar-rabbah/parsha-10/

איש או אשה כי יפלא וגו' (במדבר ו, ב), הדא הוא דכתיב (שיר השירים ה, טו): שוקיו עמודי שש מיסדים על אדני פז מראהו כלבנון בחור כארזים, שוקיו, זה העולם שנשתוקק הקדוש ברוך הוא לבראתו, כמה דתימא (שיר השירים ז, יא): ועלי תשוקתו, ומנין שכן הוא אומר, שנאמר (בראשית ב, א): ויכלו השמים והארץ וגו', אין ויכלו, אלא לשון תאוה, שנאמר (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי וגו'. עמודי שש, שהעמיד כל מעשה בראשית לששה ימים, שנאמר (שמות כ, יא): כי ששת ימים עשה ה' וגו', הרי שלש אמהות שמהם נבראו הכל. מיסדים על אדני פז, שיסודן היה שלשה דברים משבחים ואין כמותן בעולם, הדא הוא דכתיב (משלי ג, יט כ): ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו, זה הים. חכמה היא יראת ה', כמה דתימא (איוב כח, כח): הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. דעת, זה המכיר את בוראו, כמה דתימא (הושע ד, א): ואין דעת אלהים בארץ, ואומר (ירמיה ט, כג): השכל וידע אותי. מראהו כלבנון, זה שכר בעל תשובה שהוא נקרא סור מרע, שעליו אמר הכתוב (הושע יד, ה ז): ארפא משובתם וגו' ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. בחור כארזים, זה הירא והמכיר בוראו, שהוא נקרא צדיק, ועליו אמר הכתוב (תהלים צב, יג): צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, ואומר (שמואל א ב, כח): ובחר אתו מכל שבטי ישראל וגו'. ואומר (תהלים סה, ה): אשרי תבחר ותקרב. (שיר השירים ה, טז): חכו ממתקים, זה הקדוש ברוך הוא, ראה מהו אומר (עמוס ה, ד): כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו, ויש לך חך מתוק מזה, (יחזקאל לג, יא): חי אני נאם ה' אלהים אם אחפץ במות הרשע וגו', ויש לך חך מתוק מזה, (יחזקאל לג, יט): ובשוב רשע וגו', אין לך חך מתוק מזה.

אמר רבי שמעון בן לקיש ובלבד בתוהה על הרשע, הא כיצד תני רבי שמעון בן יוחאי הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו ובסוף נעשה צדיק גמור, עליו הכתוב אומר (יחזקאל לג, יב): ורשעת הרשע לא יכשל בה.

אמר רבי יוחנן לא עוד אלא כל עברות שעבר, הקדוש ברוך הוא מונה אותן לו זכיות, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, ט): מר ואהלות קציעות כל בגדתיך, כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמר ואהלות, בזמן שהן קציעות, ואומר (יחזקאל לג, יט): עליהם הוא יחיה.

דבר אחר, חכו ממתקים, אמר רבי שמואל בר נחמן בשלשה מקומות שמעו אמות העולם שהקדוש ברוך הוא מוכיח את ישראל ושמחו ובסוף יצאו בבשת פנים, ואלו הן (ישעיה א, יח): לכו נא ונוכחה יאמר ה', אמרו עכשו הוא מכלה שונאיהם של ישראל מן העולם, אפשר לאלו להתוכח עם בוראן, כיון שאמר להם (ישעיה א, יח): אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', אמרו זו התוכחת, לא בעי אלא מתפוגגה עמהון. ודכותיה (מיכה ו, ב): שמעו הרים את ריב וגו', אמרו עכשו הוא מכלה שונאיהן של ישראל מן העולם, אפשר לאלו להתוכח עם בוראן, וכיון שאמר להם (מיכה ו, ג): עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי, אמרו זו תוכחת לא בעי אלא מתפוגגה עמהון. ודכותיה (הושע יב, ג): וריב לה' עם יהודה ולפקד על יעקב וגו', אמרו עכשו הוא מכלה שונאיהם של ישראל מן העולם, אפשר לאלו להתוכח עם בוראן, כיון שאמר להם (הושע יב, ד): בבטן עקב את אחיו וגו', אמרו זו תוכחת לא בעי אלא מתפוגגה עמהון.

אמר רבי יודן בר רבי שמעון לאלמנה שקבלה על בנה, חמתיה לדין דאין בנור ובזפת ובמגלבין, אמרה אין דאין הוא לברי באלין דיניא קטיל הוא ליה, דחלת, כד גמר מליא אמר לה מה הוא עביד ליך, אמרה ליה כד הוה במעי הוה מבעט לי. אמר לה, זו סורחנא כך יעקב בבטן עקב את אחיו. רבי אלעזר בשם רבי סימאי אלוהו של יעקב חלק לו כבוד.

דבר אחר, חכו ממתקים, רבי עזריה ורב אחא בשם רבי יוחנן, בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני, נפשם יצאה מהם, חזר הדבור אצל הקדוש ברוך הוא אמר לפניו רבון העולמים אתה חיים ותורתך חיים שלחתני אצל מתים, כלם מתים. באותה שעה חזר הקדוש ברוך הוא והמתיק להם את הדבור (תהלים כט, ד): קול ה' בכח קול ה' בהדר.

אמר רבי חמא בר רבי חנינא לבחורים קול ה' בכח, לתשים קול ה' בהדר. תני רבי שמעון בן יוחאי התורה החזירה להם נפשותיהם, שנאמר (תהלים יט, ח): תורת ה' תמימה משיבת נפש. כלו מחמדים, רבי חיא בר אבא בנהג שבעולם פועל עושה עם בעל הבית, על ידי שהוא מנבל עצמו בטיט הוא נותן לו שכרו, אבל הקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל ואומר להן אל תנבלו עצמכם בדבר רע ואני נותן לכם שכרכם, הדא הוא דכתיב (ויקרא יא, מג מד): אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ וגו' כי אני ה' וגו', מהו אני ה', נאמן אני לשלם מתן שכר על כך, אתמהה, הוי: כלו מחמדים. רבי תנחום בן רבי חיא בשם רבי יוחנן, כתיב (יחזקאל כ, כ): ואת שבתותי קדשו, במה אתה מקדשו, במאכל ובמשקה ובכסות נקיה, מה כתיב בו (יחזקאל כ, כ): והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' אלהיכם. אני ה', נאמן אני לשלם לכם מתן שכר, הוי: כלו מחמדים. זה דודי, כמה דתימא (ויקרא כ, כו): ואבדל אתכם מן העמים להיות לי.

אמר רבי לוי כל מעשיהם של ישראל מבדלים מן אמות העולם בחרישתן ובזריעתן, בקצירתן, בעמרן, בדישתן, בגרניהם, ביקביהם ובתגלחתם ובמניינם. בחרישתן (דברים כב, י): לא תחרש בשור ובחמר יחדו, בזריעתן (ויקרא יט, יט): שדך לא תזרע כלאים, בקצירתן (ויקרא יט, ט): לא תכלה פאת שדך לקצר, בעמרן (דברים כד, יט): ושכחת עמר בשדה וגו', בדישתן (דברים כה, ד): לא תחסם שור בדישו, בגרניהם, ביקביהם (שמות כב, כח): מלאתך ודמעך לא תאחר, בתגלחתם (ויקרא כא, ה): ופאת זקנם לא יגלחו, במנינם, שישראל מונים ללבנה ואמות העולם מונין לחמה. (שמות ל, יב): כי תשא את ראש וגו' (במדבר א, ב): שאו את ראש וגו' (ויקרא כ, כו): להיות לי, הרי אתם שלי, הוי: זה דודי. (שיר השירים ה, טז): וזה רעי, רבי יודן בשם רבי חמא בן רבי חנינא ורבי ברכיה בשם רבי אבהו אמר שהוא מרבה לי רעים, כיצד, כתיב: ואבדל אתכם מן העמים, כזה שהוא בורר את היפה מן הרע, בורר וחוזר ובורר, שכל מי שבורר את הרע מן היפה שוב אינו חוזר ובורר, כך הקדוש ברוך הוא מצפה לאמות העולם שמא יעשו תשובה ויקרבן לתחת כנפיו.

דבר אחר, שוקיו עמודי שש וגו', שוקיו, זו תורה, שנאמר (משלי ג, ח): ושקוי לעצמותיך. עמודי שש, למה נמשלו דברי תורה לעמודים, לפי שהם עמודי העולם, שנאמר (ירמיה לג, כה): אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. רבי הונא בשם בר קפרא אמר מה העמודים הללו יש להם קופליות מלמעלן ובסיסיות מלמטן, כך הן פרשיותיה של תורה, נדרשות לפניהם ולאחריהם, נדרשות מלפניהם כגון הדא (ויקרא יט, כג): וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ וגו', מה כתיב לפניהם (ויקרא יט, כ): ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע, וכי מה ענין זה לזה, אלא אינש דהוא אזיל ומתחבר בחבריה בנטיעותיו, ומתוך שהוא נכנס ויוצא בתוך ביתו נחשד על שפחתו, וכשם שאדם פורש את עצמו מן פרות ערלה כך המקלקלין בשפחות פרושין מן הכשרים ליום הדין, דאמר רבי יודן בשם רבי לוי, אלו שהיו נוהגין התר בשפחות בעולם הזה עתידין להתלות בקדקדי ראשיהם לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים סח, כב): אך אלהים ימחץ ראש איביו קדקד שער, והוא אומר לא אשם אני חיב, (תהלים סח, כב): יתהלך באשמיו, יזיל האי גברא בחוביו. כיצד נדרשות מאחריהם (ויקרא יט, כג): שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, מה כתיב בתריה (ויקרא יט, כו): לא תאכלו על הדם, וכי מה ענין זה לזה, אלא אמר הקדוש ברוך הוא לערלה את ממתין שלש שנים ולאשתך אין את ממתין עד שהיא מטהרת מנדתה. לערלה את ממתין שלש שנים, ולבהמתך אין את ממתין עד שתמצה דמיה. מי קים מצות הדם, שאול קים מצות הדם, שנאמר (שמואל א יד, לג לד): ויגידו לשאול לאמר הנה העם חטאים לה' לאכל על הדם וגו' ויאמר שאול פצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש וגו'. מהו (שמואל א יד, לד): ושחטתם בזה, רבנין אמרין סכין הראה להם כמה היה צריך להיות שעור ארכו מנין בזה, ב' תרין, ז' שבעה, ה' חמשה, הרי ארביסר אצבעות, אמר להם כסדר הזה תהיו שוחטים ואוכלים. והיכן פרע לו הקדוש ברוך הוא, ביום מלחמת, שנאמר (שמואל א יג, כב): והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו, מי המציאה לו, רבי הונא בשם רב יצחק אמר המלאך המציאה לו, ורבנן אמרי הקדוש ברוך הוא המציאה לו. חרב, מדה כנגד מדה, מה כתוב (שמואל א יד, לה): ויבן שאול מזבח לה' וגו', והלוא כמה מזבחות בנו ראשונים, נח בנה מזבח, אברהם בנה מזבח, יצחק בנה מזבח, יעקב בנה מזבח, משה בנה מזבח, יהושע בנה מזבח, ואת אומר (שמואל א יד, לה): אתו החל לבנות מזבח לה'. רבי יוסי אומר החל במלכים. רבי יודן אמר לפי שנתן נפשו על הדבר של שחיטה שהיא צרך מזבח, לפיכך העלה עליו הכתוב כאלו אתו החל לבנות מזבח. ודכותיה פרשת נזיר נדרשת לפניה ולאחריה, כיצד לאחריה, (במדבר ו, כא): זאת תורת הנזיר וגו', מה כתיב אחריו (במדבר ו, כג): כה תברכו את בני ישראל וגו', וכי מה ענין זה לזה, אלא כך צוה הקדוש ברוך הוא כשם שאין הנזיר טועם יין אף אתם לא תטעמו יין כשתהיו מברכים את ישראל, לכך כתיב כה תברכו, בענין נזיר, ולכך אין הכהנים נושאים כפיהם במנחה משום שכרות. כיצד נדרשת לפניה, איש או אשה כי יפלא וגו', מה כתיב למעלה (במדבר ה, כט): זאת תורת הקנאת, וכי מה ענין זה לזה, אלא כשהם משקים את הסוטה היו אומרים לה, הרבה יין עושה, וכל ישראל עומדים שם אנשים ונשים, ואם היתה טמאה (במדבר ה, כז): וצבתה בטנה וגו', וכשם שבודקים אותה כך בודקים אותו, והיו ישראל האנשים והנשים שהיו רואין, באים לתוך בתיהם ואומרים אוי לו לפלוני ולפלונית ששתו יין ונשתכרו ועברו עברה ומתו, נשבע אני שאיני שותה יין לעולם שלא יהא לי כמותו, וכן הנשים אומרות, לכך נסמכו זו לזו. אמר הקדוש ברוך הוא אם נזיר אדם מן היין, כך תורתו: איש או אשה כי יפלא וגו'.

דבר אחר, כשם שהנזיר מבדל מיין כך אני מבדיל את הסוטה משאר נשים לרעה

איש או אשה כי יפלא וגו', הדא הוא דכתיב (משלי כג, כו): תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה. תנה בני, אלו ישראל שנקראו בנים, שנאמר (דברים יד, א): בנים אתם לה' אלהיכם. לבך לי, כמה דתימא (דברים י, טז): ומלתם את ערלת לבבכם וגו', (דברים יא, יח): ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ועיניך דרכי תצרנה, כמה דתימא (במדבר טו, לט): וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה', (משלי כג, כז): כי שוחה עמקה זונה, בעבודת כוכבים הכתוב מדבר שהיא נקראת זונה, כמה דתימא (דברים לא, טז): וזנה אחרי אלהי נכר הארץ. נקראת שוחה, על שם (ישעיה ב, ט): וישח אדם. עמקה, על שם (ישעיה ב, ט): וישפל איש, וכן הוא אומר (ישעיה ב, יז): ושח גבהות האדם וגו'. ומנין שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר, שכך כתיב אחריו (ישעיה ב, יח): והאלילים כליל יחלף. (משלי כג, כז): ובאר, שעל ידי עבודת כוכבים ירדו ישראל לבור, שנאמר (איכה ג, נג): צמתו בבור חיי. (משלי כג, כז): צרה, כמה דתימא (דברים כח, נב): והצר לך בכל שעריך. (משלי כג, כז): נכריה, זו עבודת כוכבים, כמה דתימא: אלהי נכר. (משלי כג, כח): אף היא, מנא לן שעבודת כוכבים מביאה אף על האדם, שנאמר (דברים יא, טז יז): פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם. (משלי כג, כח): כחתף תארב, כמה דתימא (דברים יא, יז): ואבדתם מהרה. (משלי כג, כח): ובוגדים באדם תוסף, אדם, אלו ישראל שנקראו (יחזקאל לד, לא): אדם אתם. ובוגדים, כמה דתימא (ישעיה כד, טז): רזי לי רזי לי וגו'.

דבר אחר, ובוגדים באדם, אלו קללות של תורת כהנים שהם פרעניות אחר פרעניות, וכתיב בהן ויספתי, כמה דתימא (ויקרא כו, יח כא): ואם עד אלה לא תשמעו וגו' ויספתי עליכם מכה. ומנין שעל עובדי כוכבים הכתוב מדבר, שכן כתיב (ויקרא כו, ל): והשמדתי את במתיכם וגו'. (משלי כג, כט): למי אוי למי אבוי וגו', אף על פי שחטאו ישראל ומסרן הקדוש ברוך הוא ביד אמות העולם בעונותיהם, אף הם לא יצאו נקיים, שלסוף הקדוש ברוך הוא דן את אמות העולם שמסרן בידם, כמו שעשה במצרים ובבל, לכך כתיב שש פעמים למי, כנגד שש גליות שגלו ישראל לבין האמות, וכלן לקו על ידיהם, ואלו הן: מצרים תחלה, ואחר אשור, בבל, מדי, ויון, ואדום, וכן הוא אומר (זכריה א, טו): וקצף גדול אני קצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, (ירמיה מו, כח): כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה, לכך נאמר: למי אוי למי אבוי וגו'. (משלי כג, ל): למאחרים על היין, אלו ישראל שנקראו יין, כמה דתימא (ישעיה כז, ב): ביום ההוא כרם חמר ענו לה. למאחרים, אלו אמות העולם, המאחרים על היין לשתות ולקח כל יגיעם. (משלי כג, ל): לבאים לחקר ממסך, שהם חוקרים עלילות אחריהם באי זה ענין יטלו כל אשר להם ויהרגו אותם ויעשו עמהם רעה. (משלי כג, לא): אל תרא יין כי יתאדם, הקדוש ברוך הוא מזהיר את העובדי כוכבים שלא יכבידו על קשה על ישראל, הדא הוא דכתיב: אל תרא יין כי יתאדם, מהו (משלי כג, לא): כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב, שהם נותנים עיניהם בכיסם של ישראל. (משלי כג, לא): יתהלך במישרים, שנוטלין כל אשר להם ונשארים בתיהם כמישור.

דבר אחר, יתהלך במישרים, שעושים בהם איש כל הישר בעיניו.

דבר אחר, יתהלך במישרים, שכל גזלות שגוזלין לישראל אין חושבין עצמם עון, אלא חושבין שכל מה שעושין להם מן הישר. (משלי כג, לב): אחריתו כנחש ישך, אומר להם הקדוש ברוך הוא, חוה לפי שהלכה אחר עיניה בעצת הנחש, כמה דתימא (בראשית ג, ו): ותרא האשה כי טוב וגו', מה היה סופה נתקללה על ידי הנחש שבע קללות מן הכתוב, שנאמר (בראשית ג, טז): אל האשה אמר הרבה ארבה וגו', ואותו אילן יין היה, אף אתם תלקו על ידי ישראל שנקראו יין בעת שתסתכלו בהם ותשתו ממונם, שנאמר (ירמיה ב, ג): קדש ישראל לה' ראשית תבואתה וגו'. (משלי כג, לב): וכצפעני יפרש, מה הצפעוני מפריש את האדם מן חיים למות, כך בעון שעושין רעה לישראל יאבדם מן העולם, שנאמר (יואל ד, יט): מצרים לשממה תהיה וגו', זה הגזל, שהוא חשוב עליהם כמות, הדא הוא דכתיב (יואל ד, יט): אשר שפכו דם נקיא בארצם. (משלי כג, לג): עיניך יראו זרות, תחת הראיה שהיו עובדי כוכבים מסתכלים בישראל, כנגד זה יביא עליהם הקדוש ברוך הוא פרעניות משנות שיהיו זרות זו לזו כדרך שבאו לישראל, כמה דתימא (דברים לא, יז): ומצאהו רעות רבות וצרות, רעות שהן צרות זו לזו, כגון זבורא ועקרבא. (משלי כג, לג): ולבך ידבר תהפכות, אתם מתהפכים עליהם בכל יום, כמה דתימא (איכה ג, ג): אך בי ישב יהפך ידו כל היום. ולבם של ישראל יוצא מדעתו מרב התלאות שעושים להם, כך ישלם הקדוש ברוך הוא גמול להם מדה כנגד מדה, שיביא עליהם פרעניות קשות שיצא לבם מדעתו וידבר להם תהפכות ויביא עליהם בלהות. תהפכות, כמה דאת אמר (איוב ל, טו): ההפך עלי בלהות. וכן הוא אומר (ישעיה סו, ו): קול ה' משלם גמול לאיביו, מדה כנגד מדה. (משלי כג, לד): והיית כשכב בלב ים, זה פרעה שטבע בלב ים, כמה דתימא (שמות טו, ח): קפאו תהמת בלב ים. ואומר (תהלים קלו, טו): ונער פרעה וחילו בים סוף, מה פרעה הכהו הקדוש ברוך הוא עשר מכות כנגד עשרה דברים שגזר על ישראל, ולבסוף טבעו כנגד (שמות א, כב): כל הבן הילוד וגו', כך יעשה הקדוש ברוך הוא לכל האמות עובדי כוכבים שעושים רעה לישראל מדה כנגד מדה. (משלי כג,לד): וכשכב בראש חבל, זה היה סיסרא, מה כתיב (שופטים ד, ג): והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה, מה היה סופו, לפי שהיה מחרפם ומגדפם בנחיצה, לכך מת מיתה גדופה, שמסרו ביד אשה, כמה דתימא (שופטים ד, ט): כי ביד אשה ימכר ה' את סיסרא, לכך נאמר: וכשכב, זה היה סיסרא שכתוב בו (שופטים ה, כז): בין רגליה כרע נפל שכב. בראש חבל, שחבלתו יעל בראשו עם היתד שבאהל, הדא הוא דכתיב (שופטים ה, כו): ידה ליתד תשלחנה וימינה וגו', מדה כנגד מדה.

דבר אחר, וכשכב בראש חבל, זה היה המן שבקש להרג את כל היהודים הם ובניהם ולבוז את ממונם ובקש לתלות את מרדכי לכך הגיע לו מדה כנגד מדה, שמת הוא ובניו ולקח מרדכי ממונו, לכך נאמר: וכשכב, זה היה המן שמת מיתה משנה, כמא דאת אמר (יחזקאל לב, כט): שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה אשר נתנו בגבורתם את חללי חרב המה את ערלים ישכבו ואת ירדי בור. בראש, כמה דאת אמר (אסתר ט, כה): ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אתו. חבל, אלו בניו, שנאמר (אסתר ט, כה): ותלו אתו ואת בניו על העץ, ואין חבל אלא בניו, כמה דתימא (קהלת ה, ה): למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, מעשה ידיו של אדם אלו בניו. חבל, חבל כתיב, זה היה המן שנחנק בחבל, ומנין שהיה ממונו למרדכי, שנאמר (אסתר ח, ב): ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, מדה כנגד מדה. (משלי כג, לה): הכוני בל חליתי, אוי להם לעובדי כוכבים שאין לומדים מוסר, במה שעשה הקדוש ברוך הוא לראשונים לא למדו אחרונים, הדא הוא דכתיב: הכוני בל חליתי, אומרים העובדי כוכבים אף על פי שהכה הקדוש ברוך הוא פרעה ומצרים על אודות ישראל, על פי כן לא לקחתי מוסר, הדא הוא דכתיב: בל חליתי, (משלי כג, לה): הלמוני בל ידעתי, אף על פי שפרע מסיסרא שכתוב בו (שופטים ה, כו): והלמה סיסרא, לא נתתי לדעתי בו לקחת מוסר ממנו. (משלי כג, לה): מתי אקיץ, ולא עוד אלא שהייתי ממתין מתי תעבר המכה ואוסיף לבקש רעתם של ישראל, הדא הוא דכתיב (משלי כג, לה): אוסיף אבקשנו עוד, וכן הוא אומר (משלי כז, כב): אם תכתוש את האויל במכתש וגו'.

דבר אחר, (משלי כג, כו): תנה בני לבך לי וגו', מה ראה הקדוש ברוך הוא לשאל מישראל הלב והעינים שיהיו אחריו, לפי שהעברה תלויה בהם, הדא הוא דכתיב (במדבר טו, לט): ולא תתורו אחרי לבבכם וגו', עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה אינון. (משלי כג, כז): כי שוחה עמקה זונה, כשם שאמר משה (במדבר טו, לט): אשר אתם זנים אחריהם, לומר שהזנות תלויה בהם, העינים רואות את הזונה, והלב מהרהר אחריה. כך אמר רוח הקדש על ידי שלמה: כי שוחה עמקה, למה קראה שוחה, על שם (משלי ב, יח): כי שחה אל מות ביתה, עמקה, כמה דתימא (משלי ט, יח): בעמקי שאול קראיה. זונה, זו אשת איש. ובאר צרה, שהיא מורידה לנואף לגיהנם, הדא הוא דכתיב (משלי ה, ה): שאול צעדיה יתמכו. ושאול נקרא בור, דכתיב (תהלים ל, ד): ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור, מהו שאמר צרה זה גיהנם, שהיא רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה, הדא הוא דכתיב (איוב לו, טז): ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה. נכריה, שהיא נכריה לך, שהיא אשת איש. אף היא, שמביאה את האף על האדם, שכן כתיב (שמות כ, יג): לא תנאף, לא תהנה האף ממך.

דבר אחר, לא תנאף, אל תתן אף בין איש לאשתו. כחתף תארב, שאין הקדוש ברוך הוא מאריך למנאפים להפרע מהם, וכן הוא אומר (מלאכי ג, ה): והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים. ובוגדים באדם תוסף, שהיא מפתה אנשים כשרים ועושה אותן בוגדים ומוספת רשעים בישראל, הדא הוא דכתיב (משלי ט, יג יח): אשת כסילות המיה, וישבה לפתח ביתה וגו' לקרא לעברי דרך המישרים ארחותם, מי פתי יסר הנה וחסר לב ואמרה לו, מים גנובים ימתקו וגו' ולא ידע כי רפאים שם וגו', הוי: ובוגדים באדם תוסף. למי אוי למי אבוי, כנגד הנואף אומר: למי אוי, כמה דתימא (במדבר ה, כב): לצבות בטן. למי אבוי, זה אב אוי, כמה דתימא (במדבר ה, כב): ולנפל ירך, לפי שהירך הוא עושה העברה, לכך נקרא אבוי, אב אוי. למי מדינים, כל אלו למי, האוי והאבוי לנואף, המשלח מדנים בין איש לאשתו, הוי: למי מדינים, לפי שהמדנים שלו, וכן הוא אומר (משלי ו, יט): ומשלח מדנים בין אחים, זה איש ואשתו שהם אחים זה לזה. (משלי כג, כט): למי שיח, ועוד למי הם באות הקללות שאמרנו, האוי והאבוי, הוי: למי שיח למי פצעים חנם, זו הזונה, שהיתה נפצעת פצעי אהבה חנם בלי שום פצע מבעלה שוחקת עם אחר. (משלי כג, כט): למי חכללות עינים, זו הזונה שמשקת את הנואף יין, כמה דתימא (בראשית מט, יב): חכלילי עינים מיין.

דבר אחר, למי שיח, זו שבועת האלה, כמה דכתיב (במדבר ה, כא): ואמר הכהן לאשה יתן ה' וגו'. למי פצעים חנם, על עסקיה נפצעת חנם, שהכהן פורע את ראשה ואוחז בבגדיה, אם נקרעו, נקרעו. אם נפרמו, נפרמו. למי חכללות עינים, זו שתית המים, שמיד כשהיתה שותה, עיניה בולטות. כל אלו למי, למאחרים על היין. מכאן שהיין גורם לבאים לחקור ממסך. מן דשמע הן אית ליה חמר טבא רדיף בתריה. אל תרא יין כי יתאדם, הזהירה רוח הקדש על היין שלא ישתכר אדם, למה כי יתאדם, שאחריתו דם, שעובר עברה שיתחיב עליה מיתה.

דבר אחר, כי יתאדם, כי יתאוה לדם נדה ולדם זבה. כי יתן בכוס עינו, בכיס כתיב, על ידי הכוס יתן עינו בכיס, לשון נקי דברה תורה, לומר שיבוא על הערוה. יתהלך במישרים, סוף אשתו אומרת לו כשושנה אדמה ראיתי ואינו פורש.

אמר רבי אסי אם תלמיד חכם הוא סוף שמטמא את הטהור ומטהר את הטמא.

דבר אחר, יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העברות ועושה אותן הפקר כמישור, מסיח עם אשה בשוק, מנבל פיו דברים רעים בשכרות ואינו מתביש. אחריתו כנחש ישך, מה הנחש על ידי שהסית לחוה לשתות יין נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר (בראשית ג, יז): ארורה האדמה בעבורך, כך נח על ידי יין נתקלל בנו, שלישו של עולם, שנאמר (בראשית ט, כד כה): ויקץ נח מיינו וגו' ארור כנען, זה היה חם שהיה בנו שלישי, והוא נקרא (בראשית ט, יח): אבי כנען. וכן היו מאררים, וכצפעני יפרש, מה צפעון זה מפריש בין מתים לחיים, כך מפריש היין את האדם מדרכי חיים לדרכי המות, לפי שהיין גורם לו לעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב: עיניך יראו זרות, כמה דתימא (תהלים פא, י): לא יהיה בך אל זר.

דבר אחר, שהוא בא על אשת איש, כמה דתימא (משלי ה, כ): למה תשגה בני בזרה.

דבר אחר, שיעשה את המצות זרות, כמה דתימא (תהלים קיט, כא): גערת זדים ארורים השגים וגו', ואין זדים אלא הטועים בעבור היין, כמה דתימא (משלי כא, כד): זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, זה שכור שנקרא יהיר ולץ, יהיר מנין, שנאמר (חבקוק כ, ה): ואף כי היין בגד גבר יהיר ולא ינוה, לץ מנין, דכתיב (משלי כ, א): לץ היין המה שכר וכל שגה בו לא יחכם. ולבך ידבר תהפכות, שהוא הופך פניו מן הקדוש ברוך הוא ומן המצות, כמה דתימא (דברים לב, כ): כי דור תהפכות וגו'. והיית כשכב בלב ים, זה נח ששכב בתבה שנים עשר חדש בתוך מי המבול, ועל ששתה ונשתכר ארע בו פסול שנסתרס. וכשכב בראש חבל, זהו אדם הקדמוני שהוא היה ראש לכל בני אדם, שעל ידי היין נקנסה עליו מיתה וגרם להביא חבלי מות לעולם. הכוני בל חליתי, אוי לו לנואף שאינו לומד דעת ממה שעברו עליו, הוא ראה מה ארע לסוטה על ידי היין ולא למד דעת, הלמוני בל ידעתי, ראה בתורה מה ארע לנואף על ידי היין ולא ידע להבין, אלא אמר: מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד, שכל זמן שיהיה לו פנאי להתעסק בזנות ירדף אחריה, הא למדנו שהיין גורם לזנות, ולכך כתב הקדוש ברוך הוא בתורה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, שלא יעשה אדם כמעשה נואף ונואפת ששתו יין ונתקלקלו, אלא הירא מן החטא יזיר את עצמו מן היין, לכך נאמר: איש או אשה כי יפלא וגו'

הדא הוא דכתיב (עמוס ו, א): הוי השאננים בציון וגו', זה שבט יהודה ובנימין שהיו מסבין בהיכלי ענג. (עמוס ו, א): והבטחים בהר שמרון, אלו עשרת השבטים שיושבים לבטח בסבסטי. (עמוס ו, א): נקבי ראשית הגוים, הבאים משני שמות שם ועבר, שמשם נקראו ישראל עברים. (עמוס ו, א): ובאו להם בית ישראל, עובדי כוכבים בשעה שהם אוכלים ושותים הם מתעסקין בדברי תפלות, מי חכם כבלעם, מי גבור כגלית, מי עשיר כהמן, ואחר כך באין ישראל ואומרים להם: אחיתפל לא היה חכם, שלמה לא היה חכם, שמשון לא היה גבור, דוד לא היה גבור, קרח לא היה עשיר, שלמה לא היה עשיר, שנאמר בו (מלכים א י, כז): ויתן המלך את הכסף בירושלים וגו', ומסכימין כלם כדברי ישראל. (עמוס ו, ב): עברו כלנה וראו, זה קטיסיפון. (עמוס ו, ב): ולכו משם חמת רבה, זו חמת אנטוכיא. (עמוס ו, ב): ורדו גת פלשתים, אלו תלוליא דפלסטיני. (עמוס ו, ב): הטובים מן הממלכות האלה, זה ציון ושומרון. (עמוס ו, ב): אם רב גבולם מגבלכם, אמר להם הקדוש ברוך הוא חלק גדול וטוב נתתי לכם שאין לאחת מכל האמות טוב וגדול מחלק שלכם, ולמה אין אתם עושים רצוני ואין אתם מתיראים ממני שאביא עליכם פרענות על שאין אתם משימין דברי על לבבכם, הדא הוא דכתיב (עמוס ו, ג): המנדים ליום רע, זה יום של גלות, שמרחיקים אותו מלבם, שאין חוששין עליו, שאומרים: לא תבוא עלינו רעה. (עמוס ו, ג): ותגשון שבת חמס, הגשתם עצמכם לישב אצל החמס, זה עשו, כמה דתימא (עובדיה א, י): מחמס אחיך יעקב וגו'. (עמוס ו, ד): השכבים על מטות שן, על ערסין דפיל. (עמוס ו, ד): וסרחים על ערשותם, שהיו מסריחין בעברות את מטותיהן, שהיו מחליפין נשותיהם זה לזה ומסריחין מטותיהם בשכבת זרע שאינה שלהם. (עמוס ו, ד): ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, בואו וראו, כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו, כיון שהיה מבקש לילך למיומס שלו היה מעביר כל המרעה לפניו והיה נוטל השמן שבהם ועומד עליו ושוחטו. (עמוס ו, ה): הפרטים על פי הנבל כדויד חשבו להם כלי שיר, כשם שהיה דוד משורר על ידי נבלים להקדוש ברוך הוא, כך התקינו להם נבלים לשורר על היין, הדא הוא דכתיב (עמוס ו, ו): השתים במזרקי יין. רב ורבי יוחנן ורבנן, רב אמר קלוריא. רבי יוחנן אמר בכוסות קטנים. רבנן אמרי בכוסות קטנים שיש להם זרבוביות. מהיכן שותים, רבי אבהו בשם רבי חנינא אמר מפתגיתא, שהיה יינו מפתה את הגוף. רבנן אמרין בשם רבי חנינא מפלוגתא. (עמוס ו, ו): וראשית שמנים ימשחו, רב יהודה בר יחזקאל אמר זה שמן אונפקינון, שמשיר את השער ומחליק את הבשר. רבי ינאי אמר שמן אנטכנון, ואחר כל השבח הזה, (עמוס ו, ו): ולא נחלו על שבר יוסף, מה סופן על ידי יין נתפתו וזנו, ולכך יגלו, הדא הוא דכתיב (עמוס ו, ז): לכן עתה יגלו בראש גלים וגו', הא למדנו כל מקום שיש יין יש ערוה, ולכך כתב הקדוש ברוך הוא פרשת נזיר אחר פרשת סוטה לפי שהיין גורם ערוה, ולפיכך יזיר אדם עצמו ממנו שלא יטעה אותו, ולכך נאמר: איש או אשה כי יפלא וגו'

הדא הוא דכתיב (משלי לא, א): דברי למואל מלך, למה נקרא שלמה למואל, אמר רבי ישמעאל באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא בתיה בת פרעה, והיה שם צהלת שמחת בית המקדש, וצהלת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש, הוא דאמר מתלא כלא מחנפים למלכא. ולכך נקרא למואל, שהשליך על מלכות שמים מעליו, כלומר למה לו אל. ובאותה שעה עלתה במחשבה לפני הקדוש ברוך הוא להחריב את ירושלים, הדא הוא דכתיב (ירמיה לב, לא): כי על אפי ועל חמתי וגו'. רבנן אמרי אלף מיני זמר הכניסה לו בת פרעה, והיה מצוה לזמר לפניו באותו לילה, והיתה אומרת לו, כך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית וכך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית. מה עשתה בת פרעה, כמין פרס שטחה לו למעלה ממנו וקבעה בו כל מיני אבנים טובות ומרגליות שהיו מבהיקות כעין כוכבים ומזלות, וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמד היה רואה אותן הכוכבים והמזלות והיה ישן לו עד ארבע שעות.

אמר רבי לוי אותו היום נתקרב תמיד בארבע שעות, ועל אותה שעה שנינו, מעשה היה ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות והיו ישראל עצבים שהיה יום חנכת בית המקדש ולא היו יכולין לעשות מפני שהיה ישן שלמה והיו מתיראים להקיצו מפני אימת המלכות, הלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו, הדא הוא דכתיב (משלי לא, א): משא אשר יסרתו אמו.

אמר רבי יוחנן מלמד שכפפתו אמו על העמוד ואמרה לו (משלי לא, ב): מה ברי, הכל יודעין שאביך ירא שמים היה, עכשיו יאמרו כן, בת שבע היא אמו גרמה לו, (משלי לא, ב): ומה בר בטני, כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אין רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא הבן מלבן ומזרז, (משלי לא ב): ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות היו נודרות ואומרות יהיה לנו בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי יהיה לי בן זרוז ומלמד בתורה והגון לנביאות. (משלי לא, ג): אל תתן לנשים חילך, שתהא רודף אחר זמה, שהם מטלטלין דעתו של אדם. (משלי כט, ג): ורעה זונות יאבד הון, (משלי לא, ג): ודרכיך למחות מלכין, התורה הזהירה ואמרה (דברים יז, יז): ולא ירבה לו נשים, הזהר בדברים הללו שהם מחית מלכים. (משלי יז, ד): אל למלכים למואל, מה לך אצל מלכים, שאומרים למה לנו אל, לעשות כמעשיהם, (משלי יז, ד): אל למלכים שתו יין, מה לך להשוות עצמך למלכים השותים יין ומשתכרין ועושין כל מיני זמה, אל תעשה כמעשיהם. (משלי יז, ד): ולרוזנים אי שכר, מי שכל רזי עולם גלוים לו ישתה יין וישתכר, (משלי יז, ה): פן ישתה וישכח מחקק, אמר רבי שמעון אלו דברי תורה החקוקים, וכתוב בהם (שמות כ, יג): לא תנאף, (משלי יז, ה): וישנה דין כל בני עני, אמרה לו הדין נמסר למלכות בית דוד, כמה דכתיב (ירמיה כא, יב): בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט, תשתה יין ותשנה דין כל בני עני, תזכה את החיב ותחיב את הזכאי. מכאן אמרו דין ששתה רביעית יין אל ידון, וכן חכם ששתה רביעין יין אל יורה. (משלי יז, ו): תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, אמר רבי חנן לא נברא יין בעולם הזה אלא לשלם שכר לרשעים בעולם הזה שהם אבודים לעולם הבא, ולנחם אבלים, הדא הוא דכתיב: ויין למרי נפש. מכאן אמרו כל הנהרגין בבית דין היו משקין אותו יין חי כדי שתטרף דעתו עליו, לקים מה שנאמר: תנו שכר לאובד, (משלי יז, ז): ישתה וישכח רישו, על האובד יאמר, שישכח המות שהוא רישו (משלי יז, ז): ועמלו, על מרי נפש הוא אומר, שימותו לו בנים ובנות והוא מר נפש והיין ישמח לב, ולא יזכר עוד את צערו. (משלי יז, ז): ועמלו לא יזכר עוד, אלו בניו שהם עמלו, כההיא דתנינן (דברים כו, ז): ואת עמלנו אלו הבנים, כמה שנאמר (שמות א, כב): כל הבן הילוד וגו'. (משלי לא, ח): פתח פיך לאלם, מכאן שאם אין טוענין ליורש וללוקח שבית דין טוענין.

דבר אחר, פתח פיך לאלם, כנגד היתומים הוא אומר שאינן יודעין לטעון, ועוד שאין יודעין בעסק אביהם, שבית דין טוענין בשבילן, הוי (משלי לא, ח): אל דין כל בני חלוף, זה בני המת שחלף והלך לבית עולמו.

דבר אחר, שהן חלופי אביהם, כמה דתימא (תהלים נה, כ): אשר אין חליפות למו וגו', אמר רבי חנינא זה שאין מניח לו בן (משלי לא, ט): פתח פיך שפט צדק, שלא תעשה שתלמדם טענות (משלי לא, ט): ודין עני ואביון, כמה דתימא (שמות כג, ו): לא תטה משפט אבינך בריבו.

דבר אחר, אלו הצדקות ומתנות עניים, שהם דינם, שאתה צריך להוציא מן הגזלן ולתת להם, לקים מה שנאמר (משלי כב, כב): אל תגזל דל כי דל הוא וגו'.

דבר אחר, דברי למואל מלך משא וגו', זו היתה תורה שמיסרתו לשלמה, שנקראת אם ללומדיה, כמה דתימא (משלי ב, ג): כי אם לבינה תקרא אם כתוב, ולמה נקרא הדבר משא, לפי שדבר קשה בא לו לכל מי שיעשה כמעשה שלמה, מה ברי וגו', אין אומר מה בני, אלא, מה ברי, אלו צואות ואזהרות של תורה, שהיא נקראת בר, כמה דתימא (תהלים ב, יב): נשקו בר פן יאנף וגו', שכל דבריה ברים, ועל אזהרה הכתובה בתורה (דברים ז, ג): ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו, הוא אומר דבר זה, לפי ששלמה לקח מבנות הגוים והתחתן בהם, שנאמר (מלכים א יא, א ב): והמלך שלמה אהב נשים וגו' מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו וגו'. חנניה בן רבי יהושע אמר משום הכי אמר: לא תתחתן בם. רבי שמעון בן יוחאי אומר: לאהבה ממש, לזנות. רבי יוסי בר חלפתא אומר לא חיבן לגירן ולקרבן תחת כנפי שמים. ומה בר בטני, הזהירה תורה על אשת איש, ולכך כתוב בכאן בטן, שבנואף ונואפת כתיב (במדבר ה, כז): וצבתה בטנה וגו' (במדבר ה, כב): לצבות בטן וגו'. ומה בר נדרי, הזהירתו התורה שלא לשתות יין כדי שלא יבא להתעסק בזנות, ולכך כתוב בכאן נדרי, כנגד פרשת נזיר הכתובה אחר פרשת סוטה שכתוב בה: איש או אשה כי יפלא לנדר וגו'. אל תתן לנשים חילך, אחר שזכר רוח הקדש אלו שלש אזהרות ברמז, חזר ופרטן בפרוש, הדא הוא דכתיב: אל תתן לנשים חילך, כנגד נשים נכריות שלקח וסרו לבבו מן הקדוש ברוך הוא, הוי: חילך, זה חילה של תורה שאמרה (דברים יז, יז): ולא ירבה לו נשים וגו', ועבר עליה. ודרכיך למחות מלכין, כנגד זנות אשת איש הכתוב מדבר, הדא הוא דכתיב ודרכיך למחות, כמה דתימא (בראשית ו, יב): כי השחית כל בשר וגו', למחות, דברי תורה היועצים אותך טובה, כמה דתימא (משלי ח, יד): לי עצה ותושיה, ואין מלכין אלא עצות, כמה דתימא (דניאל ד, כד): להן מלכא מלכי ישפר עלך, הוי: למחות מלכין, כמה דתימא (במדבר ה, כג): וכתב את האלת האלה וגו', אל למלכים למואל וגו', שלשה שמות נקראו לו: ידידיה, קהלת ושלמה. רבי יהושע בן לוי אמר, שבעה: אגור, בן יקה, למואל, איתיאל.

אמר רבי שמואל בר נחמן עקר אותינניה שלהם שלשה: ידידיה, קהלת ושלמה. מודה רבי שמואל ברבי נחמן באילין ארבעתיה, אלא שנתכנה בהם והצרכו להדרש: אגור, שאגר דברי תורה. יקה, שהקיא דברי תורה כספל הזה שהוא מתמלא בן שעתו ומתפנה בן שעתו. למואל, שנם לאל ואמר יכילנא להרבות נשים ולא לחטוא. איתיאל, שאמר אתי אל ואוכל. ואומר: אל למלכים למואל, אמרה התורה שלשה דברים שנצטוו המלכים: שלא להרבות נשים, ושלא להרבות סוסים, ושלא להרבות כסף וזהב, אין עליהם לומר לאל שירבו ולא יחטאו. (משלי לא, ד) אל למלכים שתו יין, הרי זה אמור כנגד נדר נזיר האמור אחר פרשת סוטה שצריכין המלכים לשמר עצמן מן היין, וכן הרוזנים, כדי שלא יבואו לידי זמה ויחיבו העולם. ולמה הזהירה מלכים ורוזנים לבדם, והלא כל בני אדם צריכין להזהר מן היין שלא ישתו ויקלקלו, אלא מפני שספק ביד מלכים לשתות ולעשות כל רצונם בעברה ואין שימחה בידם. (משלי לא, ה) פן ישתה וישכח מחקק, שבשביל היין שישתה ישכח מה שצותה תורה למחוקק חקים של תורה, היא פרשת סוטה. (משלי לא, ה) וישנה דין כל בני עני, הנואף הזה כשהוא הולך אצל אשת איש והיא מתעברת הימנו, נמצא אותו ממזר שאין לו דין חלק בנכסי בעלה, והוא יחלק עם בניו בנכסים, שיהיו סבורים שהוא בנו.

דבר אחר, פעמים לא יניח הבעל בן ומן התורה ירשתו חוזרת לאחיו, וזה הממזר יורש ממונו, שיהיו סבורים שהוא בנו, וישנה דין כל בני עני, לכך הזהירה תורה אחר סוטה דין נזיר: שהיין גורם לנואף ונואפת לבוא לתקלה, הדא הוא דכתיב: איש או אשה כי יפלא וגו'. ומנין שחזר שלמה והודה, שנאמר (משלי ל, ב): כי בער אנכי מאיש, זה נח, דכתיב (בראשית ט, כ): ויחל נח איש וגו', שעל ידי יין נתקלל, ולא למדתי ממנו. (משלי ל, ב): ולא בינת אדם לי, זה אדם הראשון, שעל ידי יין ששתה נתקלל העולם בעבורו, דאמר רבי אבין יין מסכה לו חוה לאדם ושתה, שנאמר (בראשית ג, ו): ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכתיב (משלי כג, לא): אל תרא יין כי יתאדם וגו', (משלי ל, ג): ולא למדתי חכמה, מחכמת התורה, שבכל מקום שכתוב יין בתורה עושה רשם, (משלי ל, ג): ודעת קדשים אדע, מי שרוצה לקדש עצמו שלא יכשל בזנות, יזיר עצמו מן היין. וקלקלתי בזנות, ודעת קדשים אדע, לכך נאמר פרשת נזיר אחר סוטה

דבר אל בני ישראל (במדבר ו, ב), אלו הנודרים בנזיר, (במדבר ו, ב): ואמרת אליהם, להזהיר בית דין על כך שלא יניחו לנזיר לעבר על נזירותו, שאם יראו שירצה לבטל נזירותו יכפו אותו כדי לקים דבריו, ללמדך שהגדולים מוזהרין על ידי הקטנים והם נענשים על ידיהם אם לא יוכיחו אותם, וכן הוא אומר (ויקרא כו, לז): וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. (במדבר ו, ב): איש או אשה כי יפלא וגו', הדא הוא דכתיב (שופטים יג, ב): ויהי איש אחד מצרעה וגו'. ויהי, אמר רבי לוי כל מקום שנאמר: ויהי אינו אלא לשון צער, (אסתר א, א): ויהי בימי אחשורוש, היה המן. (רות א, א): ויהי בימי שפט, היה רעב. (בראשית ו, א): ויהי כי החל האדם] וגו' (בראשית ו, ב): ויראו בני האלהים וגו'. (בראשית יד, א): ויהי בימי אמרפל, (בראשית יד, ב): עשו מלחמה. (יהושע ה, יג): ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' (יהושע ה, יג): וחרבו שלופה בידו. (יהושע ו, כו): ויהי ה' את יהושע. (יהושע ז, ב): וימעלו בני ישראל מעל בחרם. (שמואל א ח, א): ויהי כאשר זקן שמואל, (שמואל א ח, ג): ולא הלכו בניו בדרכיו, (שמואל א יח, יד): ויהי דוד לכל דרכו משכיל. (שמואל א יח, ט): ויהי שאול עוין את דוד. (שופטים יג, ב): ויהי איש אחד מצרעה, (שופטים יג, כב): ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות. ויהי אמר רבי יודן, כל מקום שנאמר בלשון הזה, בצדיקים, שקול הוא כשלשים ואחד צדיקים, כמנין ויהי. איש אחד, כל מקום שנאמר: אחד, גדול הוא. בהקדוש ברוך הוא נאמר אחד דכתיב (דברים ו, ד): ה' אחד, אין בעולם כיוצא בו, וכן באברהם (יחזקאל לג, כד): אחד היה אברהם, לא היה באותן ימים כיוצא בו. בישראל כתיב (דברי הימים א יז, כא): ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אין באמות כיוצא בהן. וכן באבימלך הוא אומר (בראשית כו, י): כמעט שכב אחד העם, לפי שהיה מלך. וכן באלקנה הוא אומר (שמואל א א, א): אחד, לפי שלא היה בדורו כיוצא בו. (שופטים יג, ב): מצרעה, כל ששמו ושם עירו מפרש בידוע שהוא מאותו העיר. שמו ולא שם עירו, בידוע שהוא מירושלים. (שופטים יג, ב): ממשפחת הדני, לפי שצרעה היתה ליהודה, כדכתיב (יהושע טו, לג): אשתאול וצרעה ואשנה, וצרעה היתה לדן (יהושע יט, מא): ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול. לפיכך צריך לפרש שהיה ממשפחת הדני, אינו אומר משבט, אלא ממשפחת הדני, מלמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח מיהודה, ועל זה אמר יעקב (בראשית מט, טז): דן ידין עמו וגו', כמיחד שבשבטים, זה יהודה, לכך הקישו ליהודה, שמארץ יהודה היה ואמו היתה מיהודה, וכן מנוח היה מדן, ואשתו היתה מיהודה, נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה, שכך אמרו: אמיה דשמשון הצללפוני שמה, והיא מיחסת על שבט יהודה, שנאמר (דברי הימים א ד, ג): ושם אחותם הצללפוני. (שופטים יג, ב): ושמו מנוח, הרשעים קודמים לשמם (שמואל א כה, כה): נבל שמו, (שמואל א יז, ד): גלית שמו, (שמואל ב כ, כא): שבע בן בכרי שמו. אבל הצדיקים שמן קודמם (שמואל א א, א): ושמו אלקנה, (שמואל א יז, יב): ושמו ישי, (רות ב, א): ושמו בעז, (אסתר ב, ה): ושמו מרדכי, ושמו מנוח. דומין לבוראן (שמות ו, ג): ושמי ה'. אתיבין ליה הכתיב (בראשית כד, כט): ולרבקה אח ושמו לבן. רבי יצחק אומר אפרדוכסוס, ורבי ברכיה אמר מלבן ברשע. אתיבין (שופטים יז, א): ושמו מיכיהו, לפי שהיה מקבל אורחים נכתב שמו כשם הצדיקים. אתיבין מבני שמואל (שמואל א ח, ב): ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה, רבנין אמרי מה זה רשע אף זה רשע, רבי יודן אמר בשם רבי סימון לבסוף עשו תשובה, ולכך נקרא שמו (דברי הימים א ו, יג): ושני, שנשתנו למעשים טובים, ולכך זכו לרוח הקדש, הדא הוא דכתיב (יואל א, א): דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל, זה שמואל. למה נקרא שמו פתואל, שפתה להקדוש ברוך הוא בתפלתו. מנוח, למה נקרא שמו מנוח, שזכה לדבר עמו מלאך, והנבואה נקראת מנוחה, שנאמר (ירמיה נא, נט): ושריה שר מנוחה, מלמד שזכה ברוך בן נריה לרוח הקדש, כמה דתימא (ישעיה יא, ב): ונחה עליו רוח ה'. (שופטים יג, ב): ואשתו עקרה ולא ילדה, מלמד שהיה מחלקת בין מנוח לאשתו, הוא אומר לה את עקרה ולכך אינך יולדת, והיא אומרת לו את עקר ולכך לא ילדתי. לא היה מנוח עקר (שופטים יג, ג): וירא מלאך ה' אל האשה, מכאן אתה למד שאשתו של מנוח צדקת היתה שזכתה לדבר עמה מלאך, ולשום שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה, והיא מונעת ההריון ולא בעלה, לכך דבר עמה. ולפי שראתה במלאך נקראת שמה הצללפוני, שהיא פונה במלאך, ואין צלל אלא מלאך, כמה דתימא (בראשית יט, ח): כי על כן באו בצל קרתי. להלן שהיה לוט צדיק יותר מאשתו באו המלאכים בצל קורתו ולא בצל קורתה, ברם הכא שבא המלאך אצלה, לפי שהיתה צדקת, לכך נקראת הצלל. למה נאמר הצלל, ולא אמר הצל, לפי ששתי פעמים נראה לה לאשה, אחת בעיר ואחת בשדה. (שופטים יג, ג): ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת, הודיעה שהיא עקרה ולכך לא ילדה, כדי לשום שלום בינה לבין בעלה, לפי שהיתה מתרעמת על מנוח בעלה על שלא היתה יולדת. (שופטים יג ג): והרית וילדת בן, מכאן ואילך את תקבלי הריון ותלדי בן. (שופטים יג, ד): ועתה השמרי נא, הזהירה שלא תשתה חמץ יין וחמץ שכר וכל משרת ענבים, שאלו אינם אלא משמרת ליין כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין, לכך אסרן עליו הכתוב. (שופטים יג, ד): ואל תשתי יין ושכר, כמשמעו, כמה דתימא (במדבר ו, ג): מיין ושכר יזיר. (שופטים יג ד): ואל תאכלי כל טמא, ואין טמא אלא אסור, שהתורה הזהירה לנזיר שלא לאכל כלום. (במדבר ו, ד): מכל אשר יעשה מגפן היין, כמה דתימא (במדבר ו, ג): וענבים לחים ויבשים לא יאכל. מכל אשר יעשה מגפן היין וגו'. כי כי הנך הרה וילדת בן (שופטים יג, ה), מכאן שהיתה השכבת זרע של הלילה שמורה ברחמה ולא פלטתה, וכיון שאמר לה המלאך (שופטים יג, ג): והרית וילדת בן, אותה שעה קבלה הרחם אותה טפה לשם. (שופטים יג, ה): ומורה לא יעלה על ראשו, כמה דתימא (במדבר ו, ה): תער לא יעבר על ראשו, למה נקרא שמו של תער, מורה, שאין השער מתירא אלא מן תער שהוא מגלחו גלוח של השחתה, כמה דתימא (ויקרא יט, כז): ולא תשחית את פאת זקנך. (שופטים יג, ה): כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן, גלוי היה לפני הקדוש ברוך הוא ששמשון היה הולך אחר עיניו, לפיכך הזהירו בנזיר שלא יהיה שותה יין, לפי שהיין מביא לידי זמה, ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו, אלו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם מרב שהיה רודף אחר זמה. מהו שאמר: מן הבטן, לקים מה שנאמר (ירמיה א, ה): בטרם אצרך בבטן ידעתיך. אבל ברשעים מהו אומר (תהלים נח, ד): זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב, וכן הוא אומר (תהלים נא, ז): הן בעוון חוללתי וגו'. (שופטים יג, ה): והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, בו תהיה חלה נבואות יעקב, שאמר (בראשית מט, טז יז): דן ידין עמו וגו', יהי דן וגו'. (שופטים יג, ו): ותבא האשה ותאמר לאישה לאמר איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד וגו', מכאן שלא היתה שורה השכינה אלא על בעלי מראה. (שופטים יג, ז): ויאמר לי הנך הרה וגו', אבל מה שאמר לה. הנה נא את עקרה, לא גלתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה. (שופטים יג, ז): כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו, היא הוסיפה עד יום מותו, לפי שלא ידעה מה שעתיד, אבל המלאך שהיה יודע שעתיד הוא לאבד נזירותו על ידי דלילה, לכך לא אמר: עד יום מותו. (שופטים יג, ח): ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני איש וגו', אמר רבי שמעון בן לקיש, למה נמשלה תפלת הצדיקים לעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת אכזריות למדת רחמנות. (שופטים יג, ט): וישמע האלהים בקול מנוח, למה חזר המלאך אצל האשה ולא בא אצל מנוח, שלא לפסל דבריו הראשונים שאמר לאשה.

דבר אחר, כדי לחבבה בעיניו. (שופטים יג, י): ותמהר האשה ותרץ וגו', מלמד שכל מעשה הצדיקים במהירות. (שופטים יג, י): אשר בא ביום אלי, אינו אומר היום אלא ביום, מלמד שלא נראה המלאך אליה עד למחר, לפי שמנוח לא נתפלל עד למחר בתפלת הבקר, כמה דתימא (תהלים ה, ד): ה' בקר תשמע קולי וגו', מלמד שהצדיקים מבררים על מעשיהם. (שופטים יג, יא): ויאמר אני, אני הוא בתחלה ואני הוא בסוף, שאיני מחליף בדברי. (שופטים יג, יב): ויאמר מנוח עתה יבא דבריך, אמר לו מנוח עד כאן שמעתי מן האשה והנשים אינם בנות הוראה ואין לסמך על דבריהן, אבל עתה יבא דבריך, מפיך אני רוצה לשמע, שאיני מאמין בדבריה, שמא חלפה בדבריה או פחתה או הותירה. (שופטים יג, יב): מה יהיה משפט הנער, מה נזירות יצטרך הנער לשמר אחר שיולד. (שופטים יג, יב): ומעשהו, מה תעשה אמו קדם לכן כל הימים שתהא הרה ממנו. (שופטים יג, יג): ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה, לחלק כבוד לאשה ולחבבה בעיניו. (שופטים יג, יג): תשמר, על חמץ יין וחמץ שכר ומשרת ענבים אמר לו (שופטים יג, יד): מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר על תשת, כמשמעו. (שופטים יג, יד): וכל טמאה אל תאכל, כמה דתימא (במדבר ו, ג): וענבים לחים ויבשים לא יאכל. (שופטים יג, יד): כל אשר צויתיה תשמר, מה שאמר לה (שופטים יג, ה): ומורה לא יעלה על ראשו. (שופטים יג, טו): ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרה נא אותך, אמר לו מנוח עצורים היינו, כמה דתימא (בראשית כ, יח): כי עצר עצר ה' בעד כל רחם, ואתה בשרתנו בהרוחה, נעשה עמך יום טוב, כמה דתימא (במדבר כט, לה): ביום השמיני עצרת תהיה לכם, (שופטים יג, יד): ונעשה לפניך גדי עזים, שמחתנו ונשמח עמך בגדי עזים, לפי שאין שמחה אלא בבשר. (שופטים יג, טז): ויאמר מלאך ה' אל מנוח אם תעצרני לא אכל בלחמך, אמר לו המלאך אין דרך נביאי ה' לקבל שכר על נבואתם. בנביאי שקר מהו אומר (יחזקאל יג, יט): ותחללנה אתי אל עמי בשעלי שעורים ובפתותי לחם להמית וגו'. אבל בנביאי אמת מהו אומר (מלכים ב ה, טז): ויאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח. (שופטים יג, טז): ואם תעשה עלה לה' תעלנה, רמז לו המלאך שצריך להעלות עלה לה' על בשורה טובה כשם שעשה אברהם בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית יב, ז): לזרעך אתן את הארץ הזאת, מיד בנה אברהם מזבח על בשורה טובה, שכן כתיב (בראשית יב, ז): ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, ואין מזבח אלא קרבן. (שופטים יג, טז): כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא, למה נאמר, לפי שאשתו אמרה לו (שופטים יג, ו): ומראהו כמראה מלאך ה' נורא מאד, היתה סבורה שהכיר בו מנוח שהוא מלאך, ואף על פי כן היה מזמנו לו לאכל, שטועה היה כסבור שיש אכילה למעלה, לכך נאמר: כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא, לכך היה מזמנו לאכל, אבל אלו היה יודע שהיה מלאך אינו אומר לו שיאכל, שבקי היה שאין אכילה למעלה. ולמה לא הכיר בו, מכאן את למד בשעה שהיו הנביאים הולכים בשליחותו של הקדוש ברוך הוא, רוח הקדש שהיתה שורה עליהם היתה נותנת להם אימה בעיני רואיהם, שהכל מתיראים מהם, שהיו דומים למלאכים. ולמה אכלו המלאכים שבאו לבשר את שרה בהריון וזה לא רצה לאכל, לפי שאותם מלאכים כשנתראו תחלה לאברהם כדמות עוברי דרך נתראו לו, והוא הכניסם לביתו כמנהגו והזמינם לאכל, והם לא רצו לבטל ממנו מנהג האכסנאים, ואכלו עמו, ואחר שאכלו אמרו שליחותן, ולא נראה הדבר שיקבלו שכר על שליחותן, אבל זה המלאך בתחלה אמר שליחותו, ואלו היה אוכל עמו היה נראה כאלו קבל שכר על שליחותו, לכך נמנע מלאכל. ויאמר מנוח אל מלאך ה' מי שמך (שופטים יג, יז), לפי שלא הכיר בו שהיה מלאך לכך שאל לו על שמו. (שופטים יגף יז): כי יבא דברך וכבדנוך. אמר לו מנוח אמר לי שמך כדי שאשאל באיזה מקום אמצאך בעת שיתקים נבואתך ונתן לך דורון, ואין וכבדנוך אלא מנחה, כמה דתימא (במדבר כב, יז): כי כבד אכבדך. (שופטים יג, יח): ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי, אמר לו המלאך אין את צריך לידע שמי, שאין סופך שתראני עוד לעולם, הדא הוא דכתיב (שופטים יג, יח): והוא פלאי, על עצמו אמר לו שהוא יהיה מכסה ממנו שלא יראנו עוד לעולם, כמה דתימא (תהלים קלט, ו): פליאה דעת ממני.

דבר אחר, והוא פלאי, אמר לו המלאך איני יודע לומר לך שמי, שלפי השליחות ששולח הקדוש ברוך הוא אותנו קורא לנו שם, הוי: והוא פליא, לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו הוא קורא לנו שם.

דבר אחר, והוא פלאי, שם שמו המלאך פליא, לפי שליחות הוא בא להזיר את שמשון, כמה דתימא (שופטים יג, ה): כי נזיר אלהים יהיה הנער, לכך קרא שמו פלאי, כענין שאמר הכתוב: איש או אשה כי יפלא וגו'

את מוצא שרמז משה בפרשה זו לנזירות שמשון, ללמדך שאין לך דבר כתוב בנביאים וכתובים שלא רמזו משה בתורה, איש זה היה המלאך שבא להזיר את שמשון שנקרא איש, כמה דתימא (שופטים יג, יא): האתה האיש אשר דברת אל האשה, מהו (שופטים יג, יא): ויאמר אני, אמר לו המלאך אתה חושב בי שאני איש, ואני איני איש אלא אני מלאך. ודכותיה (בראשית כז, כד): אתה זה בני עשו ויאמר אני, איני עשו אלא יעקב. או אשה, שלא נראה תחלה אלא לאשה, כי יפלא, ששם שמו פלאי. לנדר נדר נזיר להזיר לה', כמה דכתיב (שופטים יג, ה): כי נזיר אלהים יהיה הנער

דבר אל בני ישראל וגו'. תני דבר אל בני ישראל, ישראל נודרין נזירות ואין העובדי כוכבים נודרים נזירות. ואמרת אליהם, לרבות את העבדים. איש ולא קטן, או אשה, לעשות הנשים כאנשים, וזו היא ששנינו הכותים אין להם נזירות נשים ועבדים יש להם נזירות, חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה עבדו ואינו כופה את אשתו, חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר נדרי אשתו ואינו מפר את נדרי עבדו. הפר לאשתו הפר עולמית, הפר לעבדו, יצא לחרות משלים נזירותו, עבר מכנגד פניו, רבי מאיר אומר לא ישתה ורבי יוסי אומר ישתה. כי יפלא, מי שיודע להפלות, מכאן אמרו: מפלא הסמוך לאיש נדריו קימין.

דבר אחר, כי יפלא, כשיפרוש לנדר, פרט למהרהר בלב. לנדר נדר נזיר למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר (במדבר ל, ג): איש כי ידר נדר לה' או השבע וגו', שאם נדר יום אחד, אסור יום אחד, שנים, אסור שנים, מאותו המין שנדר, מאותו המין אסור, שומע אני אף בנזירות כן, לכך נאמרה פרשה זו שאם נדר יום אחד או שעה אחת אסור שלשים יום לשתות יין ולטמא למתים ואסור בתגלחת. לנדר נדר נזיר, למה כתיב כאן נדר, לעשות נזירות כנדרים, מה בנדרים עובר על בל יחל ועל בל תאחר, אף בנזירות כיוצא בהן, ומה בנדרים האב מפר נדרי בתו והאיש מפר נדרי אשתו, אף בנזירות כיוצא בהן. נזיר להזיר, לעשות כנוי נזירות כנזירות, האומר הריני נזיק נזיח פזיח, הרי זה נזיר. להזיר, יכול שיזיר את אחרים, תלמוד לומר נזיר, את עצמו מזיר ואין מזיר את אחרים, אבל הלכה למשה מסיני שהאיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. רבי ישמעאל אומר: נזיר להזיר, מכאן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו. להזיר לה', שמעון הצדיק אמר מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד, פעם אחת עלה אלי אחד מן הדרום וראיתיו אדמוני ויפה עינים וטוב ראי וקוצותיו תלתלים מסדרות תלים תלים, אמרתי לו מה ראית להשחית את השער הנאה הזה. נם לי: רבי, רועה הייתי בעירי והלכתי למלא את הניאוב מן המעין, וראיתי את הבוביא שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי ובקש לאבדני מן העולם, אמרתי לו: רשע, מה אתה מתגאה בדבר שאינו שלך, של עפר, של רמה, ושל תולעה הוא, עלי להקדישך לשמים ולגלחך לשמים. והרכנתי את ראשי ונשקתיו, ואמרתי לו כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל, עליך אמר הכתוב להזיר לה'. רבי מונא בעי, למה לא היה שמעון הצדיק אוכל אשם נזיר, אם תאמר מפני שנזיר חוטא הוא על שצער עצמו מן היין, וכי לא אכל שמעון הצדיק חטאת חלב או חטאת דם מימיו, סבור שמעון הצדיק, בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים בנזיר, וכיון שהם נודרים מתוך הקפדה סופן לתהות, וכיון שהוא תוהה נעשו קרבנותיו כשוחט חלין בעזרה. וזה מתוך ישוב הדעת נדר ופיו ולבו שוים

מיין ושכר יזיר וגו' (במדבר ו, ג), הדא הוא דכתיב (ישעיה ה, כב כג): הוי גבורים לשתות יין וגו' מצדיקי רשע עקב שחד וגו'. תמן כתיב (קהלת י, יז): אשריך ארץ שמלכך בן חורים, אימתי הארץ באשרי בזמן שמלכה עוסק בתורה, שנאמר (שמות לב, טז): והלחת מעשה אלהים המה וגו', אל תקרי חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד. (קהלת י, יז): ושריך בעת יאכלו, שקובעים עתים לתורה ואחר כך הם אוכלים, לקים מה שנאמר (קהלת ט, ז): לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך, הדא הוא דכתיב אחריו (קהלת י, יז): בגבורה ולא בשתי, בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין, לכך אמר ישעיה גבורה של תורה היא באשרי, אבל גבורת יין הוא באוי, הוי גבורים לשתות יין. וכן הוא אומר (משלי כג, כט ל): למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין וגו'. (ישעיה ה, כב): ואנשי חיל למסך שכר, תמן כתיב (שמות יח, כא כב): ואתה תחזה מכל העם וגו' ושפטו את העם וגו', אבל אלו אינם אנשי חיל אלא למסך שכר, כמה דתימא (משלי כג, ל): לבאים לחקור ממסך, מהו למסך שכר, שהיו מוסכים יין חזק ביין קל כדי להשתכר בו. מעשה בחבורה אחת של זלין, שהיו יושבים ושותים יין עד חצי הלילה ולא היו משתכרים, בא להם יין אמרו למזג יין ביין, היו עושים כן עד שנכנס בהם היין עמדו והכו זה את זה מתוך השכרות, נפלה צוחה בעיר ובא הלפר ותפשם ומסרם למלכות ונאבדו כלם, מי גרם להם היין שהיו שותים, ועליהם נאמר: לבאים לחקור ממסך, אין ממסך אלא יין ביין, הוי: ואנשי חיל למסך שכר. ומתוך כך משכחין את התורה ומעותים את הדין, שכן כתיב אחריו: מצדיקי רשע עקב שחד, ואומר (משלי לא, ה): פן ישתה וישכח מחקק, ישכח את התורה שנתנה על ידי מחוקק, זה משה, שנאמר (דברים לג, כא): כי שם חלקת מחקק ספון, מה כתיב (משלי לא, ה): וישנה דין כל בני עני, היין והדעת נמשלו ככימה ועקרב, כל שעה שכימה נראית ברקיע אין עקרב נראה ברקיע, ומשעקרב נראה אין כימה נראית. כך היין משול כעקרב, והדעת משולה ככימה, מה עקרב מכה בעקצו, כך היין מכה בסופו, שנאמר (משלי כג, לב): אחריתו כנחש ישך. וכשם שהכימה מבשלת את הפרות ונותנת בהם טעם, כך הדעת נותנת ריח וטעם בדבריו של אדם, נכנס היין יצא הדעת. כל מקום שיש יין אין דעת, נכנס יין יצא סוד, יין חשבונו שבעים וסוד חשבונו שבעים. הדעת מתחלקת בארבע חלקים, שנים בשתי הכליות וחלק אחד בפה וחלק אחד בלב. ומנין ששני חלקים של חכמה בשתי כליות, שנאמר (איוב לח, לו): מי שת בטחות חכמה, אלו הכליות שהן טוחות בגוף. וחלק אחד בלב, שנאמר (תהלים נא, ח): ובסתם חכמה תודיעני. וחלק אחד בפה (תהלים מט, ד): פי ידבר חכמות, נתנה הדעת הזו בארבעה כלים האלו, וכנגדן נתנו חכמים שעור לשכרות בארבעה רביעית יין חי, שהן ארבעה כוסות. שתה אדם כוס אחד שהוא רביעית, יצא האדם מרביעית דעתו. שתה שני כוסות, יצאו שני חלקים מדעתו. שתה שלשה כוסות, יצאו שלשה חלקים מדעתו ולבו מטורף, מיד הוא מתחיל לדבר שלא כהגן. שתה כוס רביעית, יצא כל דעתו נשתעממו כל הכליות ונטרף לבו והלשון נפסק, מבקש לדבר ואינו יכול אלא לשונו עגום. לכך אמרו כהן ששתה רביעית יין פסול לעבודה, ישראל ששתה רביעית יין, פסול מלדון. ללמדך שאין טוב יוצא מן היין, הדא הוא דכתיב מיין ושכר יזיר, וחמץ מפני שכרות, למה אסרה משרת ענבים, שהוא לא ישתכר מהם. וגם אסרה אכילת כל היוצא מן הגפן, דברים שלא ישתכר מהם, למה כך, מכאן שחיב אדם להרחיק עצמו מן הכעור ומן הדומה לכעור ומן הדומה לדומה, מכאן שעשתה תורה סיג לדבריה. תמן תנינן (משנה אבות א-א): הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה. כיצד, יעשה אדם סיג לדבריו כדרך שעשתה תורה סיג לדבריה, הרי הוא אומר (ויקרא יח, יט): ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר: לא תקרב. יכול תישן עמו בבגדיה על המטה, תלמוד לומר: לא תקרב. יכול תרחץ את פניה ותכחל את עיניה ויטל הימנה את הכוס, תלמוד לומר (ויקרא טו, לג): והדוה בנדתה, כל ימים שהיא דוה תהא בנדוי. מכאן אמרו כל המנבלת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה, כל המתקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה. הרי הוא אומר (ויקרא יח, ו): איש איש אל כל שאר בשרו וגו', מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם כל הנשים בפונדק אפלו עם אחותו ואפלו עם בתו ועם חמותו, מפני טענת הבריות. לא יספר עם אשה בשוק אפלו עם אשתו ואין צריך לומר עם אשה אחרת, מפני טענת הבריות. כאן נאמר אצל שאר בשר לא תקרבו, ולהלן הוא אומר לא תקרב, לדבר המביא לדבר עברה לא תקרבו, הרחק מן הכעור ומן הדומה לכעור, שכך אמרו חכמים הרחק מחטא הקל שמא יביאך לידי חמור, הוי רץ למצוה קלה שיביאך לחמורה. אחריתו כנחש ישך, מה הנחש על ידי שהסית לחוה לשתות יין נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר (בראשית ג, יז): ארורה האדמה בעבורך, כך על ידי יין נתקלל שלישו של עולם, שנאמר (בראשית ט, כד כה): ויקץ נח מיינו וגו' ויאמר ארור כנען, זה היה חם שהיה בנו שלישי, והוא נקרא אבי כנען. מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים, כך מפריש היין את האדם מדרכי חיים לדרכי המות, לפי שהיין גורם לו לעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב (משלי לא, לג): עיניך יראו זרות, כמה דתימא (תהלים פא, י): לא יהיה בך אל זר, וכן הוא אומר (במדבר ו, ג ד): וכל משרת ענבים לא ישתה וגו' מכל אשר יעשה מגפן היין. עשתה תורה סיג לדבריה שלא יאכל ולא ישתה מכל דבר הנעשה מגפן היין כדי שלא יבוא לשתות, מתלא אמר לך לך אמרין לנזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב. מיין ושכר יזיר, אפלו לא אמר אלא הריני נזיר מן היין, הרי הוא נזיר שלם, לפי שמצינו שלשה דברים אסורים בנזיר, לשתות יין, ולגלח שערו, ולטמא למתים. יכול לא יהא נזיר עד שיזיר מכלם, תלמוד לומר: מיין ושכר יזיר, אפלו מאחד משלשתן הרי זה נזיר. אמרו האומר הריני נזיר מן החרצנים, מן הזגים, מן התגלחת, מן הטמאה, הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזיר עליו. רבי יוסי הגלילי אומר: מיין ושכר יזיר, למה כפל הכתוב יין ושכר והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין, למה כן, לפי שהוא אומר (דברים יד, כג): ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' מעשר דגנך וגו', יכול אף הנזיר במשמע, ומה אני מקים מיין ושכר יזיר, בשאר כל המינים חוץ מיין מצוה או אף ביין מצוה, ומה אני מקים: ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' מעשר וגו', בשאר כל אדם חוץ מן הנזיר, תלמוד לומר מיין ושכר יזיר, לעשות יין מצוה כיין רשות. רבי אלעזר הקפר אומר יין, זה מזוג. שכר, זה חי. או אינו אלא יין, זה חי. ושכר, זה מזוג. תלמוד לומר (במדבר כח, ז): ונסכה יין רביעית ההין וגו' הסך נסך שכר, חי אתה מנסך ואין אתה מנסך מזוג, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, יין, זה מזוג. שכר, זה חי. יזיר, אין נזירות בכל מקום אלא פרישות, וכן הוא אומר (ויקרא כב, כ): וינזרו מקדשי בני ישראל, ואומר (ויקרא כה, ה): ענבי נזירך, ואומר (הושע ט, י): וינזרו לבשת, ואומר (זכריה ז, ג): האבכה בחדש החמשי הנזר. הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישות. יזיר, שומע אני מסחורתו ומרפואתו, תלמוד לומר לא ישתה, בשתיה הוא אסור ומתר ברפואתו ובסחורתו. חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה, מגיד שעשה בו חמץ כיין וחמץ מצוה כיין מצוה. וכל משרת וגו', מגיד שאם שרה ענבים במים, שהם בנותן טעם. מכאן אתה דן לכל אסורים שבתורה, מה אם היוצא מן הגפן שאין אסורן אסור עולם ואין אסורן אסור הנאה ויש לו התר אחר אסורו, עשה בו טעם כעקר. שאר אסורין שבתורה שאסורן אסור עולם ואסורן אסור הנאה ואין להם התר לאחר אסורן, אינו דין שנעשה בו טעם כעקר. וענבים כמשמען, לחים להביא את הבוסר, ויבשים לא יאכל, לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ומכאן אתה דן לכל אסורין של נזיר, ומה כאן שהוא מין אחד והם שני שמות חיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל שהם מין אחד והם שני שמות, חיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, להביא יין חדש וענבים שהוא חיב שנים

כל ימי נזרו מכל וגו' (במדבר ו, ד), בא הכתוב ללמדך שאם אכל כזית מכלם שהוא לוקה את הארבעים, מכאן אתה דן לכל אסורין שבתורה, מה אם היוצא מן הגפן שאין אסורו אסור עולם ואין אסורו אסור הנאה ויש לו התר לאחר אסורו, הרי הן מצטרפין זה עם זה לכזית, שאר אסורין שבתורה שאסורן אסור עולם ואסורן אסור הנאה ואין להם התר אחר אסור, דין הוא שיצטרפו זה עם זה לכזית. מכל אשר יעשה מגפן היין, שומע אני אף העלין והלולבין במשמע, תלמוד לומר מחרצנים ועד זג, מה פרט מפרש פרי ופסולת פרי, אף אין לי אלא פרי ופסולת פרי, להוציא את העלין ואת הלולבין שאינן פרי ופסולת פרי. מחרצנים, מעוט חרצנים שנים, ועד זג, אחד, דברי רבי אלעזר בן עזריה אלו הן החרצנים ואלו הן הזגים, החרצנים אלו החיצונים, והזגין אלו הפנימים, כמה דתימא (שמות כח, לד): פעמן זהב ורמון, ומתרגמינן זגא דדהבא ורמונא, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי אומר שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל. לא יאכל, אין אכילה פחות מכזית, מכאן לאסורי נזיר בכזית

כל ימי נדר נזרו תער וגו' (במדבר ו, ה), למה צוה הקדוש ברוך הוא לנזיר שלא יגלח ראשו, לפי שהגלוח מתארו ומיפהו, כשם שאמרו ביוסף (בראשית מא, יד): ויגלח ויחלף שמלתיו, וגדול שער הוא לשם צער ואבל, לכך אמר הקדוש ברוך הוא אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזמה, יגדל שערו, שיתנבל ויצטער, כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו, (במדבר ו, ה): עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדש יהיה, יאסרו עליו כקדש, שלא יגע בו, לפי שהוא הקדישו לשם שמים. כל ימי נדר נזרו, נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו תלויה בנדרו. תער לא יעבר, אין לי אלא תער, תלש, מרט וספסף כל שהוא מנין, תלמוד לומר לא יעבר על ראשו, לרבות כל המעבירים, ומאחר שסופנו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר: תער, לפי שלא למדנו לתגלחת אחרונה שהיא בתער, ללמד ממצורע אי אפשר, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו. רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר: תער לא יעבר על ראשו עד מלאת, התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער.

דבר אחר, אם כן למה נאמר: תער, ללמדך שאינו סותר לא זוג ולא מספרים, אלא תער בלבד. עד מלאת הימם אשר יזיר לה', מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר סתם מגלח יום שלשים ואחד, ואם גלח יום שלשים לא יצא, תלמוד לומר: עד מלאת הימם אשר יזיר לה', ועדין לא מלאו ימי נזירותו. קדש יהיה, זו קדשת שער. קדש יהיה, אין לי אלא המגלח כמצותו ששערו אסור, גלחוהו אחרים קדם זמנו ושלא כמצותו מנין, תלמוד לומר: קדש יהיה, מכל מקום. בר פדא אמר סתם נזירות שלשים יום, שנאמר: קדש יהיה, יהיה בגימטריא שלשים. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן כנגד תשע ועשרים פעם שכתוב בפרשה נדר, נזיר, נזרו, יזיר, להזיר, והא אינון תלתין.

אמר רבי יוסי בר בון אחד לחדושו יצא, ואינו עולה מן המנין. על דעתיה דבר פדא אם גלח יום שלשים לא יצא, על דעתיה דרבי שמואל אם גלח יום שלשים יצא. אית דבעי נשמענה מן הדא, (במדבר ו, ה): גדל פרע שער ראשו, כמה הוא גדול שער שלשים יום. ואית דבעי נשמענה מן הדא עד מלאת הימם, וכמה הם ימים מלאים שלשים יום. מעתה אם גלח יום שלשים לא יצא.

אמר רבי יצחק בר אלעזר הימים, הימם כתיב, גדל פרע, לומר לך שהוא גדל פרע, אין לי אלא מי שיש לו פרע, מי שאין לו פרע מנין, תלמוד לומר: שער ראשו, משהו. אין לי שהוא אסור לגלח אלא עד מלאת הימם אשר יזיר, מנין שהוא אסור בתגלחת עד הבאת קרבן, תלמוד לומר (במדבר ו, כ): ואחר ישתה הנזיר יין, וכי הנזיר שותה יין, אלא מפנה להקיש לדון ממנו גזרה שוה, נאמר כאן נזיר (במדבר ו, ה): כל ימי נדר נזרו, ונאמר להלן נזיר, מה להלן אסור לשתות עד הבאת קרבן, אף כאן אסור לגלח עד הבאת קרבן

כל ימי הזירו לה' וגו' (במדבר ו, ו), בא וראה שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, זה לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמר עצמו מן העברה, אומר הקדוש ברוך הוא הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול, מה כהן אסור לטמא לכל המתים, אף נזיר אסור לטמא לכל המתים, מה בכהן גדול כתיב (ויקרא כא, יב): כי נזר שמן משחת אלהיו עליו, אף בנזיר הוא אומר (במדבר ו, ז): כי נזר אלהיו על ראשו, מה בכהן כתיב (דברי הימים א כג, יג): ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, אף נזיר נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו, ח): כל ימי נזרו קדש הוא לה'. בא וראה כמה המצוות מעטרות את ישראל, והלא גדול שער נוול הוא לאדם, שהוא אינו חופף ראשו, ולפי שהוא מגדלו לשם שמים קראו הכתוב עטרה לראשו, הדא הוא דכתיב: כי נזר אלהיו על ראשו. כל ימי הזירו וגו', נזיר שכל ימיו אסור לשתות ולגלח ולטמא למתים, ואם גלח ושתה יין ונטמא למתים סופג את הארבעים, על היין מנין שלוקה, דכתיב (במדבר ו, ד): כל ימי נזרו וגו', לעשות ימים של אחר מלאת כימים שלפני מלאת. לגלח מנין, דכתיב (במדבר ו, ה): כל ימי נדר נזרו וגו', לרבות ימים של אחר מלאת כימים שלפני מלאת. על הטמאה מנין, דכתיב כל ימי הזירו לה' וגו', לעשות ימים של אחר מלאת כימים שלפני מלאת. שלשה מנין אסורים בנזיר, הטמאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. הטמאה מנין, דכתיב (במדבר ו, ו): כל ימי הזירו לה' על נפש מת וגו'. תגלחת מנין, דכתיב (במדבר ו, ה): כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו. היוצא מן הגפן, דכתיב (במדבר ו, ד): כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן וגו'. חמר בטמאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן, שהטמאה והתגלחת סותרים והיוצא מן הגפן אינו סותר. וחמר ביוצא מן הגפן מבטמאה ותגלחת, שלא התר כלל היוצא מן הגפן והתר בתגלחת מצוה, כגון מצורע, דנפקא מראשו האמור במצורע המיתר, להביא נזיר מצורע שמגלח, והתר במת מצוה לטמא. חמר בטמאה מתגלחת, שהטמאה סותרת את הכל וחיבין עליה קרבן, ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום ואין חיבין עליה קרבן. על נפש מת לא יבא, שומע אני נפשות בהמה במשמע, כענין שנאמר (ויקרא כד, יח): מכה נפש בהמה, תלמוד לומר (במדבר ו, ז): לאביו ולאמו, במה ענין מדבר בנפשות אדם. רבי ישמעאל אומר אינו צריך, הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר, ואלו הן נפשות אדם. לאביו למה נאמר, לפי שהוא כולל בכהן הדיוט (ויקרא כא, א): לנפש לא יטמא בעמיו, וחזר והתירו לקרובים (ויקרא כא, ב): כי אם לשארו וגו', יכול אף נזיר כן יהא מתר לטמא לקרובים, תלמוד לומר לאביו, לומר שאינו מטמא לקרובים. ולאמו למה נאמר, לפי שהוא אומר בנזיר לא יטמא להם במתם, רבי אומר במתם אין מטמא, אבל מטמא הוא בנגען ובזיבתן, ואין לי אלא בנזיר, בכהן גדול מנין, תלמוד לומר (ויקרא כא, יא): ולאמו בכהן גדול, שלא הייתי צריך, שכבר קל וחמר הוא, ומה אם במקום שכהן הדיוט מטמא לאחיו מאביו אין כהן גדול מטמא לאביו, מקום שאין כהן הדיוט מטמא לאחיו מאמו דין הוא שלא יהא כהן גדול מטמא לאמו. אם זכית מן הדין, מה תלמוד לומר ולאמו בכהן גדול, מפנה להקיש לדון ממנו גזרה שוה, נאמר בכהן גדול אמו, ונאמר בנזיר אמו, מה אמו האמור בנזיר מטמא בנגען ובזיבתן, אף אמו האמור בכהן גדול מטמא בנגען ובזיבתן. (במדבר ו, ז): לאחיו, למה נאמר, לאחיו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. (במדבר ו, ז): ולאחתו, מה תלמוד לומר, הרי שהיה הולך לשחט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יטמא, אמרת: לא יטמא להם במתם, יכול לא יטמא למת מצוה, תלמוד לומר: ולאחתו, לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. נאמר: לאחיו, להתירו לטמא למת מצוה, שאינו אלא אסור לאו, לא יטמא להם. ונאמר: ולאחתו, להתירו לטמא אפלו במקום פסח ומילה, דחיבי כריתות הן, אבל לבנו ולבתו לא נאמר, שאין הקטנים נזורין. רבי עקיבא אומר: נפש, אלו הרחוקים, מת, אלו הקרובים, לאביו, לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ואם נאמר לאביו, למה נאמר ולאמו, אם נאמר אביו, ולא נאמר אמו הייתי אומר לכך לא יטמא לו משום דחזקה בעלמא הוא, אבל אמו דודאי ילידתיה לטמא לה, ואי כתב רחמנא אמו הייתי אומר, לאמו הוא דלא, דלא אזיל זרעה בתרה, אבל אביו כיון שאמר הכתוב: למשפחתם לבית אבתם, אימא לטמא ליה, לכך נאמר: לאביו. לאחיו, שאם הוא כהן גדול ונזיר, לאחיו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ולאחתו, שאם היה הולך לשחט פסחו ולמול את בנו, לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. לא יטמא להם במתם, אבל עומד הוא בהספד ובשורה. רבי אומר במותם אינו מטמא אבל מטמא הוא בנגעם ובזיבתם, (במדבר ו, ז): כי נזר אלהיו על ראשו, להגיד מה גרם

כל ימי נזרו קדש הוא לה' (במדבר ו, ח), למה נאמר, לפי שהוא אומר (במדבר ו, ה): עד מלאת הימם, אין לי אלא מי שיש לו פסק לנזירותו, נזיר עולם מנין, תלמוד לומר: כל ימי נזרו, להביא נזיר עולם. קדש הוא לה', זו קדשת הגוף

וכי ימות מת עליו (במדבר ו, ט), במחורת עליו הטמאה, להוציא את הספק, זו טמאת התהום. אי זו טמאת התהום, כל שאין מכירה אחד בסוף העולם, היה מכירה אחד בסוף העולם אין זו טמאת התהום. היה טמון בתבן או בצרורות, הרי זו טמאת התהום, במים באפלה ובנקיקי הסלעים, אין זו טמאת התהום, ולא אמרו טמאת התהום אלא למת בלבד. (במדבר ו, ט). בפתע פתאם, רבי יונתן אמר בפתע, זה שוגג, וכן הוא אומר (במדבר לה, כב): בפתע בלא איבה הדפו. פתאם, זה אונס, וכן הוא אומר (במדבר יב, ד): ויאמר ה' פתאם אל משה וגו'. ורבנן אמרי: פתאם, זה מזיד, וכן הוא אומר (משלי כב, ג): ופתיים עברו ונענשו.

דבר אחר, פתאום, זה שוגג, דכתיב (משלי יד, טו): פתי יאמין לכל דבר. וכי מאחר שיש בפתאם להוציא ממנו מזיד אונס ושוגג, למה צריך הכתוב לכתב: בפתע, להביא את השוגג, אלו לא נכתב: פתע, הייתי אומר כי מביא קרבן על טמאתו היכא דנטמא בשוגג, מידי דהוה אכל התורה כלה, אבל אנס ומזיד אימא לא, כתב רחמנא פתע, דשוגג הוא, לגלות על פתאם דאנס ומזיד הוא, ואפלו הכי חיב קרבן על טמאתו. (במדבר ו, ט): וטמא ראש נזרו, במי שהיה טהור ונטמא, הרי הוא חיב בהעברת שער ובהבאת קרבן ולפטר הנזיר בקבר. (במדבר ו, ט): וגלח ראשו. ראשו הוא מגלח ואין מגלח כל שערו. (במדבר ו, ט): ביום טהרתו, ביום הזיתו בשביעי, אתה אומר ביום הזיתו בשביעי או בשמיני, תלמוד לומר (במדבר ו, ט): ביום השביעי יגלחנו, אי בשביעי, אף על פי שלא הזה, תלמוד לומר: ביום טהרתו, ביום הזיתו. ביום השביעי, אין לי אלא שביעי, שמיני, תשיעי ועשירי מנין, תלמוד לומר יגלחנו. אין לי אלא ביום, בלילה מנין, תלמוד לומר יגלחנו. אין לי אלא תגלחת הטמאה, תגלחת טהרה מנין, תלמוד לומר יגלחנו. כיצד, היה מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני, ואם גלח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום, דברי רבי עקיבא

וביום השמיני (במדבר ו, י), להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי, נאמר כאן שמיני, ונאמר להלן שמיני (ויקרא כב, כז): ומיום השמיני והלאה וגו', מה שמיני האמור להלן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, אף שמיני האמור כאן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה. אלו אמר תורים, יכול הרבה, תלמוד לומר (במדבר ו, י): יבא שתי תרים, לא אמרתי אלא שתים. יכול יביא תורים ובני יונה, תלמוד לומר (במדבר ו, י): או שני בני יונה. יכול יביא פרידה אחת מזו ופרידה אחת מזו, תלמוד לומר: שתי תרים או שני בני יונה. מכאן אמרו אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורין. (במדבר ו, י): אל הכהן אל פתח אהל מועד, מלמד שהוא חיב בטפול הבאתם עד שיביאם אל פתח אהל מועד

ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה (במדבר ו, יא), שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה בעשיתן. אין לי אלא הפרשה לכהן, בבעל מנין. נאמר ביולדת (ויקרא יב, ח): ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת, הרי שהבעלים מפרישין בשעת לקיחתן, נמצאו למדין הפרשה בכהן והפרשה בבעלים, ונמצינו למדים כאן קן סתומה בזמן שהכהן צריך להפרישן בזמן שהבעלים מפרישין אותה סתומה, ונמצינו למדין כאן קן מפרשת בזמן שהבעלים מפרישין איזו לעולה ואיזו לחטאת. (במדבר ו, יא): וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, משום טמאת המתים, דברי רבי ישמעאל. רבי אלעזר אומר, מאשר חטא על נפשו, שצער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחמר, ומה המצער נפשו מן היין צריך כפרה, קל וחמר המצער נפשו על כל דבר. (במדבר ו, יא יב): וקדש את ראשו ביום ההוא, והזיר לה' את ימי נזרו, נמצינו למדין שמתחיל למנות מיום שגלח דברי רבי יוסי בן רבי יהודה. רבי אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וקדש את ראשו ביום ההוא, ביום הבאת קרבנותיו

והזיר לה' את ימי נזרו (במדבר ו, יב), כל אשמות שבתורה מעכבין את הכפרה חוץ מזה. יכול אף זה מעכב, תלמוד לומר והזיר והביא, אף על פי שלא הביא הזיר. משם רבי ישמעאל אמרו אף זה מעכב, שנאמר והזיר לה', אימתי (במדבר ו, יב): והביא כבש בן שנתו לאשם, והזיר לה' את ימי נזרו, מנין שהוא אסור לטמא למתים בימים של אחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תלמוד לומר (במדבר ו, כ): ואחר ישתה הנזיר יין. וכי נזיר שותה יין, אלא מפנה להקיש, לדון ממנו גזרה שוה, נאמר כאן נזיר, ונאמר להלן נזיר, מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים של אחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן נעשה בו ימים של אחר נזירות כימים שבתוך נזירות עד הבאת קרבן. (במדבר ו, יב): והביא כבש, ולא איל. (במדבר ו, יב): בן שנתו לעצמו ולא בן שנה לשני עולם. (במדבר ו, יב): לאשם, הרי זה קנס.

אמר רבי שמעון לא מצינו אשם שיבוא לבטל אלא זה בלבד, שכן כתיב אחריו (במדבר ו, יב): והימים הראשנים יפלו. והימים הראשנים יפלו, מי שיש לו ראשונים ואחרונים סותרו, מנין אם אמר הריני נזיר מאה יום ונטמא סוף מאה חסר יום אחד, מנין שהוא סותר את הכל, תלמוד לומר: והימים הראשנים יפלו, מי שיש לו אחרונים סותר וזה יש לו אחרונים. נטמא ביום מאה, יכול יהא סותר הכל, תלמוד לומר: והימים וגו', מכלל דאיכא אחרונים, וזה אין לו אחרונים. או אפלו נטמא בתחלת מאה סותר את הכל, תלמוד לומר: והימים הראשנים יפלו, מי שיש לו ראשונים, וזה אין לו ראשונים. (במדבר ו, יב): כי טמא נזרו, הטמאה סותרת את הכל ואין התגלחת סותרת את הכל אלא שלשים יום, דבעינן גדל פרע, הטמאה סותרת ואין היין סותר

וזאת תורת הנזיר (במדבר ו, יג), תורת, אחד נזיר ימים ואחד נזיר עולם, יכול שאת מרבה נזירות שמשון, תלמוד לומר: וזאת, שכן אמרו מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון, נזיר עולם הכביד שערו מקל בתער ומביא שלש בהמות, ואם נטמא מביא קרבן טמאה. נזיר שמשון הכביד שערו אין מקל בתער, ואם נטמא אין מביא קרבן טמאה. רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה, שנאמר (שמואל ב טו, ז ח): ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה'. מהו מקץ ארבעים שנה, רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך, ואותה שנה ששאלו להם מלך היא שנת עשר לשמואל הרמתי, ומגלח אבשלום אחד לשנים עשר חדש, דברי רבי, שנאמר (שמואל ב יד, כו): והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך, נאמר כאן ימים, ונאמר להלן (ויקרא כה, כט): ימים תהיה גאלתו, מה להלן שנים עשר חדש אף כאן שנים עשר חדש. רבי נהוראי אומר מגלח אחד לשלשים יום, כדרך שהכהנים מגלחים, שנאמר (יחזקאל מד, כ): ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם. רבי יוסי אומר מערב שבת לערב שבת, שכן מצינו בבני מלכים מגלחים מערב שבת לערב שבת. וזאת תורת, לקרבן טהרה או אף לקרבן טמאה, תלמוד לומר (במדבר ו, יג): ביום מלאת ימי נזרו, לא אמרתי אלא במי שיש פסק לנזירותו. ביום מלאת, ביום יביא ולא בלילה. (במדבר ו, יג): יביא אתו, הוא יביא את עצמו ואין אחרים מביאין אותו. זו אחת משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה (ויקרא כב, טז): והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם והלא הם משיאין את עצמן. כיוצא בו אתה אומר (דברים לד, ו): ויקבר אתו בגי, וכי אחרים קברו אותו והלא הוא קבר את עצמו, אף כאן אתה אומר: יביא אתו, הוא יביא את עצמו ואין אחרים מביאים אותו

והקריב את קרבנו לה' (במדבר ו, יד), מגיד שהבהמה מקדשת לשם. (במדבר ו, יד): בן שנתו, בן שנה לעצמו ולא בן שנה לשנים. (במדבר ו, יד): תמים, להוציא את בעל מום. (במדבר ו, יד): אחד, ולא שנים. אחד, שיהא הקדשו לשם. (במדבר ו, יד): לעלה, שיהא הקדשו לשם עולה. (במדבר ו, יד): וכבשה, יכול שתים, תלמוד לומר (במדבר ו, יד): אחת. אמרת אחת, אין מגלחין שתי נזירות כאחת. (במדבר ו, יד): בת שנתה, בת שנה לעצמה ולא בת שנה לשנים. (במדבר ו, יד): תמימה, להוציא בעלת מום. (במדבר ו, יד): לחטאת, שיהא הקדשה לשם חטאת. (במדבר ו, יד): ואיל, יכול שנים, תלמוד לומר (במדבר ו, יד): אחד. אמרת אחד, מגלח הוא על זבח אחד. (במדבר ו, יד): תמים, להוציא בעל מום. (במדבר ו, יד): לשלמים, שיהא הקדשו לשם שלמים. למד בנזיר שיטען בשלש בהמות

וסל מצות (במדבר ו, טו), מצוה שיביא בסל, אין לי אלא סל, מנין את מרבה שאר הכלים, תלמוד לומר סל, וסל, וסל מצות, כלל, (במדבר ו, טו): חת וגו' ורקיקי מצות וגו', פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט, מלמד שאין טעון ארבעה מינין כתודה. מצות סלת חת בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן, למה צריך לומר מצות ברקיקים, יכול לתן לחלות משיחה ולרקיקים בלילה, תלמוד לומר: מצות, למצה שוו ולא שוו לבלילה ולמשיחה. ורקיקי מצות משחים בשמן, יכול כדרך המושחין, תלמוד לומר בשמן, כדי קיום שמן. כיצד הוא עושה, טובל אצבעו ונותן אחת על זו ואחת על זו. (במדבר ו, טו): ומנחתם ונסכיהם, לעולה ולשלמים, או אף לחטאת ולאשם, כדרך שהוא אמור במצרע שמביא מנחה על חטאתו ואשמו ועולתו, שנאמר (ויקרא יד, י): וביום השמיני יקח שני כבשים תמימם וכבשה אחת בת שנתה וגו', היה מביא שלשה עשרונים עשרון לכל מין ומין, יכול אף בנזיר כן, תלמוד לומר (במדבר ו, יז): ואת האיל יעשה זבח שלמים וגו' ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו. והלוא איל היה בכלל ומנחתם ונסכיהם, ויצא מן הכלל ולמד על הכלל, מה האיל שהוא שלמים מיחד שהוא בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, אף כל הבאים בנדר ובנדבה שיטענו נסכים

והקריב הכהן לפני ה' ועשה את חטאתו ואת עלתו (במדבר ו, טז), מלמד שהחטאת קרב קדם לעולה בכל מקום. (במדבר ו, יז): ואת האיל יעשה זבח שלמים, מגיד שהעולה קודמת לשלמים. (במדבר ו, יז): על סל המצות, שיקדים הלחם לזביחת האיל, שאין הלחם קדוש אלא בדם הזבח. (במדבר ו, יז): ועשה הכהן את מנחתו וגו', לענין שאמרנו

וגלח הנזיר פתח אהל מועד (במדבר ו, יח), רבי יאשיה אומר בשלמים הכתוב מדבר, או אינו אלא פתח אהל מועד כמשמעו, אמרת אם כך אמרה תורה (שמות כ, כג): ולא תעלה במעלת על מזבחי וגו', קל וחמר לדבר בזיון, שלא יגלח, הא מה תלמוד לומר: פתח אהל מועד, בשלמים הכתוב מדבר, שנאמר בהן (ויקרא ג, ב): ושחטו פתח אהל מועד. רבי יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר (במדבר ו, יח): ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת וגו', במי שמחסר לקיחה ונתינה, ולא במי שמחסר לקיחה הבאה ונתינה, הוי מקום שהיה מבשל שם היה מגלח. אין לי שמגלח אלא במקדש, ומנין אף במדינה, אמרת גלח וגלח, אף במדינה. מה בין מגלח פתח אהל מועד למגלח במדינה, המגלח פתח אהל מועד היה משלח את השער תחת הדוד, והמגלח במדינה לא היה משלחו תחת הדוד. וגלח הנזיר פתח אהל מועד, אבא חנן אומר משום רבי אלעזר אם אין שם פתח פתוח לא היה מגלח, ונוטל את הרטב ונותן על שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד של שלמים, שנאמר ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים, מזבחו יהא תחתיו. השלמים, אין לי אלא תחת השלמים, תחת חטאת מנין, תלמוד לומר: זבח, מכל מקום. אין לי ששורפו אלא בזמן שמגלח במקדש, במדינה מנין, תלמוד לומר ונתן על האש, מכל מקום

ולקח הכהן את הזרע בשלה (במדבר ו, יט), אין בשלה אלא שלמה.

דבר אחר, ולקח הכהן את הזרע, יכול חיה, תלמוד לומר בשלה, אי בשלה, יכול בפני עצמה, תלמוד לומר (במדבר ו, יט): מן האיל, מלמד שנתבשלה עם האיל, כיצד הוא עושה, חותכה עד שהוא מניח כשערה. לא הקדש בולע מן החל ולא החל בולע מן הקדש. רבי יהושע בן לוי בשם בר קפרא אמר כל נותני טעמים, אחד ממאה. רבי חיא ורבי יהושע בשם בר קפרא אמר כל נותני טעמים אחד מששים, ושניהם למדים מאיל נזיר, מאן דאמר אחד ממאה, את עושה, את הזרוע אחד ממאה לאיל. ומאן דאמר אחד מששים, את עושה את הזרוע אחד מששים. מאן דאמר אחד ממאה, את מוציא את העצמות מן הזרוע, מאן דאמר אחד מששים אין את מוציא העצמות מן הזרוע. וכשם שאת מוציא את העצמות מן הזרוע כך הוצא מן האיל, לית יכול, דתני אין טנפת של תרומה מצטרפת עם התרומה להעלות את החלין, אבל טנפת של חלין מצטרפת עם החלין להעלות את התרומה. (במדבר ו, יט): וחלת מצה אחת מן הסל, שאם נפרצה או חסרה, פסולה. (במדבר ו, יט): ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו, אלו אחר התגלחו את נזרו, ואין הבאת קרבנו אחר התגלחו את נזרו

והניף אותם הכהן (במדבר ו, כ), מניח הכהן ידיו תחת כפי הנזיר ומניף. כיצד מניף, מוליך ומביא. ומנין שהיה מעלה ומוריד, שנאמר (שמות כט, כז): אשר הונף ואשר הורם, מקיש הרמה לתנופה, מה תנופה מוליך ומביא אף הרמה מוליך ומביא. מה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה ומוריד. מכאן אמרו מצות תנופה, מוליך ומביא מעלה ומוריד. תנופה, תנופה אחת ולא שתים. (במדבר ו, כ): לפני ה', במזרח, שבכל מקום שנאמר: לפני ה', הוא במזרח עד שיפרט לך הכתוב. (במדבר ו, כ): קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה, והלוא איל נזיר בכלל (ויקרא ז, לד): כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו', ולמה נאמר כאן, לפי שיצא איל נזיר לדון בדבר חדש, שהוא טעון בהפרשת זרוע, יכול אין לו אלא חדושו בלבד, לכך צריך הכתוב להחזירו לכללו, שהוא טעון הפרשת חזה ושוק. (במדבר ו, כ): ואחר ישתה הנזיר, אחר מעשה יחידי, או אינו אלא אחר המעשים כלם, כתיב הכא ואחר ישתה, וכתיב התם (במדבר ו, יט): אחר התגלחו את נזרו, מה התם אחר מעשה יחידי, אף כאן אחר מעשה יחידי

זאת תורת הנזיר וגו' (במדבר ו, כא), אין לי אלא לשעה, לדורות מנין שיהא הדבר נוהג בשילו ובבית עולמים, תלמוד לומר: תורת. יכול אף בבמה ינהג קרבן נזירות, תלמוד לומר זאת. (במדבר ו, כא): קרבנו לה' על נזרו, ולא נזרו על קרבנו. קרבנו לה' על נזרו, הרי נזרו כקרבן, לומר כדרך שמועלין בקרבן כך מועלים בשער. (במדבר ו, כא): מלבד אשר תשיג ידו. וכי נזיר תלוי בהשגת יד, הא כיצד, קרבנו לה' על נזרו, שהפריש הוא משלו. מלבד אשר תשיג ידו,, שהפרישו לו אחרים שיתכפר במתנתם. (במדבר ו, כא): כפי נדרו אשר ידר, מנין אתה אומר שאם אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה עולות ועל מאה שלמים, שצריך להביא את כלם, תלמוד לומר: כפי נדרו. או אפלו אמר הריני נזיר על מנת לגלח על מאה חטאות ועל מאה אשמות שיהא חיב להביאן, תלמוד לומר: אשר ידר, לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה, יצאו חטאות ואשמות שאין באין בנדר ובנדבה. (במדבר ו, כא): כן יעשה על תורת נזרו, או אפלו אמר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומטמא למתים קורא אני עליו כפי נדרו, תלמוד לומר כן יעשה על תורת נזרו, או אפלו אמר הרי עלי חמש נזירות, שאגלח תגלחת אחת ותעלה לכלן, קורא אני עליו: כפי נדרו, תלמוד לומר כן יעשה על תורת נזרו: כה היה רבי שמעיה אומר: מה ראתה תורה להקל על נזיר טמא שמביא תורים או בני יונה, לפי שהוא כשנזר לשם שמים נתכון וכשנטמא מאבד כל מה שעשה וחוזר מראש, לפיכך חסה התורה עליו לפטר עצמו בקרבן עני. למה היה כבש לאשם, לפי שלא שמר עצמו מן הטמאה קנסה אותו התורה כדי שיקבל נזירות בטהרה. למה נזיר טהור מביא שלשה מיני קרבן, כדי להתיר שלשה דברים האסורים לו, היוצא מן הגפן, והתגלחת, והטמאה. החטאת היה מביא להתיר הטמאה, והעולה להתיר התגלחת, והשלמים להתיר היוצא מן הגפן. ולפי שכתובין שתי אזהרות באכילת היוצא מן הגפן, לכך היה מביא עם השלמים שני מיני לחם, נסכים לעולה ולשלמים כנגד שתי אזהרות של שתיה להתירן. ולמה היה מפריש משלמי נזיר הזרוע, כדי לחזק זרועו. למה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, ואחר פרשת נזיר ברכת כהנים, לפי שהיו אומרים לסוטה בתי הרבה יין עושה, אין דרכה של אשה אלא להבדל מן היין כנזיר, מתנים עליה כל האמור בפרשה, אם היתה טהורה (במדבר ה, כח): ונקתה ונזרעה זרע, יוצאים הימנה כהנים מברכים את ישראל.