# פרשה כ

> מקור: https://rabenu.app/books/bamidbar-rabbah/parsha-20/

וירא בלק בן צפור (במדבר כב, ב), זה שאמר הכתוב (דברים לב, ד): הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, לא הניח הקדוש ברוך הוא לעובדי כוכבים פתחון פה לעתיד לבוא לומר שאתה רחקתנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לעובדי כוכבים. העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ, וכן עשה לנבוכדנצר, זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים, וזה החריבו וחרף וגדף, ואמר (ישעיה יד, יד): אעלה על במתי עב. נתן לדוד עשר ולקח הבית לשמו, ונתן להמן עשר ולקח אמה שלמה לטבחה. כל גדלה שנטלו ישראל את מוצא שנטלו האמות כיוצא בה, העמיד משה לישראל, ובלעם לעובדי כוכבים. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים, נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העברות, שנאמר (יחזקאל לג, ז): ואתה בן אדם צפה נתתיך וגו', ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם, ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים, שכן ירמיה אומר (ירמיה מח, לו): לבי למואב כחללים יהמה, וכן יחזקאל (יחזקאל כז, ב): בן אדם שא על צר קינה, וזה אכזרי עמד לעקר אמה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מעובדי כוכבים, שזה עמד מהם וראה מה עשה

וירא בלק בן צפור, מה ראה, ראה בפרענות שעתידה לבוא על ישראל מכל שונאיו, שכלם היו באים במלחמות ובשעבוד שהן יכולין לעמד בהן, וזה כאדם שמוציא דבר ועוקר אמה שלמה. וירא בלק, נוח לרשעים שיהיו סומין, שעיניהם מביאין רעה לעולם, בדור המבול כתיב (בראשית ו, ב): ויראו בני האלהים, וכתיב (בראשית ט, כב): וירא חם אבי כנען, וכתיב (בראשית יב, טו): ויראו אתה שרי פרעה, וכן כלם, וכאן וירא בלק. וירא בלק משל למלך שהושיב שומרים לשמרו מן הגיס, והיה בטוח עליהם שהיו גבורים, עבר הגיס והרגן, והיה מרתת על עצמו. וכן בלק ראה מה עשו בסיחון ועוג שהיה מעלה עליהן שכר לשמרו, ונתירא מעצמו. ועוד שראה נסים של נחלי ארנון

כתיב (במדבר כב, ג): ויגר מואב, מהו ויגר כשהיו ישראל נראין לעמונים נראין עטופים לשלום, ולמואבים נראין מזינין למלחמה, שכך כתיב (דברים ב, יט): וקרבת מול בני עמון אל תצרם, כל מין צרה אל תצר להם, (דברים ב, יט): ואל תתגר בם, כל מין גרוי. ולמואב אמר (דברים ב, ט): אל תצר ואל תתגר בם מלחמה, מלחמה אי אתה עושה אבל מה שאתה יכול לחטף מהן חטף. ולכך נראין מזינין למואב והן נאגרין לעריהם, שאין ויגר אלא לשון אסיפה, שנאמר (משלי י, ה): אגר בקיץ בן משכיל.

דבר אחר, ויגר, לשון גר, שהיו רואין לעצמן גרים בעולם, אמרו ירדו למצרים לגור ואחזו אותה, ומשכירין היו להם בתים, שנאמר (שמות ג, כב): ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה.

דבר אחר, ויגר, לשון יראה, שהיו מתיראין, שראו כל האמות ביד ישראל, שבא סיחון ונטל ארץ מואב, (במדבר כא, כו): והוא נלחם במלך מואב הראשון, ועוג נטל כל ארץ בני עמון, שנאמר (דברים ג, יא): כי רק עוג מלך הבשן וגו', באו ישראל ונטלוה משניהם, שאין בו עולה. והיו אלו רואין את ארצם ביד ישראל, והיו אומרים לא אמר להם הקדוש ברוך הוא (דברים ב, ט): כי לא אתן לך מארצו ירשה, הרי ארצנו לפניהם, לכך היו מתיראין. (במדבר כב, ג): ויקץ מואב, שהיו רואין את עצמן כקוצין בפניהם

ויאמר מואב אל זקני מדין (במדבר כב, ד), מה טיבן של זקני מדין כאן, שהיו רואין את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ, ואמרו מנהיג שלהן במדין נתגדל, נדע מהן מה מדותיו, אמרו להם זקני מדין אין כחו אלא בפיו. אמרו להן אף אנו נבוא כנגדן עם אדם שכחו בפיו. ויאמר מואב אל זקני מדין, והלוא את מוצא שמדינים נלחמים עם המואבים, שנאמר (בראשית לו, לה): המכה את מדין בשדה מואב, והשנאה ביניהם מעולם, משל לשני כלבים שהיו מריבים זה עם זה, בא זאב על אחד מהן, אמר השני אם איני עוזרו, היום הורג את זה ולמחר יבוא עלי, לפיכך נתחברו מואב עם מדין. (במדבר כב, ד): עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור, מה שור כחו בפיו אף אלו כחן בפיהן, מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה אף אלו כל אמה שנוגעים אין בהם סימן ברכה, מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחין בתפלתן, שנאמר (דברים לג, יז): וקרני ראם קרניו. (במדבר כב, ד): ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא, והלוא מתחלה נסיך היה, שנאמר (במדבר לא, ח): את אוי ואת רקם, אלא משנהרג סיחון המליכוהו תחתיו בעת ההיא, שגרמה לו שעה

וישלח מלאכים (במדבר כב, ה), הקדוש ברוך הוא עשה להם נסים, ואמר הקדוש ברוך הוא אני גואל אתכם ואעשה לכם נסים ואתם ממרים אותי, בוא וראה שבע גאלות שגאלתי אתכם והייתם חיבין לשבחני שבע פעמים כנגד שבע גאלות, וכן הוא אומר (שופטים י, יא יב): ויאמר ה' אל בני ישראל הלא ממצרים ומן האמרי ומן בני עמון ומן פלשתים, וצידונים ועמלק ומעון וגו' ותצעקו אלי ואושיעה אתכם, הרי שבע גאלות, והמריתם אותי בשבע עבודות כוכבים, שנאמר (שופטים י, ו): ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות, וכן הוא מוכיחן (מיכה ו, ג): עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך, מה הטרחתי לך, שמא אמרתי לך הביאו לי עולות מן חיות שבהרים. שלש בהמות שברשותך (דברים יד, ד): שור שה כשבים ושה עזים, ושבע שאינן ברשותך (דברים יד, ה): איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר, שמא הטרחתיך עליהם להביא לפני מהבהמה שאינה ברשותך, לא צויתי אלא מבהמה שהיא ברשותך, שנאמר (ויקרא כב, כז): שור או כשב או עז כי יולד. וכן (ויקרא א, ב): מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן. וכי יצא סיחון ועוג להלחם בכם ולא הפלתי אותם לפניכם, מה הלאיתי אתכם, שמא אמרתי לכם להביא קרבן עליהם, לא ראה בלק בן צפור שעשיתי לכם כל הנסים ושכר עליכם בלעם, והפכתי את הקללות לברכות

וירא בלק, כיון שבאו שלוחיו אצל בלעם, אמר לו הקדוש ברוך הוא (במדבר כב, ט): מי האנשים, אמר לו בלעם (במדבר כב, י): בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי, אמר רבי אבא בר כהנא, זה אחד משלשה בני אדם שבדקן הקדוש ברוך הוא ומצא קרון של מי רגלים: קין, חזקיה ובלעם. קין בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית ד, ט): אי הבל אחיך, בקש להטעות כביכול, היה צריך לומר רבונו של עולם הנסתרות והנגלות לפניך גלויות, ואתה שואלני בשביל אחי, אלא אמר לו (בראשית ד, ט): לא ידעתי השמר אחי אנכי, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך כך דברת (בראשית ד, י): קול דמי אחיך צעקים. חזקיה כשעמד מחליו שלח לו מרדך בלאדן דורון, שנאמר (ישעיה לט, א): בעת ההיא שלח מרדך בלאדן בא ישעיה אמר לו (ישעיה לט, ג): מה אמרו האנשים האלה ומאין יבאו אליך, היה צריך לומר את נביא של מקום ולי את שואל, אלא התחיל מתגאה ואמר (ישעיה לט, ג): מארץ רחוקה באו אלי מבבל, אמר לו ישעיה הואיל וכך אמרת (ישעיה לט, ו ז): הנה ימים באים ונשא [את] כל אשר בביתך, ומבניך אשר יצאו ממך, והיו סריסים בהיכל מלך בבל. וכן בלעם הרשע בשעה ששלח בלק אצלו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: מי האנשים האלה עמך, היה צריך לומר רבונו של עולם הכל גלוי לפניך ואין כל דבר נעלם ממך ולי את שואל, אלא אמר לו: בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי. אמר הקדוש ברוך הוא הואיל וכך אתה מדבר (במדבר כב, יב): לא תאר את העם. אמר הקדוש ברוך הוא רשע שבעולם, כתיב על ישראל (זכריה ב, יב): כי הנגע בכם כנגע בבבת עינו, ואתה הולך לגע בהם ולקללם, תצא עינו, שנאמר (במדבר כד, ג): שתם העין, לקים כל הנגע בהם כנגע בבבת עינו

וישלח מלאכים אל בלעם בן בער פתורה (במדבר כב, ה), עירו היה, ויש אומרים שלחני היה, שהיו מלכי גוים נמלכים בו כשלחני שהכל מריצין לו. ויש אומרים בתחלה פותר חלומות היה, חזר להיות קוסם, וחזר לרוח הקדש. (במדבר כב, ה): ארץ בני עמו, שמשם היה בלק, והוא אמר לו שסופו למלך. (במדבר כב, ה): לקרא לו, שכתב לו, לא תהא סבור שלי לבדי את עושה ואני מכבדך לבדי, אם תעקרם מכל האמות את מכבד, וכנען ועמלקים משתחוים לך, (במדבר כב, ה): הנה עם יצא ממצרים, אמר לו אתה מה אכפת לך, אמר לו (במדבר כב, ה): הנה כסה את עין הארץ, סתמו עינים שהארץ תלוי בהן, סיחון ועוג החרימום וכסו עיניהם, אני מה אעשה, (במדבר כב, ה): והוא ישב ממלי, ממלי כתיב, כמה דאת אמר (תהלים קיח, י יב): בשם ה' כי אמילם. (במדבר כב, ו): ועתה לכה נא ארה לי, מהו ארה לי, אוכל אני לשלט בהם קמעה, כאדם שהוא אורה את התאנים. (במדבר כב, ו): כי עצום הוא ממני, לא שהן גבורים וחילותיהם מרבין, אלא שמנצחים בפיהם. מה שאיני יכול לעשות, (במדבר כב, ו): אולי אוכל נכה בו. מה ראה זה להתגרות, לא כך אמר להם הקדוש ברוך הוא שלא יהיו נוטלים מארצם, אלא שהיו בעלי קסמים ונחשים יותר מבלעם, שנאמר: וירא בלק, אלא שלא היה מכון הדברים לאמתן, וכן הוא אומר (ישעיה מז, יג): נלאית ברב עצתיך יעמדו נא ויושיעך הברי שמים החזים בכוכבים, היה רואה בהובריו שישראל נופלין בידו, לפיכך הפקיר את בתו ונפלו בה עשרים וארבעה אלף, לכך נתגרה בהם, ולא היה יודע היאך, לכך אולי אוכל נכה, כמי שמנכה אחד מעשרים וארבעה לסאה, כך מן כל עשרים וארבעה אלף מישראל חסר אלף אלף. (במדבר כב, ו): ואגרשנו מן הארץ, לא היה מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ. (במדבר כב, ו): כי ידעתי את אשר תברך מברך, מנא היה יודע, שבשעה שבקש סיחון להלחם במואב היה מתירא שהיו גבורים, שכר את בלעם ואביו לקלל את מואב, שנאמר (במדבר כא, כז): על כן יאמרו המשלים, וכתיב (במדבר כא, כח): כי אש יצאה מחשבון, וכתיב (במדבר כא, כט): אוי לך מואב. לכך אמר: כי ידעתי את אשר תברך מברך

וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם (במדבר כב, ז), שהוליכו בידם כל מיני קסמים שהיו קוסמין בהם, שלא יתן לו עלילות. וביד זקני מדין היו הקסמים, שאמרו אם יבוא עמנו יצליח, אם יעכב שעה אחת אין בו תוחלת, כיון שאמר להם (במדבר כב, ח): לינו פה הלילה, הלכו להם זקני מדין, שידעו בקסמים שלהם שאין בו הנאה

ויבא אלהים ויאמר מי האנשים האלה (במדבר כב, ט), זה שאמר הכתוב (משלי כח, י): משגה ישרים בדרך רע בשחותו הוא יפול, זה בלעם, שבתחלה הבריות נוהגות בכשרות, ובדבריו אלו היו נוהגין בעריות, שהראשונים (בראשית כט, ט): ורחל באה עם הצאן, (שמות ב, טז): ולכהן מדין שבע בנות, עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות, וכמו שהטעה הטעה, בעצה שנתן בה נפל, והטעהו הקדוש ברוך הוא, שכך כתיב (איוב יב, כג): משגיא לגוים ויאבדם. כיון שאמר לו מי האנשים האלה עמך, אמר אותו רשע אינו יודע בהן, יש שעה שאינו יודע, ואני אעשה בבניו כל מה שאני רוצה, לכך אמר להטעותו.

דבר אחר, מי האנשים האלה עמך ויאמר בלעם בלק בן צפר, התחיל מתגאה ואמר אף על פי שאין אתה מכבדני ואין אתה מוציא לי שם בעולם המלכים מבקשים אותי. (במדבר כב, יא): הנה העם היצא ממצרים, עתה לכה קבה לי אתו, להודיע ששונא יותר מבלק, שבלק לא אמר קבה, אלא ארה, וזה קבה בפרוש, הוא אמר (במדבר כב, ו): ואגרשנו מן הארץ, והוא אומר (במדבר כב, יא): וגרשתיו, מן העולם הזה ומן העולם הבא

ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם (במדבר כב, יב), אמר לו אם כן אקללם במקומי, אמר לו (במדבר כב, יב): לא תאר את העם. אמר לו אם כן אברכם, אמר לו אין צריכין לברכתך (במדבר כב, יב): כי ברוך הוא, אומרים לה לצרעה לא מן דבשיך ולא מן עקציך. (במדבר כב, יג): ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק, לא אמר להם בלעם, לא נתן לי רשות לילך ולקלל, אלא (במדבר כב, יג): לתתי להלך עמכם, אמר לי אין כבודך לילך עם אלו אלא עם גדולים מהן שהוא חפץ בכבודי. לפיכך (במדבר כב, טו): ויסף עוד בלק שלח שרים רבים ונכבדים. (במדבר כב, יז): כי כבד אכבדך מאד, יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן. (במדבר כב, יח): ויען בלעם ויאמר, אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, מיכן את למד שהיה בו שלשה דרכים, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. עין רעה, דכתיב (במדבר כד, ב): וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו, רוח גבוהה, דכתיב (במדבר כב, יג): כי מאן ה' לתתי להלך עמכם. נפש רחבה, דכתיב: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. אלו היה מבקש לשכר לו חילות להלחם כנגדן ספק נוצחין ספק נופלין, לא די שיתן כך ונוצח, הא למדת שכך בקש. (במדבר כב, יח): לא אוכל לעבר, מתנבא שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו מפי השכינה. (במדבר כב, יט): ועתה שבו נא בזה גם אתם, מהו גם אתם, שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים. (במדבר כב, יט): ואדעה מה יסף ה', שמתנבא שעתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף להם ברכות על ידו

ויבא אלהים אל בלעם לילה (במדבר כב, כ), זה שאמר הכתוב (איוב לג, טו יז): בחלום חזיון לילה בנפל תרדמה על אנשים, אז יגלה אזן אנשים, להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה. העלים הקדוש ברוך הוא ממנו שהליכתו מאבדתו מן העולם ומוליכתו לבאר שחת, (איוב לג, ל): [לחשך] להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים, שאבד נפשו בהליכתו, שבשעה שהולך אדם לחטוא השטן מרקד לו עד שגומר העברה, כיון שאבדו חוזר ומודיעו. וכן הוא אומר (משלי ז, כב כג): הולך אחריה פתאם כשור אל טבח יבא, עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח. העלים הקדוש ברוך הוא מן בלעם הרשע עד שהלך ואבד את נפשו, משיצא מן כבודו וידע במה שהוא בו, התחיל לבקש על נפשו (במדבר כג, י): תמת נפשי מות ישרים

ויבא אלהים אל בלעם לילה. זה שאמר הכתוב (שמות יב, מב): ליל שמרים הוא לה' הוא הלילה הזה. כל הנסים שנעשו לישראל ופרע להם מן הרשעים בלילה היה (בראשית לא, כד): ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלם הלילה, (בראשית כ, ג): ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, (שמות יב, כט): ויהי בחצי הלילה, וכתיב (שמות יד, כ): ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, (בראשית יד, טו): ויחלק עליהם לילה, וכן כלם.

דבר אחר, למה נגלה על בלעם לילה, לא היה ראוי לרוח הקדש, לפי שכל נביאי הגוים בלילה מדבר עמהם. וכן אליפז אומר (איוב ד, יג): בשעפים מחזיונות לילה. וכן אליהוא אומר על זה שדבר אתו לילה. (במדבר כב, כ): אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם. מכן את למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, שמתחלה נאמר לו (במדבר כב, יב): לא תלך, כיון שהעז פניו להלך הלך, שכן כתיב (במדבר כב, כב): ויחר אף אלהים כי הולך הוא. אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע איני חפץ באבודן של רשעים, הואיל ואת רוצה לילך לאבד מן העולם קום לך. (במדבר כב, כ): ואך את הדבר, ללמדך שבהתראה הלך, מיד וישכם, קדם ועמד בזריזות הוא בעצמו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע, כבר קדמך אברהם אביהם לעקד את יצחק בנו, (בראשית כב, ג): וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו וגו'. (במדבר כב, כא): וילך עם שרי מואב, ללמדך שהיה שמח בפרענות ישראל כמותן

ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' (במדבר כב, כב), מלאך של רחמים היה ונעשה לו לשטן. (במדבר כב, כב): ושני נעריו עמו, זו דרך ארץ שהיוצא לדרך צריך שנים לשמשו וחוזרים ומשמשין זה לזה. (במדבר כב, כג): ותרא האתון את מלאך ה', וכי לא היה יכול המלאך לנשף בו ויוציא רוחו אלא אם כן שלף חרבו, והרי כתיב בסנחריב (ישעיה לז, לו): ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור, וכתיב (ישעיה מ, כד): וגם נשף בהם, חייהם, אלא כך אמר לו: הפה נתן ליעקב, שנאמר (בראשית כז, כב): הקל קול יעקב והידים ידי עשו, וכתיב (בראשית כז, מ): ועל חרבך תחיה. והאמות כלם בחרב חייהם, ואתה תחליף [אמונת]) אמנותך ותבוא עליהם בשלהן, אף אני אבוא עליך בשלך, לכך כתיב (במדבר כב, כג): וחרבו שלופה בידו

ותט האתון מן הדרך ותלך (במדבר כב, כג), הרשע הזה הולך לקלל אמה שלמה שלא חטאה לו ומכה אתונו שלא תלך בשדה, וכתיב (במדבר כב, כד): ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים, וכי לא היה יכול לו לילך אחריו, אלא כך מדת הקדוש ברוך הוא מלך בשר ודם משלח ספקלטור להרג את האדם, מהלך אחריו ימים הרבה, וזה שנתחיב מיתה אוכל ושותה והספקלטור מהלך ומטרף אחריו ממקום למקום, ולפני הקדוש ברוך הוא אינו כן הספקלטור במקומו עומד ומי שנתחיב מיתה בא אצלו ברגליו, כדי שלא יצטער המלאך לילך אחר בלעם קדמו לדרך. ויעמד מלאך ה' במשעול, אמר לו הכרמים נמכרים כשועלים (במדבר כב, כד): גדר מזה וגדר מזה, אין אתה יכול לשלט בהן, שבידיהם (שמות לב, טו): לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. (במדבר כב, כה כו): ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר, ויוסף מלאך ה' עבור, מה ראה לקדמו שלש פעמים עד שלא נראה לו, סימנין של אבות הראה לו, עמד לו בראשונה היה רוח מכאן ומכאן ותט האתון מן הדרך ותלך, בשניה לא יכלה לזוז אלא לצד אחד, בשלישית (במדבר כב, כו): אין דרך לנטות ימין ושמאול. ומה היו הסימנין האלה, שאלו בקש לקלל בניו של אברהם, היה מוצא מיכן ומיכן בני ישמעאל בני קטורה. בקש לקלל בני יצחק, היה מוצא בהן צד אחד בני עשו, ותלחץ אל הקיר, בניו של יעקב לא מצא בהן פסולת לגע בהן, לכך נאמר בשלישית (במדבר כב, כו): במקום צר, זה יעקב, דכתיב (בראשית לב, ח): ויירא יעקב מאד ויצר לו. אשר אין דרך לנטות ימין ושמאול, שלא מצא פסלת באחד מבניו. (במדבר כב, כז): ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל, על בזיונו שבזתה אותו. (במדבר כב, כח): ויפתח ה' את פי האתון, להודיעו שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל פיו ברשותו. (במדבר כב, כח): ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים, רמזה לו אתה מבקש לעקר אמה החוגגת שלש רגלים. (במדבר כב, כט): ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, אף על פי שמדבר בלשון הקדש, עובד כוכבים לשונו סרוח. (במדבר כב, כט): לו יש חרב בידי, משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש, בדרך ראה אנקה אחת התחיל מבקש מקל להרגה, אמרו זו אי אתה יכול לטל, היאך באת לרפאות בלשונך נשוך נחש. כך אמרה האתון לבלעם אני אין אתה יכול להרגני אלא אם כן חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקר אמה שלמה, שתק ולא מצא תשובה, התחילו תמהים שרי מואב שראו נס שלא היה כמוהו מעולם. ויש אומרים אמר להם אינה שלי, השיבתו (במדבר כב, ל): הלוא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, הא למדת שלא היה זקן, שהאתון גדולה הימנו. (במדבר כב, כט): ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, כיון שדברה מתה, שלא יהיו אומרים זו שדברה ועושין אותה יראה.

דבר אחר, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, חס הקדוש ברוך הוא על כבודו של אותו רשע, שלא יאמרו זו היתה שסלקה את בלעם. ואם חס הקדוש ברוך הוא על כבוד הרשע, אין צריך לומר על כבוד הצדיק. וכן הוא אומר (ויקרא כ, טז): ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אתה והרגת את האשה ואת הבהמה, שלא יאמרו זו הבהמה שנהרגה אשה פלונית על ידיה, להודיעך שחס הקדוש ברוך הוא על כבודן של בריות ויודע צרכן וסתם פי הבהמה, שאלו היתה מדברת לא היו יכולין לשעבדה ולעמד בה, שזו הטפשת שבבהמה, וזה חכם שבחכמים, כיון שדברה לא היה יכול לעמד בה

ויגל ה' את עיני בלעם (במדבר כב, לא), וכי סומא היה, להודיע שאף העין ברשותו. (במדבר כב, לא): ויקד וישתחו לאפיו, שדבר עמו. (במדבר כב, לב): ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית, וכי דקיון של אתון בא מלאך לבקש מידו, אלא אמר לו מה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות נצטויתי לתבע עלבונה מידך, אמה שלמה שאתה מבקש לעקרה, שיש לה זכות וברית אבות, על אחת כמה וכמה. (במדבר כב, לב): הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך. ירא"ה ראת"ה נטת"ה.

דבר אחר, ירט בא"ת ב"ש מגן. (במדבר כב, לג): ותראני האתון, גם אתכה הרגתי ואותה החייתי, מיכן את למד שהרג את האתון. (במדבר כב, לד): ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי, שהיה רשע ערום ויודע שאין עומד מפני הפרענות אלא תשובה, שכל מי שחוטא ואומר חטאתי, אין רשות למלאך לגע בו. (במדבר כב, לד): כי לא ידעתי. ועתה אם רע בעיניך אשובה לי, אמר לו אני לא הלכתי עד שאמר לי הקדוש ברוך הוא (במדבר כב, כ): קום לך אתם, ואתה אומר שאחזר, כך אמנתו, לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואחר כך (בראשית כב, יא יב): ויקרא מלאך ה', ויאמר אל תשלח ידך, למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו, ועכשו הוא אומר לי לך אתם, ועכשו אם רע בעיניך אשובה לי. (במדבר כב, לה): ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים, שחלקך עמהם וסופך לאבד מן העולם. (במדבר כב, לה): וילך בלעם עם שרי בלק, מלמד שכשם שהם שמחים לקלל כך הוא שמח

וישמע בלק כי בא בלעם (במדבר כב, לו), מלמד ששלח שלוחים לבלק לבשרו, (במדבר כב, לו): ויצא לקראתו אל עיר מואב, למטרופולין שלהן, מה ראה לקדמו לגבולין, אמר הגבולין הללו שנקבעו מימי נח שלא תכנס אמה בגבול חברתה אלו באין לקלקל, והיה מראה לו היאך פרצו ועברו גבול סיחון ועוג, כאלו קובל עליהם. (במדבר כב, לז): ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך, האמנם לא אוכל כבדך, נתנבא לצאת לסופו הימנו בקלון, וכענינו השיבו (במדבר כב, לח): הנה באתי אליך עתה היכל אוכל דבר מאומה, שאין רשות בידי לומר מה שאני רוצה

ויקח בלק את בלעם (במדבר כב, מא), (במדבר כב, לט): ויבאו קרית חצות, שעשה שוקים של מקח וממכר, ועשה לו אטליז להראות לו אכלוסין, לומר ראה מה אלו באין להרג, בני אדם ותינוקות שלא חטאו להן. (במדבר כב, מ): ויזבח בלק בקר וצאן, הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, כאברהם שנאמר (בראשית יח, ה): ואקחה פת לחם, ואחר כך (בראשית יח, ו ז): מהרי שלש סאים, ואל הבקר רץ אברהם. ורשעים אומרים הרבה ואפלו מעט אינם עושים, בלק אמר (במדבר כב, יז): כי כבד אכבדך מאד, וכשבא לא שגר לו אלא בקר וצאן אחת, התחיל בלעם חורק שניו עליו, שהיה נפשו רחבה, אמר כך שלח לי, מחר אני נותן מארה בנכסיו (במדבר כג, א): ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחת

ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל (במדבר כב, מא), בלק היה בעל קסמים ובעל נחש יותר מבלעם שהיה נמשך אחריו כסומא, למה הדבר דומה לאחד שיש בידו סכין ואין מכיר את הפרקים, וחברו מכיר את הפרקים ואין בידו סכין, כך היו שניהם דומין, בלק רואה את המקומות שישראל נופלין בהן, ויעלהו במות בעל פעור, שראה שישראל נופלין שם. (במדבר כג, א): ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחת, ולמה שבעה מזבחת, כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו, אדם והבל ונח, אברהם יצחק ויעקב ומשה, שהיה אומר למה קבלת את אלו לא בשביל עבודה שעבדו לפניך קבלתם, לא נאה לך שתהא נעבד משבעים אמות ולא מאמה אחת, השיבו רוח הקדש (משלי יז, א): טוב פת חרבה, טוב מנחה בלולה בשמן וחרבה, (משלי יז, א): מבית מלא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל. (במדבר כג, ב ג): ויעש בלק כאשר וגו' ויעל, וילך שפי, דעתו היה לקלל שעד אותה שעה היה שפוי ומן אותה שעה נטרד. (במדבר כג, ד): ויקר אלהים אל בלעם, אמר לו רשע מה אתה עושה, אמר (במדבר כג, ד): את שבעת המזבחת ערכתי, משל לשלחני המשקר במשקלות, בא בעל השוק והרגיש בו, אמר לו אתה משקר במשקל, אמר לו כבר שלחתי דורון לביתך. ואף כך בלעם, רוח הקדש אמר לו רשע מה אתה עושה, אמר לו: את שבעת המזבחת ערכתי. אמר לו (משלי טו, יז): טוב ארחת ירק, טובה סעודה שעשו ישראל במצרים ואכלו על מצות ומרורים, מפרים שאתה מקריב על ידי שנאה. (במדבר כג, ה): וישם ה' דבר בפי בלעם, שעקם פיו ופקמו כאדם הקובע מסמר בלוח. רבי אלעזר אומר מלאך היה מדבר (במדבר כג, ה): ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר. (במדבר כג, ו): וישב אליו והנה נצב על עלתו הוא וכל שרי מואב, שהיו עומדין ומצפין מתי יבוא

וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני, פתח ואמר מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת. ינחני, כמה דאת אמר (יחזקאל לב, יח): נהה על המון מצרים והורדהו.

דבר אחר, מן ארם, עם רם, שלמעלן הייתי והורידני בלק מכבודי, משל למי שמהלך עם המלך, ראה ליסטין הניח את המלך וטיל עם הליסטין, כשחזר אצל המלך אמר לו המלך לך עם אותו שטילת עמו, שאי אפשר לך שתלך עמי. כך בלעם נזקק לרוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחלה, שנאמר (יהושע יג, כב): ואת בלעם בן בעור הקוסם, לפיכך צוח רם הייתי והורידני בלק.

דבר אחר, מן ארם ינחני, אמר לו השוינו שנינו להיות כפויי טובה, אלולי אברהם אביהם לא היה בלק, שנאמר (בראשית יט, כט): ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט, ולולי אברהם לא פלט לוט מסדום, ואתה מבני בניו של לוט. ואלולי יעקב אביהם לא הייתי אני בעולם, שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב, שבתחלה כתיב (בראשית כט, ט): ורחל באה עם הצאן, ואלו היה לו בנים היאך בתו רועה, ומשהלך יעקב לשם נתנו לו בנים, שנאמר (בראשית לא, א): וישמע את דברי בני לבן, וכן אמר לו (בראשית ל, כז): נחשתי ויברכני ה' בגללך. (במדבר כג, ז): לכה ארה לי, מי שהוא מארר לעצמו מארר, שכך כתיב (בראשית יב, ג): ומקללך אאר, ואומר (בראשית כז, כט): ארריך ארור. לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל, אלו לאמה אחרת בקש שאקלל, כגון בני אברהם ויצחק, הייתי יכול, אלא יעקב, מלך שבורר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עליה כלום יש לו חיים, ואלו חבלתו ונחלתו וסגלתו, שנאמר (דברים לב, ט): כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, (שמות יט, ה): והייתם לי סגלה. ולכה זעמה ישראל, מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו ואמר אדם שאינה כלום, יש לו חיים, ואלו כתיב בהן (ישעיה מט, ג): ישראל אשר בך אתפאר. מה אקב לא קבה אל (במדבר כג, ח), בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו, כשנכנס יעקב לטל את הברכות נכנס במרמה, דכתיב (בראשית כז, טז): ואת ערת גדיי העזים, אמר אביו (בראשית כז, יח): מי אתה, אמר לו (בראשית כז, יט): אנכי עשו בכרך, מי שמוציא שקר מפיו אינו ראוי להתקלל, ולא עוד אלא שנתברך, דכתיב (בראשית כז, לג): גם ברוך יהיה, והיאך אני מקללן לא קבה אל.

דבר אחר, מה אקב לא קבה אל, בנהג שבעולם לגיון שמרד במלך חיב מיתה, ואלו כפרו בו ומרדו ואמרו (שמות לב, ד): אלה אלהיך ישראל, לא היה צריך לכלותן, אלא אפלו באותה שעה לא זז מחבתן, לוה להן ענני כבוד ולא פסקו מהם המן והבאר, וכן הוא אומר (שמות לב, ח): כי עשו עגל מסכה. (נחמיה ט, יט כ): ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם, ומנך לא מנעת מפיהם ומים נתתה להם לצמאם, והיאך אני יכול לקללם, מה אקב לא קבה אל, בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות, בברכות היה מזכירן, שנאמר (דברים כז, יב): אלה יעמדו לברך את העם, בקללות לא היה טובען, שכן הוא אומר (דברים כז, יג): ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל. וכשהן חוטאין ואומר להביא עליהן קללה, אינו כותב שהוא מביאה, אלא בברכות הוא בעצמו מברכן, שנאמר (דברים כח, א): ונתנך ה' אלהיך עליון וגו', (דברים כח, ח): יצו ה' אתך את הברכה, ובקללות לא היה טובען, שכן הוא אומר (דברים כח, טו): והיה אם לא תשמע, ובאו עליך, מעצמן, הוי מה אקב לא קבה אל. כתיב (במדבר כג, ט): כי מראש צרים אראנו, להודיע שנאתו של אותו רשע שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבתו, למה הדבר דומה, לאדם שבא לקץ את אילן, מי שאינו בקי קוצץ את הנופים, כל ענף וענף ומתיגע, והפקח מגלה את השרשין וקוצץ, כך אמר אותו רשע, מה אני מקלל כל שבט ושבט, הריני הולך לשרשן, בא לגע מצאן קשים, לכן אמר: כי מראש צרים אראנו.

דבר אחר, כי מראש, אלו אבות, (במדבר כג, ע): ומגבעות, אלו אמהות. (במדבר כג, ט): הן עם לבדד ישכן. וכשהוא משמחן משמחן לבדן, שנאמר (דברים לב, יב): ה' בדד ינחנו. וכשהאמות בעולם הזה שמחים הן אוכלים עם כל מלכות ומלכות ואין עולה להם מן החשבון, שנאמר (במדבר כג, ט): ובגוים לא יתחשב. (במדבר כג, י): מי מנה עפר יעקב, מי יוכל למנות מצוות שהן עושין בעפר, (דברים כב, י): לא תחרש בשור ובחמר, (דברים כב, ט): לא תזרע כרמך כלאים. (במדבר יט, ט): ואסף איש טהור את אפר הפרה, (במדבר ה, יז): ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. (ויקרא יט, כג): שלש שנים יהיה לכם ערלים, וכן כלם. (במדבר כג, י): ומספר את רבע ישראל, הרביעית שלהן, מי יוכל למנות אכלוסין שיצאו מאותן שהיו חוטפות ומחבבות את המצוות, (בראשית ל, טו): ותאמר לה המעט קחתך את אישי. (בראשית ל, ג): הנה אמתי בלהה בא אליה, (בראשית ל, ט): ותרא לאה כי עמדה מלדת. (בראשית טז, ג): ותקח שרי אשת אברם את הגר, (במדבר כג, י): תמת נפשי מות ישרים, משל לטבח שבא לשחט פרתו של מלך, התחיל המלך רואה, כיון שהרגיש שהמלך רואה התחיל משליך את הסכין ומשפשף בה וממלא את האבוס לפניה, התחיל לומר תצא נפשי שבאתי לשחטה והרי זנחתיה. כך בלעם אמר תצא נפשי שבאתי לקלל ואני אברך. (במדבר כג, יד): ויקחהו שדה צפים ראש הפסגה, ראש שיש פרצים שם, ששם מת משה, שנאמר (דברים ג, כז): עלה ראש הפסגה, יש פרצה גדולה מזו שראה בנחשים והיה סבור ששם יכלו

ויבן שבעה מזבחת, ויאמר אל בלק התיצב כה על עלתך, ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו (במדבר כג, יד טז), כאדם שנותן בלינוס בפי בהמה ופוקמה להיכן שירצה, כך הקדוש ברוך הוא פוקם את פיו, כיון שאמר לו: שוב אל בלק וברכם, אמר מה אני הולך אצלו לפוח את נפשו, בקש לילך לעצמו, נתן הקדוש ברוך הוא לו בלינוס (במדבר כג, טז): שוב אל בלק וכה תדבר. (במדבר כג, יז): ויבא אליו והנו נצב על עלתו. בראשונה כתיב בו (במדבר כג, ו): הוא וכל שרי מואב, כשראו שלא הועילו כלום הניחוהו ונשתירו מקצת שרי מואב אתו. (במדבר כג, יז): ויאמר לו בלק מה דבר ה', שראה שאינו ברשות עצמו לומר מה שהיה רוצה, ישב לו והיה משחק בו, כיון שראה בלעם שהיה משחק, אמר לו בלעם עמד, אין אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרים. (במדבר כג, יח): קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפר, שניהם היו מנה בן פרס, שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם. (במדבר כג, יט): לא איש אל ויכזב, אינו כבשר ודם, שבשר ודם קונה אוהבים, מוצא אחרים יפים מהם כופר בראשונים, והוא אינו כן, אי אפשר לו לשוב משבועת האבות הראשונים. (במדבר כג, יט): ההוא אמר ולא יעשה, אומר להביא עליהן רעות, אם עשו תשובה הוא מבטלן, את מוצא כתוב בתורה (שמות כב, יט): זבח לאלהים יחרם וגו', ועשו את העגל והיו ראויין לכליה, והייתי סבור לקללן ולהכחידן, ומעט עשו תשובה, ובטל (שמות לב, יד): וינחם ה' על הרעה, וכן במקומות הרבה שאמר על יכניה (ירמיה כב, ל): כי לא יצלח מזרעו איש, ואומר (חגי ב, כב): והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חזק ממלכות הגוים, (חגי ב, כג): ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם על לבי, ובטל מה שאמר לאביו (ירמיה כב, כד): חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך. וכן באנשי ענתות (ירמיה יא, כג): ושארית לא תהיה להם, כיון שעשו תשובה קימן, דכתיב (נחמיה ז, כז): אנשי ענתות מאה. לא הביט און ביעקב (במדבר כג, כא), אמר בלעם אינו מסתכל בעברות שבידם ואינו מסתכל אלא בגאות שלהן, (במדבר כג,כא): ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, אמרת לי (במדבר כב, ו): לכה נא ארה לי יעקב, פרדס שיש לו שומר אין הגנב יכול להזיקו, ואם ישן לו הגנב נכנס, ואלו (תהלים קכא, ד): הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והיאך אני יכול להזיקן. ה' אלהיו עמו, אמר לו בלק הואיל ואינך יכול לגע בהן מפני משה משמשן, ראה זה שעומד אחריו מה יהיה, אמר לו אף הוא קשה כמותו, ותרועת מלך בו, תוקע ומריע ומפיל חומה. (במדבר כג, כב): אל מוציאם ממצרים, אמרת לי (במדבר כב, ה): עם יצא ממצרים, מעצמן, ואינו כן אלא הוא הוציאם. (במדבר כג, כב): כתועפת ראם, כך הוא מדתו חטאו קמעא הורידן כעוף, שנאמר (הושע ט, יא): אפרים כעוף יתעופף כבודם, זכו מעלן ומרוממן כעב, שנאמר (ישעיה ס, ח): מי אלה כעב תעופינה. (במדבר כג, כג): כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, הרי את מחזר ומנחש ומקסם באיזה מקום תשלט בהם, והם אינם כן, כשהן צריכין להלחם בשונא עומד כהן גדול ולובש אורים ותמים ונשאל בהקדוש ברוך הוא, וכל הגוים מקסמים ומנחשים, ואלו משברין אותם בתשובה, שנאמר (ישעיה מד, כה): מפר אתות בדים וקסמים יהולל. (במדבר כג, כג): כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, ראתה עינו את ישראל יושבין לפני הקדוש ברוך הוא כתלמיד לפני רבו לעתיד לבוא ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה, וכן הוא אומר (ישעיה כג, יח): כי לישבים לפני ה' יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק. ואומר (ישעיה ל, כ): ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך, ומלאכי השרת רואין אותן ושואלין אותן מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא, לפי שאינן יכולין לכנס במחיצתן, שנאמר: כעת יאמר ליעקב וגו'. הן הן עם כלביא יקום (במדבר כג, כד), אין אמה בעולם כיוצא בהם, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות ועומדין משנתן כאריות וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקדוש ברוך הוא, ונעשין כאריות ומפליגין לדרך ארץ, למשא ומתן, אם נתקל אחד מהם בכלם או אם מחבלין באין לגע באחד מהן, ממליך להקדוש ברוך הוא (במדבר כג, כד): לא ישכב עד יאכל טרף, כשהוא אומר (דברים ו, ד): ה' אחד, נאכלין המחבלין מפניו ומלחשין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ובורחין, והוא נסמך בקריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה, וכשבא לישן מפקיד רוחו להקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים לא, ו): בידך אפקיד רוחי. וכשננער ממליך להקדוש ברוך הוא, השומרים בלילה מוסרין אותו לשומרי היום, שנאמר (תהלים קל, ו): נפשי לה' משמרים לבקר שמרים לבקר, לכן בלעם אומר אי זו אמה כזו. (במדבר כג, כד): ודם חללים, מתנבא שאין משה מת עד שיתן נקמה בו ובחמשת מלכי מדין, שנאמר: לא ישכב עד יאכל טרף, זה בלעם, הוי: ודם חללים ישתה. (במדבר לא, ח): ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם. (במדבר לא, ו): וכלי הקדש זה הציץ שכתוב בו (שמות כח, לו): קדש לה', (במדבר לא, ו): וחצצרות התרועה בידו, אמר להם משה לישראל, בלעם הרשע עושה להם כשפים ופורח ומפריח לחמשת המלכים, הראו לו את הציץ ששמו של הקדוש ברוך הוא גלוף עליו והן נופלין, תדע שכן כתיב (במדבר לא, ח): ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת בלעם בן בעור, מה בקש אותו רשע עם מלכי מדין, לא כך כתיב (במדבר כד, כה): ויקם בלעם וילך וישב למקמו, אלא מששמע שנפלו בעצתו עשרים וארבעה אלף, חזר לטל מהן שכרו, לכך כתיב בלעם בן בעור עם חמשת מלכי מדין

וישא משלו ויאמר (במדבר כד, ג), הלכה מי שאכל ולא נטל ידיו מה יהא חיב, שנו רבותינו נטילת ידים לפני המזון רשות, לאחר המזון חובה, מעשה בשעת הגזרה בחנוני אחד מישראל שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר, שלא ירגישו בו שהוא יהודי, וכן היה מנהגו כל מי שנכנס לחנות שלו ולא נטל ידיו, יודע שהוא עובד כוכבים ונותן לפניו בשר חזיר, וכל מי שנטל ידיו ומברך יודע שהוא ישראל ומאכילו בשר טהור, פעם אחת נכנס יהודי לאכל שם ולא נטל ידיו והיה סבור שהוא עובד כוכבים, נתן לפניו בשר חזיר אכל ולא ברך, בא לעשות עמו חשבון על הפת ועל הבשר אמר לו יש לי עליך כך וכך, מן הבשר שאכלת שחתיכה עולה עשרה מנה, אמר לו אתמול אכלתי אותה בשמונה והיום אתה רוצה לטל ממני עשרה. אמר לו זו שאכלת של חזיר היא, כיון שאמר לו כך עמדו שערותיו, נבהל ונחפז, אמר לו בצנעה יהודי אני ונתת לי בשר חזיר, אמר לו תפח רוחך שכשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה, הייתי סבור שאתה עובד כוכבים. מיכן שנו חכמים מים ראשונים האכילו בשר חזיר, אחרונים הרגו את הנפש, מעשה באדם אחד שאכל קטנית ולא נטל ידיו וירד לשוק וידיו מטנפות מן הקטנית, ראה אותו חברו הלך ואמר לאשתו אומר ליך בעליך סימן שאכל עכשו קטנית שגרי לו אותה טבעת, נתנה לו. אחר שעה בא בעלה אמר לה היכן הטבעת, אמרה לו בא פלוני בסימנין שלך ונתתיה לו, נתמלא עליה חמה והרגה. לפיכך כל שאינו נוטל ידיו לאחר המזון כהורג נפש, ולכך הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל אפלו במצוה קלה, שנאמר (דברים לב, מז): כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם, אפלו דבר מצוה שאתה רואה אותה רקה וקלה, בה חיים ואריכות ימים. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אם שמרתם מצוותי, אני מפיל שונאיכם לפניכם, שנאמר (תהלים פא, יד טו): לו עמי שמע לי, כמעט אויביהם אכניע, כיון שראה בלעם היאך משמרים ישראל המצוות הקלות, אמר מי יוכל לקלל את אלו ששומרים מצותיו ושמו משתף בהן, שנאמר (במדבר כג, כא): ה' אלהיו עמו. המקללם כאלו מקלל פני שכינה, ששמו מערב בשמן. התחיל הופך למשלים (במדבר כג, ז יח): וישא משלו ויאמר, זה שאמר הכתוב (משלי כז, יד): מברך רעהו בקול גדול וגו', כשבא בלעם לקלל את ישראל, עקם הקדוש ברוך הוא את לשונו והתחיל לברך, שנאמר (דברים כג, ו): ולא אבה ה' אלהיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' וגו', נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו וקולו הלך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האמות שהוא מברכן, מנין, אמר רבי אלעזר הקפר כתיב להלן (דברים ה, יט): קול גדול ולא יסף, שהיה הולך מסוף העולם ועד סופו, וכאן כתיב: מברך רעהו בקול גדול וגו', שאמר לו (במדבר כד, יד): לכה איעצך, והרג עשרים וארבעה אלף מישראל, יש קללה כזו

וישב ישראל בשטים (במדבר כה, א), הלכה, בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שנו רבותינו בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שנו את שמותן, שלא שנו את לשונם, ולא גלו מסטורין שלהם, שמשה אמר להם (שמות ג, כב): ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב, והיה הדבר הזה מפקד אצלם שנים עשר חדש ולא גלה אחד מהם למצריים, ולא נפרצו בעריות, שכן כתיב (שיר השירים ד, יב): גן נעול אחתי כלה, אלו הזכרים, (שיר השירים ד, יב): גל נעול מעין חתום, אלו הבתולות, תדע לך שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב (ויקרא כד, י): ויצא בן אשה ישראלית. וכל אותן ארבעים שנה לא סרחו במדבר עד שבאו לשטים, לכך כתיב: וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות, שטים שעשו שטות, (משלי ו, לב): נאף אשה חסר לב. ויחל העם לזנות, יש מעינות שמגדלין גבורים, ויש חלשים, ויש נאין, ויש מכערין, ויש צנועין, ויש שטופין בזמה, ומעין שטים של זנות היה, והוא משקה לסדום, אתה מוצא שאמרו (בראשית יט, ה): איה האנשים אשר באו אליך הוציאם אלינו וגו', ולפי שנתקלל אותו מעין, עתיד הקדוש ברוך הוא ליבשו, שנאמר (יואל ד, יח): ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים, מימות אברהם לא נפרץ אחד בזנות, כיון שבאו לשטים ושתו מימיו נפרצו בזנות

ויחל העם לזנות אל בנות מואב (במדבר כה, א), בוא וראה מה כתיב ביציאתן ממצרים (שמות יד, ב): דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת, מהו פי החירת, מקום קבוע לזנות היה, ולפי שהצניעו עצמן ביציאתן ממצרים נקרא פי החירת, ואלו שהפקירו עצמן לאנשים, כתיב: ויחל העם לזנות, ויחל העם, כל מקום שנאמר העם, לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר ישראל, לשון שבח הוא, (במדבר יא, א): ויהי העם כמתאננים. (במדבר כא, ה): וידבר העם באלהים ובמשה. (במדבר יד, א): ויבכו העם בלילה ההוא. (במדבר יד, יא): עד אנה ינאצני העם. (שמות לב, כה): וירא משה את העם כי פרע הוא. (שמות לב, א): ויקהל העם על אהרן, וכן כלם. ויחל העם לזנות, זרק מטה לאויר לעקרו נופל, מי שפתח בזנות תחלה, השלים לבסוף, אמותיהם התחילו בזמה (בראשית יט, לא לד): ותאמר הבכירה אל הצעירה, לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה, ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש, למדתה אחותה, ולפיכך חסך הכתוב על הצעירה ולא פרשה, אלא (בראשית יט, לה): ותשכב עמו, ובגדולה כתיב (בראשית יט, לג): ותשכב את אביה. אותה שפתחה בזנות תחלה השלימו בנותיה אחריה לזנות אל בנות מואב. (במדבר כה, ב): ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, שהלכו בעצתו, שנאמר (במדבר לא, טז): הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה'. עשו להם קלעים והושיבו בהם זונות ובידיהן כל כלי חמדה, והיתה זקנה יושבת מבחוץ ומשמרת לילדה שהיתה לפנים מן החנות, כשישראל עוברין לטל חפץ בשוק זקנה אומרת לו בחור אי אתה רוצה כלי פשתן שבא מבית שאן, והיתה מראה לו ואומרת לו הכנס לפנים ותראה חפצים נאים, הזקנה אומרת לו ביותר, וילדה בפחות, מכאן ואילך אומרת לו ילדה הרי אתה כבן בית שב ברר לעצמך, וצרצור יין מנח אצלה ועדין לא נאסר יין של גוים, נערה יוצאה מקשטת ומבסמת ומפתה אותו ואומרת לו למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין אותנו, טל לך כלי זה חנם, הלוא (בראשית מב, יא): כלנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם, אין אתם רוצים לאכל מזבחותינו ומבשולינו, הרי לנו עגלים ותרנגולים שחטו כמצותכם ואכלו, מיד משקתו היין ובוער בו השטן, היה נשטה אחריה, שנאמר (הושע ד, יא): זנות ויין ותירוש יקח לב, ויש אומרים בלעם צוה אותם שלא להשקותם, שלא ידונו כשתויי יין אלא כמזידין. כיון שהיה תובעה אומרת לו איני נשמעת לך עד שתשחט זה לפעור ותשתחוה לו, והוא אומר לעבודת כוכבים איני משתחוה, ואומרת לו אין אתה אלא כמגלה עצמך, והוא נשטה אחריה ועושה כן. זו שאמרו חכמים הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו, שנאמר (במדבר כה, ב): וישתחוו לאלהיהן, ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כה, ג), בתחלה היו נכנסין בצנעה, ולבסוף נכנסין צמידים צמידים, זוגות, כענין של צמד בקר.

דבר אחר, כאדם צמיד במלאכתו, ויצמד, כצמידים על ידיה, רבי לוי אמר זו גזרה קשה מן העגל, דאלו בעגל כתיב (שמות לב, ב): פרקו נזמי הזהב, ובכאן, ויצמד, כצמידים. בעגל נפלו שלשת אלפים, וכאן עשרים וארבעה אלף. (במדבר כה, ד): ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אתם, רבי יודן אמר ראשי העם תלה על שלא מיחו בבני אדם. רבי נחמיה אמר לא תלה ראשי העם, אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הושב להן ראשי סנהדריות ויהיו דנים כל מי שהלך לפעור. אמר, מי מודיען, אמר לו אני מפרסמן, כל מי שטעה הענן סר מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל, ויהיו הכל יודעין מי שטעה ויתלו אותו, תדע לך שהוא כן (במדבר כה, ה): ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו'

והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו (במדבר כה, ו), מה ראה לעשות כן, ללמדך שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות, עליו נאמר (משלי כא, כד): זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון. אמרה לו איני נשמעת אלא למשה, שכך צוה אותי בלק אבא שלא לשמע אלא למשה רבכם, שאבי מלך. אמר לה הרי אני גדול כמותו, לעיניהם אני אביאך, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו מתרת או אסורה, אמר לו אסורה היא לך, אמר לו זמרי ואותה שלקחת מדינית היא, מיד נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו הלכה, וגעו כלם בבכיה, דכתיב (במדבר כה, ו): והמה בכים, למה בוכים שנתרפו ידיהם אותה שעה, משל למה הדבר דומה לבת מלך שנתקשטה לכנס לחפה לישב באפריון ונמצאת מקלקלת עם אחר, שנתרפו ידי אביה וקרוביה. כך ישראל בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבר לארץ ישראל, שנאמר (במדבר לג, מט): ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים בערבת מואב, ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו, והמה בכים והוא עומד כנגד ששים רבוא, (שמות לב, כ): ויקח את העגל אשר עשו, ורפו ידיו, אלא בשביל פינחס שיבוא ויטל את הראוי לו. ולפי שנתעצל (דברים לד, ו): ולא ידע איש את קברתו, ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי, לעשות רצון קונו, מכאן את למד שמדקדק עם הצדיקים עד כחוט השערה

וירא פינחס בן אלעזר (במדבר כה, ז), וכלם לא ראו והכתיב (במדבר כה, ו): לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, אלא ראה מעשה ונזכר הלכה הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. (במדבר כה, ז): ויקם מתוך העדה, מהיכן עמד, אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חיב מיתה אם לאו, עמד מתוך העדה ונתנדב ולקח רמח בידו, נטל שני ברזל בידו והניחו בחיקו והתחיל מסתמך על העץ, שנתירא מפני שבטו שהקיפו אותו, כיון שהגיע אצלם אמרו לו למה באת, אמר להם אף אני בא לעשות צרכי, הניחוהו ונכנס, שאלמלא כן לא הניחוהו לכנס, (במדבר כה, ח): ויבא אחר איש ישראל אל הקבה, דקר שניהם זה על גב זה לתוך טמאת שניהם, כדי שלא יהיו ישראל אומרים לא היתה שם טמאה, וקנא לשמו של הקדוש ברוך הוא, ועשה לו שנים עשר נסים, הנס האחד, דרכן לפרש זה מזה, והדביקן המלאך. הנס השני, סתם פיהם המלאך, כדי שלא יצוחו. השלישי, כון את הרומח כנגד הקבה שלה, כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקבה מפני הנוקרנין, כדי שלא יהיו אומרים אף הוא נכנס ועשה צרכו. הרביעי, האריך הברזל כדי שידקר את שניהם. החמישי, נתן כח בזרועו כדי שיגביה את שניהם. הששי, נתן כח בעץ לסבל את שניהם. השביעי, לא נשמטו מן הזין אלא עמדו במקומן. השמיני, הפכן המלאך בראש הרומח כתקנן, לראות קלונם לכל. התשיעי, לא הטיפו דם, שלא יטמא פינחס. העשירי, ששמר הקדוש ברוך הוא רוחותיהן שלא ימותו ויטמא. האחד עשר, הגביה המלאך את המשקוף כדי שיצאו שניהם בין כתפיו תלוין לעיני הכל. השנים עשר. כשיצא עמדו בני שבטו לפגע בו, ירד המלאך ונגף בהם. כשראה פינחס שמבקש לכלותן, חבטן בקרקע ועמד והתפלל וסלקו, הדא הוא דכתיב (תהלים קו, ל): ויעמד פינחס ויפלל, שהוא עושה את הדין, שנאמר (שמות כא, כב): ונתן בפללים וגו', וכתיב (במדבר כה, ט): ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף, ללמדך בכל שעה שנופלים נמנים, משל לזאב שנפל על הצאן, אמר בעל הצאן לרועה חשב כמה חסרו, להודיעך כמה הזנות מרחקת, שזה יחיד ועל ידו נפלו עשרים וארבעה אלף מישראל, זה שאמר הכתוב (משלי טז, יד): חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה וגו', משל למלך שהיה עובר וסיעה של נערים עומדים, וקלל אחד מהן את המלך, נתמלא המלך עליהם חמה, בא תושב אחד שהיה ביניהם ונתן משטר אחד לאותו שקלל את המלך, מיד שככה חמתו של מלך. כך מי גרם להקדוש ברוך הוא שתשוב חמתו ולא נתכלו כל ישראל, הוי אומר זה פינחס, לקים מה שנאמר: ואיש חכם יכפרנה. אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה על ידי סרחון הם נמנים, אבל לעתיד לבוא (הושע ב, א): והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, במהרה אמן כן יהי רצון.