# פרשה יד

> מקור: https://rabenu.app/books/bamidbar-rabbah/parsha-14/

ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד (במדבר ז, מח), הדא הוא דכתיב (תהלים ס, ט): לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחקקי, תנינן תמן שלשה מלכים ארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, שלשה מלכים: ירבעם ואחאב ומנשה. רבי יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר (דברי הימים ב לג, יג): ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו למלכותו השיבו ולא השיבו לחיי העולם הבא. ארבעה הדיוטות: בלעם ודואג ואחיתפל וגיחזי. מי מנאן אמר רב אנשי כנסת הגדולה מנאום.

אמר רב יהודה אמר שמואל בקשו לצרף את שלמה עמהם ובא דמות דיוקנו של דוד ונשתטח לפניהם, לא השגיחו עליו, יצאת אש מבית קדשי הקדשים ולהטה סביבותיהם ולא השגיחו עליה, יצאה בת קול ואמרה להן (משלי כב, כט): חזית איש מהיר במלאכתו וגו', מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה, יתיצב לפני חשכים, לאו, אלא לפני מלכים יתיצב, (משלי כב, כט): בל יתיצב לפני חשכים, ולא השגיחו עליה. חזרה ואמרה להם (איוב לד, לג): המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר, מיד נמנעו מלצרפו עמהם. דורשי רשומות אומרים כולהם יש להם חלק לעולם הבא חוץ מבלעם, מה טעם (תהלים ס, ט): לי גלעד ולי מנשה וגו' מואב סיר רחצי וגו'. לי גלעד זה אחאב מלך ישראל שמת ברמות גלעד. ולי מנשה, כמשמעו, זה מנשה בן חזקיה. ואפרים מעוז ראשי, זה ירבעם בן נבט אפרתי. יהודה מחקקי, זה אחיתפל דקא אתי מיהודה. מואב סיר רחצי, זה גיחזי שלקה על ידי רחיצה. על אדום אשליך נעלי, זה דואג האדומי, אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ומה נעביד מלכא דישראל מקללין, (תהלים נה, כד): אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, אמר הקדוש ברוך הוא עלי לעשותם רעים אלו לאלו, הדא הוא דכתיב (תהלים ס, י): עלי פלשת התרועעי, עלי לפלש להם מעשים טובים ולעשותן רעים אלו לאלו. תמן אמרו כתיב: עלי פלשת התרועעי, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא אם יבוא מי שהרג את הפלשתי והוריש את בניך גת, מה אתה עושה לו, אמר להם עלי לעשותן רעים זה לזה.

דבר אחר, לי גלעד ולי מנשה, לפי שיש מחלקת הרבה על המשוחים, יש אומרים שבעה, שנאמר (מיכה ה, ד): והקמנו עליו שבעה רעים. ויש אומרים שמונה, (מיכה ה, ד): ושמנה נסיכי אדם. ואינו אלא מה שמפרש ארבעה, שנאמר (זכריה ב, ג ד): ויראני ה' ארבעה חרשים, ואמר מה אלה באים לעשות ויאמר לאמר אלה הקרנות אשר זרו וגו'. ואלו הן ארבעה חרשים, דוד בא ומפרש, לי גלעד, זה אליהו שהיה מתושבי גלעד. ולי מנשה, זה משיח שעומד מבניו של מנשה, שנאמר (תהלים פ, ג): לפני אפרים ובנימן ומנשה, ואפרים מעוז ראשי, זה משוח מלחמה שבא מאפרים, שנאמר (דברים לג, יז): בכור שורו הדר לו. יהודה מחקקי, זה הגואל הגדול שהוא בא מבני בניו של דוד. מואב סיר רחצי, מהו מואב סיר רחצי, אמר האלהים אף כשיבואו הגואלים הללו איני בא ומסיען עד שיבואו המואביות עמהם. על אדום אשליך נעלי, מה אני עושה שולף מנעלי ודורכן ורומסן בעקבי, וכן הוא אומר (ישעיה סג, ג): פורה דרכתי לבדי וגו', משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שבנה ארבעה פלטרין בארבע מדינות, נכנס לראשונה אכל ושתה ולא שלף נעלו, וכן לשניה וכן לשלישית, כשבא לרביעית אכל ושתה ושלף נעלו, אמר להם צאו והביאו לי כל אנשים גדולים שיש במדינה הזאת ויערכו לפני לחם. אמרו לו מפני מה כשנכנסת לראשונה אכלת ושתית ולא שלפת נעליך, ובזו שלפת נעליך ואכלת ושתית. אמר להם כשנכנסתי לראשונה לא היתה דעתי מישבת עלי, וכן לשניה, וכן לשלישית, בכל עת הייתי אומר אימתי אראה אותה שעה שאכנס באחרונה, ועכשו שנכנסתי מיד נתישבה דעתי עלי. אף כך הקדוש ברוך הוא עשה מלחמה בפרעה ובעמלק ובסיסרא ובסנחריב ובנבוכדנצר ובהמן ובמלכי יונים ולא נתקררה דעתו עד שיעשה נקמה באדום בעצמו, הוי (תהלים ס, י): על אדום אשליך נעלי עלי פלשת התרועעי, אני אפיל שתותיה של אדום ואביא גאלתכם, וכן הוא אומר (מלאכי א, ד ה): המה יבנו ואני אהרוס וגו' ועיניכם תראינה.

דבר אחר, לי גלעד ולי מנשה וגו', מדבר בדוד בעת שמת שאול עמד אבנר בן נר והמליך לאיש בשת בן שאול על הגלעד ועל יזרעאל ועל אפרים, כמה דתימא (שמואל ב ב, ח): ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול לקח את איש בשת וגו', ואומר (שמואל ב ב,, ט): וימלכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל ועל אפרים וגו', ויזרעאל היה למנשה, שכן כתוב (יהושע יז, טז): ויאמרו בני יוסף לא ימצא לנו ההר ורכב ברזל בכל הכנעני הישב בארץ העמק לאשר בבית שאן ובנותיה ולאשר בעמק יזרעאל, התחיל דוד אומר אף על פי שאבנר מחזיק בבן שאול להמליכו על אלה השבטים, עתיד הקדוש ברוך הוא להמליכני על כלם, הדא הוא דכתיב: לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחקקי, וכן הוא אומר (שמואל ב ה, ה): ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה. מואב סיר רחצי, לפי שבשעה שברח דוד מפני שאול הוליך אביו ואמו אל מלך מואב, כי היה ירא מפני שאול, והיה בוטח בהם לפי שהיה מרות המואביה, הדא הוא דכתיב (שמואל א כב, ג): וילך דוד משם מצפה מואב ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם עד אשר אדע מה יעשה לי אלהים. ואומר (שמואל א כב, ד): וינחם את פני מלך מואב וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה. ולכך קראו סיר, מה הבשר מתעכל בסיר, כך נתעכלו שם, שהרגם מלך מואב ולא נמלט מהם אלא אח אחד לדוד שברח אצל נחש מלך בני עמון, ושלח מלך מואב אחריו ולא רצה לתנו, והוא החסד שעשה נחש עם דוד, ולפיכך נתגרה עם המואבים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב ח, ב): ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד לעבדים נשאי מנחה. על אדום אשליך נעלי, כמה דתימא (מלכים א יא, טז): כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, וכתיב (שמואל ב ח, יד): ויהי כל אדום עבדים לדוד. עלי פלשת התרועעי, כמה דתימא (שמואל ב ח, א): ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים.

דבר אחר, לי גלעד וגו', אמר סומה בר כתבה בשם רבי שמעון בן לקיש, אמר האלהים אם יאמר לך אדם שאין המתים חיים את אמר לו הרי אליהו שהוא בא מגלעד, שנאמר (מלכים א יז, א): ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד, הוא מעיד שכבר החייתי את המת בנה של צרפית על ידו בעולם הזה, הוי: לי גלעד. ולי מנשה, אם בא אדם לומר שאין האלהים מקבל את השבים, הרי מנשה בן חזקיה יבוא ויעיד שלא הרשיע בריה בעולם לפני כמותו, ובשעת תשובה קבלתיו, שנאמר (דברי הימים ב לג, יג): ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אפרים מעוז ראשי, אם יאמר לך אדם שאין האלהים פוקד עקרות, הרי אלקנה שמהר אפרים מעיד שפקדתי את חנה, שנאמר (שמואל א ב, כא): כי פקד ה' את חנה. יהודה מחקקי, אם בא אדם לומר שאין האלהים מציל מן האש, הרי חנניה מישאל ועזריה מעידים שהצלתים מן האש, שנאמר (דניאל ג, כח): די שלח מלאכה ושיזב לעבדוהי וגו'.

דבר אחר, יהודה מחקקי, אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן חיות רעות, הרי דניאל שהיה מיהודה מעיד שהצלתיו מן האריות, כמה דתימא (דניאל ו, כג): אלהי שלח מלאכה וסגר פם אריותא ולא חבלוני. מואב סיר רחצי, אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מרפא את המצרע, הרי נעמן יבוא ויעיד שרפאתיו על ידי רחיצת הירדן והסרתי הצרעת מעליו, כמה דתימא (מלכים ב ה, יד): וירד ויטבל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר. ולמה קרא לנעמן מואב, על שם ששמע לעצת עבדיו, כמה דתימא (מלכים ב ה, יג): ויגשו עבדיו וידברו אליו ויאמרו אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה וגו', לכך נקרא שמו מואב על שם אבי.

דבר אחר, מואב סיר רחצי, אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן המים יבוא משה שנקרא אבי, כמה דתימא (דברי הימים א ד, יח): ואשתו היהדיה ילדה את ירד אבי גדר וגו', שהסרתי אותו מן הטביעה על ידי רחיצת בת פרעה, כמה דתימא (שמות ב, ה ו): ותרד בת פרעה לרחץ על היאר וגו' ותפתח ותראהו את הילד וגו'. על אדום אשליך נעלי, אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל מן העץ, יבוא מרדכי ויעיד שהצלתיו מן העץ שהכין לו המן שהיה עמלקי מזרע אדום, והשבתי לו גמולו בראשו (אסתר ט, כה): ותלו אתו ואת בניו על העץ, לכך נאמר על אדום אשליך נעלי, על המן האדומי השלכתי נעלי, שהמתי אותו בחנק בנעילת גרונו. עלי פלשת התרועעי, אם יאמר לך אדם שאין הקדוש ברוך הוא מציל חלש מיד גבור בלא חרב ובלא חנית, יבוא דוד ויעיד, כמה דאת אמר (שמואל א יז, מז): וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה, כמה דתימא (שמואל א יז, נב): ויקמו אנשי ישראל ויהודה וירעו וירדפו את הפלשתים וגו'.

דבר אחר, לי גלעד וגו', מדבר בארבעה שהקריבו באסור במה, לי גלעד, אמר האלהים שלא יבוא אדם ויהרהר אחר אליהו שמגלעד שהקריב באסור במה ובנה מזבח בהר הכרמל והקריב עליו קרבן, ובית המקדש היה קים, והתורה אסרה עליו, שנאמר (דברים יב, יג יד): השמר לך פן תעלה עלתיך וגו' כי אם במקום וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא שאמרתי לו שיעשה כך, שנאמר (מלכים א יח, לו): ובדברך עשיתי, הוי: לי גלעד. ולי מנשה, שלא יאמר אדם ויהרהר אחר גדעון בן יואש שהיה מן מנשה, שנאמר (שופטים ו, טו): הנה אלפי הדל וגו', שהקריב באסור במה.

אמר רבי אבא בר כהנא שבע עברות עבר גדעון באותה שעה, שקרב והיה זר, ובן כומרים, והקריב בלילה, ומעצי אשרה, ושור מקצה לעבודת כוכבים, ושור נעבד, ובאסור במה, שהרי המשכן היה בשלה, אמר האלהים אל יהרהר אדם אחריו, לשמי עשה ואני הוא שאמרתי לו, שנאמר (שופטים ו, כה כו): ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך וגו' ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה וגו', והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרת. הוי ולי מנשה. ואפרים מעוז ראשי, זה יהושע בן נון שבא מאפרים, שנאמר (במדבר יג, ח): למטה אפרים הושע בן נון, אם בא אדם לומר למה בנה מזבח בהר עיבל, כמה דתימא (יהושע ח, ל): אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל, והלוא המשכן היה שם, וכתיב בתורה (ויקרא יז, ג): איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו', אמר האלהים אני הוא שאמרתי לו. שנאמר (דברים כז, ה): ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים וגו'. וכן הוא אומר (יהושע ח, לא): כאשר צוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהם ברזל [והעלית] ויעלו עליו עלות וגו', הוי: ואפרים מעוז ראשי. יהודה מחקקי, זה דוד שבא מיהודה, אם יאמר לך אדם למה הקריב דוד באסור במה, שנאמר (שמואל ב כד, כב): ראה הבקר לעלה וגו', אמר האלהים אני הוא שאמרתי לו, שנאמר (שמואל ב כד, יח): הקם לה' מזבח וגו'. מואב סיר רחצי וגו', אלו שלש אמות אסר הקדוש ברוך הוא לישראל לכשיכנסו לארץ לירש את ארצם, מנין, שנאמר (דברים ב, ט): אל תצר את מואב וגו', וכן אדום, דכתיב (במדבר ב, ה): אל תתגרו בם. ארץ פלשתים מנין, דכתיב (שמות יג, יז): ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, קרובה היתה השבועה שנשבע אברהם לאבימלך (בראשית כא, כג): ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקר לי ולניני ולנכדי, ועדין נכדו היה קים, ולעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא להתיר שלשתן לישראל, שנאמר (ישעיה יא, יד): ועפו בכתף פלשתים ימה וגו', ומתרגמין ויתחברון כתף חד לממחי ית פלשתאי, לכך נאמר: עלי פלשת התרועעי. (ישעיה יא, יד): אדום ומואב משלוח ידם, כמה דתימא מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי.

דבר אחר (תהלים ס, ט): ואפרים מעוז ראשי, זה שמואל בן אלקנה שהיה אפרתי והקריב באסור במה, שנאמר (שמואל א ז, ט): ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה', אמר רבי אבא בר כהנא שלש עברות נעשו בטלה של שמואל, הוא ועורו ומחסר זמן ולוי היה, ומנין שקבל הקדוש ברוך הוא קרבנו, שנאמר (שמואל א ז, ט): ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה', הוי: ואפרים מעוז ראשי.

דבר אחר, ואפרים מעוז ראשי, מדבר ביהושע שהיה משבט אפרים והוא עשה מלחמה בשבת, שנאמר (יהושע ו, טו): ויהי ביום השביעי וישכמו כעלות השחר ויסבו את העיר וגו', ומנין שהיתה שבת, שאין שבעה לעולם בלא שבת, ולפי שהיה יום שבת אותו יום שכבשו את יריחו, לכך החרים את יריחו קדש לה', כמה דתימא (יהושע ו, יז): והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וגו', אמר יהושע השבת כלה קדש וכל מה שנכבש בשבת יהיה קדש לה', וכן הוא אומר (יהושע ו, יט): וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' אוצר ה' יבוא.

אמר רבי ברכיה הכהן כעיר הנדחת עשאה, והרי עיר הנדחת אסורה בהנאה, שנאמר (דברים יג, יז): ושרפת באש את העיר ואת כל שללה וגו', וכן הוא אומר (יהושע ו, כא): ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אשה מנער ועד זקן ועד שור ושה וחמור לפי חרב.

אמר רבי יודא הלוי בר שלום, למד לישראל מה שאמר הקדוש ברוך הוא (במדבר טו, כ): ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה, אמר יהושע הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש את כל שללה לגבוה. אם יאמר לך אדם היאך חלל יהושע את השבת וגו', אמר לו על פי הקדוש ברוך הוא עשה, שנאמר (יהושע ו, ב ד): ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי וגו' וסבתם את העיר וגו' וביום השביעי תסבו את העיר וגו', ואי אפשר לשבעה ימים בלא שבת, הוי: ואפרים מעוז ראשי.

דבר אחר, ואפרים מעוז ראשי, מדבר בנשיא אפרים, שהקריב קרבנו לחנכת המזבח ביום השבת, שנאמר: ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו', מנין שיום השבת היה, לפי שכבר אמרנו אותו יום שהתחילו הנשיאים יום ראשון היה, מכאן את למד שיום שביעי להקרבה שבת היה, שלא תאמר היאך חלל את השבת והלוא אין קרבן יחיד דוחה את השבת וזה הקריב בשבת, אמר הקדוש ברוך הוא לא על פיו עשה שאני אמרתי למשה (במדבר ז, יא): נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנכת המזבח בלא הפסק יקריבו זה אחר זה, הוי: ואפרים מעוז ראשי, לכך נאמר: ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו': ב ביום השביעי וגו', הדא הוא דכתיב (איוב מא, ג): מי הקדימני ואשלם וגו', אמר רבי תנחום בן רבי אבא מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמילות חסדים, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשנים, מי שאין לו בית ועושה מזוזה, מי שאין לו טלית ועושה ציצית, מי שאין לו בנים ומוהל, ועושה ספרים ומשאילן לאחרים, אמר הקדוש ברוך הוא זה הקדים וקים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקימן, צריך אני לשלם, לתן לו ממון ובנים שיהיו קוראים בספרים, הוי: מי הקדימני לעשות מצוה, ואשלם לו שכרה, למה, שאיני חסר דבר, שהעולם ומלואו שלי הוא, לכך נאמר (איוב מא, ג): תחת כל השמים לי הוא.

דבר אחר, מי הקדימני ואשלם, מדבר באברהם שמעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא, כמה דכתיב (משלי יד, יד): מדרכיו ישבע סוג לב וגו', מהו מדרכיו ישבע סוג לב, רבי אבא בר כהנא אומר אותו הלב שהוא מלא סיגים, מדרכיו עתיד להשתבע. ומעליו איש טוב, זה היה אברהם שהכיר מעצמו להקדוש ברוך הוא, ולא היה אדם שלמד אותו היאך להכיר את המקום אלא הוא מעצמו, וזהו אחד מארבעה בני אדם שמעצמם הכירו להקדוש ברוך הוא, איוב הכיר מעצמו להקדוש ברוך הוא, מנין, שכן הוא אומר (איוב כג, יב): מחקי צפנתי אמרי פיו. חזקיהו מלך יהודה אף הוא מעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא, מנין, שכן כתיב עליו (ישעיה ז, טו): חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. ומלך המשיח מעצמו הכיר להקדוש ברוך הוא, וכן אברהם אמר לו הקדוש ברוך הוא אברהם העליונים והתחתונים שלי הם, כמה דתימא (איוב מא, ג): תחת כל השמים לי הוא, ואומר (תהלים כד, א): לה' הארץ ומלואה, ואתה הודעת שמי בעולם, חייך שאני מקנה אותך את העליונים ואת התחתונים, שנאמר (בראשית יד, יט): ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ, הוי: מי הקדימני ואשלם, למה, תחת כל השמים לי הוא.

דבר אחר, מי הקדימני ואשלם, אמר רבי אלעזר ברבי חיא כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת פרע הקדוש ברוך הוא לבניו ביציאתם ממצרים ועתיד לתן אותם לעתיד לבוא, אתה מוצא באברהם (בראשית יח, ד): יקח נא מעט מים, ואף הקדוש ברוך הוא פרע לבניו (שמות ו, ז): ולקחתי אתכם לי, כנגד יקח נא.

אמר רבי יוחנן אין לי אלא בעולם הזה, לעתיד לבוא מנין (ישעיה יד, ב): ולקחום עמים והביאום אל מקומם, באברהם כתיב מעט מים, והקדוש ברוך הוא נתן לבניו מים ביציאתם ממצרים (שמות יז, ו): והכית בצור ויצאו ממנו מים, ולעתיד לבוא מנין (דברים ח, ז): כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים וגו', ולימות המשיח מנין (ישעיה ל, כה): והיה על כל הר גבה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים, וכן (ישעיה מא, יח): אפתח על שפיים נהרות. באברהם כתיב (בראשית יח, ד): ורחצו רגליכם, והקדוש ברוך הוא נתנה לבניו ביציאתם ממצרים (יחזקאל טז, ט): וארחצך במים, ובארץ ישראל (ישעיה א, טז): רחצו הזכו, ולעתיד לבוא מנין (ישעיה ד, ד): אם רחץ ה' וגו'. באברהם כתיב (בראשית יח, ד): והשענו תחת העץ, שעשה להם סכה, והקדוש ברוך הוא עשה סכות לבניו ביציאתם ממצרים (ויקרא כג, מג): כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו', ובארץ ישראל (תהלים קמ, ח): סכותה לראשי ביום נשק, מהו ביום נשק, ביום זיונם של שלשים ואחד מלכים, ולעתיד לבוא מנין (ישעיה ד, ו): וסכה תהיה לצל יומם וגו', הוי: מי הקדימני ואשלם וגו', וכן הוא אומר (קהלת יא, א): שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים וגו'.

דבר אחר, מי הקדימני ואשלם, מדבר ביוסף שהוא הקדים ושמר את השבת עד שלא נתנה (בראשית מג, טז): וטבח טבח והכן, אמר רבי יוחנן ערב שבת היתה ואין הכן אלא לשבת, שנאמר (שמות טז, ה): והיה ביום הששי והכינו וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא, יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת, מה שאין יחיד מקריב, ועלי לקבל קרבנו ברצון, הוי: מי הקדימני ואשלם, ומנין שכן הוא, ממה שאמור בענין ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו': ג ביום השביעי וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים כד, ז): שאו שערים ראשיכם וגו', את מוצא בשעה שבנה שלמה את בית המקדש בקש להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים, ובאותה שעה דבקו שערים זה בזה, אמר שלמה עשרים וארבע רננות, מן פסוק (דברי הימים ב ו, יח): כי האמנם ישב אלהים וגו', עד (דברי הימים ב ו, מא): ועתה קומה ה' אלהים לנוחך אתה וארון עזך וגו', עשרים וארבעה פסוקים ולא נענה, חזר ואמר: שאו שערים ראשיכם והנשאו וגו', ולא נענה, חזר ואמר (תהלים כד, ט): שאו שערים ראשיכם ושאו וגו', ולא נענה, וכיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב): ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך, מיד נענה ונשאו שערים ראשיהם ונכנס הארון, ושרתה השכינה בבית, וירדה האש מן השמים, שכן כתיב אחריו (דברי הימים ב ז, א): וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העלה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית. ולמה נצטער שלמה, על ידי שנתגאה ואמר (מלכים א ח, יג): בנה בניתי בית זבל לך וגו', מהו בנה בניתי, אמר רבי יעקב בריה דרב יהודה בר יחזקאל אמר בנין בנוי בניתי. רבי יהודה בשם רבי יוסף אמר הכל מסיעין למלך כל שכן הכל מסיעין למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אפלו רוחות אפלו שדים ואפלו מלאכים.

אמר רבי ברכיה, כתיב (מלכים א ו, ז): והבית בהבנתו וגו', אשר הם בונים, אין כתיב, אלא בהבנותו, מאליו היה נבנה. (מלכים א ו, ז): אבן שלמה מסע נבנה, מלמד שהיתה האבן מסעת את עצמה ועולה ונתנה על גבי הדימוס, אמר רבי אבהו ואל תתמה, והכתיב (דניאל ו, יח): והיתית אבן חדה ושמת על פם גבא, וכי יש אבנים בבבל, אלא מלמד שעמדה מארץ ישראל ובאתה וישבה לה על פי הגוב. רב הונא בשם רב יוסף אמר מלאך ירד באותה שעה ונדמה בדמות ארי של אבן וישב על פי הבאר, הדא הוא דכתיב (דניאל ו, כג): אלהי שלח מלאכה וסגר פם אריותא ולא חבלוני. ומה לכבוד בשר ודם היתית אבן חדה, לכבוד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. לכך נאמר: שאו שערים ראשיכם וגו'. מהו (תהלים כד, ז ט): ויבוא מלך הכבוד, אמר רבי סימון למה נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא מלך הכבוד, המלך שהוא חולק כבוד ליראיו, אמר רבי סימון כתיב (במדבר יב, טו): והעם לא נסע עד האסף מרים, מלמד שנתעכב לה הענן. רבי לוליאני בשם רבי יצחק, כתיב (שמות יט, יט): משה ידבר והאלהים יעננו בקול, האלהים ידבר ומשה יעננו בקול, אין כתיב כאן, אלא: משה ידבר והאלהים יעננו בקול, בקולו של משה היה מדבר עמו. רבי ברכיה בשם רבי סימון אמר (בראשית לט, א): ויוסף הורד מצרימה, מה כתיב (בראשית לט, ב): ויהי ה' את יוסף, רבי יודן בשם רבי איבו אמר אין לי אלא ברוחה, בצרה מנין, (בראשית לט, כג): אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו.

דבר אחר, מלך הכבוד, כל הכלים שבמשכן היו מכסים בעור תחש מלמעלן, ובארון כתיב (במדבר ד, ו): ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, וכל כך למה, כדי שיבוא הארון מסים, הוי: ויבוא מלך הכבוד.

דבר אחר, מלך הכבוד, אמר חזקיה מה נשתנית תכלת משאר מיני צבעונין שצוה האלהים להיות בציצית, מפני שתכלת דומה לעשבים, והעשבים דומים לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לקשת, והקשת דומה לענן, והענן דומה לכסא, והכסא דומה לכבוד, שנאמר (יחזקאל א, כח), כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו', וחלק ליראיו תכלת, שהוא מעין כבודו, שנאמר (במדבר טו, לח): ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת, הוי: ויבוא מלך הכבוד, שהוא חולק כבוד ליראיו.

דבר אחר, ויבוא מלך הכבוד, אמר רבי אבין מלך שהוא חולק מכבודו ליראיו, מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין לובשין לבושו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, בהקדוש ברוך הוא כתיב (תהלים יח, יא): וידא על כנפי רוח, ואומר (נחום א, ג): בסופה ובשערה דרכו, ונתנו לאליהו, שנאמר (מלכים ב ב, יא): ויעל אליהו בסערה השמים. מלך בשר ודם אין יושבין על כסאו, ובשלמה כתיב (דברי הימים א כט, כג): וישב שלמה על כסא ה', נתן את שרביטו למשה, שנאמר (במדבר כ, ט): ויקח משה את המטה מלפני ה'. לבושו של הקדוש ברוך הוא הוד והדר, שנאמר (תהלים קד, א): הוד והדר לבשת, ונתנו למשיח, שנאמר (תהלים כא, ו): הוד והדר תשוה עליו.

דבר אחר, ויבוא מלך הכבוד, שהוא חלק כבוד ליוסף הצדיק על שהיה ירא את האלהים, שנאמר (בראשית מב, יח): את האלהים אני ירא, שבשבילו שכן ה' לאדוניו, שנאמר (בראשית לט, ג): וירא אדניו כי ה' אתו.

אמר רבי אבין הלוי בן רבי, יוסף מברך להקדוש ברוך הוא על כל דבר ודבר שהיה עושה והיה אדוניו רואה אותו מלחש בפיו והוא אומר לו מה אתה אומר והוא משיבו ואומר אני מברך להקדוש ברוך הוא, אמר לו אדוניו מבקש אני לראותו, אמר לו יוסף הרי חמה אחד מכמה שמשין שלו ואין אתה יכול להסתכל בו, והיאך תוכל להסתכל בכבודו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך בשביל כבודך אני נגלה עליו, שנאמר: וירא אדניו כי ה' אתו.

דבר אחר, ויבוא מלך הכבוד, שהוא חולק כבוד ליראיו, יוסף הצדיק מתירא מן הקדוש ברוך הוא, כמה דתימא (בראשית לט, ט): ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים, ונתן כבוד להקדוש ברוך הוא שלא נגע בה מפני יראתו, אמר לו חייך לבן בנך אני פורע, שאחלק לו כבוד, שאתן לו רשות להקריב את קרבנו ביום קדש שלי ולא יהיה נזוק, הדא הוא דכתיב: ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו': ד ביום השביעי וגו', הדא הוא דכתיב (קהלת יב, יא): דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד, תני מעשה ברבי יוחנן בן ברוקא ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל את פני רבי יהושע בפקיעים, אמר להם מה חדוש היה בבית המדרש היום, אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חדוש, שבת של מי היתה, שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה, ובמה היתה הגדה היום, אמרו לו בפרשת הקהל, ומה דרש בה (דברים לא, יב): הקהל את העם האנשים והנשים והטף, אם אנשים באים ללמד ונשים באות לשמע, טף למה, כדי לקבל שכר למביאיהם. אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני. ועוד דרש בה (דברים כו, יז יח): את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה בעולם, דכתיב (דברים ו, ד): שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה בעולם, (שמואל ב ז, כג): ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ואף הוא פתח ודרש: דברי חכמים כדרבנות, למה נמשלו דברי תורה כדרבן, לומר לך מה דרבן זה מכון את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם, אף דברי תורה מכונין לב לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלים, תלמוד לומר: וכמשמרות נטועים. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר, אף דברי תורה חסרים ולא יתרים, תלמוד לומר: נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרים ורבים. בעלי אספות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אספות אספות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, היאך אני לומד תורה מעתה, תלמוד לומר: נתנו מרעה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר (שמות כ, א): וידבר אלהים את כל הדברים האלה, אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב שומע את דברי המטמאין ואת דברי המטהרין, את דברי האוסרין ואת דברי המתירין, את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין, בלשון הזה אמר להם אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

דבר אחר, דברי חכמים כדרבנות, אמר רבי תנחומא בר אבא מה הדרבן הזה מכון את הפרה לחרש בתלם שלה, כך דברי חכמים מכונים את האדם הזה לדרכיו של הקדוש ברוך הוא.

אמר רבי תנחומא המשנה קראה אותו מרדע, והמקרא קרא אותו דרבן ומלמד, דכתיב (שופטים ג, לא): במלמד הבקר, וכן (שמואל א יג, כא): ולהציב הדרבן.

אמר רבי נתן למה נקרא מרדע, שמורה דעה בפרה, למה נקרא שמו דרבן, שדר בינה בפרה, ולמה נקרא מלמד, שמלמד את הפרה לחרש בתלם שלה, כך הם דברי חכמים, דרים בינה בבני אדם ומורים דעה בהם ומלמדים אותם דרכיו של הקדוש ברוך הוא. וכמשמרות נטועים, נטועים הם באדם כשהוא משמרם, ולמה נמשלו בנטיעה, כשם ששרשיו של אילן משתרשים לכל מקום, כך דברי חכמים נכנסים ומשתרשים בכל הגוף. בעלי אספות, אימתי הם כמשמרות נטועים באדם, בזמן שבעל תורה נכנס לתלמוד והם נאספים לשמע. נתנו מרעה אחד, רבי יוחנן מברך יום הראשון של חג ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות לולב, ושאר כל הימים על מצות הזקנים. רבי יהושע מברך כל יום על נטילת לולב, ואין רבי יהושע מודה לרבי יוחנן שיום טוב הראשון דבר תורה הוא, שנאמר (ויקרא כג, מ): ולקחתם לכם ביום הראשון וגו', ושאר כל הימים מדבריהם הם, אמר רבי שמעון בן חלפתא בשם רבי אחא סבר רבי יהושע כן, ומה טעם עבד כן, מפני שכתוב: דברי חכמים כדרבנות וגו' נתנו מרעה אחד, דברי תורה ודברי חכמים מרועה אחד נתנו. (קהלת יב, יב): ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר, ויתר מהמה בני הזהר, יותר מדברי תורה הוי זהיר בדברי סופרים, וכן הוא אומר (שיר השירים א, ב): כי טובים דדיך מיין, טובים דברי דודים מיינה של תורה, למה, שאין אדם מורה כראוי מדברי תורה, מפני שהיא סתומה, וכלה סימנין, שנאמר (דברים לא, יט): ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, סימנין בפיהם, אבל מתוך דברי חכמים אדם מורה כראוי מפני שהם פורשים את התורה, ולכך נמשלו דברי חכמים כדרבנות, מפני שהן מדירין בינה בבני אדם.

דבר אחר, ויתר מהמה בני הזהר, אמר רבי אבא סדרונניא אם יאמר לך אדם למה לא נתנו בכתב דברי סופרים כשם שנתנו דברי תורה, אמר לו לפי שאי אפשר לכתב כל דבריהם, הדא הוא דכתיב: ויתר מהמה בני הזהר, מהו מהמה, מה נכנסה בך אם באת לכתב דברי סופרים, למה, שאלו באת לכתב דבריהם אין קץ וסוף לדברים לעשות ספרים, הדא הוא דכתיב: עשות ספרים הרבה אין קץ, אבל מה יש לו לאדם לעשות, שיהא מיגע בשרו הרבה להגות דברי חכמים, הדא הוא דכתיב: ולהג הרבה יגעת בשר.

דבר אחר, ולהג הרבה, אם יגעת הרבה בדבריהם הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממך, הדא הוא דכתיב: בשר, כמה דתימא (יחזקאל לו, כו): ונתתי לכם לב בשר.

דבר אחר, ולהג הרבה יגעת בשר, אם יגעת הרבה בלהג דברי חכמים, הקדוש ברוך הוא מבשרך בשורות טובות, הוי: בשר.

דבר אחר, אם יגעת בדברי חכמים אתה נעשה בשר, הדא הוא דכתיב בשר, וכן הוא אומר (משלי ח, טז): בי שרים ישרו.

דבר אחר, דברי חכמים כדרבנות, אמר רבי ברכיה הכהן כדור של בנות, כהדא ספירה של תינוקות שהן מלקטות וזורקות לכאן ולכאן, כך הם דברי חכמים, זה אומר טעמו וזה אומר טעמו, יכול מפני שזה אומר טעם אחד וזה אומר טעם שני, שמא דבריהם פורחים הם, תלמוד לומר (קהלת יב, יא): וכמשמרות נטועים, לא אמר וכמשמרות קבועים, אלא נטועים, למה, מפני שעשה אותם כמסמרות, והמסמר שיש לו שושנה נוח לשלוף, לכך אמר: וכמשמרות נטועים, שרשין של אילן הנטועים קשים לעקר, ולמה נמשלו דבריהם כמסמר, לפי שהמסמר של ברזל שיש לו שושנה, אף על פי שקשה, נוח הוא לעקר, ושרשים של אילן הנטועים אף על פי שקשים לעקר, אבל אין בהם כח ככחו של ברזל, לכך נאמר: וכמשמרות נטועים, נתן לדברי תורה כח של ברזל וכמטעי שרשיו של אילן.

אמר רבי ברכיה הכהן ברבי אנו קוראין מסמרות, ואין כתיב אלא משמרות, מה משמרות כהנה ולויה עשרים וארבעה, אף ספרים עשרים וארבעה, הקיש דברי סופרים לדברי תורה שהן אמתים כמותם.

דבר אחר, וכמשמרות, משמרות כתיב, מה משמרות עשרים וארבעה, אף המשמרין עשרים וארבעה. בעי כמה מסמרין יהיו בו בסנדל, רבי יוחנן אמר חמשה כנגד חמשה ספרי תורה. רב הונא אמר שבעה, שנאמר (דברים לג, כה): ברזל ונחשת מנעלך וכימיך דבאך.

דרש רב אחא בשם רבי חנינא תשעה. רבי היה נותן אחד עשר על זה ושלשה עשר על זה, מנין משמרות.

דבר אחר, וכמשמרות נטועים, המסמר הזה את קובעו ואף על פי שתחזר ותטלנו מקומו נכר, כך כל מי שפשטו בו חכמים יד, אף על פי שחזרו וקבלוהו, סופו לטל שלו מתחת ידיהם.

דבר אחר, וכמשמרות נטועים, בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהם כתקנן הם ערבים לשומעיהם. כמשמרות נטועים, בשעה שהם יוצאים ממסמסים הם מרות לשומעיהן, כמשמרות, כמסמרות. בעלי אספות, אימתי הם נטועים דברי תורה באדם הזה, בזמן שבעליהן נאספים מהן, כל זמן שרבו קים הוא היה מפליג לומר כל זמן שנצרך הרי רבי לפני ואני שואלו, מת רבו, הרי יגע ביום ובלילה לקים תלמודו, יודע הוא שאין לו למי לשאל, הוי אימתי הן נטועין באדם הזה, בזמן שבעליהן נאספים מהן. נתנו מרעה אחד, אף על פי שזה אומר טעמו וזה אומר טעמו, דבריהם של אלה ושל אלה כלם נתנו מן משה הרועה מה שקבל מיחידו של עולם. דברי חכמים כדרבנות, תני מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל יהא בעיניו כשומע מפי חכם שבישראל, תלמוד לומר (דברים יא, יג): והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, ולא כשומע מפי חכם אלא כשומע מפי חכמים, שנאמר: דברי חכמים כדרבנות, מה דרבן זה מכון את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם, כך דברי תורה מכונים דעתו של אדם לדעת את המקום, ולא כשומע מפי חכמים אלא כשומע מפי סנהדרין, שנאמר: בעלי אספות, ואין אספות אלא סנהדרין, שנאמר (במדבר יא, טז): אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה, שנאמר: נתנו מרעה אחד, שנאמר (ישעיה סג, יא): ויזכר ימי עולם משה עמו. ואומר (שמות ג, א): ומשה היה רעה, לא כשומע מפי משה אלא כשומע מפי הקדוש ברוך הוא, שנאמר: נתנו מרעה אחד, (תהלים פ, ב): רעה ישראל האזינה. אחד, שנאמר (דברים ו, ד): ה' אחד, הרי הוא אומר (שיר השירים ז, ה): עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק, עיניך, אלו זקנים המתמנים על הצבור, וכן הוא אומר (ישעיה כט, י): כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם. ברכות, מה ברכה זו אין אדם יודע מה שבתוכה, כך אין אדם עומד על דברי חכמים. בחשבון, שנגמרים בעצה ומחשבה, והיכן נגמרים בבתי מדרשות על שער בת רבים, אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק, עשיתם את התורה קוו לאליהו, שאמרתי לו (מלכים א יט, טו): שוב לדרכך מדברה דמשק, ואומר (מלאכי ג, כב כג): זכרו תורת משה עבדי וגו' הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו'. ויתר מהמה בני הזהר, אמר הקדוש ברוך הוא עשרים וארבעה ספרים כתבתי לך הזהר ואל תוסף עליהם, למה, עשות ספרים הרבה אין קץ, כל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה ספרים כאלו קורא בספרים החיצונים, הוי: הזהר עשות ספרים הרבה, שכל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא, הדא הוא דכתיב: אין קץ, כמה דתימא (דניאל יב, יג): ואתה לך לקץ, הרי לך המוסיף ספר מהו ענשו, ומנין שאף ההוגה מתיגע בהן, תלמוד לומר ולהג הרבה יגעת בשר, שאין בשרו ננערת מן עפרה, כההיא דתנינן ואלו שאין להם חלק לעולם הבא והקורא בספרים החיצונים.

דבר אחר, דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים, מה המסמר הזה הנטוע בדלת הוא מקים הדפין, כך כשהצדיקים גוזרים הקדוש ברוך הוא מקים דבריהם, תדע לך מיעקב, בשעה שברך מנשה ואפרים עשה את הקטן קדם לגדול, שנאמר (בראשית מח, כ): וישם את אפרים לפני מנשה, וקים הקדוש ברוך הוא גזרתו, ועליו נאמר: דברי חכמים כדרבנות, אל תקרי כדרבנות אלא כדרבנות, כשיעקב גזר שתהא הרבנות לאפרים קים הקדוש ברוך הוא דברו כמסמר הנטוע, ואמר הקדוש ברוך הוא הואיל וגזר יעקב על אפרים שיהא ראשון אף אני אשימנו ראשון לכל דבר, בשופטים ובדגלים ובמלכים ובקרבנות. בשופטים, יהושע, שהיה שופט, (במדבר יג, ח): למטה אפרים הושע בן נון, ואחר כך גדעון בן יואש, שהוא משבט מנשה. בדגלים, שנאמר (במדבר ב, יח): דגל מחנה אפרים, ואחר כך (במדבר ב, כ): ועליו מטה מנשה. במלכים, ירבעם בן נבט היה משל אפרים, ואחר כך יהוא בן נמשי משל מנשה, אף קרבנות הנשיאים כשבאו להקריב, אפרים מקריב ראשון, ביום השביעי, ומנשה אחרון, ביום השמיני. וכן הוא אומר: ביום השביעי נשיא לבני אפרים, ואחר כך (במדבר ז, נד): ביום השמיני נשיא לבני מנשה, ועליו הכתוב אומר (איוב כב, כח): ותגזר אמר ויקם לך: ה קרבנו קערת כסף אחת וגו' (במדבר ז, מט), זה הקרבן הקריב לשם יעקב שהקדימו למנשה, ולשם יוסף שבעבור אהבתו ברכן יעקב כל אותן הברכות, כמה דתימא (בראשית מח, טו): ויברך את יוסף ויאמר האלהים וגו', ואומר (בראשית מח, כ): בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה וגו'. קערת, זה יעקב, אל תקרי קערת אלא עקרת, שעקר הימין ממנשה בעד אפרים. כסף, על שם (משלי י, כ): כסף נבחר לשון צדיק, מה שאמר ליוסף (בראשית מח, יט): וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגו'. שלשים ומאה משקלה, כנגד מאה ושלשים תבות שיש מן (בראשית מח, יד): וישת על ראש אפרים, עד (בראשית מח, כ): וישם את אפרים לפני מנשה. מזרק אחד כסף, זה היה יוסף שנזרק מאביו ונמכר למצרים. אחד, שהיה מלך במצרים, כמה דתימא (בראשית כו, י): כמעט שכב אחד העם וגו', וכן הוא אומר (בראשית מב, ו): ויוסף הוא השליט על הארץ וגו'. כסף, על שם: כסף נבחר לשון צדיק, שעל ידי חכמתו זכה למלכות, כמה דתימא (בראשית מא, לט מ): אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וגו' אתה תהיה על ביתי וגו'. שבעים שקל בשקל הקדש, שבא גבריאל והוסיף לו אות אחת על שמו משמו של הקדוש ברוך הוא, ולמדו שבעים לשון, שנאמר (תהלים פא, ו): עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, שאלולי כן לא היו המצרים מקבלים את יוסף לשלט עליהם. שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם היו דומים זה לזה, אתיא כההיא דאמר רבי שמואל בר נחמני (בראשית לז, ב): אלה תלדות יעקב יוסף, לא היה צריך קריה למימר אלא אלה תולדות יעקב ראובן, למה נאמר: אלה תלדות יעקב יוסף, ללמדך שהיה יוסף דומה לאביו בכל דבר, מה יעקב נולד מהול אף יוסף נולד מהול, מה זה היתה אמו עקרה אף זה היתה אמו עקרה, מה זה נתקשית אמו מצער עבורה אף זה נתקשית אמו בשעת הלדה, מה זה ילדה אמו שנים אף זה ילדה אמו שנים, מה זה אחיו מבקש להרגו אף זה אחיו מבקשים להרגו. זה אחיו שונא אותו וזה גם כן, זה רועה וזה רועה, זה נשטם וזה נשטם, זה נגנב שתי פעמים (בראשית לא, לט): גנבתי יום וגנבתי לילה, וזה נגנב שתי פעמים (בראשית מ, טו): כי גנב גנבתי וגו', זה נתברך בעשר ברכות וזה נתברך בעשר ברכות, זה יצא חוצה לארץ וזה יצא חוצה לארץ, זה נשא אשה בחוצה לארץ וזה נשא אשה בחוצה לארץ, זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ, זה לוו אותו מלאכים וזה לוו אותו מלאכים, זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום, זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו, זה ירד למצרים וזה ירד למצרים, זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב, זה השביע בנו וזה השביע אחיו, זה מת במצרים וזה מת במצרים, זה נחנט וזה נחנט, זה עלו עצמותיו וזה עלו עצמותיו, הא לפי שהיה יוסף דומה לאביו לכך נאמר: אלה תלדות יעקב יוסף, ולכך נאמר: שניהם מלאים וגו' על יעקב ויוסף. כף אחת (במדבר ז, נ), כנגד כף ימינו ששם על ראש אפרים. ולמה קרי לה אחת, שהיא חשובה מן יד השמאל. (במדבר ז, נ): עשרה זהב, כנגד עשר תבות שיש מן (בראשית מח, יד): וישלח ישראל את ימינו עד (בראשית מח, יד): והוא הצעיר. (במדבר ז, נ): מלאה קטרת, שראה יעקב דבר זה ברוח הקדש, שראוי היה אפרים שיניח ימינו על ראשו, וכן הוא אומר (בראשית מח, יד): שכל את ידיו כי מנשה הבכור, השכילו ידיו לרוח הקדש, כמה דתימא (תהלים פט, א): משכיל לאיתן האזרחי. פר אחד בן בקר (במדבר ז, נא), כנגד אברהם כו', שנאמר (בראשית יח, ז): ואל הבקר רץ אברהם. (במדבר ז, נא): איל אחד, כנגד יצחק, שכתוב בו (בראשית כב, יג): ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו. (במדבר ז, נא): כבש אחד, כנגד יעקב, דכתיב ביה (בראשית ל, מ): והכשבים הפריד יעקב. ולמה הקריב אלו שלשה מיני עולות, כנגד האבות, כנגד הברכה שברכם יעקב, הדא הוא דכתיב (בראשית מח, טז): ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק. (במדבר ז, נב): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד יוסף, שכתוב (בראשית לז, לא): וישחטו שעיר עזים וגו', ולמה הקריב זה כנגד יוסף, לפי כשם שברכם יעקב על שם שלשת האבות כך ברכם על שם יוסף ותלאם עליו, שנאמר (בראשית מח, כ): בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה. (במדבר ז, נג): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד שתי ברכות שברכם, בתחלה (בראשית מח, טז): יברך את הנערים, ולבסוף: בך יברך ישראל וגו'. (במדבר ז, נג): אילם חמשה וגו', הרי שלשה מינין כנגד שלשה דורות שראה יוסף לאפרים, שהיו נקראים על שם יוסף, והיו בתי אבות, שנאמר (בראשית נ, כג): וירא יוסף לאפרים בני שלשים, וכן הוא אומר (במדבר כו, לה לו): אלה בני אפרים למשפחתם לשותלח וגו' ואלה בני שותלח לערן וגו', אפרים ושותלח וערן, הרי שלשה בנים של שלשה דורות. למה היו של חמשה חמשה, כנגד חמש תבות של (בראשית מח, ב): וישם את אפרים לפני מנשה, שמשם זכה אפרים להקריב ראשון. (במדבר ז, נג): זה קרבן וגו', לפי שהקריב על סדר הזה התחיל הקדוש ברוך הוא מקלס את קרבנו, זה קרבן אלישמע וגו': ו ביום השמיני נשיא לבני מנשה גמליאל בן פדהצור, הדא הוא דכתיב (קהלת ח, ב): אני פי מלך שמר וגו', אם יאמר לך המלך שיהא מוראו עליך ותשמר גזרתו, שמר גזרת פיו, וכן הוא אומר (דברים יז, טו): שום תשים עליך מלך, שיהא מוראו עליך, ואומר (יהושע א, יח): כל איש אשר ימרה את פיך וגו', ואין אני האמור כאן אלא אימת מלכות, כשם שאמר פרעה ליוסף, הדא הוא דכתיב (בראשית מא, מד): ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו', מהו אני פרעה, כך אמר פרעה ליוסף אף על פי שאמרתי לך (בראשית מא, מ): אתה תהיה על ביתי וגו', שעשיתיך מלך על כלם, הזהר שתנהג בי כבוד והמליכני עליך, לכך אמר אני פרעה, כלומר שתהא אימת מלכותי עליך, ודכותיה (שמות ו, ב): וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', למה צריך כאן לומר אני ה', אלא אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אף על פי שעשיתיך אלוהו של פרעה, כמה דתימא (שמות ז, א): ראה נתתיך אלהים לפרעה, הזהר להיות אלהותי עליך, שלא עשיתיך אלוה כי אם לפרעה לבדו, הוי: אני פי מלך שמר, האני שיאמר לך פי המלך, שתהא אימתו עליך, שמר שלא תמרד על צוויו, יכול אפלו יאמר לך לעבר על דברי המקום, תלמוד לומר (קהלת ח, ב): ועל דברת שבועת אלהים, בא הכתוב להודיעך שדברת שבועת אלהים יהיה עליון על צווי בשר ודם, שתבטל רצון בשר ודם מפני רצון אלהים ותקים כל הדברות שבתורה, שנכנסת בשבועה עליהם לקימן, כמא דתימא (דברים כט, יא): לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו וגו', ואומר (דברים כז, כו): אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אתם ואמר כל העם אמן. ודכותיה (ויקרא יט, ג): איש אמו ואביו תיראו וגו', יכול אפלו אמר לו אביו שחט לי ובשל לי בשבת ישמע לו, תלמוד לומר (ויקרא יט, ג): ואת שבתתי תשמרו, כלכם חיבים בכבודי, אף כאן הוא אומר: על דברת שבועת אלהים, שלמעלה מן מאמר המלך שמר דברת שבועת אלהים. (קהלת ח, ג): אל תבהל מפניו תלך וגו', אם יכעס עליך בשר ודם כדי להעבירך על חקי התורה, אל תתבהל מכעסו כדי שתלך בעצתו, כמה דתימא (תהלים א, א): אשר לא הלך בעצת רשעים, ואין פניו אלא כעסו, כמה דתימא (דניאל ג, יט): וצלם אנפוהי אשתני, הוי: מפניו תלך. (קהלת ח, ג): אל תעמד בדבר רע, שלא תעמד בדרכו ללכת בה, כמה דתימא (תהלים א, א): ובדרך חטאים לא עמד, מהו בדבר, שלא תתירא מאותו דבר רע, שיאמר לך שישרפך ויהרגך ויעשה לך יסורים קשים אם לא תתקים גזרתו, ויפחידך שאין אלוה בעולם שיוכל להצילך מידו, הדא הוא דכתיב אחריו (קהלת ח, ג): כי כל אשר יחפץ יעשה. כמו שאמר נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה (דניאל ג, טו): בה שעתא תתרמון לגוא אתון נורא יקדתא ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי. (קהלת ח, ד): באשר דבר מלך שלטון וגו', אם מסרת עצמך על המצוות לקים גזרת הקדוש ברוך הוא ולבטל גזרות בשר ודם, מה שכרך, בעת שיגזר הקדוש ברוך הוא להביא פרעניות לעולם, שהוא מלכו של עולם ושליט בכל לעשות ככל חפצו ואין מי שימחה בידו (איוב כג, יג): והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש, אתה תעמד ותבקש רחמים על הגזרה לבטלה והקדוש ברוך הוא נושא לך פנים והוא מבטלה בזכותך, לפי שבטלת גזרת בשר ודם לקים גזרתו, לכך נאמר: באשר דבר מלך שלטון, זה הקדוש ברוך הוא, בעת שידבר דבר להביא לעולם להודיע שלטנותו בעולם, כמה דתימא (קהלת ג, יד): והאלהים עשה שיראו מלפניו, תדע מי ימחה על גזרתו ויאמר לו למה תעשה כך, שומר מצוה. לכך נאמר (קהלת ח, ד): ומי יאמר לו מה תעשה, מי הוא שיאמר לו למה תעשה לבריותיך, נחת עמהם במדת רחמים, זהו שומר מצותיו, הדא הוא דכתיב (קהלת ח, ה): שומר מצוה וגו'. ומהו (קהלת ח, ה): לא ידע דבר רע, מדה כנגד מדה, הוא לא עמד בדבר רע, לכך לא ידע דבר רע. (קהלת ח, ה): ועת ומשפט ידע לב חכם, שישנו חכם לב רואה את הנולד ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה, והוא משים אל לבו אם היום אעבר על המצוות ויש לי עת לעשות חפצי, ואין מי שימחה בידי, למחר יבוא עת שיעשה הקדוש ברוך הוא בו משפט על שעבר על תורתו, וכן הוא אומר (קהלת ב, יד): החכם עיניו בראשו והכסיל וגו', ואומר (קהלת י, ב): לב חכם לימינו וגו', ועת ומשפט ידע לב חכם, מי שלבו חכם יודע הוא שאם יעבר על המצוות יבוא העת שיעשה הקדוש ברוך הוא משפט בו, והוא פורש מן העברה, הדא הוא דכתיב אחריו (קהלת ח, ו): כי לכל חפץ יש עת ומשפט וגו', בכל דבר שיעשה האדם חפצו ויבטל חפץ המקום, ידוע יהיה לו שעתיד לתן הדין, ואף על פי שאין נפרעין ממנו מיד, אל יחשב שהקדוש ברוך הוא יותר לו על עונו, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה, ואימתי פורע ממנו לכשימלא ההין, וכן הוא אומר (איוב כ, כב): במלאות שפקו יצר לו וגו', לכך נאמר (קהלת ח, ו): כי רעת האדם רבה עליו, כשם שעשה לדור המבול שנתן להם ארכה ולבסוף פרע מהן, כמה דתימא (בראשית ו, ה): וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו', מה כתיב אחריו (בראשית ו, ז): ויאמר ה' אמחה את האדם וגו'. (קהלת ח, ז): כי איננו ידע מה שיהיה וגו', בא הכתוב ללמדך כל מי שאינו חוזר בו מעברה שיש בידו ואינו מתירא מיום הדין, כשיבוא לא ישאו לו פנים, ואם יבוא לומר שיארכו לו ויחזר בו, אין שומעין לו, הוי (קהלת ח, ז): כי כאשר יהיה פרענות מי יגיד לו כדי שיעשה תשובה ויתקבל, לומר לך קדם גזר דין שומעין לו, לאחר גזר דין אין שומעין לו, לכך נאמר: כי כאשר יהיה מי יגיד לו. אין אדם שליט ברוח וגו' (קהלת ח, ח), לפי שמצינו ארבע מיתות גזר הקדוש ברוך הוא על עוברי עברות, לכך כתיב כאן ארבעה דברים כנגדם שאין ביד החיים להנצל מהם אחר גזר דינו, ואלו הן: אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, זו מיתת חנק וכל הדומות לה, שאין האדם מת ממנה אלא על ידי הרוח, שאין לו מאיזה מקום ינשם, הוי: אין אדם שליט ברוח להוציאו בעת שיבוא היום שיכלא הרוח בגופו. ואין שלטון ביום המות, זו מיתת סקילה וכל הדומות לה, כמה דתימא (דברים יג, יא): וסקלתו באבנים ומת. ואין משלחת במלחמה, זו מיתת הסיף וכל הדומות לה, כמה דתימא (שמות יז, ט): וצא הלחם בעמלק, וכתיב (שמות יז, יג): ויחלש יהושע וגו'. ולא ימלט רשע את בעליו, זו מיתת שרפה וכל הדומות לה, כמה דתימא (מלאכי ג, יט): והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אתם היום הבא, הרי ארבע מיתות זכורות בפסוק זה, שאף על פי שבטלו סנהדרין ובטלו ארבע מיתות בית דין, דין ארבע מיתות לא בטלו, שהקדוש ברוך הוא דן החיים למות בהן בשפטים רעים כנגדן, מי שהוא חיב חנק, או טובע בנהר, או מת בסרונכי, או נמסר ביד עובדי כוכבים שחונקים אותו. מי שחיב סקילה, או נופל מן הגג, או חיה דורסתו, או עובדי כוכבים סוקלין אותו, מי שנתחיב הריגה, לסטין באין עליו והורגין אותו, מי שנתחיב שרפה, או נופל באור, או נחש נושכו. הא למדת שאין אדם יכול להנצל מדינו של הקדוש ברוך הוא שלא ימדד לו כמדתו, לכך נאמר: אין אדם שליט ברוח וגו'

דבר אחר (קהלת ח, ב): אני פי מלך שמר, מדבר ביוסף הצדיק שהוא שמר אני שאמר לו פרעה, כמה דתימא (בראשית מא, מד): ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה וגו', שמעולם לא מרד על צוויו. (קהלת ח, ב): ועל דברת שבועת אלהים, שאף על פי שנכנס לאותה גדלה לא פרק על שמים מעליו והיה ירא להקדוש ברוך הוא, כמה דתימא (בראשית מב, יח): את האלהים וגו', ולכך נאמר אלהים, והיה זהיר על השבועה שלא נשבע חי ה' אם תצאו מזה, אלא (בראשית מב, טו): חי פרעה אם תצאו מזה, הוי: שבועת. מהו דברת, שגדר עצמו מן הערוה, כמה דתימא (דברים כג, טו): ולא יראה בך ערות דבר, ואומר (דברים כב, כד): על דבר אשר לא צעקה הנערה בעיר וגו'. וכן הוא אומר (בראשית לט, ז): ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי, מה כתיב שם (בראשית לט, ח): וימאן ויאמר אל אשת אדניו הן אדני וגו', לכך נאמר: ועל דברת, כמה דתימא (בראשית לט, י): ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה וגו'. אל תבהל מפניו, בעת שנכנס לבית לעשות מלאכתו והיה הבית פנוי שלא היה שם אדם שיראהו, וכמה דכתיב (בראשית לט, יא): ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש וגו', ובאתה ותפשה בבגדו כדי שישכב עמה, אף על פי כן לא נתבהל מן מעשיה והלך לו לחוץ, כמה דתימא (בראשית לט, יב): ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, לכך נאמר: אל תבהל מפניו, לא נתבהל מפנאי הבית, אלא שנס והלך לו, אף על פי שאמרה לו שאם לא ישכב עמה היא אומרת לבעלה שהוא חפץ לאנסה, ובעלה הורגו ואין מי שימחה בידו, לפי שהיה עבדו, אף על פי כן לא עמד לעשות תאותה בשביל אותו דבר רע שהיתה מגזמת לעשות לו, לכך נאמר (קהלת ח, ג): אל תעמד בדבר רע כי כל אשר יחפץ אלהים יעשה. ומנין אתה למד שהיתה מגזמת לו כך, מן סוף הדברים, כיון שראתה שלא הועילה במעשיה, ראה מה עשתה (בראשית לט, יד יח): ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר וגו' ויהי כשמעו וגו' ותנח בגדו וגו' ותדבר אליו וגו' ויהי כהרימי קולי וגו'. (קהלת ח, ד): באשר דבר מלך שלטון וגו', מה שכר נתן לו הקדוש ברוך הוא על כך, השליטו על ארץ מצרים, הדא הוא דכתיב: באשר דבר מלך וגו', כמה דתימא (בראשית מא, יז): וידבר פרעה אל יוסף בחלמי הנני וגו'. שלטון, כמה דתימא (בראשית מב, ו): ויוסף הוא השליט על הארץ. ומי יאמר לו מה תעשה, כמה דתימא (בראשית מא, נה): לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, כל כך למה, על ששמר את המצוות, הדא הוא דכתיב (קהלת ח, ה): שומר מצוה לא ידע דבר רע, מהו לא ידע דבר רע, שאותו דבר רע שאמר שר המשקים, כמה דתימא (בראשית מא, יב): ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים וגו', דבר כאן בנגעת יוסף שלשה דברים: נער, שהוא שוטה, כמה דתימא (משלי כב, טו): אולת קשורה בלב נער, עברי, שונא, עבד, שאינו ראוי למלכות, אף על פי כן לא ידע יוסף אותו דבר רע, כלומר שלא נגע בו הדבר, שמלך. (קהלת ח, ה): ועת ומשפט ידע לב חכם, זה היה יוסף שנקרא חכם, כמה דתימא (בראשית מא, לט): אין נבון וחכם כמוך. והיה יודע שעתיד לתן הדין אלו נגע באשת פוטיפר, לפיכך פרש ממנה, הדא הוא דכתיב (בראשית לט, י): ולא שמע אליה לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא.

דבר אחר, ועת ומשפט ידע לב חכם, זה הקדוש ברוך הוא שכתוב בו (איוב ט, ד): חכם לבב ואמיץ כח, הביא עת על יוסף לשלם לו שכרו במשפט, מדה כנגד מדה, הא כיצד, הוא שלט ביצרו ולא נגע בה, לפיכך נעשה שליט, כמה דתימא: ויוסף הוא השליט על הארץ. הוא לא שמע לה, כמה דתימא: ולא שמע אליה, לכך המליכו הקדוש ברוך הוא על מצרים כלה, והיו כלם נשמעים לדבריו, כמה דתימא (בראשית מא, נה): אשר יאמר לכם תעשו. פיו שלא נשק בעברה לפיכך (בראשית מא, מ): על פיך ישק כל עמי. הוא אמר לה (בראשית לט, ט): איננו גדול בבית הזה ממני וגו', כדי להדיחה מעליו, לפיכך (בראשית מא, מ): אתה תהיה על ביתי. הוא לא תפש לה והיא תפשתו בידיה, כמה דתימא (בראשית לט, יב): ותתפשהו בבגדו וגו', לפיכך (בראשית מא, מב): ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף. הוא עזב בגדו בידה, לפיכך (בראשית מא, מב): וילבש אתו בגדי שש. הוא לא הרכין צוארו לעברה, לפיכך (בראשית מא, מב): וישם רבד הזהב על צוארו. הוא לא רכב עליה, לפיכך (בראשית מא, מג): וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו. היא קראה לאנשי ביתה על כך, כמה דתימא: ותקרא לאנשי ביתה וגו', לפיכך (בראשית מא, מג): ויקראו לפניו אברך. הוא נתון אל בית הסהר על כך, כמה דתימא (בראשית לט, כ): ויתנהו אל בית הסהר, לפיכך (בראשית מא, מג): ונתון אתו על כל ארץ מצרים. הוא לא נתן עיניו בה ולא במצריות בעת שמלך, כמה דתימא (בראשית מט, כב): בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, שעלם עינו מאשת פוטיפר ומן המצריות, (בראשית מט, כב): בנות צעדה עלי שור, ולפיכך עלי שור, אמר רבי ראובן מהו עלי שור, אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם שכר אותה העין, כיצד שנו רבותינו שהיו אוכלים במקדש קדשים קלים תוך החומה לפנים מחומת ירושלים, אבל בשילו שהיה חלק יוסף אוכלין אותו בכל הרואה, הוי: עלי שור, כמה דתימא (איוב ז, ח): לא תשורני עין ראי, אמר רבי עזריה אמר לו הקדוש ברוך הוא ליוסף, אתה שמרת מצות לא תנאף, שהיא שביעית בדברות, ולא נאפת באשת פוטיפר, וגם שמרת מצות לא תגנב, שהיא שמינית בדברות, שלא גנבת ממונו של פוטיפר, ולא גנבת מקור אשתו, כמה דתימא (איוב כד, טו): ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וגו', יבוא העת שאני פורעם לך, למחר כשיבואו הנשיאים להביא בחנכת המזבח, יהיו נשיאי שני בניך אחד מקריב ביום שביעי, והשני ביום שמיני, ואין שבט אחר מפסיק בין שני בניך כשם שאתה לא הפסקת בין לא תנאף ללא תגנב, שכן כתיב ביום השביעי נשיא לבני אפרים וגו' ביום השמיני נשיא לבני מנשה וגו', לכך כתיב: ועת ומשפט ידע לב חכם. קרבנו קערת כסף אחת וגו' (במדבר ז, נה), אל תקרי קערת אלא עקרת, כנגד יעקב שעקר את הבכורה מראובן ונתן אותה ליוסף, (בראשית מח, כב): ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו'. כסף, כמא דתימא (משלי י, כ): כסף נבחר לשון צדיק. כמה שאמר (בראשית מח, ה): אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. שלשים ומאה משקלה, כשירד יעקב למצרים בשביל יוסף בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר (בראשית מז, ט): ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. מזרק אחד כסף, כנגד יוסף שנזרק מאביו ונמכר למצרים. כסף, על שם: כסף נבחר לשון צדיק, מה שאמר לאביו (בראשית מח, יח): לא כן אבי כי זה הבכר שים ימינך על ראשו. שבעים שקל בשקל הקדש, שעל ידו ירדו שבעים נפש למצרים. שניהם מלאים וגו', יעקב ויוסף שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם העמידו שבטים. (במדבר ז, נו): כף אחת עשרה זהב וגו', כנגד חבלי מנשה עשרה, שנאמר (יהושע יז, ה): ויפלו חבלי מנשה עשרה, (במדבר ז, נז נח): פר אחד בן בקר וגו' איל אחד וגו' שעיר עזים אחד וגו', הרי שלשה כנגד שלשה דורות שראה יוסף מן מנשה שנטלו חלק בארץ, שנאמר (בראשית נ, כג): גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף, וכן הוא אומר (במדבר כו, כט ל): בני מנשה למכיר משפחת המכירי ומכיר הוליד את גלעד וגו' אלה בני גלעד איעזר וגו', מכיר וגלעד ואיעזר, הרי שלשה דורות שהיו בתי אבות שנקראו על שם יוסף, כי מנשה על שם יעקב נקרא, כמה דתימא (בראשית מח, ה): ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם, והרביעי זה היה יאיר בן מנשה שנטל חלק בארץ, כמה דתימא (במדבר לב, מא): ויאיר בן מנשה הלך וילכד את חותיהם ויקרא אתהן חות יאיר, שלשה מיני עולה שהקריב היו כנגד בני מכיר בן מנשה. ושעיר החטאת היה כנגד יאיר שלא הוריש חלקו לבניו, כי לא היו לו בנים, ולכך קראן על שמו, שלא היה לו זכר, וירשו חלקו בני מכיר אחיו. (במדבר ז, נט): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד שבט מנשה שנחלק לשנים, ולקח שני חלקים בארץ, חציו בעבר הירדן וחציו בארץ כנען. (במדבר ז, נט): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, הרי שלשה מינים כנגד שלשה דברים שעשה יוסף בשביל מנשה, שהיה מבקש לגדלו על אפרים אחיו. האחת (בראשית מח, יג): ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל. והשנית (בראשית מח, יז): ויתמך יד אביו להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. והשלישית (בראשית מח, יח): ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכר וגו', למה היו של חמשה חמשה, כנגד חמש נשים משבט מנשה שנטלו חלק בארץ, אלו בנות צלפחד חמש, כמה דתימא (במדבר כז, ז): כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה וגו', והן היו חמש, שנאמר (במדבר כז, א): ואלה שמות בנתיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה, וכן יעקב הזכירן בברכת יוסף, שנאמר (בראשית מט, כב): בנות צעדה עלי שור, אלו בנות צלפחד שנטלו חלק בארץ.

דבר אחר למה חמשה חמשה, כנגד הברכה שברכן יעקב (בראשית מח, טז): וידגו לרב בקרב הארץ, ודגים נבראו ביום החמישי. (במדבר ז, נט): זה קרבן גמליאל וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב קרבנו על הסדר הזה, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן גמליאל: ח ביום התשיעי נשיא לבני בנימן אבידן בן גדעני (במדבר ז, ס), למה הקריב בנימין אחר בני יוסף, לפי שכשם שהיתה השכינה בחלקו של יוסף בשילה, כך שרתה בחלק של בנימין במקדש בירושלים.

דבר אחר, על שם שאמר הכתוב (תהלים פ, ג): לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישעתה לנו. (במדבר ז, סא): קרבנו קערת כסף אחת, אל תקרי קערת אלא עקרת, כנגד רחל שהיתה עקרת הבית, היא היתה עקר ביתו של יעקב, שנאמר (בראשית מו, יט): בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימן, ואומר (בראשית מח, ז): מתה עלי רחל. כסף אחת, שמתפלתה נולד בנימין, שנאמר (בראשית ל, כד): ותקרא את שמו יוסף לאמר יסף ה' לי בן אחר, ועליה נאמר (משלי י, כ): כסף נבחר לשון צדיק, לשון צדקת. (במדבר ז, סא): שלשים ומאה משקלה, שנולד בנימין כשהיה יעקב בן מאה שנה, ולכך נקרא שמו בנימין בן ימ"ן, שנולד כשהיה אביו בן מאה שנה, והוא היה בן שלשים שנה כשירד למצרים, הרי מאה ושלשים. (במדבר ז, סא): מזרק אחד כסף, הוא מזרק הוא גביע, כנגד יוסף שבחן צדקות אחיו בגביע על אודות בנימין, וכיון שראה יוסף שמסר יהודה נפשו על בנימין, הכיר צדקות אחיו והתודע להם. ולפי שהיה יוסף שותה יין בגביע שחשבונו שבעים, לכך היה משקל המזרק (במדבר ז, סא): שבעים שקל הקדש. (במדבר ז, סא): שניהם מלאים, שניהם היו שוים, יוסף ובנימין, שהמשכן הוקם בחלק יוסף בשילה ובית המקדש בחלק בנימין בירושלים, הוי (במדבר ז, סא): סלת מנחה בלולה בשמן למנחה. (במדבר ז, סב): כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה בנים שהיו לו לבנימין כשירד למצרים, שנאמר (בראשית מו, כא): ובני בנימן בלע ובכר וגו', והיו כלם צדיקים, הוי (במדבר ז, סא): מלאה קטרת. (במדבר ז, סג): פר אחד בן בקר וגו', הרי שלשה מיני עולה כנגד שלש פעמים שנבנה בית המקדש בחלקו, אחת בימי שלמה, ואחת בימי עולי הגולה, והשלישית לימות המשיח. (במדבר ז, סד): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד הבנין שבנאו הורדוס, שנבנה על ידי מלך חוטא, והיה לו בנינו לכפרה על שהרג חכמי ישראל. (במדבר ז, סה): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד שני מלכים שיצאו מבנימין, שאול ואיש בשת.

דבר אחר, כנגד שני גואלים שיצאו ממנו, מרדכי ואסתר. (במדבר ז, סה): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, הרי שלשה מינין של חמשה חמשה חמשה, כנגד שלש מעלות של חמשה חמשה שנטל בנימין, ואלו הן (בראשית מג, לד): ותרב משאת בנימן ממשאת כלם חמש ידות. (בראשית מה, כב): ולבנימן נתן שלש מאות כסף וחמש חלפת שמלת, והשלישית, זה היה מרדכי שהיה מבנימין, שזכה ללבש חמשה לבושי מלכות, שנאמר (אסתר ח, טו): ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן. (במדבר ז, סה): זה קרבן אבידן וגו', כיון שהקריב על סדר הזה, התחיל הקדוש ברוך הוא מקלס את קרבנו, זה קרבן אבידן וגו': ט ביום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי (במדבר ז, סו), הרי נותרו שלשה שבטים, דן ואשר ונפתלי, מה ראה דן להקריב תחלה להם, לפי שאביו הקישו ליהודה, כמה דתימא (בראשית מט, טז): דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, כמיחד שבשבטים, זה יהודה, לפיכך היה ראש לאלו שנשארו, כשם שיהודה היה ראש לכלם. (במדבר ז, סז): קרבנו קערת וגו', הרי זה הקריב קרבנו כנגד שמשון, לפי שברכת יעקב לדן לא היתה אלא על שם שמשון, וגם גבורת שמשון לא היתה תלויה אלא בנזירותו, לכך הקריב נשיא דן על הסדר הזה, הדא הוא דכתיב: קרבנו קערת כסף, זה היה נזיר טהרה, ולכך קרא לו קערה, שהוא היה מביא לחם. שלשים ומאה משקלה, מן (במדבר ו, יג): וזאת תורת הנזיר, עד (במדבר ו, כ): ואחר ישתה הנזיר יין, מאה ושלשים תיבות. מזרק אחד כסף שבעים וגו', שאותה שעה התר לשתות יין הנשתה במזרק שחשבונו שבעים, הוי: יין.

דבר אחר, למה שבעים, כנגד נזיר שנטמא שנזרקה נזירותו, כמה דתימא (במדבר ו, יב): והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ויש בו שבעים תיבות, מן (במדבר ו, ח): כל ימי נזרו קדוש הוא לה', עד כי טמא נזרו.

דבר אחר, למה שבעים, כנגד שבעים אותיות האמורות בברכת דן, מן דן ידין עמו וגו', עד (בראשית מט, יז): ויפל רכבו אחור, על שפיטת שמשון, לפי שפסוק האחרון (בראשית מט, יח): לישועתך וגו', לא אמרו יעקב אלא על שמשון, ולכך קרא מזרק, שנזרק שמשון מן אחיו, שלא רצה לשא אשה מבנות אחיו כי אם מבנות פלשתים.

דבר אחר, מזרק אחד, על שם שקראו נחש ושפיפון, שהם נזרקים על הארץ, שהיו להם רגלים והולכים על גחון, וכן שמשון היה חגר בשתי רגליו. מזרק, על שם: ויפל רכבו אחור. שניהם מלאים וגו', שנזיר טמאה ונזיר טהרה שניהם צריכין סלת חלות מצות בלולות בשמן, לפי שנזיר טמאה אינו יוצא בקרבן המביא על טמאתו, ואינו יכול לשתות יין עד שיביא עוד קרבן על נזירות טהרה.

דבר אחר, שניהם מלאים סלת וגו', לפי ששמשון בין קדם שנתגלח שער נזרו ובין לאחר שנתגלח שער נזרו, היה כנזיר טמאה, שעל שטמא עצמו בגויה היא גרמה לו לאותו גלוח, ולאחר גלוח הרג שמשון בפלשתים, דכתיב (שופטים טז, ל): ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו. כף אחת עשרה זהב (במדבר ז, סח), כנגד עשרה דברים האמורים ביין שנזיר אסור בהן, ואלו הן (במדבר ו, ג): מיין ושכר יזיר, הרי שנים, (במדבר ו, ג): חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה, הרי ארבעה, (במדבר ו, ג): וכל משרת ענבים לא ישתה, הרי חמשה, (במדבר ו, ג): וענבים לחים ויבשים לא יאכל, הרי שבעה, (במדבר ו, ד): כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין, הרי שמונה, (במדבר ו, ד): מחרצנים ועד זג לא יאכל, הרי עשרה. למה היתה של זהב לפי שהיין אדם הוא, כמה דתימא (משלי כג, לא): אל תרא יין כי יתאדם, והזהב אדם. למה היתה מלאה קטרת, שכל המזיר עצמו מן היין צריך לעשות לשם שמים, שנאמר (במדבר ו, ב): לנדר נדר נזיר להזיר לה'. (במדבר ז, סט): פר אחד בן בקר וגו', הרי כאן שלשה מיני עולה, כנגד שלשה מינין שהנזיר מזהר עליהם: שתית יין, ואכילת ענבים, וטמאת מת. (במדבר ז, ע): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד אזהרת שער, כמה דתימא (במדבר ו, ה): קדש יהיה גדל פרע שער ראשו, דבר אחר, שלשה מיני עולה, כנגד שלש אזהרות שהזהיר המלאך לאם שמשון, הדא הוא דכתיב (שופטים יג, יד): מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל. והשעיר, כנגד האזהרה של שער, הדא הוא דכתיב (שופטים יג, ה): ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלהים יהיה הנער. ולזבח השלמים בקר שנים (במדבר ז, עא), כנגד שני דברים שמשלו אביו, נחש ושפיפון, שנאמר (בראשית מט, יז): יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח וגו'.

דבר אחר, כנגד שנמשל בשני דברים מפי שני בני אדם, יעקב משל אותו לנחש ושפיפון, ומשה לגור אריה, שנאמר (דברים לג, כב): דן גור אריה.

דבר אחר, כנגד שתי פעמים שכתוב עליו שהוא שפט את ישראל עשרים שנה, ואלו הן (שופטים טו, כ): וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה, (שופטים טז, לא): והוא שפט את ישראל עשרים שנה, ללמדך שעשרים שנה שפט את ישראל בחייו ועשרים שנה אחר מיתתו היה מוראו של שמשון על פלשתים וישבו בהשקט.

דבר אחר, כנגד שני עמודי התוך אשר הפיל. (במדבר ז, עא): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, למה שלשה מינים, כנגד שלשה מינים של קרבנות שהיה מביא נזיר טמאה, שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש בן שנתו לאשם. למה היו של חמשה חמשה, כנגד חמשה מינים שהיה מביא נזיר טהרה, כבש לעולה, וכבשה לחטאת, ואיל לשלמים, וסלת חלות ורקיקי מצות ומנחתם ונסכיהם.

דבר אחר, למה שלשה מינים, כנגד שלש פעמים שהכה שמשון בפלשתים בחייו, ואלו הן (שופטים יד, יט): ויך מהם שלשים איש, (שופטים טו, ח): ויך אותם שוק על ירך וגו', (שופטים טו, טו): ויך בה אלף איש, היו השלשה מינים של חמשה חמשה הרי חמשה עשר, כנגד הנס שנעשה לו בלחי, ונקרא המעין על שם הנס, שנאמר (שופטים טו, יט): על כן קרא שמה עין הקורא אשר בלחי, והן חמש עשרה אותיות. (במדבר ז, עא): זה קרבן אחיעזר וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר הזה, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן וגו': י ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר פגעיאל בן עכרן וגו' (במדבר ז, עב), מה ראה נשיא אשר להקריב אחר נשיא דן, לפי שדן נקרא שמו על שם דין, ואשר נקרא על שם אשורו, לפיכך צוה הקדוש ברוך הוא להקריב אשר אחר דן, שצריך הדין לאשר דינו, כמה דתימא (ישעיה א, יז): דרשו משפט אשרו חמוץ. (במדבר ז, עג): קרבנו קערת כסף וגו', אמר רבי תנחומא כל השבטים לשם גאלתן של ישראל ולשם שבחן נקראו שמותם, ואשר נקרא שמו לשם גאלתן של ישראל, כמה דתימא (מלאכי ג, יב): ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות. ולשם שבחן, כמה דתימא (תהלים קמד, טו): אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו, אין אשורן של ישראל אלא על שבחרו בהקדוש ברוך הוא להיות להם לאלהים והקדוש ברוך הוא בחר בהם להיותם לו לעם סגלה, ולפיכך כשבא נשיא אשר להקריב, הקריב קרבנו על שם הבחירה שבחר הקדוש ברוך הוא בישראל מכל האמות, כמה דתימא (דברים יד, ב): ובך בחר ה' להיות לו לעם סגלה וגו', ועליהם נאמר (תהלים סה, ה): אשרי תבחר ותקרב וגו'. ולכך הקריב קרבנו קערת כסף, כנגד אמות העולם שהם היו תחלה לאברהם. שלשים ומאה משקלה, אלו שבעים בני נח, וששים מלכות שאמר שלמה (שיר השירים ו, ח): ששים המה מלכות, ומי היו, ששה עשר בני קטורה וישמעאל ושנים עשר בניו ועשו ושבעה עשר בניו ובני בניו, כיצד, בני אליפז הרי שמונה, ואלו הן (דברי הימים א א, לו): בני אליפז תימן ואומר צפו וגעתם קנז ותמנע ועמלק, הרי הם שמונה עם אליפז. תמן כתיב (בראשית לו, טו טז): בני אליפז בכור עשו אלוף תימן וגו' אלוף קרח אלוף געתם אלוף עמלק וגו', הרי תשעה, ורעואל עם בניו חמשה, שנאמר (דברי הימים א א, לז): בני רעואל נחת זרח שמה ומזה, הרי ארבעה עשר, ובני עשו שלשה (דברי הימים א א, לה): ויעוש ויעלם וקרח וגו', הרי שבעה עשר, ואחד עשר אלופים שחשב בסוף, שנאמר (בראשית לו, מ): ואלה שמות אלופי עשו למשפחתם למקמתם בשמתם אלוף תמנע וגו', הרי חמשים ושבעה. ואם תאמר והלא הם חמשים ושמונה, תמנע בתו של אליפז היתה, וגומר שלשה מלכי אדום שהיו מזרע אדום, ואלו הן (בראשית לו, לב): בלע בן בעור, והוא הנקרא על שם עשו, שהיה בלע ומכר בכורתו בשביל בליעתו, בן בעור, בנו של מי שעשה עצמו כבהמה, שנאמר (בראשית כה, ל): הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי, כמה דתימא אין אובסין את הגמל אלא מלעיטין אותו. והשני (בראשית לו, לג): יובב בן זרח מבצרה, ובצרה מן אדום היתה, שנאמר (ישעיה סג, א): מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צעה ברב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע. והשלישי (בראשית לו, לד): חשם מארץ התימני, ותימן היה ארץ אדום, שנאמר (עובדיה א, ט): וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל, אבל שאר המלכים משאר מקומות היו ומשאר אמות, הרי ששים. ולמה קרא לכל אלו קערות, על שם שפסלן הקדוש ברוך הוא, ואין קערה אלא לשון צרעת, כמה דתימא (ויקרא יד, לז): שקערורת ירקרקת. כסף, על שם חרפה, שילכו כלם (דניאל יב, ב): לחרפות לדראון עולם. ומנין לכסף שהוא לשון חרפה, שכן בלשון ירושלמי קורין לחרפא כסופא. מזרק אחד כסף, אלו ישראל שהפריש הקדוש ברוך הוא מהם, כמה דתימא (תהלים קלה, ד): כי יעקב בחר לו יה וגו', ואומר (יהושע כד, ג): ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. שבעים שקל בשקל הקדש וגו', כמה דתימא (דברים י, כב): בשבעים נפש ירדו אבתיך מצרימה, וכלם היו קדושים. שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, שלאמות ולישראל שלח הקדוש ברוך הוא נביאים מהם ובהם, הוי: למנחה, כמה דתימא (ישעיה יא, ב): ונחה עליו רוח ה', ואומר (במדבר יא, כו): ותנח עליהם הרוח, ולכלם רצה הקדוש ברוך הוא לתן תורתו, שנאמר (דברים לג, ב): ויאמר ה' מסיני בא וגו'. (במדבר ז, עד): כף אחת, מכלם לא בחר הקדוש ברוך הוא אלא בישראל, שנאמר (שיר השירים ו, ט): אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה, על זה הם מאשרים מכל האמות, כמה דתימא (שיר השירים ו, ט): ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה, אלו האמות, ולמה בחר בהם הקדוש ברוך הוא, שכל האמות פסלו את התורה ולא רצו לקבלה, [ולא] ואלו רצו ובחרו בהקדוש ברוך הוא ובתורתו, שהיא חמשה ספרים כנגד חמשה אצבעות שבכף, וקבלו עשרת הדברות בסיני, הוי: כף אחת עשרה זהב, מהו מלאה קטרת, שכלם אמרו (שמות כד, ז): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, קבלו עליהם תלמוד תורה, והמעשה. פר אחד בן בקר וגו' (במדבר ז, עה), שלשה מיני עולה אלו למה, כנגד שלשה כתרים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל על זאת, כתר תורה, וכתר כהנה, וכתר מלכות. כתר תורה, זה הארון שכתוב (שמות כה, יא): ועשית עליו זר זהב סביב. כתר כהנה, זה מזבח הזהב שכתוב בו (שמות ל, ג): ועשית לו זר זהב סביב. כתר מלכות, זה השלחן שכתוב (שמות לז, יא): ויעש לו זר זהב סביב, (במדבר ז, עו): שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד שם טוב הוא המעשה, כמה דתנינן לא המדרש הוא עקר אלא המעשה, לפי שהמעשה הוא מכפר על האדם, כההוא דתנינן תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות, ואותו כתר הוא כנגד המנורה, לקים מה שנאמר (משלי ו, כג): כי נר מצוה ותורה אור. למה נקראת התורה אור, שהיא מאירה את האדם מה יעשה, ולפי שהתורה מלמדת את האדם כיצד יעשה רצון המקום, לפיכך שכר התלמוד גדול, וגדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר (ישעיה לב, יז): והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם. (במדבר ז, עז): ולזבח השלמים בקר שנים, שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, נתן להם תורה שבכתב שיש בה תרי"ג מצוות כדי למלאם מצוות ולזכותם, שנאמר (ישעיה מב, כא): ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, נתן להם תורה שבעל פה, להיות מצינין בה משאר האמות, שעל כך לא נתנה בכתב כדי שלא יזיפוה ישמעאלים כשם שעשו תורה שבכתב ויאמרו שהם ישראל, ועל זה אמר הכתוב (הושע ח, יב): אכתב לו רבי תורתי כמו זר נחשבו, אמר הקדוש ברוך הוא אם אכתב לישראל רבי תורתי, זו המשנה, שהיא גדולה מן המקרא, כמו זר נחשבו. (במדבר ז, עז): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, אלו שלשה מיני שלמים, כנגד כהנים לוים וישראלים.

דבר אחר, כנגד שלש גדלות שנתן להם הקדוש ברוך הוא בשכר שקבלו את התורה, ואלו הן: סגלה, ממלכת כהנים, וגוי קדוש, שנאמר (שמות יט, ה ו): והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. הם היו השלשה מינין מן חמשה חמשה, ועולה חשבונם חמשה עשר, כנגד התורה שהיא חמשה ספרים ועשרת הדברות שקבלו שנכתבו על שתי לוחות, חמש על לוח זה וחמש על לוח זה.

דבר אחר, כנגד אברהם יצחק ויעקב ושנים עשר שבטים, שהם עקר הבחירה, כמה דתימא (דברים ד, לז): ותחת כי אהב את אבתיך ויבחר בזרעו אחריו ויוצאך בפניו בכחו הגדל ממצרים. (במדבר ד, לז): זה קרבן פגעיאל וגו', כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על הסדר הזה, התחיל מקלס את קרבנו, זה קרבן פגעיאל בן עכרן

ביום שנים עשר יום נשיא לבני נפתלי אחירע בן עינן (במדבר ז, עח), למה הקריב נפתלי אחר אשר, לפי שאשר נקרא שמו על אשורן של ישראל, ונפתלי נקרא שמו על התורה שקבלו ישראל, מהו נפתלי, נפת לי, זו התורה שכתוב בה (תהלים יט, יא): הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים, ונתנה לארבעים יום, מנין ל"י. ולפי שאשורן של ישראל היה תלוי על התורה, לפיכך הקריב נפתלי אחר אשר. וכשם שמחשבת ישראל עלתה תחלה לפני המקום ואחר כך תקן להם תורה, לכך הקדים אשר לנפתלי.

דבר אחר, לפי שיעקב ברך לנפתלי אחר אשר, לפי שהיו שוים בברכת הארץ, אשר היה (בראשית מט, כ): שמנה לחמו, ונפתלי היתה ארצו (בראשית מט, כא): אילה שלחה, לכך הקריב כאן נפתלי אחר אשר. (במדבר ז, עט): קרבנו קערת כסף אחת וגו', רבי יודן אמר כנגד האבות והאמהות הקריב נשיא נפתלי, למה כן, לפי שנפתלי כבד את אביו יותר מדאי, שהיה אביו שולחו לכל מקום שירצה, והיה זריז במשלחתו, ומצא קורת רוח ממנו, והיו אמריו נעימים עליו, ולכך ברכו אביו באילה שלחה, שהיה רץ במשלחתו כאיל, ולכך ברכו באמרי שפר על שהיו אמריו שפרים, ולכך זכה נפתלי שעשה הקדוש ברוך הוא נקמה בסיסרא על ידי ברק שהיה מקדש נפתלי, ולפי שנפתלי היה זהיר בכבוד אבותיו, לפיכך נשיא נפתלי למד מאבי אביו ואחז את דרכו והקריב קרבנו על סדר אבותיו ואמותיו של נפתלי, הדא הוא דכתיב: קרבנו קערת וגו', קערת, כנגד שרה שהיתה עקרת הבית, והיא היתה עקר האמהות, שהיתה ראשונה. כסף, שהיתה צדקת, כמה דתימא (משלי י, כ): כסף נבחר לשון צדיק. אחת, שהיתה יחידה בדורה צדקת. שלשים ומאה משקלה, שחיתה מאה ושלשים שנה חסר קמעה, שנאמר (בראשית כג, א): ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. מזרק, זה אברהם, שנזרק מארצו ומבית אביו, שנאמר (בראשית יב, א): ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. אחד, כמא דתימא (יחזקאל לג, כד): אחד היה אברהם ויירש וגו'. כסף, שהיה צדיק, על שם: כסף נבחר לשון צדיק. שבעים שקל בשקל הקדש, בעת שכרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אברהם בין הבתרים, בן שבעים שנה היה, לפי ששלשים שנה קדם שנולד יצחק נגזרה גזרת בין הבתרים, דברי רבי יוסי, לקים מה שנאמר (שמות יב, מא): ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים. שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, שאברהם ושרה שניהם היו מלאים במעשים טובים, שנאמר (בראשית יב, ה): ואת הנפש אשר עשו בחרן, מלמד שהיה אברהם מגיר את האנשים ושרה מגירת את הנשים. (במדבר ז, פ): כף אחת עשרה זהב, זה אברהם, שכפף את יצרו ועמד בעשרה נסיונות שנסהו המקום. (במדבר ז, פ): מלאה קטרת, שהיו מעשיו נעימים לפני המקום כריח הקטרת. (במדבר ז, פא): פר אחד בן בקר וגו', כנגד הקרבנות שצוהו הקדוש ברוך הוא לעשות בעת שכרת עמו ברית בין הבתרים, כמה דתימא (בראשית טו, ט): קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו'. פר, כנגד עגלה. איל, כנגד איל משלש. כבש אחד, כנגד תר וגוזל, שהיו קרבן עני, חלוף כבש של קרבן עשיר, שנאמר (ויקרא יב, ח): ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת וכפר עליה הכהן וטהרה, ולכך הקריב כבש במקום תר וגוזל, שאין עניות במקום עשירות. (במדבר ז, פב): שעיר עזים וגו', כנגד ועז משלשת, (במדבר ז, פג): ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד יצחק ורבקה שהיו תמימים ובני מלכים. (במדבר ז, פג): אילם חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, למה היו שלשה מינים, אילם ועתודים וכבשים, כנגד יעקב לאה ורחל. למה היו של חמשה חמשה חמשה, לפי שחשבונם עולה חמשה עשר כנגד יעקב ולאה ורחל ושנים עשר שבטים, והאמהות, לפי שקראו האמהות שפחות, לכך לא נכנסו בחשבון. (במדבר ז, פג): זה קרבן אחירע בן עינן, כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהקריב על סדר הזה של אבות, התחיל מקלס את קרבנו וגו'

רבי פינחס בן יאיר אמר כנגד הדורות שהיו מאדם הראשון ועד המשכן, וכנגד המצוות שנצטוו הקריבו הנשיאים. קערת כסף אחת, אל תקרי קערת אלא עקרת, זה אדם הראשון, שהוא היה עקרן של בני האדם.

אמר רבי שמעיה מנין אתה אומר שלאדם הראשון נאמר: קערת כסף, לפי שמנין שני אדם הראשון הם תשע מאות ושלשים שנה, וקערת כסף חשבונו תשע מאות ושלשים. ומנין שחיה אדם הראשון תשע מאות ושלשים שנה, שנאמר (בראשית ה, ה): ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה וימת. למה של כסף, לפי שנתן לו שש מצוות, שנאמר (בראשית ב, ז): וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וגו', והתורה נקראת כסף, שנאמר (תהלים יב, ז): כסף צרוף בעליל לארץ. למה נאמר בה אחת, על שם חוה שנבראת ממנו, שנאמר (בראשית ב, כא): ויקח אחת מצלעתיו. שלשים ומאה משקלה, כנגד מאה ושלשים שנה שפרש מן האשה ולבסוף הוליד לשת שהוא היה ראש תולדותיו, שנאמר (בראשית ה, ג): ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, שממנו השתת העולם, לפי שהבל וקין נטרדו מן העולם. מזרק, כנגד נח הצדיק שנזרק מן דור המבול. למה כסף, על שנקרא צדיק בדורו, שנאמר (בראשית ז, א): כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.

דבר אחר, על מצוות שנצטוה נקרא כסף, שנאמר (בראשית ט, ד): אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.

אמר רבי שמעיה כנגד השנים שהיו לנח בעת שהעמיד תולדות עולה חשבון מזר"ק אח"ד כס"ף, צא וחשב אותיות שלהם והם עולים חמש מאות ועשרים, כנגד חמש מאות שנים שהיו לו בעת שהעמיד תולדות, שנאמר (בראשית ה, לב): ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח וגו'. ולכך אחר לפריה ורביה מפני עון דורו שהיה רואה, עד שגלה לו הקדוש ברוך הוא ענין התבה, ובאותה שעה נשא אשה והעמיד בנים, והיו מאותה שנה עד המבול מאה שנים, ואותן ז' אח"ד העולים למנין עשרים שהם יתרים על חמש מאות, הם רמז לעשרים שנים שנגזרה גזרת המבול קדם שהעמיד נח בנים, כמה דתימא (בראשית ו, ג): והיו ימיו מאה ועשרים שנה. שבעים שקל בשקל הקדש, כנגד שבעים אמות שיצאו ממנו.

דבר אחר, למה שבעים, כנגד מראש ספר בראשית, עד קללת נחש, שבעים פסוקים.

אמר רבי פינחס שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם שבעים פסוקים, הנחש והמן הרשע. הנחש מבראשית עד (בראשית ג, יד): ארור אתה מכל הבהמה, שבעים פסוקים. המן (אסתר ג, א): מאחר הדברים האלה גדל המלך וגו', עד (אסתר ז, י): ויתלו את המן, שבעים פסוקים, לתכלית שבעים נתלה על חמשים.

דבר אחר, כנגד שבעים שמות הקדושים מן בראשית, עד פרשתו של נחש, ואם תאמר יש בו אחד יותר (בראשית ג, ה): והייתם כאלהים, אינו קדש.

דבר אחר, כנגד שבעים שנה שהיו לתרח כשהוליד לאברהם, שנאמר (בראשית יא, כו): ויחי תרח שבעים שנה. שנים חיו בשני דורות של שבעים שנה, קינן בדור אחד (בראשית ה, יב): ויחי קינן שבעים שנה, ותרח בדור שני.

דבר אחר, כנגד שבעים ימים שבכו את יעקב החסיד, שנאמר (בראשית נ, ג): ויבכו אתו מצרים שבעים יום.

דבר אחר, כנגד שבעים ימים טובים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג, וראש השנה ויום הכפורים, וחג שבועות, שתים וחמשים שבתות יש בשנת החמה, הרי שבעים.

דבר אחר, כנגד שבעים שמות שיש לו להקדוש ברוך הוא, שבעים שמות שיש לישראל, שבעים שמות לתורה, שבעים שמות לירושלים.

דבר אחר, כנגד שבעים שנה שחסר אדם משנותיו ונתן לדוד בן ישי, לפי שראוי היה לחיות אלף שנים, שנאמר (בראשית ב, יז): כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים, שנאמר (תהלים צ, ד): כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר ואשמורה בלילה. שניהם מלאים, שאדם ונח שניהם קבלו מצוות והיו צדיקים, הוי: סלת בלולה בשמן למנחה. כף אחת עשרה זהב, כנגד עשרה מאמרות שנברא בהם העולם, וכנגד עשר ספירות בלימה, וכנגד עשרה דורות מאדם ועד נח, וכנגד עשרה דורות מנח ועד אברהם, וכנגד עשרת הדברות, וכנגד עשרה שליטים שבאדם, וכנגד עשר תולדות שבתורה, וכנגד עשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים ועשרה נסים על הים, וכנגד עשר בריתות האמורות בפרשת מילה. מלאה קטרת, כנגד המילה הכתוב מדבר, שבשעה שמלו ישראל במצרים, שנאמר (יחזקאל טז, ו): ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי, היה ריח הדם והערלה ערב לפני הקדוש ברוך הוא כבשמים, וכן כשמלן יהושע כמו כן היה ערב לפני הקדוש ברוך הוא, ועל זה נאמר (שיר השירים ד, ו): אלך לי אל הר המור, זו מילה של מצרים, שעשו מן הערלות הר, מפני שהיו כלן צריכין למול, והיה ערב לפני הקדוש ברוך הוא כריח מר דרור, שהיה ראש הבשמים. (שיר השירים ד, ו): ואל גבעת הלבונה, זו מילה של ביאת ארץ כנען, שעשו מן הערלות גבעה, כמה דתימא (יהושע ה, ג): אל גבעת הערלות, והיה ריחם ערב לפני הקדוש ברוך הוא כריח לבונה, הוי: מלאה קטרת, המור שהוא ראש לסמני הקטרת, ולבונה שהיא אחרונה לסמני הקטרת, הזכיר שניהם בפסוק. פר אחד בן בקר, כנגד (שמות כד, ה): וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. איל אחד, כנגד (ויקרא ח, כט): איל המלאים למשה היה למנה. כבש אחד, כנגד שני תמידין (שמות כט, לט): את הכבש אחד תעשה בבקר וגו'. שעיר עזים אחד לחטאת, כנגד שעיר המשתלח, שנושא את עונות ישראל.

דבר אחר, פר אחד בן בקר, הרי כאן שלשה מיני עולה, כנגד שמים וארץ וים, כנגדן נברכו שלשה אבות, אברהם יצחק ויעקב, (בראשית כו, ד): והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, (בראשית יג, טז): ושמתי את זרעך כעפר הארץ, (בראשית כב, יז): וכחול אשר על שפת הים. ושעיר עזים, כנגד התורה, שנאמר בה (דברים לכ, ב): כשעירם עלי דשא, ללמדך, שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה.

דבר אחר, למה הקריבו משלשה מינין עולה, כנגד נח שלקח מכל הבהמות והקריב עולות, שנאמר (בראשית ח, כ): ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח. ולמה לא הקריבו עופות, לפי שאין עניות במקום עשירות. למה שעיר לחטאת, לפי שנח לא הקריב אותן עולות אלא לכפר על קללת הארץ, כמה דתימא (בראשית ח, כא): וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו'.

דבר אחר, למה שלשה מיני עולה ואחד לחטאת, כנגד ארבעה טבעים שברא מהם הקדוש ברוך הוא העולם, השלשה הם עליונים זה למעלה מזה, והרביעי הוא התחתון הכבד שבכלן, ואלו הן: הארץ, היא הכבדה שבכלן, וכנגדה נעשה השעיר. המים, למעלה מן הארץ, האויר, שממנו נוצר הרוח, למעלה מן המים. והאש, למעלה מן האויר, שהאש קלה מכלם, שהיא עולה עד לרקיע, וסימן לדבר כשהשלהבת נעקרת מן הגחלת פורחת והולכת היא למעלה, וכן אמרו שהאש סובבת כל העולם כלו למעלה עד לרקיע, וכנגד האש והרוח והמים שהם עליונים, נעשו שלשה מיני העולה. ולזבח השלמים בקר שנים, כנגד שני מזבחות שעשה יעקב, אחד בבית אל ואחד בבאר שבע. אילם חמשה, כנגד איתני עולם חמשה, ואלו הן (דברי הימים א ב, ו): ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרע כלם חמשה. עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה, כנגד המזבח ארכו חמש אמות ורחבו חמש אמות.

דבר אחר, כנגד חמש הרגשות וחמש מרגשות. זה קרבן וגו', שהוא אומר בסוף כל קרבן נשיא ונשיא, לומר לך כיון שהקריבו על הסדר הזה התחיל הקדוש ברוך הוא לקלס את קרבנם, ואומר זה קרבן כל אחד ואחד. (במדבר ז, פד): זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו, וכי ביום שנמשח נעשה כל חנכת המזבח, והלוא עד מלאת שנים עשר יום לא נגמרה חנכת המזבח, אלא בא הכתוב ללמדך שכל השבטים הם שוים וחביבים כלם כאחד לפני הקדוש ברוך הוא, שהעלה עליהם הכתוב כאלו ביום ראשון הקריבו כלם, לקים מה שנאמר (שיר השירים ד, ז): כלך יפה רעיתי ומום אין בך: יג זאת חנכת המזבח, יכול שהוא נמשח מעתה, תלמוד לומר זאת, עוד אינו נמשח מעתה, אומר אני לא ימשח לימות המשיח אבל לעתיד לבוא אמר (במדבר ז, פח): זאת חנכת המזבח אחרי וגו', עוד אינו נמשח לעתיד לבוא, וכן הוא אומר (ויקרא ז, לה): זאת משחת אהרן ומשחת בניו, יכול שהם נמשחים מעתה, תלמוד לומר זאת, עוד אין נמשחים. אדין אני אומר לא ימשחו לימות המשיח, אבל ימשחו לעתיד לבוא, תלמוד לומר זאת, אינם נמשחים לעולם לעתיד לבוא, ומה אני מקים (זכריה ד, יד): אלה שני בני היצהר, זה אהרן ודוד, זה מבקש כהנתו וזה מבקש מלכותו, אהרן מבקש כהנתו ודוד מבקש מלכותו. (במדבר ז, פד): ביום המשח אתו, ביום שנמשח בו ביום הקריבו. אתה אומר ביום שנמשח בו ביום הקריבו, או לא בא ללמד אלא ביום שנמשח בו זכו הכהנים לקבל מתנות, כשהוא אומר (ויקרא ז, לו): אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם, ואמר רבי שמעון מנין שמפרישין היו ישראל מתנות כהנה מהר סיני ולא זכו אהרן ובניו בהם עד שנמשחו בשמן המשחה, תלמוד לומר: אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם, הא למדנו שביום שנמשח המשכן בו ביום זכו הכהנים לקבל מתנות. הא מה תלמוד לומר ביום המשח אתו, ביום שנמשח בו ביום הקריב נחשון קרבנו. אי ביום המשח אתו, יכול קדם שנמשח הקריב נחשון, תלמוד לומר זאת חנכת המזבח ביום המשח אתו. אי (במדבר ז, פח): אחרי המשח אתו, יכול לאחר זמן, תלמוד לומר ביום המשח אתו. הא למדנו ביום שנמשח בו ביום הקריבו הנשיאים, ולאחר שנמשח (במדבר ז, פד): מאת נשיאי ישראל, מגיד הכתוב שכשם ששוו כלם בעצה אחת, כך שוו בזכות. רבי שמעון אומר מה תלמוד לומר מאת נשיאי ישראל, מלמד שנתנדבו מעצמן, והיה קרבן כלן שוה, כארכן כך רחבן כך משקלן, ולא הקריב אחד מהן יותר על חברו, שאלו הקריב אחד מהן יותר על חברו לא היה קרבן אחד מהן דוחה את השבת. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם חלקתם כבוד אחד לחברו ואני חולק לכם כבוד, שתקריבו ביום שבת שלי, כדי שלא יהא הפסק בקרבנכם. (במדבר ז, פד): קערת כסף שתים עשרה הן שנתנדבו ולא ארע בהם פסול.

אמר רבי יודן והלוא קערה אחת ומזרק אחד וכף אחת הקריבו ביום המשח אתו, מה תלמוד לומר קערת כסף שתים עשרה מזרקי כסף שנים עשר כפות זהב שתים עשרה, אלא העלה עליהם הכתוב כאלו כלם הקריבו ביום ראשון, וכאלו כלם הקריבו ביום אחרון: יד שלשים ומאה הקערה האחת כסף וגו' כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות (במדבר ז, פה), וכי אין ידוע שאלפים וארבע מאות הן, למה צריך הכתוב לומר משקלן בכלל, לומר יכול בזמן ששקלן בבת אחת היו יתרים ובזמן שהיה שוקלן אחד אחד, היו חסרים, לכך צריך הכתוב לומר כל אחד ואחד משקלו ומשקל כלן בבת אחת, שלא פחתו ולא הותירו. (במדבר ז, פה): בשקל הקדש, למה נאמר, לפי שהוא נאמר קרבנו קערת כסף אחת וגו', אין לי אלא מזרק שנתפרש בו בשקל הקדש, קערה מנין, תלמוד לומר כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות בשקל הקדש. למה צריך לומר בהן הקערה האחת, המזרק האחד, אלא מלמד שהיו מקדשים את הנופל לתוכן ונפסלין אחר כן בטמאה ובלינה, וכן הוא אומר (שמות כה, כט): קערתיו וכפתיו וקשותיו ומנקיתיו אשר יסך בהן, בהן היו מנסכים, והלוא כבר נאמר (במדבר ד, ז): ואת קשות הנסך, ומה אני מקים אשר יסך בהן, אלא מלמד שהיו מקדשים את הנופל לתוכן ונפסלין בטמאה ובלינה

כפות זהב שתים עשרה וכו' (במדבר ז, פו), למה נאמר, לפי שהוא אומר: כף אחת עשרה זהב, ואין אתה יודע אם היא של זהב ומשקלה של כסף, או היא של כסף ומשקלה של זהב, כשהוא אומר (במדבר ז, פו): כל זהב הכפות עשרים ומאה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, ומעלים על כל אחד ואחד שהקריב שתים עשרה כפות, והן הן שנתנדבו ולא ארע בהן פסול

כל הבקר לעלה שנים עשר פרים (במדבר ז, פז), למה נאמר, לפי שהוא אומר: פר אחד בן בקר, ואיני יודע אם כשר לעולה או לאו, לפי שלא נאמר לעלה אלא בכבש, ומנין שכשרו כלן לעולה, לכך אמר: כל הבקר לעלה, מגיד שכלם כשרו לעולה, ומעלין על כל אחד ואחד כאלו הקריב שנים עשר פרים, והם הם שהתנדבו ולא ארע בהם פסול. (במדבר ז, פז): אילם שנים עשר כבשים שנים עשר, הטיל הכתוב לאילים בין פרים לכבשים, לומר מה פרים וכבשים שנתפרש בהן לעלה כשרו כלם לעלה, אף אילים כשרו כלם לעלה, ומעלים על כל אחד ואחד כאלו הקריב שנים עשר אילים ושנים עשר כבשים, והם הם שהתנדבו ולא ארע בהם פסול

וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים (במדבר ז, פח), למה נאמר, לפי שהוא אומר: ולזבח השלמים בקר שנים, מגיד שכלם כשרו לזבח השלמים או בקר שנתפרש בו כשר לזבח השלמים, ואילים ועתודים וכבשים לא הכשרו לזבח השלמים, תלמוד לומר: וכל בקר זבח השלמים, אם אינו ענין ללמד על הבקר, תנהו ענין לאילים ועתודים וכבשים, שכלם כשרו לזבח השלמים, ומעלים על כל אחד ואחד כאלו כלם הקריבו עשרים וארבעה פרים וששים אילים וששים עתודים וששים כבשים, והם הם שהתנדבו ולא ארע בהן פסול

אמר רבי פינחס בן יאיר, קערות כסף שתים עשרה, מזרקי כסף שנים עשר, כפות זהב שתים עשרה, בקר שנים עשר, אילים שנים עשר, כבשים שנים עשר, שעירים שנים עשר, כנגד שנים עשר מזלות וכנגד שנים עשר חדשים לחמה ושנים עשר חדשים ללבנה, וכנגד שנים עשר שבטים ושנים עשר נשיאים ושנים עשר מנהיגים בנפש ושנים עשר לחם הפנים על השלחן. (במדבר ז, פה): כל כסף הכלים אלפים וארבע מאות, משנברא העולם ועד שהיה משה בן שלשים ושתים שנה שהתחיל להורות לישראל במצרים, אלפים וארבע מאות שנה. (במדבר ז, פו): כפות זהב שתים עשרה, שהם שקולים מאה ועשרים, כנגד ימי משה החסיד. וכן [וכל] קרבן נפשות כנגד אלו, פרים כנגד מלכים, אילים כנגד נשיאים, שעיר עזים כנגד רוזנים וסגנים ופחות, וכבשים כנגד פקידים (שמואל ב ח, יח): והכרתי והפלתי. פרים של זבח השלמים עשרים וארבעה, כנגד עשרים וארבעה ספרים, ועשרים וארבע משמרות, כפרה על עשרים וארבעה אלף שמתו בבעל פעור. אילם ששים עתדים ששים כבשים ששים, כנגד ששים רבוא, וכנגד סוד שחשבונו ששים. וכנגד (שיר השירים ו, ח): ששים המה מלכות, וכנגד בית שני שנבנה ששים על ששים (עזרא ו, ג): רומה אמין שתין פתיה אמין שתין, [וכנגד] אלישע שמש לישראל ששים שנה, וכנגד (דברים ג, ד): ששים עיר כל חבל ארגב. (בראשית כה, כו): ויצחק בן ששים שנה, וכנגד אותיות שבברכת כהנים ששים, שנאמר (שיר השירים ג, ז): ששים גברים סביב לה. קרבן כל נשיא ונשיא היה מן השלמים מן שלשת המינים, חמשה עשר חמשה עשר, כנגד פסוק (במדבר ו, כד): יברכך ה', שהוא חמש עשרה אותיות. כל מין ומין היה של חמשה חמשה, כנגד אותיות חמש, שיתר כל פסוק ופסוק על של חברו חמש אותיות, כיצד, פסוק יברכך הוא של חמש עשרה אותיות, יתר עליו הפסוק (במדבר ו, כה): חמש אותיות, שהוא מן עשרים אותיות, יתר עליו (במדבר ו, כו): ישא ה' על פסוק יאר, חמש אותיות, שהוא מן עשרים וחמש אותיות. ולפי שחותם ברכת כהנים שלום, (במדבר ו, כו): וישם לך שלום, לכך הקריבו שלמים כנגדם. אילם ששים עתדים ששים כבשים ששים, הרי מאה ושמונים, כנגד שנותיו של יצחק. (במדבר ו, פח): זאת חנכת המזבח אחרי המשח אתו, אי (במדבר ו, פד): ביום המשח אתו, יכול קדם שנמשח, תלמוד לומר: אחרי המשח אתו, מכאן אתה למד ביום שנמשח, ואחר שנמשח התחילו הנשיאים להקריב

ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו' (במדבר ז, פט), כתוב אחד אומר: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו', וכתוב אחד אומר (שמות מ, לה): ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד וגו', אי אפשר לומר: ובבא משה, שהרי כבר נאמר: ולא יכל משה. אי אפשר לומר: ולא יכל משה, שכבר נאמר: ובבא משה וגו', הכריע (שמות מ, לה): כי שכן עליו הענן, אמר מעתה כל זמן שהיה הענן שם לא היה נכנס משה לשם, נסתלק הענן היה נכנס ומדבר עמו. וכן הוא אומר (מלכים א ח, יא): ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה', מלמד שנתנה רשות למחבלים לחבל, וכן הוא אומר (שמות לג, כב): ושכתי כפי עליך עד עברי, מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל. וכן הוא אומר (תהלים צה, יא): אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי, כשישוב אפי יבאון אל מנוחתי. אל אהל מועד לדבר אתו, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא א, א): וידבר ה' אליו מאהל מועד, שומע אני מאהל מועד ממש, תלמוד לומר (שמות כה, כב): ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת וגו'. אי אפשר לומר: מאהל מועד, שהרי כבר נאמר: מעל הכפרת, ואי אפשר לומר: מעל הכפרת, שהרי כבר נאמר: מאהל מועד, באיזה צד נתקימו שני כתובים הללו, זו מדה בתורה שני כתובים זה כנגד זה והרי הם סותרים זה על יד זה, יתקימו במקומן, עד שיבוא כתוב אחר ויכריע ביניהן. מה תלמוד לומר: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, מגיד הכתוב שהיה נכנס משה ועומד באהל וקול יורד מן השמים כמין סילון של אש לבין שני הכרובים, והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים. לדבר אתו, אמר רבי יהודה בן בתירה שלש עשרה דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו שלשה עשר מעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן, ואלו הן: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וגו' מבין שני הכרבים וידבר אליו, ונועדתי לך שם ודברתי אתך, (שמות ל, ו לו): אשר אועד לך שמה, (שמות כט, מב): לדבר אליך שם, (ויקרא ז, לח): ביום צותו, (שמות לד, לד): את אשר יצוה, (שמות כה, כב): את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. (שמות ו, כח): ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים, (במדבר ג, א): ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני. (ויקרא א, א): וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. הרי שלשה עשר מעוטין, מעט אהרן לכלם. רבי יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמר בתורה דבור למשה, בארץ מצרים, ובהר סיני, ובאהל מועד. בארץ מצרים מהו אומר: ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים, מעט את אהרן מדברות ארץ מצרים. בהר סיני מהו אומר: ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני, מעט את אהרן מדברות הר סיני. באהל מועד, מהו אומר: וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, מעט את אהרן מדברות אהל מועד

ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו (במדבר ז, פט), תני (דברים לד, י): ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באמות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאמות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקדוש ברוך הוא. ואיזה נביא היה להם כמשה זה בלעם בן בעור, אלא הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם, שלש מדות היו ביד משה מה שלא היו ביד בלעם. משה היה מדבר עמו עומד, שנאמר (דברים ה, כח): ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך וגו', ועם בלעם לא היה מדבר עמו אלא נופל, שנאמר (במדבר כד, ד): נפל וגלוי עינים. משה היה מדבר עמו פה אל פה, שנאמר (במדבר יב, ח): פה אל פה אדבר בו, ובבלעם (במדבר כד, ד): נאם שמע אמרי אל, שלא היה מדבר עמו פה אל פה. משה היה מדבר עמו פנים בפנים, שנאמר (שמות לג, יא): ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים, כמה דתימא (במדבר כג, ז): וישא משלו ויאמר וגו'. שלש מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה, משה לא היה יודע מי מדבר עמו, בלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה. משה לא היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, שנאמר (במדבר כד, טז): וידע דעת עליון. משלו משל לטבחו של מלך שהוא יודע מה המלך מקריב על שלחנו ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שלחנו, כך היה בלעם יודע מה הקדוש ברוך הוא עתיד לדבר עמו. בלעם היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: נפל וגלוי עינים, היה משתטח על פניו ומיד היה גלוי עינים על מה ששואל, ומשה לא היה מדבר עמו בכל שעה שירצה. רבי שמעון אומר אף משה היה מדבר עמו בכל שעה שירצה, שנאמר: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו, מיד (במדבר ז, פט): וישמע את הקול מדבר אליו

וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז, פט), יכול שהיה קול נמוך, תלמוד לומר: את הקול, קול לא נאמר אלא הקול, הוא הקול המתפרש בכתובים, ומה הוא הקול המתפרש בכתובים (תהלים כט, ד ט): קול ה' בכח קול ה' בהדר, קול ה' שבר ארזים, קול ה' חצב להבות אש, קול ה' יחיל מדבר, קול ה' יחולל אילות. יכול שהיו שומעים אותו מבחוץ, תלמוד לומר (ויקרא א, א): וידבר ה' אליו מאהל מועד, מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל. כיוצא בו אתה אומר (יחזקאל י, ה): וקול כנפי הכרובים נשמע עד החצר החיצנה, יכול מפני שהיה קול נמוך, תלמוד לומר (יחזקאל י, ה): כקול אל שדי בדברו, אם כן למה נאמר: נשמע עד החצר החיצנה, אלא כיון שהיה מגיע עד החצר החיצנה, היה נפסק. רבי אליעזר אומר הרי הוא אומר (שמות כט, מג): ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי, עתיד אני להתועד להם ולהתקדש בהם. אימתי, הרי זה יום שמיני, שנאמר (ויקרא ט, כד): וירא כל העם וירנו ויפלו על פניהם. או אינו אומר אלא לתן להם יעידה לדברות, תלמוד לומר (שמות כה, כב): ונועדתי לך, לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכל ישראל. אוציא את ישראל שלא כשרו לעלות בהר, ולא אוציא את הזקנים שכשרו לעלות בהר. אוציא את הזקנים שלא נראו בדבר עם משה, ולא אוציא את בני אהרן שנראו בדבר עם משה. אוציא את בני אהרן שלא נתועדו בדבר עם משה, ולא אוציא את אהרן שנתועד בדבר עם משה, תלמוד לומר (שמות ל, ו): אשר אועד לך, לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לכלם. אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות, תלמוד לומר (שמות כה, כב): ודברתי אתך. אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים, אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן, אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו, תלמוד לומר (שמות כט, מב): לדבר אליך, עמך היה הדבר ולא עם כלם היה הדבר. יכול לא היו שומעין את הדבר אבל היו שומעין את הקול, תלמוד לומר: וישמע את הקול מדבר אליו, קול לו, קול אליו. אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים, אוציא את הזקנים ולא אוציא את בני אהרן, אוציא את בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו, תלמוד לומר: קול לו, אוציא את כלם ולא אוציא את מלאכי השרת, שאין משה יכול לכנס לרשותן למקומן עד שיקרא, תלמוד לומר: קול לו, קול אליו, משה היה שומע את הקול ואין כל אלו שומעין את הקול. יכול היה הקדוש ברוך הוא מדבר עמו ולא היה קוראו תחלה, תלמוד לומר (ויקרא א, א): ויקרא אל משה וידבר, הקדים קריאה לדבור, דרך ארץ שלא ידבר אדם עם חברו אלא אם כן קוראו תחלה, הלא דין הוא, נאמר באהל מועד דבור, ונאמר בסנה דבור, מה דבור האמור בסנה הקדים בו קריאה לדבור, דכתיב (שמות ג, ד): ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה, אף דבור האמור באהל מועד הקדים קריאה לדבור, לא, אם אמרת בדבר הסנה שהוא תחלה לדברות תאמר בדבר אהל מועד שאינו תחלה לדברות, דבר הר סיני יוכיח, שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדבר, לא, אם אמרת בדבר הר סיני שהוא לכל ישראל, תאמר אהל מועד שאינו לכל ישראל, הרי אתה דן מבנין אב, לא הרי דבר הסנה שהוא תחלה לדברות, כהרי דבר הר סיני שאינו תחלה לדברות, לא הרי דבר הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי דבר הסנה שאינו לכל ישראל, הצד השוה שבהם שהם דבר ומפי קדוש למשה הוא והקדים בו קריאה לדבור, אף כל שהוא דבור ומפי קדוש למשה נקדים בו קריאה לדבור. אי מה הצד השוה שבהם שהם דבר ובאש ומפי קדוש למשה והקדים בהם קריאה לדבור, אף כל שהוא דבר ובאש ומפי קדוש למשה נקדים בו קריאה לדבור, יצא דבר אהל מועד שאינו באש, תלמוד לומר ויקרא, וידבר, הקדים קריאה לדבור, יכול לא היתה קריאה אלא לדבור זה בלבד, ומנין לכל הדברות שבתורה, תלמוד לומר (ויקרא א, א): מאהל מועד, כל שהוא מאהל מועד נקדים בו קריאה לדבור. יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד, מנין אף לאמירות ולצוים, אמר רבי שמעון תלמוד לומר: דבר, וידבר, לרבות אף לאמירות ולצוים. יכול אף להפסקות, תלמוד לומר: וידבר, לדבור היתה קריאה ולא היתה קריאה להפסקות, וכי מה הפסקות היו משמשות, לתן רוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, והרי דברים קל וחמר, ומה אם מי שהוא שומע מפי הקדוש ברוך הוא ומדבר ברוח הקדש צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מהדיוט. ומנין שכל הקריאות היו משה משה, תלמוד לומר (שמות ג, ד): ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה, שאין תלמוד לומר: ויאמר, אלא מלמד שכל הקריאות היו משה משה. ומנין שעל כל קריאה וקריאה היה אומר: הנני, תלמוד לומר (שמות ג, ד): ויאמר משה משה ויאמר הנני, שאין תלמוד לומר: ויאמר, אלא ויען הנני, מה תלמוד לומר: ויאמר, מלמד שעל כל קריאה וקריאה היה אומר: הנני. משה משה, אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל, לשון חבה ולשון זרוז.

דבר אחר, משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו, ומשה משנדבר עמו

מעל הכפרת אשר על ארן העדת (במדבר ז, פט), למה נאמר, לפי שהוא אומר להלן (ויקרא א, א): וידבר ה' אליו מאהל מועד, יכול מכל הבית, תלמוד לומר: מעל הכפרת אשר על ארן העדת, אי מעל הכפרת, יכול מעל הכפרת כלה, תלמוד לומר (במדבר ז, פט): מבין שני הכרבים, דברי רבי עקיבא.

אמר רבי שמעון בן עזאי, איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו. הכבוד, שנאמר בו (ירמיה כג, כד): הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה', ראה חבתן של ישראל להיכן גרמה להם, הכבוד הזה המרבה, דחק [ליראות] להיות מדבר מעל הכפרת מבין שני הכרובים. רבי דוסא אומר, הרי הוא אומר (שמות לג, כ): כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים הם בשעת מיתתן, וכן הוא אומר (תהלים כב, ל): לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. רבי עקיבא אומר: כי לא יראני האדם וחי, אף חיות הנושאות את הכסא אינן רואות את הכבוד.

אמר רבי שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו. כי לא יראני האדם וחי, אף מלאכי השרת שחייהם חיי עולם, אינן רואים את הכבוד. (במדבר ז, פט): וידבר אליו, ולא למלאכי השרת שהיו שם, מגיד הכתוב שהיה יוצא הקול מפי הקדוש ברוך הוא כמין סילון לתוך אזנו של משה, והמלאכים היו באמצע ולא היו שומעין אותו, וכן הוא אומר (איוב לז, ה): ירעם אל בקולו נפלאות, הוי: וידבר אליו.