# פרשה יח

> מקור: https://rabenu.app/books/bamidbar-rabbah/parsha-18/

ויקח קרח בן יצהר בן קהת וגו' (במדבר טז, א), הדא הוא דכתיב (משלי יח, יט): אח נפשע מקרית עז, זה קרח שחלק כנגד משה ומרד וירד מן כבוד שהיה בידו, ואין נפשע אלא מרידה, כמה דאת אמר (מלכים ב ג, ז): מלך מואב פשע בי. (משלי יח, יט): ומדינים כבריח ארמון, שהעלית הארץ בריחיה בעדו ארמון שחלק על משה ועל המקום

ויקח, אין ויקח אלא משיכת הדברים רכים שנמשכו כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו. במשה הוא אומר (במדבר א, יז): ויקח משה ואהרן את האנשים האלה. וכן (ויקרא ח, ב): קח את אהרן ואת בניו אתו. וכן הוא אומר (הושע יד, ג): קחו עמכם דברים. וכן (בראשית יב, טו): ותקח האשה בית פרעה. הוי: ויקח קרח, שבדברים רכים משך לבם. ויקח קרח, על ידי מה נחלק, על ידי אליצפן בן אחי אביו שנעשה נשיא על משפחתו (במדבר ג, ל): ונשיא בית אב למשפחת הקהתי אליצפן בן עזיאל. אמר קרח, ארבעה אחים היו אחי אבא (שמות ו, יח): ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל, עמרם הבכור זכה אהרן בנו לגדלה ומשה למלכות, מי ראוי לטל את השניה לא השני, שנאמר: ובני קהת עמרם ויצהר, אני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחתי, והוא עשה בנו של עזיאל, קטן של אחי אבא יהי גדול עלי, הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנעשה על ידו, לכך ויקח קרח

ויקח קרח, מה כתיב למעלה מן הענין (במדבר טו, לח): ועשו להם ציצת, קפץ קרח ואמר למשה טלית שכלה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית, אמר לו חייבת בציצית. אמר לו קרח טלית שכלה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבעה חוטין פוטרות אותה. בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה, אמר לו חיב במזוזה, אמר לו, כל התורה כלה מאתים ושבעים וחמש פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית, אמר לו דברים אלו לא נצטוית עליהן, ומלבך אתה בודאן, הדא הוא דכתיב: ויקח קרח, אין ויקח אלא לשון פליגא, שלבו לקחו. וכענין שנאמר (איוב טו, יב): מה יקחך לבך, הוא שמשה אומר להם, שנאמר (במדבר טז, ט): המעט כי הבדיל אלהי ישראל. אמרו חכמים חכם גדול היה קרח ומטועני הארון, שנאמר (במדבר ז, ט): ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם, וקרח בן יצהר בן קהת, וכשאמר משה (במדבר טו, לח): ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת, מיד צוה ועשו מאתים וחמשים טליתות תכלת ונתעטפו בהן אותן מאתים וחמשים ראשי סנהדראות שקמו על משה, שנאמר (במדבר טז, ב): ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד. עמד קרח ועשה להם משתה ונתעטפו בטליתות של תכלת, באו בני אהרן לטל מתנותיהם חזה ושוק, עמדו כנגדן, אמרו להן מי צוה אתכם לטל כך, לא משה, לא נתן כלום, לא דבר המקום כך. באו והודיעו את משה, הלך לפיסן, מיד עמדו כנגדו לקדמו לפני משה. ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, מי הם, אליצור בן שדיאור וחבריו, (במדבר א, יז): האנשים האלה אשר נקבו בשמת, אף על פי שלא פרסמן הכתוב נתן סימניהן, ומתוך המקראות את מבין אותם. משל למה הדבר דומה, לבן טובים שנמצא גונב כלים מבית המרחץ, ולא היה רוצה בעל הגנבה לפרסמו, התחיל נותן סימניו, אמרו לו מי גנב כליך, אמר להם אותו בן טובים בעל קומה ושניו נאות ושערו שחור וחטמו נאה, משנתן סימניו ידעו מי הוא. אף כאן אף על פי שסתמן הכתוב, בא ונתן סימניהן ואתה יודע מי הם, נאמר להלן (במדבר א, טז יז): אלה קרואי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם, ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמת, ונאמר כאן (במדבר טז, ב ג): נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם, ויקהלו על משה ועל אהרן

ויקח קרח, לקח טליתו והלך לטל עצה מאשתו, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה (במדבר ח, ו ז): קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אתם, וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער על כל בשרם, מיד עשה כן לקרח, התחיל לחזר על ישראל, לא היו מכירין אותו, אמרו לו מי עשה לך כך, אמר להם משה עשה בי, ולא עוד אלא נטלני בידי ורגלי והיו מניפין אותי ואומר לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד, מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהנה, תרומה לכהן, מעשר לכהן, עשרים וארבע מתנות לכהן, מיד (במדבר טז, ג): ויקהלו על משה, מיד (במדבר טז, ג): ויאמרו אלהם.

אמר רבי לוי באותה שעה כנס קרח עדתו, ואמר להם הרביתם עלינו משוי יותר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת מצרים מתחת ידכם, ובקשו לסקלו, לפיכך (במדבר טז, ד): וישמע משה ויפל על פניו, אמר להם משה לא למלוכה אני מבקש ולא לאהרן אחי כהנה גדולה, שנאמר (במדבר טז, יא): ואהרן מה הוא כי תלינו עליו. אמר משה רבונו של עולם לא כך צויתני (שמות כח, א): ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו, והרי עומדים כנגדנו להרגנו, אמר (במדבר טז, ה): בקר וידע ה' את אשר לו, מהו כן, אמר רבי נתן אמר הקדוש ברוך הוא אם נתקבצו כל חרטמי העולם ובקשו להפך את הבקר לערב לא יוכלו, וכשם שהבדלתי בין אור לחשך כן הבדלתי אהרן להקדישו בקדש הקדשים. מיד (במדבר טז, יב): וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה, לא נלך ולא נבוא אין כתיב כאן אלא לא נעלה, (משלי יח, ז): פי כסיל מחתה לו פתחו פיהם לפרענות, לומר שהן מתין בירידה ולא בעליה, כשם שאמרו כך מתו (במדבר טז, לג): וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה. אמר משה הואיל ולא רצו לילך אצלי אני אבוא אצלם אולי יתבישו ויחזרו בהם, שנאמר (במדבר טז, כה): ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, כשראו אותו התחילו לחרף ולגדף, שנאמר (במדבר טז, כז): ודתן ואבירם יצאו נצבים, וכי יושבין או כורעים או נופלים יוצאים בני אדם, אלא כשיצאו הן מחרפין ומגדפין, נאמר כאן יציאה והצבה, ונאמר בגלית הפלשתי יציאה והצבה, דכתיב (שמואל א יז, ד טז): ויצא איש הבנים וגו' ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום, מה יציאה והצבה התם בחרופין ובגדופין, אף כאן בחרופין ובגדופין, לפיכך פתח משה ואמר (במדבר טז, כט): אם כמות כל האדם ימתון אלה, (במדבר טז, לב): ותפתח הארץ את פיה, בוא וראה כמה קשה מחלקת, שכל העוזר במחלקת הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו, שכך כתיב (במדבר טז, לה): ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש.

אמר רבי ברכיה כמה קשה המחלקת שבית דין של מעלה אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה ובית דין של מטה מבן שלש עשרה שנה, במחלקתו של קרח תינוקות בן יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית, דכתיב (במדבר טז, כז): ונשיהם ובניהם וטפם (במדבר טז, לג): וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה, לכך כתיב: ויקח קרח

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולמה לא כתיב בן יעקב או בן ישראל, זה שאמר הכתוב (בראשית מט, ו): בסדם אל תבא נפשי, אלו המרגלים, (בראשית מט, ו): בקהלם אל תחד כבדי, זה קרח. אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לא במרגלים ולא במחלקת של קרח לא יזכר שמי על אותן הרשעים, ואימתי יזכר שמי כשהן מתיחסין ועומדין על הדוכן (דברי הימים א ו, כב כג): בן תחת בן אסיר בן אביסף בן קרח, בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל, (במדבר טז, א): ודתן ואבירם, מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, דתן ואבירם לפי שהיו שכנים של קרח שהיה שרוי בדרום, דכתיב (במדבר ג, כט): משפחת בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה, דגלו של ראובן סמוך להם, שנאמר (במדבר ב, י): דגל מחנה ראובן תימנה, אבל דגלו של יהודה היה במזרח, ויששכר וזבולון עמו, שנאמר (במדבר טז, ג): והחנים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה, וסמוכין להן משה ואהרן, דכתיב (במדבר ג, לח): והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו, לפי שהיו אלו סמוכין לתורה, זכו להיות בני תורה, כדכתיב (תהלים ס, ט): יהודה מחקקי, וכתיב (דברי הימים א יב, לג): ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, וכתיב (שופטים ה, יד): ומזבולן משכים בשבט ספר, ודתן ואבירם שהיו שכנים לקראת בעל מחלקת לקו עמו ואבדו מן העולם

ויקהל עליהם קרח (במדבר טז, יט), אמר להם (במדבר טז, ג): כל העדה כלם קדשים, וכלם שמעו בסיני (שמות כ, ב): אנכי ה' אלהיך, (במדבר טז, ג): ומדוע תתנשאו על קהל ה', אלמלא אתם שמעתם לבדכם והם לא שמעו, הייתם אומרים, עכשו כלם שמעו ומדוע תתנשאו. מיד נזדעזע משה מפני המחלקת, מפני שכבר היה בידן סרחון רביעי. משל לבן מלך שסרח על אביו ופיס עליו אוהבו פעם שתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר כמה פעמים אטריח את המלך. אף כאן משה, חטאו בעגל (שמות לב, יא): ויחל משה, (במדבר יא, א): ויהי העם כמתאננים, (במדבר יא, ב): ויתפלל משה, במרגלים (במדבר יד, יג): ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלקתו של קרח אמר כמה אוכל להטריח את המקום, לפיכך (במדבר טז, ד): וישמע משה ויפל על פניו

וידבר אל קרח בקר (במדבר טז, ה), מה ראה לומר בקר, אמר משה שמא מתוך מאכל ומשתה אמרו דבר זה, אמר שמא בין כך ובין כך יעשו תשובה, לכך נאמר (במדבר טז, ה): בקר וידע ה', אמר להם אין לי רשות לכנס עכשו, אין לפניו לא אכילה ושתיה, אלא בשבילנו על שאכלנו ושתינו.

דבר אחר, אמר להם משה גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו, יכולים אתם לערב יום ולילה, והוא שאמר הכתוב בתחלה (בראשית א, ה): ויהי ערב ויהי בקר, (בראשית א, ד): ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, בשביל תשמישו של עולם, וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך בשביל תשמישו של עולם, כך הבדיל ישראל מן האמות, שנאמר (ויקרא כ, כו): ואבדל אתכם מן העמים להיות לי, וכך הבדיל אהרן, שנאמר (דברי הימים א כג, יג): ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, אם יכולין אתם לערב אותה הבדלה שהבדיל בין האור ובין החשך, אתם יכולין לבטל את זה, לכך אמר להם (במדבר טז, ה): בקר וידע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, כבר הוא מתקן, (במדבר טז, ה): ואת אשר יבחר בו יקריב אליו

זאת עשו קחו לכם מחתות, ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת לפני ה' מחר (במדבר טז, ו ז), מה ראה לומר כן, אמר להם בדרכי הגוים יש נימוסין הרבה וכומרין הרבה, כלן מתקבצין בבת אחת, ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהנה גדולה, אף אני רוצה בכך, (במדבר טז, יא): לכן אתה וכל עדתך (במדבר טז, ו): זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו, הרי לכם תשמיש החביב מן הכל הוא הקטרת, חביבה מן כל הקרבנות, וסם המות נתון לתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהם (במדבר טז, ז): והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש. אמר להם משה הרי אני אומר לכם שלא תתחיבו, מי שיבחר מכם יצא חי וכלכם אובדין, (במדבר טז, ה): רב לכם בני לוי, הרי אמרתי לכם. לא טפשים היו שכך התרה להם וקבלו עליהם לקרב, הם חטאו בנפשותם, שנאמר (במדבר יז, ג): את מחתות החטאים האלה בנפשתם. וקרח שפקח היה מה ראה לשטות הזו, אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו): משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו, עשרים וארבע משמרות עומדות מבני בניו שכלם מתנבאים ברוח הקדש, שנאמר (דברי הימים א כה, ה): כל אלה בנים להימן, אמר אפשר הגדלה הזו עתידה לעמד ממני ואני אדם, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן, ומשה היה רואה, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכלם אובדין ואחד פליט, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש

ויאמר משה אל קרח (במדבר טז, ח), מי שילך ומדבר עם יוסף אומר לשמעון שמע. יש אומרים שהיה מבקש ממנו שיחזר בו ואומר לפניו דברים רכים, כיון שראה שלא שמע אמר עד שלא ישתתפו אחרים עמו, התחיל לדבר להם (במדבר טז, ח): שמעו נא בני לוי, הקטן הוא הכבוד שבידכם, (במדבר טז, ט): המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל וגו', חזר על קרח (במדבר טז, י): ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי, לפי שהיה גדול שבשבט נעשו אחיו טפלה לו, (במדבר טז, יא): לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה', המחלקת הזו אינה כנגדנו אלא כנגד הקדוש ברוך הוא. משל למלך שהיו לו עבדים הרבה ורצה לעשות אחד מהן בן חורין ולתן לו זמורה, חזר ועשה אותו סנקליטיקוס, עמדו חבריו כנגדו, אמרו אם הוא עצמו בא ונטל לעצמו אותה גדלה יפה עשו שעמדו כנגדו, עכשו שרבו הוא שעשה לו, כל מי שעומד כנגדו לא כנגד רבו הוא עומד. אף כך אמר להם משה, אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהנה יפה עשיתם שנתרעמתם עליו, עכשו הקדוש ברוך הוא נתן לו שהגדלה והגבורה והמלכות שלו, כל מי שעומד על אהרן לא על הקדוש ברוך הוא הוא עומד, לכך כתיב (במדבר טז, יא): ואהרן מה הוא כי תלינו עליו. בוא וראה חסידותו של אהרן הצדיק, בשעה שהציק משה שמן המשחה על ראשו נזדעזע אהרן ונבעת, אמר למשה, אחי, שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן הקדש ומעלתי ונתחיבתי כרת, שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות ל, לב): על בשר אדם לא ייסך, לפיכך העיד הכתוב עליו (תהלים קלג, א ג): הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן, כטל חרמון, הקיש שמן המשחה לטל חרמון, מה טל חרמון אין בו מעילה, כך שמן היורד על אהרן אין בו מעילה, לפיכך הנעדים על ה'. כל הדברים האלו פיס משה לקרח, ואין את מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה פקח ברשעו, אמר אם אני משיבו יודע אני בו שהוא חכם גדול ועכשו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל כרחי, מוטב שלא אזקק לו. כשראה משה שאין בו תועלת פרש הימנו

וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם (במדבר טז, יב), אף הם עמדו ברשען ולא נזקקו להשיבו. (במדבר טז, יב): ויאמרו לא נעלה, הכשילם פיהם לרשעים, וברית כרותה לשפתים, שמתו וירדו לשאול תחתית לאחר שירדו חיים שאולה. (במדבר טז, יג): המעט כי העליתנו וגו' כי תשתרר עלינו, על מה את מתרברב עלינו, מה טובה עשית לנו, הוצאתנו ממצרים שהוא כגן ה', ובארץ כנען לא הכנסתנו, אלא הרי אנו במדבר והנגף משתלח בנו. (במדבר טז, יד טו): העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה, ויחר למשה, למה, שאדם הדן עם חברו ומתוכח ומשיבו, יש לו נחת רוח, ואם אינו משיבו, יש לו צער. (במדבר טז, טו): ויאמר [משה] אל ה' אל תפן אל מנחתם, אל תקבלם בתשובה, היה צריך למקרא לומר אל תפן אל עבודתם, מהו אל מנחתם, כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו, שנאמר (במדבר כט, יט): מלבד עלת התמיד ומנחתה, והיתה של כל ישראל קרבה, הואיל ופרשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ואל תאכלנה. (במדבר טז, טו): לא חמור אחד מהם נשאתי, מה שהיה דרכי לטל לא נטלתי מהם, בנהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש, ואני בשעה שהייתי יורד מן מדין למצרים היה דרכי לטל מהן חמור, שבשביל צרכיהם ירדתי, ולא נטלתי. וכן שמואל הצדיק אמר (שמואל א יב, ג): הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי, שור שהייתי מקריב עליהם לקרבן ומבקש רחמים עליהם, וכן למשח עליהם מלך, משלי היה, שנאמר (שמואל א טז, כ): עגלת בקר תקח בידך. וכן הוא אומר (שמואל א ט, יב): כי זבח היום לעם בבמה, לא נטלתי משלהם, וכשהייתי חוזר ועושה דיניהם וצרכיהם והולך וסובב כל עירות ישראל, שנאמר (שמואל א ז, טז): והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל, דרך העולם בעלי דינין הולכין אצל הדין, ואני הייתי הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום וחמור שלי. וכן משה אמר (שמות יח, טז): כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי, ואני לא עשיתי כן אלא הלכתי אצלם, (במדבר טז, טו): ולא הרעתי את אחד מהם, שלא חיבתי את הזכאי ולא זכיתי את החיב. וכשראה משה שעמדו בגאותן, אמר להם (במדבר טז, טז): אתה וכל עדתך וגו', הלך קרח כל אותו הלילה והיה מטעה את ישראל ואומר להם מה אתם סבורים שאני עוסק לטל את הגדלה לעצמי, אני מבקש שתהא הגדלה על כלנו חוזרת, שמשה נטל מלכות לעצמו, והכהנה גדולה נתן לאחיו, והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי להם עד שנשתתפו עמו, מנין, שנאמר (במדבר טז, יט): ויקהל עליהם קרח את כל העדה, הקריבו כלם מדברים עמו, מיד (במדבר טז, כ כב): וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת, ויפלו על פניהם

ויאמרו (במדבר טז, כב), אמרו לפניו רבונו של עולם מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה ועמדו וקללו את המלך או שלוחיו עשרה או עשרים מהם, משלח שם לגיונותיו ועושה בם אנדרולומוסיא והורג הטובים עם הרעים, לפי שאינו מכיר בהם מי מרד ומי לא מרד, מי כבד את המלך ומי קלל, אבל אתה היודע מחשבותיו של אדם ומה שהלבבות והכליות יועצות, ויצרי בריותיך אתה מבין, ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא, מי מרד ומי לא מרד, אתה יודע רוח של כל אחד ואחד מהם, לכך נאמר (במדבר טז, כב): אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא, אמר להם הקדוש ברוך הוא יפה אמרתם, אני מודיע מי חטא ומי לא חטא

וידבר ה' אל משה לאמר, העלו מסביב למשכן קרח (במדבר טז, כג כד), אף על פי ששמע משה מפי הגבורה, לא אמר להם העלו עד שהלך והתרה בהם, שנאמר (במדבר טז, כה): ויקם משה וילך אל דתן ואבירם, להודיע רשעתן, שאף על פי שהלך משה ברגליו אצלן, הרשעים קשין לרצות, מה עשו לא רצו לצאת מאליהן [נסח אחר: מאהליהם] נגדו, כשראה משה כך, אמר עד כאן היה לי לעשות, (במדבר טז, כו): וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. שנו רבותינו ארבעה נקראו רשעים, הפושט ידו לחברו להכותו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר (שמות ב, יג): ויאמר לרשע למה תכה רעך, הכית לא נאמר אלא תכה, והוה ואינו משלם, שנאמר (תהלים לז, כא): לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן. ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתביש לפני מי שגדול הימנו, שנאמר (משלי כא, כט): העז איש רשע בפניו וישר הוא יבין דרכו. ומי שהוא בעל מחלקת, שנאמר: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, ושניהם היו בדתן ואבירם, עזות פנים ומחלקת. מחלקת: מ' מכה, ח' חרון, ל לקוי, ק' קללה, ת' תועבה. ויש אומרים, תכלית, כליה מביא לעולם. (במדבר טז, כז): ויעלו מעל משכן קרח, כיון שראו שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפין ומגדפין, שנאמר (במדבר טז, כט): יצאו נצבים, ולהלן כתיב (שמואל א יז, טז): ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום. (במדבר טז, כח כט): ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני, אם כמות כל האדם ימתון אלה, משל למה הדבר דומה לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו, עמד אחד מן המסבין וקלל את השושבין, ואמר לא היו בתולים לבתו של מלך, עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו אם אין אתה תובע בנפקין שלך ואין אתה מוצא את זה והורגו בפני הכל, אף אני אומר בודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך. מיד אמר המלך מוטב לי להרג את זה ולא יוציא השושבין שם רע על בתי. וכך קרח נחלק על משה ואמר מלבו ומעצמו אמר משה כל הדברים הללו. פתח משה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא אם מתים אלו על מטותם כדרך שבני אדם מתים, והרופאין עולין והן מבקרין אותם כדרך שכל החולים מתבקרין, אף אני כופר ואומר (במדבר טז, כט): לא ה' שלחני, ומלבי אמרתי. זה אחד משלשה נביאים שאמרו בלשון הזה, אליהו, ומיכיהו, ומשה. אליהו אמר (מלכים א יח, לו לז): אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה, ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים ואתה הסבת את לבם אחרנית, אם אין אתה עונה אותי אני אומר אתה הסבת את לבם אחרנית. וכן מיכיהו אמר לאחאב (מלכים א כב, כח): אם שוב תשוב בשלום, אף אני אומר לא דבר ה' בי. וכן משה אם כמות כל האדם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מה אתה מבקש, אמר לפניו רבונו של עולם (במדבר טז, ל): ואם בריאה, אם בראת פה לארץ, הרי יפה, ואם לאו (במדבר טז, ל): יברא ה', יברא לה עכשו פה. אמר לו הקדוש ברוך הוא (איוב כב, כח): ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור

ותפתח (במדבר טז, לב), אמר רבי יהודה באותה שעה נפתחו לארץ פיפיות הרבה, שנאמר (דברים יא, ו): בקרב כל ישראל, אמר רבי נחמיה והרי כתיב (במדבר טז, לב): ותפתח הארץ את פיה, אמר לו והיאך את מקים בקרב כל ישראל, אלא שנעשית הארץ כמשפך, וכל היכן שהיה אחד מהם היה מתגלגל ויורד ובא עמו, נמצאת מקים בקרב כל ישראל, ומקים ותפתח הארץ את פיה. (דברים יא, ו): ואת כל היקום, זה הממון שמעמיד את הרגלים. רבותינו אמרו, אפלו היו כלים ביד הכובס, היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן.

אמר רבי שמואל בר נחמני, אפלו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא היתה נבלעת, שנאמר (במדבר טז, לג): וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה. וכל כך למה, שחלק על הקדוש ברוך הוא, אף על פי כן לעתיד לבוא הם עתידין לעלות, רבי יהודה בן בתירא שונה שיש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (במדבר טז, לג): ויאבדו מתוך הקהל. בדוד הוא אומר (תהלים קיט, קעו): תעיתי כשה אבד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי, מה אבדה שנאמר בדוד היא עתידה להתבקש, אף כאן אבדה העתידה להתבקש, וכן חנה מתפללת עליהם (שמואל א ב, ו): ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל

אח נפשע מקרית עז ומדינים כבריח ארמון (משלי יח, יט), זה קרח שפשע בתורה שהיא עז, שנאמר (תהלים כט, יא): ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ומדינים כבריח ארמון, והלוא היה יודע שבעלי דיניו היו קשים. כבריח ארמון, זה משה ואהרן, מה הבריח אינו זז, כך משה, שנאמר (שמות כו, כח): והבריח התיכן בתוך הקרשים מברח מן הקצה אל הקצה

אמר איוב (איוב טו, כח לד): וישכון ערים נכחדות בתים לא ישבו למו אשר התעתדו לגלים, לא יעשר ולא יקום חילו ולא יטה לארץ מנלם, לא יסור מני חשך ינקתו תיבש שלהבת ויסור ברוח פיו, אל יאמן בשו נתעה כי שוא תהיה תמורתו, בלא יומו תמלא וכפתו לא רעננה, יחמס כגפן בסרו וישלך כזית נצתו, כי עדת חנף גלמוד ואש אכלה אהלי שחד. וישכון ערים נכחדות בתים לא ישבו למו אשר התעתדו לגלים, זה היה קרח שהיה קתליקוס לביתו של פרעה, והיו בידו מפתחות האוצרות שלו, אמר לו הקדוש ברוך הוא מה הנאה יש לך, אין אתה שולט עליהם, שנאמר: בתים לא ישבו למו אשר התעתדו לגלים, ולמי הן מעתדין לאלו שהן גולים, ישראל שגלו ממצרים, אבל קרח לא יעשר ולא יקום חילו, אף כשימות אינו קם, ולא יטה לארץ מנלם לא יסור מני חשך, לעולם אינו סר מן החשך. יונקתו תיבש שלהבת, אמרו רבותינו אשתו של קרח כשירדה לגיהנם כבת אותה, ויסור ברוח פיו, שלא יאמר שמואל עתיד לעמד ממנו ובשבילו אני נמלט, אף הוא יסור ברוח פיו אל יאמן בשו נתעה, הקדוש ברוך הוא צווח על מאתים וחמשים איש שחלקו עמו אל תאמינו, טועה הוא, אל יאמן כשהוא נתעה. בלא יומו תמלא, עד שלא יגיע קצו למות הוא ממית עצמו. יחמס כגפן בסרו, זו אשתו. וישלך כזית נצתו, אלו בניו, ולמה כי עדת חנף גלמוד ואש אכלה אהלי שחד, (במדבר טז, לה): ואש יצאה מאת ה'

דבר אחר, ויחלק, ויקבץ, וידבר, ויצו קרח, אינו אומר, אלא ויקח, מה לקח, לא כלום לקח, אלא לבו נטלו, אמר הכתוב (איוב טו, יב): מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך.

אמר רבי לוי למה חלק קרח על משה, אמר אני בנו של שמן בן יצהר, שנאמר (דברים ז, יג): ותירשך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרת צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לך. תירוש, זה יין. ויצהרך, זה השמן. ובכל משקים שתתן את השמן הוא נמצא עליון, ולא עוד אלא שכתוב (זכריה ד, יד): אלה שני בני היצהר העמדים על אדון כל הארץ, וכי יש לשמן בנים, אלא זה אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה. אהרן נטל כהנה ודוד מלכות. אמר קרח ומה אלו שנמשחו בשמן המשחה בלבד נטלו כהנה ומלכות, אני שאני בנו של שמן, איני נמשח ונעשה כהן ומלך, מיד נחלק על משה

ויקח, שלקחו לבו. (תהלים נה, יג): כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו, זה דואג ואחיתפל שהיו מחרפין אותי, לא היו שונאי והיו מחרפין אותי ולא קוראין אותי בשמי, אלא (שמואל א כ, כז): מדוע לא בא בן ישי, (שמואל א כב, ט): ראיתי את בן ישי, (שמואל א טז, יח): הנה ראיתי בן לישי. הוי: כי לא אויב יחרפני ואשא. (תהלים נה, יד): ואתה אנוש כערכי אלופי, שהיה אדם גדול בתורה, (תהלים נה, יד): ומידעי, שהיה נושא ונותן בהלכה, (תהלים נה, טו): אשר יחדו נמתיק סוד, מהו (תהלים נה, טו): בבית אלהים נהלך ברגש, כדתנן הפר היה קרב בעשרים וארבעה, כדי שיהא הרגש מרגיש, שנאמר: בבית אלהים נהלך ברגש. (תהלים נה, טז): ישיא מות עלימו, אמר רבי אלעזר עצת מינות היה בהן, למה היו דומין לבית שהוא מלא תבן והיה בבית חורין והיה התבן נכנס בהם, לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותן החורין יוצא, ידעו הכל כי היה אותו הבית של תבן. כך דואג ואחיתפל לא היו בהן מצוות מתחלה, אף על פי שנעשו בני תורה היו כתחלתן, הוי (תהלים נה, טז): כי רעות במגורם בקרבם.

דבר אחר, מדבר במשה כי לא אויב, אלא קרח שהוא משלי יחרפני, אשר יחדו נמתיק סוד, אהרן וקרח שניהן שוין, בבית אלהים נהלך ברגש, זה שוחט ומקריב, וזה זורק את הדם, ישיא מות עלימו, שהביא את המיתה עליו, (במדבר טז, לג): וירדו הם וכל אשר להם וגו'

רב לכם בני לוי (במדבר טז, ז), אמר הקדוש ברוך הוא למשה את מחית בחוטרא ובמה דמחית את לקי, את אמרת רב לכם, למחר את שמע (דברים ג, כו): רב לך

ויהי ככתו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם (במדבר טז, לא), ללמדך שמכל מקום שהוא רוצה מצמיח את הפרענויות. (במדבר טז, לג): חיים שאלה, יש אומרים חיים וקימים עד עכשו. (במדבר טז, לג): ותכס עליהם, הם אבדו ולא פחדותן, שנעשו אחרים תחתיהן שרי אלפים ושרי מאות. (במדבר טז, לד): וכל ישראל נסו לקלם, שהיו צווחין בקולם, משה רבינו הצילנו. (במדבר טז, לה): ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת, אלו היו נבלעים ואלו היו נשרפין, וקרח עומד בין השרופים, שאמר משה (במדבר טז, יז): ואתה ואהרן איש מחתתו. וקרח לקה יותר מכלם, שנשרף ונבלע, ולמה נעשו בו שני דינין, שאלו נשרף ולא נבלע היו הבלועין מתרעמין שלא הביא עלינו את כל הפרענות הזה אלא קרח והן נבלעין והוא נצל. ואלו נבלע ולא נשרף היו השרופין מתרעמין שלא הביא עליהם את הפרענות אלא זה, והן נשרפין והוא נצל, לפיכך נדון בשתי מיתות, ולהטו האש תחלה לעין כל השרופים, שבידן היתה המחתה והקטרת בה, וקפלתו האש כדור, והאש מגלגלת בו עד שהביאתו לפי הארץ עם הבלועים, שנאמר (במדבר טז, לב): ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש

ואון בן פלת (במדבר טז, א), למה נקרא שמו און, שכל ימיו באנינות. בן פלת, בן שנעשו בו פלאות.

אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו, ואמרה ליה מה לך בהדי פלוגתיה, אי אהרן כהנא רבא את תלמידא אי קרח כהנא רבה את תלמידא. אמרה ליה ידענא כוליה כנישתא קדישא, דכתיב ביה (במדבר טז, ג): כי כל העדה כלם קדשים, מה עבדת אשקיתיה חמרא וארויתיה, ואגניתיה בערסא והוה יתבא אבבא היא וברתא וסתרא למזיה, כל מאן דאתא בשביל און בעלה כיון דחזייה הדר, אדהכי והכי אבלעינהו, היינו דכתיב (משלי יד, א): חכמות נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און, (משלי יד, א): ואולת בידיה תהרסנו, זו אשתו של קרח. (במדבר טז, ב): ויקמו לפני משה, נשיאי עדה, מיחדין שבעדה. (במדבר טז, ב): קראי מועד, שיודעין לעבר את השנים ולקבע חדשים. (במדבר טז, ב): אנשי שם, שהיה להם שם בכל. (במדבר טז, ד): וישמע משה, מה שמע אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מלמד שחשדוהו באשת איש, שנאמר (תהלים קו, טז): ויקנאו למשה במחנה, אמר רבי שמואל בר יצחק אמר רב מלמד שכל אחד קנא לאשתו ממשה. וילך אל דתן ואבירם (במדבר טז, כה), אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקין במחלקת, אמר רב כל המחזיק במחלקת עובר משום (במדבר יז, ה): ולא יהיה כקרח וכעדתו, אמר רב אסי ראוי להצטרע, כתיב הכא (במדבר יז, ה): כאשר דבר ה' ביד משה לו. וכתיב התם (שמות ד, ו): ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך וגו'.

אמר רבי חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו, ט): בהצתם על ה', אמר רבי יוסי בר רבי חנינא, כל העושה מריבה עם רבו כאלו עושה עם השכינה, שנאמר (במדבר כ, יג): המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', אמר רבי חנינא כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה, שנאמר (שמות טז, ח): לא עלינו תלנתיכם כי על ה'.

אמר רבי אבהו כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחרי השכינה, שנאמר (במדבר כא, ה): וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים וגו'.

דרש רבא, מאי דכתיב (חבקוק ג, יא): שמש ירח עמד זבלה, מלמד שעלו שמש וירח לזבול אמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא, ואם לאו, לא נצא, עד שזרק בהם חצים, אמר להם לכבודי לא מחיתם, לכבוד בשר ודם, מחיתם, והאידנא עד דמחו להו לא נפקי.

דרש רבא מאי דכתיב (במדבר טז, ל): אם בריאה יברא ה', אמר משה רבון העולמים אם בריאה גיהנם, מוטב, ואם לאו יברא ה', למאי, אילימא למברייה ממש, והכתיב (קהלת א, ט): אין כל חדש תחת השמש, אלא לאקרובי פתחא. (במדבר כו, יא): ובני קרח לא מתו. תאנא משום רבינו מקום נתבצר להם בגיהנם.

אמר רבה בר בר חנא זימנא חדא הוה אזילנא באורחא, ואמר לי ההוא טייעא תא ואחוי לך בי בלועי דקרח, אזלי וחזאי תרי בזעי וקא נפק קוטרא מינייהו, שקל גבבא דעמרא ואמשייה במיא ואותביה בריש רומחא ועיילה להתם ואיחרך ונפל. אמר ליה אצית מאי שמעת, ושמעי דהוו קאמרי משה ותורתו אמת והן בדאין, אמר לי כל תלתין יומין מהדרא להו גיהנם כבשר בתוך קלחת ואמרי הכי משה ותורתו אמת. ולעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא להוציאן, ועליהם אמרה חנה (שמואל א ב, ו): ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל

מנצפ"ך האותיות כפולות, צופים אמרום, כ"ך נרמז לאברהם (בראשית יב, א): לך לך למאה שנה יוליד. מ"ם ליצחק (בראשית כו, טז): כי עצמת ממנו מאד, רמזו שהוא וזרעו עצומים בשני עולמות. נ"ן ליעקב (בראשית לב, יב): הצילני נא, מציל בשני עולמות. פ"ף לישראל למשה (שמות ג, טז): פקד פקדתי אתכם. צ"ץ (זכריה ו, יב): הנה איש צמח שמו וגו', זה משיח, ואומר (ירמיה כג, ה): והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ. (ישעיה ג, ג): שר חמשים, עשרים וארבעה ספרים, הוסף עליהם אחד עשר מן תרי עשר, חוץ מן יונה שהוא בפני עצמו, וששה סדרים, ותשעה פרקים דתורת כהנים, הרי חמשים. (שיר השירים ו, ח): ששים המה מלכות, ששים מסכתות, (שיר השירים ו, ח): ושמנים פילגשים, שמונים בתי מדרשות שהיו בירושלים, כנגד פתחיה. (שיר השירים ו, ח): ועלמות אין מספר, משנה החיצונה. (שיר השירים ג, ז): הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה, ששים אותיות שבברכת כהנים. (בראשית יד, יד): שמנה עשר ושלש מאות, הוא אליעזר. (בראשית כו, ה): עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. בן שלש שנים הכירו. השטן בגימטריא שלש מאות וששים וארבעה, מנין ימות החמה שליט להלשין בכלן חוץ מיום כפור.

אמר רב אמי בי רבי אבא אברהם עד שלא נמול ולא הוליד היה חסר ה', נתוסף ה' ונעשה שלם והוליד למנין אותיותיו. (משלי יב, ד): אשת חיל עטרת בעלה, זו שרה, שרי היתה שמה. פליגי בה תרי אמוראי, חד אמר נחלק היו"ד לשנים, ה' לאברהם ה' לשרה. וחד אמר יו"ד שנטל מן שרה קרא תגר, עד שבא יהושע והוסיף לו משה י', י"ה יושיעך מעצת המרגלים. י' מיצחק מול עשרה נסיונות. צ', לתשעים שנה לשרה נולד. ח', לשמונה ימים נמול. ק', מאה שנים היו לאברהם. ויעקב על שמו נקרא, יו"ד, מול העשירי, חשב מבנימין עד לוי הוא עשירי. ע', בשבעים נפש. ק', כנגד אותיות הברכה ויתן לך. נשתיירו ב', כנגד שני מלאכים עולים. הלוחות היו בהן תרי"ג מצוות כנגד אותיות מן (שמות כ, ב): אנכי, עד (שמות כ, יד): אשר לרעך, לא פחות ולא יותר, וכלן נתנו למשה בסיני, שבהם חקים ומשפטים תורה ומשנה תלמוד ואגדה. (ישעיה לג, ו): יראת ה' היא אוצרו, אין בכל המדות גדול מיראה וענוה, (דברים י, יב): ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. יראת, בגימטריא תרי"א, ותורה תרי"א, ויראה ותורה עמם הרי תרי"ג. ציצית, תנו רבנן ח' גרורין וה' קשורין, הרי תרי"ג, שנים למעלה ושלשה למטה. ימי אברהם מאה שבעים וחמש שנה, יצחק מאה ושמונים שנה, יעקב מאה ארבעים ושבע שנה, כשאתה כוללן נמצא חמש מאות שנה ושתי שנים, וכן מהלך שמים לארץ (דברים יא, כא): כימי השמים על הארץ. (שמואל ב כג, א): הקם על, כנגד מאה ברכות, שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים בא דוד ותקן להם מאה ברכות, כיון שתקנם נתעצרה המגפה. על עלה של תורה, ועלה של קצרה. (הושע יד, ג): כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אמרו ישראל רבונו של עולם בזמן שבית המקדש קים היינו מקריבים קרבן ומתכפר, ועכשו אין בידנו אלא תפלה, טו"ב בגימטריה שבע עשרה, תפלה תשע עשרה ברכות, הוצא משם ברכת המינין שתקנוה ביבנה, ואת צמח דוד שתקנו אחריו על שום (תהלים כו, ב): בחנני ה' ונסני. ורבי סימון אומר קח טוב בגימטריה נפ"ש, אמרו ישראל כשבית המקדש קים היינו מקטירים חלבים ואמורין ומתכפרין, ועכשו הרי חלבנו ודמנו ונפשותינו, יהי רצון מלפניך שתהא כפרה עלינו, ונשלמה פרים שפתינו. (רות ד, יג): ויתן ה' לה הריון, בגימטריה מאתים שבעים ואחד. שעור מי מקוה ארבעים סאה, כל מי באר שכתוב בתורה, וכמה ביצים במקוה חמשת אלפים ושבע מאות וששים, כל סאה מאה ארבעים וארבע ביצים. חלה ארבעים ושלש ביצים וחמש. ומנין למקוה שצריך ארבעים סאה, (ישעיה ח, ו): מי השלח ההלכים לאט, בגימטריא ארבעים. ומפריש חלה צריך שיפריש אחת מארבעים ושלש וחמש מן התורה למנין חלה. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, דכתיב (שמות לה, א): אלה הדברים, אלה, שלשים ושש, דברים שתים, הדברים שלש, הרי ארבעים חסר אחת. (דברים כה, ג): ארבעים יכנו לא יסיף, כנגד ארבעים קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה. ופחתו חכמים אחת משום לא יסיף, רבו זכיות מליצי טובות ופחתו עונות, מוטב שיבואו שנים וידחו אחד. (ירמיה כה, כו, נא, מא): ששך בא"ת ב"ש, בבל. (ישעיה ז, ו): טבאל באלב"ם, רמלא. (ויקרא טז, ג): בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה, בזאת רמז למקדש ראשון שיעמד ארבע מאות ועשר שנה

יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, לנפלאותיו אין חקר ולגדלתו אין מספר, דכתיב (תהלים לג, ז): כנס כנד מי הים נתן באוצרות תהומות, מהו כנס כנד, כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אמר לו לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות בראשית, אמר לפניו רבונו של עולם דיי שאעמד בשלי, התחיל לבכות, בעט בו והרגו, שנאמר (איוב כו, יב): בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב, את מוצא ששר של ים רהב שמו. מה עשה הקדוש ברוך הוא כבשן ודרכן וקבלן הים, שנאמר (עמוס ד, יג): ודרך על במתי ארץ. ושם להם חול בריח ודלתים, שנאמר (איוב לח, ח): ויסך בדלתים ים, וכתיב (ירמיה ה, כב): האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים, וכתיב (איוב לח, יא): ואמר עד פה תבוא ולא תסיף. אמר לו הים רבי אם כן יתערבו מימי המתוקין במלוחים, אמר לו לאו, כל אחד ואחד יש לו אוצר בפני עצמו, שנאמר (תהלים לג, ז): נתן באוצרות תהומות, אם תאמר שזה תמה גדול שאין מתערבים כל מימי הים, הרי פרצוף שברא הקדוש ברוך הוא בבני אדם מלא הסיט יש בו כמה מעינות ואין מתערבין זה בזה, מי עינים מלוחין, מי אזנים שמנים, מי החטם סרוחים, מי הפה מתוקין. מפני מה מי עינים מלוחין, שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה מיד היה מסתמא, אלא על שהן מלוחין פוסק ואינו בוכה. מפני מה מי אזנים שמנים, שכשאדם שומע שמועה קשה, אלימא תופשה באזניו מתקשרת ומת, מתוך שהם שמנים מכניס בזה ומוציא בזה, מפני מה מי החטם סרוחים, שבזמן שאדם מריח ריח רע, אלימא מי החטם סרוחים שמעמידין אותו מיד מת. מפני מה מי הפה מתוקין, פעמים אוכל אכילה ואינה מתקבלת בלבו, אם אין מי הפה מתוקין אין נפשו חוזרת עוד, ועוד לפי שקורא בתורה, דכתיב בה (תהלים יט, יא): ומתוקים מדבש, לפיכך מי הפה מתוקין, והלוא דברים קל וחומר, ומה מלא הסיט יש בו כמה מעינות, הים הגדול על אחת כמה וכמה, שנאמר בו (תהלים קד, כה): זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר, ללמדך שבכל מקום הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו ולא ברא דבר אחד לבטלה, פעמים שעושה שליחותו על ידי צפרדע ופעמים על ידי צרעה ופעמים על ידי עקרב.

אמר רבי חנין דצפורי מעשה בעקרב אחד שהלך לעשות שליחותו של הקדוש ברוך הוא בעבר הירדן וזמן לו הקדוש ברוך הוא צפרדע אחת ועבר עליה, והלך אותו עקרב ועקץ את האדם. וכן מעשה בקוצר אחד שהיה מעמר וקוצר בבקעת בית תופת, כיון שבא השרב נטל עשב וקשר בראשו, אתא עליה חויא גבר קם קטליה, עבר עליה חבר, חמא קטיל חויא, אמר ליה מאן קטל הדין חויא, אמר ליה אנא, אסתכל עשבא דברישיה אמר ליה מרים את עשבא דברישך ואת משביח, עבד הכי, קרב לגביה, לא הספיק לגע בו עד שנשר אברים אברים. רבי ינאי היה יושב ופושט בפתח עירו, ראה נחש מרתיח ובא לעיר, מאן דמוקמין ליה מן הכא אזיל להכא, מאן דמוקמין ליה מן הכא אזיל להכא, אמר זה הולך לעשות שליחותו, כיון שנכנס לעיר נפלה הברה בעיר פלוני בר פלוני נשכו נחש ומת. רבי יצחק בן אלעזר הוה מטיל בשוניתא בקיסרי, מצא קולית אחת משלכת בדרך היה מצנע לה מן הכא הדר משכח לה מן הכא, אמר כמדמה אני שזו מתקנת לעשות שליחותה, בתר יומין עבר בלדר מן מלכותא נכשל בה ונפל בה ומת, בדקו אחריו ומצאו בידו כתבין בישין על יהודאין. מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד פקח ואחד סומא, ישבו לאכל פשטו ידיהם לעשבי השדה ואכלו, זה שהיה פקח נסתמא, וזה שהיה סומא נתפקח, לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה סומכו. ומעשה באחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל, כשהיה אוכל לחם ראה שני צפרים מתנצין זה עם זה, הרג אחד מהם את חברו, הלך והביא עשב והניחו על פיו והחיהו, הלך אותו האיש ונטל אותו העשב שנפל מן הצפור והלך להחיות בו את המתים, כשהגיע לסלמה של צור מצא ארי משלך ומת, הניח העשב על פיו והחיהו, עמד הארי ואכלו, מתלא אמרין טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך. מעשה בשיחין אחד סומא שירד במים לטבל, נזדמנה לו בארה של מרים וטבל ונתרפא. טיטוס הרשע נכנס בבית קדש הקדשים כשהוא מחרף ומגדף, עמד וגדר את הפרכת ונטל ספר תורה והציעה והביא שתי זונות ועבר עליהן, ושלף חרבו וקצץ את ספר התורה, נעשה נס התחיל דם מבצבץ ממנו, התחיל משתבח לומר שעצמו הרג, התחיל מתגבר והולך, כיון שהגיע לים היה הים הולך וסוער, אמר אלהיהם של אלו אין גבורתו אלא בים, אם הוא רוצה יעלה ליבשה ונראה מי נוצח, אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע בן רשע בריה פחותה קלה שבבריותי אני משליח בך לבערך מן העולם. נכנס יתוש בחטמו ומת במיתה משנה. ולמה נקרא בריה שפלה, על שמכניס ואינו מוציא. ופעמים על ידי צרעה, שנאמר (שמות כג, כח): ושלחתי את הצרעה. אמרו רבותינו כששלח הקדוש ברוך הוא את הצרעה לפני ישראל להרג את האמורים, ראה מה כתיב בהן (עמוס ב, ט): ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל וגו'. היתה נכנסת לתוך עינו של ימין ושופכת ארסה והיה מתבקע ונופל ומת, שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא לעשות שליחותו על ידי דברים קלים, לכל המתגאין עליו שלח להם בריה קלה להפרע מהם, להודיעך שאין גבורתן ממש, ולעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא לפרע מן האמות על ידי דברים קלים, שנאמר (ישעיה ז, יח): והיה ביום ההוא ישרק ה' לזבוב אשר בקצה יארי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור

ומטה אהרן (במדבר יז, כא), יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (בראשית לח, יח): ומטך אשר בידך. ויש אומרים הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח, שנאמר (במדבר יז, כג): והנה פרח מטה אהרן. ואית דאמרי נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים, ואומר להם כלכם מקורה אחת טלו מקלכם, ועל מה עשה (משלי כ, ג): כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע, שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח. וגזר הקדוש ברוך הוא על המקל ונמצא עליו שם המפרש שהיה בציץ, שנאמר (במדבר יז, כג): ויצא פרח ויצץ ציץ, והפריח בו בלילה, ועשה פרי (במדבר יז, כג): ויגמל שקדים, גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי, ולמה שקדים ולא רמונים ולא אגוזים, לפי שנמשלו ישראל בהם, ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש ונגנז, ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי, כ): מטה עזך ישלח ה' מציון רדה בקרב איביך: