# פרשה ד

> מקור: https://rabenu.app/books/bamidbar-rabbah/parsha-4/

ויאמר ה' אל משה פקד כל בכר זכר לבני ישראל וגו' (במדבר ג, מ), הדא הוא דכתיב (ישעיה מג, ד): מאשר יקרת בעיני נכבדת וגו', אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב, יעקב הרבה את יקר בעיני שכביכול קבעתי איקונים שלך בכסאי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים (תהלים מא, יד): ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם, הוי: מאשר יקרת בעיני נכבדת וגו'.

דבר אחר, מאשר יקרת בעיני נכבדת, אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב הרבה יקר את בעיני, שכביכול אני ומלאכי השרת שלי יצאו לקראתך בצאתך לילך לפדן ארם ובביאתך. בשעה שיצאת מה כתיב (בראשית כח, י יג): ויצא יעקב וגו' ויפגע במקום וגו' ויחלם והנה סלם וגו' והנה ה' נצב עליו וגו'.

אמר רבי הושעיא אשרי ילוד אשה שכך ראה המלך ופמליא שלו נצבים עליו ומשמרים אותו. ומנין בביאתו שנאמר (בראשית לב, ב): ויעקב הלך לדרכו וגו', הרי המלאכים. השכינה מנין, שנאמר (בראשית לה, ט): וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו וגו', הוי: מאשר יקרת בעיני נכבדת.

דבר אחר, מאשר יקרת בעיני וגו', אמר הקדוש ברוך הוא יקר את בעיני, שלכל אמות העולם לא נתתי מנין ולך נתתי מנין, משל למלך שהיו לו גרנות הרבה והיו כלם טנופות ומלאות זונים, ולא דקדק במנינן, והיה לו גרן אחת ראה אותה נאה, אמר לבן ביתו אותן הגרנות טנופות ומלאות זונים לפיכך אל תדקדק במנינם, אבל זה דע כמה כורים יש בו, כמה שקים, כמה מודיאות יש בו. כך המלך זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, והגרן אלו ישראל (ישעיה כא, י): מדשתי ובן גרני, וכן הוא אומר (ירמיה ב, ג): קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. ובן ביתו זה משה, שנאמר (במדבר יב, ז): לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, העובדי כוכבים טנופות הן, שנאמר (ישעיה לג, יב): והיו עמים משרפות שיד קוצים כסוחים וגו', לפיכך אל תדקדק במנינם, אבל ישראל צדיקים הם, כלם חטים אגודיהם, שנאמר (ישעיה ס, כא): ועמך כלם צדיקים, וכן הוא אומר (שיר השירים ד, ז): כלך יפה רעיתי ומום אין בך, לכך דקדק במנינם של ישראל, כך עשה משה מנה אותם כמה כורין יש בו, שנאמר (במדבר א, ב): שאו את ראש כל עדת בני ישראל, כמה שקים, (שיר השירים ב, ד): וצבאו ופקודיהם, כמה מדות, שנאמר: פקד כל זכר וגו'

דבר אחר, פקד כל בכר זכר וגו', הדא הוא דכתיב (שיר השירים ו, ח ט): ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי תמתי וגו', משל לאדם שהיה לו פרגמטוטין של אבנים, של זכוכית, והיה מוציאן לשוק ולא היה מבחין במנין, שלא היה מוציאן במנין, ונכנס להניחן ולא היה מניחן במנין, שלא היה משגיח עליהם שהיו של זכוכית, והיה לו פרגמטיס אחת של מרגליות נאות והיה נוטלה ומוציאה במנין ומניחה במנין. כך כביכול אמר הקדוש ברוך הוא, לאמות העולם לא נתתי מנין, למה, שאין חשובין לפני כלום, שנאמר (ישעיה מ, יז): כל הגוים כאין נגדו. אבל אתם בני, שנאמר (שיר השירים מו, ג): העמסים מני בטן וגו', לכך מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר: פקד כל בכר זכר, הוי: ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי, אלו ישראל

מבן חדש ומעלה (במדבר ג, מ), תנינן תמן (תוספתא שבת טז, ד): תינוק שנולד לשמונה חדשים אין מחללין עליו את השבת ואין חותכין את טבורו ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אלא אמו גוחנת עליו ומניקתו, והמטלטלו בשבת כמטלטל אבן בשבת, בן שבעה וספק שהוא בן שמונה, אין מחללין עליו את השבת ואין חותכין את טבורו ואין טומנין שליתו ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, ואם דבר ברי שהוא בן שבעה חי, מחללין עליו את השבת וחותכין טבורו וטומנין שליתו כדי שלא יצטנן הולד ומטלטלין אותו ממקום למקום. למה מחללין את השבת על הנולד בן שבעה, מפני שהוא של חיים, אבל הנולד לשמונה לא כלו חדשיו ואינו של חיים לפיכך אין מחללין עליו את השבת. שאלו לרבי אבהו מנין לנולד בן שבעה שהוא חי, אמר להו מדידכון אנא ממטי לכון, זיט"א איפט"א איט"א אוכט"י, ואיזהו בן שמונה כל שאין צפרניו ושעריו גמורים. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאינו חי שלשים יום לא כלו לו חדשיו אבל נפל הוא, למה, סמכה דעתו של רבן שמעון בן גמליאל לדבר תורה, שלא צוה המקום למנות הבכורים כדי לפדותן אלא אחר שלשים יום, הדא הוא דכתיב (במדבר ג, מ): פקד כל בכר וגו' ושא את מספר שמתם, נתן להם תלוי ראש, לפי שהבכורים חיבין מיתה במעשה העגל

דבר אחר, פקד כל בכר זכר, יש פקידה לבכורות, שנאמר: פקד כל בכר זכר, יש פקידה לבנים, שנאמר (שמואל א ב, כא): כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות, יש פקידה לשמירה (איוב י, יב): ופקדתך שמרה רוחי, ויש פקידה של שלום, שנאמר (ישעיה ס, יז): ושמתי פקדתך שלום

ולקחת את הלוים לי (במדבר ג, מא), שיהיו לקוחים לשמי (במדבר ג, מא): אני ה', נאמן אני לשלם שכר טוב על שהם לקוחים לשמי. (במדבר ג, מא): תחת כל בכר בבני ישראל, לפי שהבכורות שלי הם, שנאמר (במדבר ח, יז): כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים וגו', אמר הקדוש ברוך הוא בשביל חבתם של ישראל שניתי סדרו של עולם, באיזה צד כתבתי בתורה שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר (שמות לד, כ): ופטר חמור תפדה בשה, אני לא עשיתי כן אלא פדיתי שה בחמור, המצריים שנקראו חמור, שנאמר (יחזקאל כג, כ): אשר בשר חמורים בשרם, וישראל נקראו שה, שנאמר (ירמיה נ, יז): שה פזורה ישראל, והרגתי בכוריהם, והקדשתי בכוריהם של ישראל, שנאמר: כי לי כל בכור בבני ישראל ביום הכתי כל בכור וגו' (במדבר ג, מא): ואת בהמת הלוים תחת כל בכור בבהמת בני ישראל, שכן את מוצא שהרג המקום בכורי בהמת מצרים והציל בהמות ישראל, ולכך הקדיש לשמו בכורי בהמות ישראל, וכן הוא אומר: כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור וגו'

ויפקד משה כאשר צוה ה' אתו את כל בכור בבני ישראל (במדבר ג, מב), את מוצא במנין הלוים נאמר בו: על פי ה', שנאמר (במדבר ג, טז): ויפקד אתם משה על פי ה', מלמד שהשכינה אומרת לו כך תינוקות לוים יש בבית הזה, למה שהוא מקרבן לעבודתו, אבל במנין הבכורות שהוא מוציאן מעבודתן לא נשתתף הקדוש ברוך הוא במנין שלהם, לכך לא נאמר בהם: על פי ה'.

דבר אחר, הלוים, שהיו צדיקים ולא נשתתפו במעשה העגל ומסרו עצמן על קדשת השם, שנאמר (שמות לב, כו): ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, אמר הקדוש ברוך הוא הם נשתתפו לי אף אני אשתתף להם למנותן בעצמי ובכבודי, אבל הבכורות הם רחקו עצמן מן הקדוש ברוך הוא והם הקריבו לפני העגל, לכך רחק הקדוש ברוך הוא מן מנינם

ויהי כל בכור זכר במספר שמת מבן חדש ומעלה וגו' (במדבר ג, מג), הרי שהיו יתרים הבכורות על הלוים מאתים ושבעים ושלשה, כיון שראה משה כן לא ידע מה לעשות, אמר משה אמר לי המקום שאמנה הלוים ואמנה בכורי ישראל ואקח הלוים לשמו תחת בכורי ישראל, והרי יש בבכורי ישראל יתרים על הלוים מאתים ושבעים ושלשה, ועכשו מה אעשה לבכורי ישראל היתרים על הלוים, מיד קפץ הדבור על משה והורהו מה לעשות, הדא הוא דכתיב (במדבר ג, מד): וידבר ה' וגו'

קח את הלוים וגו' (במדבר ג, מה), אמרו רבותינו למה צוה הקדוש ברוך הוא לפדות בכורי ישראל בלוים, שבתחלה היו הבכורות משמשין עד שלא עמד שבט לוי, כמה ששנו רבותינו (גמרא זבחים קיב-ב): עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מתרות ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, ותדע לך שהיו הבכורות מקריבים עד שלא עמד שבטו של לוי, טל מתחלת בריתו של עולם, אדם הראשון היה בכורו של עולם וכיון שקרב קרבנו, שנאמר (תהלים סט, לב): ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס, לבש בגדי כהנה גדולה, שנאמר (בראשית ג, כא): ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם, בגדי שבח היו, והיו הבכורות משתמשין בהם, כיון שמת אדם מסרן לשת, שת מסרן למתושלח, כיון שמת מתושלח מסרן לנח, עמד נח והקריב קרבן, שנאמר (בראשית ח, כ): ויקח מכל הבהמה הטהרה וגו', מת נח ומסרן לשם, וכי שם היה בכור והלוא יפת היה בכור, שנאמר (בראשית י, כא): אחי יפת הגדול, ומפני מה מסרן לשם מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדת ממנו. ותדע לך ששם היה מקריב שנאמר (בראשית יד, יח): ומלכי צדק מלך שלם וגו', וכי כהנה לו נתנה והלוא לא נתנה כהנה אלא משעמד אהרן, מהו שהוא אומר כאן: והוא כהן, מפני שהיה מקריב ככהנים. מת שם ומסרה לאברהם, וכי אברהם היה בכור, אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה והקריב, שנאמר (בראשית כב, יג): ויעלהו לעלה תחת בנו. מת אברהם ומסרה ליצחק, עמד יצחק ומסרה ליעקב, וכי יעקב בכור היה, אלא שאת מוצא שנטלה יעקב מן עשו בערמה, אמר לו (בראשית כה, לא): מכרה כיום את בכרתך לי, את סבור שמא על חנם אמר יעקב לעשו שהוא ימכר לו את הבכורה לאו, אלא שהיה יעקב מבקש להקריב ולא היה יכול מפני שלא היה בכור, אמר עשו מה אני מבקש מן הבכורה הזאת, שנאמר (בראשית כה, לב): הנה אנכי הולך למות וגו', באותה שעה נתנבא עליו יחזקאל ואמר לו (יחזקאל לה, ו): אם לא דם שנאת ודם ירדפך, וכי שונא היה עשו את הדם הרי כמה צדיקים הרג הרי כמה חסידים הרג והוא אומר: אם לא דם שנאת ודם ירדפך, אלא אמר לו אם לא דם הקרבן שנאת, שהיה בכור והבכורות מקריבין, לפיכך ודם ירדפך. באותה שעה כיון שלקח יעקב את הבכורה התחיל מקריב, שנאמר (בראשית לה, א): ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל וגו' ועשה שם מזבח וגו', וכן בשעה שהקריב משה בסיני הבכורות הן הקריבו, שנאמר (שמות כד, ה): וישלח את נערי בני ישראל וגו', מהו נערי, הבחורין שבבכורות, ויעלו עלת, הא למדת שלא היה אדם מקריב אלא הבכורות, וכיון שעשו ישראל אותו המעשה, אמרו יבואו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו, שנאמר (שמות לב, ו): וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים, אמר להם האלהים אני נתתי פרוקופי לבכורות, ועשיתי אותן גדולים בעולם, וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי, לפיכך אמר האלהים למשה שימנה אותן, שנאמר (במדבר ג, טו): פקד את בני לוי.

אמר רבי יהודה הלוי מי לחשך שהוציא האלהים את הבכורות מן הקרבן והכניס את בני לוי, שנאמר (במדבר ג, מה): קח את הלוים, תחת מי, תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם והיו לי הלוים אני ה', אמרו רבותינו למה הדבר דומה לטרפסיטיס של מדינה שנמצא אחריו דבר של זיטמא, ידע המלך ואמר לאפרכוס שלו הוצא אותו והכנס אחר תחתיו, אף על פי כן נמצא אותו השלחני חיב קטבליטון, אמר המלך מי שיורש מקומו יפרע עליו מה שהוא חיב. כך הבכורות היו גדולים בעולם ועמדו והקריבו לפני העגל, אמר האלהים יצאו הבכורות ויכנסו בני לוי, אף על פי כן היו הבכורות חיבין כליה, אמר האלהים יבואו בני לוי ויפדו אותן, לפיכך אתה מוצא הלוים פודין את הבכורות, הדא הוא דכתיב: קח את הלוים וגו'. ואת בהמת הלוים תחת בהמתם, כי פטורים כהנים ולוים לפדות בכוריהם מבכור אדם ומבכור חמור דאתקש לבכור אדם, דכתיב (במדבר יח, טו): אך פדה תפדה וגו' ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, אבל מבכור בהמה טהורה לא, אלא קדוש הוא. מהו והיו לי הלוים אני ה', נאמן אני לשלם להם שכר טוב על שקדשו שמי בעגל

ואת פדויי השלשה וגו' (במדבר ג, מו), אמרו רבותינו וכי הבכורות היו עודפין על הלוים, שהוא אומר: העדפים על הלוים, והרי מן החשבון הלוים היו עודפים על הבכורות, שאת מוצא שבט לוי היו בפרט עשרים ושנים אלף ושלש מאות מפני שהיו ארבע משפחות: גרשון, קהת, ומררי ומשה, ואת קורא כל משפחה ומשפחה בפני עצמה ומחשב אותה, וכן ארבעתן הן עולות עשרים ושנים אלף ושלש מאות, ובכורות את מוצא עשרים ושנים אלף ומאתים ושבעים ושלשה, הרי שהיו הלוים עודפים על הבכורות עשרים ושבעה, והוא אומר בבכורות: העדפים על הלוים. אלא מפני שהיו עשרים ושנים אלף של בכורות ומאתים ושבעים ושלשה וכלהם היו בכורות, אבל בלוים היו שם שלש מאות בכורות, שלכך הוציא בפרטם עשרים ושנים אלף ושלש מאות ובכלל עשרים ושנים אלף ולא יותר, נמצאת אתה אומר במנין לא היו עודפים הבכורות על הלוים, אבל בבכורות היו עודפים עליהם, הוציא מהן הבכורות, שאין בכור פודה בכור, והיו שלש מאות בכורים, נמצאו בכורי ישראל עודפים על הלוים מאתים ושבעים ושלשה. וזו שאלה שאל הונגטים הגמון לרבן יוחנן בן זכאי, אמר לו משה רבכם או גנב היה או לא היה יודע לחשב, אמר לו למה, אמר לו הונגטים מפני שהיו עשרים ושנים אלף בכורות ועוד מאתים ושבעים ושלשה, וצוה המקום שיפדו הלוים בבכורות, תן עשרים ושנים אלף של לוים כנגד עשרים ושנים אלף בכורות, ועוד נמצאו בלוים יתרים על עשרים ושנים אלף שלש מאות, כמו שהוא מחשב במנין ראשון בפרטן, מפני מה אותן שלש מאות לוים היתרים לא פדו אותן מאתים ושבעים ושלשה בכורות העודפין על עשרים ושנים אלף בכורות שאנו מוצאין שאותן מאתים ושבעים ושלשה נותנין חמשה חמשה סלעים. ועוד מפני מה כשכלל מנין הלוים בסוף, מפני מה פחת מהן שלש מאות מן מנין הראשון, הוי לא גנב אותן מן החשבון אלא כדי שיתנו אותן מאתים ושבעים ושלשה בכורות חמשה חמשה סלעים לאהרן אחיו, או שמא לא היה יודע לחשב. אמר לו רבי יוחנן לא גנב היה, ויודע היה לחשב, ודבר אחד לחש לי לומר לך, אמר לו אמר, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, יודע את לקרות אבל אין את יודע לדרש, אמר אותן עשרים ושנים אלף של לוים פודין לעשרים ושנים אלף של בכורות, נשתירו בלוים עוד שלש מאות בכורות עוד מאתים ושבעים ושלשה, והיו אותן שלש מאות שבלוים בכורות ואין בכור פודה בכור, לפיכך משמנה אותן גנבן, מפני שהיו בכורות, מיד נסתלק ממנו

ולקחת חמשת חמשת שקלים וגו' (במדבר ג, מז), אמר הקדוש ברוך הוא אתם מכרתם בכורה של רחל, זה יוסף (בראשית לז, כח). בעשרים כסף, שהם חמשה שקלים, לפיכך יהיה כל אחד ואחד מכם פודה בנו הבכור חמשה סלעים במנה צורי. (במדבר ג, מח): ונתתה הכסף לאהרן ולבניו פדויי העדפים בהם, כשם שנתנו הלוים לאהרן ולבניו, דכתיב (במדבר ג, ט): ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונם נתונם המה לו מאת בני ישראל, כך נתן לו כסף הפדיון שהיה במקום לוים. (במדבר ג, מט): ויקח משה את כסף הפדיום וגו', כיצד עשה להם, רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר כך עשה כתב על עשרים ושנים אלף פתקין לוי לוי ונתן בקלפי, ועוד על מאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב חמשה סלעים חמשה סלעים ונתן בקלפי וערבן, והיה אביו של בכור פושט ידו בקלפי אם עלה בידו פתק כתב בן לוי, היה אומר לו כבר פדאך בן לוי, ומי שעלה בידו פתק של חמשה סלעים היה משה אומר לו תן חמשה סלעים שאתה חיב, וכן עשו כלם. ורבי נחמיה אומר אם כן יכול הוא לדון עמו ולומר לו לא הימך לומר לתן חמשה סלעים הרי נתמצו כל הפתקין שכתוב עליהן לוי לוי, אם אני נותן ידי מה עולה בידי לא פתקין של חמשה סלעים, מי אומר לי שאם היה שם פתק של לוי לוי שלא זכיתי בו, אלא כך עשה כתב על עשרים ושנים אלף ומאתים ושבעים ושלשה פתקין לוי לוי, ועל מאתים ושבעים ושלשה חמשה סלעים, באו ונתנו ידן ומי שהיה עולה בידו חמשה סלעים, אם היה בא לומר לו כלום, היה משיבו משה, אלו זכית לא היה שם פתק לוי לוי, אלא שאת חיב מן השמים, באותה שעה היה נותן

מאת בכור בני ישראל לקח את הכסף חמשה וששים ושלש מאות ואלף בשקל הקדש (במדבר ג, נ), מלמד שלא כשקלי הדיוט שקלי הקדש, שקלי הדיוט אם שוקל אחד אחד חוזר ושוקל כלן כאחד או יוסיף או יגרע, אבל שקלי הקדש ישרים, שקלן כל אחד ואחד וחזר ושקלן כלן כאחד, לא רבה ולא מעט. (במדבר ג, נא): ויתן משה את כסף הפדים וגו', מלמד שלא נתן להם עד שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא תן להם. (במדבר ג, נא): כאשר צוה ה' את משה, נתן מחצה לאהרן ומחצה לבניו, כשם שאמר לו הקדוש ברוך הוא (במדבר ג, מח): ונתתה הכסף לאהרן ולבניו, שקול אהרן כנגד בניו

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר (במדבר ד, א), לפי שכל מעשה הפרשה באהרן, הביא את אהרן לכלל דבור, שזה כלל שכל זמן שדבור לכהנים מעשה לכהנים. (במדבר ד, ב): נשא את ראש וגו', אינו אומר פקד, אלא נשא את ראש, לשון נשיאות, כשנמנו להתמנות על מלאכת הקדש קבלו נשיאות. (במדבר ד, א): מתוך בני לוי, שמכל בני לוי לא חשובים כבני קהת, ומהם כהנים ולוים, ולפי שהיו חשובים, ועוד שעבודתן היתה קדש הקדשים, לפיכך נמנו תחלה, שאת מוצא כשמנאן מבן חדש לפדות הבכורים נמנו דרך תולדותם, גרשון תחלה ואחר קהת ואחר מררי, אבל כאן שמנאן למנותן על כלי הקדש, לפי חשיבות עבודתן מנאן, קהת, לפי שהיה ממנה על הארון ועל קדשי הקדשים, זכה למנות תחלה, ואחריו גרשון, שהיה בכור והיה ממנה על היריעות ועל אהל מועד, ואחריו מררי שהיה ממנה על הקרשים ועל הבריחים ועל העמודים ועל האדנים ועל היתדות. (במדבר ד, ג): מבן שלשים שנה ומעלה וגו', וכתוב אחד אומר (במדבר ח, כד): מבן חמש ועשרים שנה, כיצד יתקימו שני כתובים הללו, מבן חמש ועשרים לתלמוד, מבן שלשים לעבודה. (במדבר ד, ד): זאת עבדת בני קהת וגו', לפי שזכה קהת שיצא ממנו אהרן שהיה קדש הקדשים, לכך זכו בניו להיות עבודתן קדש הקדשים

ובא אהרן ובניו בנסע המחנה וגו', אמר הקדוש ברוך הוא למשה בשעה שיהיו מפרקין את המשכן לא יהיו בני קהת מפרקין את הפרכת מפני הארן אלא יהיו בני אהרן נכנסין והן מפרקין אותם מפני שהם כהנים. ושנו רבותינו (משנה מדות א-א): הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, מחצת הכהנים גדולה ממחצת הלוים, ומה היו בני אהרן עושין כשהיו מורידים את הפרכת, אמר רבי חמא בר רבי חנינא כך היו קונטסין גדולים וצינורות של זהב בראשיהן, ויש אומרים של ברזל, והיו מגביהין את הפרוכת בקונטסין ופורקין את הקורקסין, ואף על פי כן לא היו משפילין אותה בבת אחת, כדי שלא יראו הארון, אלא משפילין קמעה קמעה עד שיורידוה וכסו את הארון, מנין שכן האלהים אומר למשה, שנאמר: ובא אהרן ובניו וגו'. אמרו הפרכת היתה דומה לוילון ועביה טפח, ועל שבעים ושנים נימין נארגת ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה, ושני כהנים גדולים נושאים אותה בקונטסין מפני הארון, ואחר כך נותנין עליו כסוי עור תחש, שלא יראה בארון כלום, הדא הוא דכתיב (במדבר ד, ו): ונתנו עליו כסוי עור תחש וגו'. רבי נתן אומר חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה, שנאמר (שמות טו, יז): מכון לשבתך פעלת, שהמקדש מכון כנגד בית המקדש, והארון כנגד הכסא, עשה למעלה הימנו כפרת, כשרפים שהם עומדים ממעל לו. עשה בו שני כרובים שהם חביבים כנגד שמים וארץ, שהיה בהם מושבו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות כה, יט): כרוב אחד מקצה מזה וגו', וכשם שהשמים פותח את אוצרו לארץ, שנאמר (דברים כח, יב): יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, כך השכינה נתונה למעלה משני כרובים, שנתונין מזה ומזה הם מכונים זה לזה, שנאמר (שמות כה, כ): ופניהם איש אל אחיו, כנגד כסא הכבוד שמכון כנגד הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים נ, ב): מציון מכלל יפי אלהים הופיע. ואף בשעה שהיו נוסעים לא היו פורסין עליו לא בגד ארגמן ולא תולעת שני אלא בגד כליל תכלת, למה, שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (יחזקאל א, כו): וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר וגו', ללמדך שהארון היה דומה לכסא הכבוד, ולכך נאמר בו: כליל תכלת, שכלו היה דומה לו, ולפי שהארון דומה לו לכך היה הבגד תכלת מלמעלה, פניו כנגד הרקיע הדומה לו, מה שאין את מוצא בשאר כלים שיהיו בגד תכלת מלמעלה, אלא בגד תכלת מלמטה וכסוי עור תחש מלמעלה, אבל בארון כסוי עור תחש מלמטה ובגד תכלת מלמעלה. ועוד בארון נאמר בו: כליל תכלת, מה שלא נאמר בכלם כליל תכלת, למה, שהוא חשוב מכל כלי המשכן. רבי שמעון אומר (משנה אבות ד-יג): שלשה כתרים הם, כתר תורה, וכתר כהנה, וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן. מעשה הארון כנגד בעלי תורה, שהם ספונים, שלכך כתב: מלמעלה, שכל הזוכה לתורה כאלו זוכה למלכות וכהנה, וכן הוא אומר (משלי ח, טו): בי מלכים ימלכו וגו'

מעשה השלחן כנגד מלכות בית דוד, שהשלחן מכסין בתכלת כנגד דוד שהיה צדיק וכרת לו הקדוש ברוך הוא ברית מלכות לו ולבניו, ולכך הפריש כליו ממנו וכסם בתולעת שני, שעל ידי חטא בניו נחלקה מלכות, ולכך היה הוא וכליו בכסוי אחד, שבסוף מלכות חוזרת להם כבתחלה, (במדבר ד, ז): ועל שלחן הפנים יפרשו בגד תכלת, על כל כלים העומדים בהיכל היו פורשים בגד תכלת, מפני שהשכינה שורה שם דוגמת מקום שכינתו של מעלה הדומה לתכלת. באיזה צד היו עושין, היו נותנים על גופו של שלחן בגד תכלת להבדיל בינו ובין כליו, ואחר כך נותנין כליו עליו, שנאמר (במדבר ד, ז): ונתנו עליו את הקערת וגו', הקערת אלו דפוסין, שהיו עושין את לחם הפנים בדפוס ואופין אותו בתנור בדפוס, וכשהיו מוציאין מן התנור היו מחזירין אותו לדפוס שלא ישבר הלחם. שלשה דפוסין היו שם, אחד לתנור ואחד לבצק ואחד שהוא רודה, נותנין לדפוס כדי שלא יקלקלו את הלחם. את הכפות, אלו בזיכי לבונה שהיו נותנין על גבי המערכות, כמה דאת אמר (ויקרא כד, ז): ונתת על המערכת לבנה זכה, (תוספתא מנחות יא, א): הא באי צד מסדרין לחם הפנים, נותן שש חלות לסדר זה ושש חלות לסדר זה, אם נתן שמונה חלות לסדר זה וארבע חלות לסדר זה, או שעשה שלשה סדרים של ארבע ארבע, לא עשה כלום. עשה שני סדרים של שתים עשרה, רבי אומר רואין את העליונות כאלו אינן והתחתונות כשרות. (ויקרא כד, ט): באי צד מסדירים את הבזיכין, נותן בזיך אחד על גבי סדר זה, ובזיך אחד על גבי סדר זה, אם נתן בזיכין בלא לבונה או לבונה בלא בזיכין, או שהיה דבר חוצץ בין הבזיכין ללחם ובין הלחם לשלחן, הרי אלו פסולין. אבא שאול אומר בתוך שני טפחים שבין סדר לחברו היה נותנן, ומה אני מקים ונתת על המערכת לבנה זכה, שהיא כלה סמוכה למערכה, ואת המנקית, אלו הקנים, עשרים ושמונה קנים של זהב חלולין מקבלין טמאה היו שם, ארבעה עשר לסדר זה וארבעה עשר לסדר זה, נכנס בערב שבת ושומטן ונותנן לארכו של שלחן (ויקרא כד, ה): כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית, חוץ מן הארון שהיה ארכו נתון כנגד רחבו של בית, כך היו בדיו נתונין כך היה נטל. (ויקרא כד, י): כיצד מסדירין אחר שבת היה נכנס מגביה ראשה של חלה ונותן קנה תחתיה, מגביה ראשה האחר ונותן קנה תחתיה ואחד באמצע, שלשה תחת כל חלה וחלה ושנים תחת העליונה שאין עליה משוי, והתחתונה נתונה על טהרו של שלחן, ולמה היו נותנין קנים ביניהם, כדי שישלט הרוח בהם ולא יתעפש הלחם, ולמה היו הקנים עשוים כחצי קנה חלול, כדי שלא יתיקרו על הלחם, ולכך כתיב בצווי (שמות כה, כט): ומנקיתיו אשר יסך בהן, שהיו מעמידין הלחם כמין סכה, שכל חלה וחלה נעשית סכה לזו שהיא תחתיה. ואת קשות הנסך, אלו סניפין, (תוספתא מנחות ג): ארבעה סניפין של זהב עושין לו, וקרנים היו שם שבהן סומכין את החלה התחתונה, שנים לסדר זה ושנים לסדר זה, מפני שהחלות דומות לספינה, כדי שלא תהא רוקדת, והיו הסניפין כנגד הלחם כדי שיהיו הסניפין מגביהים את הלחם מעל גבי השלחן, ומהו שאמר הכתוב: קשות הנסך, שאף הם היו מעמידין ראשי החלות התחתונות למעלה שלא היו נוגעין בשלחן והיו מסכות על השלחן, אבל אמצעית של חלה תחתונה נוגעת בשלחן, לפי שחלה עשויה כמין ספינה רוקדת, חדה מלמטה ונסבה ורחבה מלמעלה. (במדבר ד, ז): ולחם התמיד עליו יהיה, מכאן אתה למד שאף בשעת מסעות היה עליו לחם, (במדבר ד, ח): ופרשו עליהם בגד תולעת שני, על הכלים ועל הלחם, ואחר כך היו מכסין השלחן וכל הכלים אשר עליו בכסוי עור תחש, והיו משימין בדיו לשא אותו בהם, שנאמר (במדבר ד, ח): וכסו אתו במכסה עור תחש ושמו את בדיו

ולקחו בגד תכלת וכסו את מנרת המאור (במדבר ד, ט), אף המנורה לפי שעומדת בהיכל, היא וכל כליה הנכנסים לשם היו מכסים בבגד תכלת, הדא הוא דכתיב: ולקחו בגד תכלת וכסו וגו', במנורה לא היה מפריש בינה לכליה. ואחר כך היו מכסין אותה ואת כל כליה במכסה עור תחש, והיו נותנין אותה על המוט, לפי שלא היו שם בדים שישאו אותה בהם, הדא הוא דכתיב (במדבר ד, ו): ונתנו אתה ואת כל כליה וגו'

ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת (במדבר ד, יא), אף מזבח הזהב לפי שהיה עומד בהיכל היו מכסין אותו בבגד תכלת תחלה ואחר כך כסוהו במכסה עור תחש ושמו בדיו לטל בהם, שנאמר (במדבר ד, יא): וכסו אתו במכסה וגו', אבל כליו לא היו נותנין עמו אלא לבד היו נותנין אותם על בגד תכלת ומכסין אותן במכסה עור תחש והיו נותנין אותם על המוט כדי לטלן עליו, שנאמר (במדבר ד, יב): כל כלי השרת אשר ישרתו וגו', מה היו כליו, כף ומחתה, כף לקטרת סמים ומחתה להכניס בה גחלים, היה מניח המחתה של גחלים על גבי המזבח ומערה הקטרת שבכף לתוכה על גבי הגחלים, זה היה מזבח הזהב

מזבח הנחשת שהיה עומד בחצר, היו מסירין את הדשן מעליו והיו פורשים עליו בגד ארגמן להבדיל בינו ובין כליו הנתונין עליו, הדא הוא דכתיב (במדבר ד, יג): ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן. מזבח העולה, לפי שלא היה בפנים לא היו מכסין אותו בתכלת אלא בארגמן, למה בארגמן, שהוא היה אורג את ישראל מן החטא, שעליו היו מקריבין תמידין בכל יום וחטאות ואשמות ועולות ושלמים. ואחר שהיו מכסין אותו נותנין עליו כליו, שנאמר (במדבר ד, יד): ונתנו עליו את כל כליו אשר ישרתו וגו'. (תורת כהנים צו, י): תנו (ויקרא ו, ו): אש תמיד, אף בשבת אף בטמאה, (ויקרא ו, ו): לא תכבה, אף במסעות, מה היו עושין לה, כופין עליה פסכתר, דברי רבי יהודה. ורבי שמעון אומר אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה, שנאמר: ודשנו את המזבח. על דעתיה דרבי יהודה ניחא, שלכך לא הזכיר פסכתר עם כלי המזבח במסעות, שנאמר (במדבר ד, יד): את המחתת ואת המזלגת ואת היעים ואת המזרקת, ואינו מזכיר סירות, למה, שעל גבי האש היו כופין אותה. על דעתיה דרבי שמעון (במדבר ד, יד): כל כלי המזבח, לרבות את הסירות. על דעתיה דרבי שמעון ודשנו את המזבח, ניחא, על דעתיה דרבי יהודה היו מדשנין אותו והיו מניחין שם אש וחוזרין וכופין עליו פסכתר כדי שלא תכבה. ואף על פי שהיה הפרש בין כלים הנתנין בפנים לכלים העומדים בחוץ לענין בגד תכלת, אבל לענין עור תחש אלו ואלו שוין, שנאמר (במדבר ד, יד): ופרשו עליו כסוי עור תחש ושמו בדיו

מה ראה המקום לצותן כך, ארון תחלה ואחר כך שלחן ואחריו מנורה ואחריו מזבח הזהב ואחריו מזבח העולה, אמרו רבותינו פרוקן בשעת מסעות כעמידתן בשעת חניות. מסעות, מה בשעת הקמת משכן ארון תחלה, דכתיב (שמות מ, כא): ויבא את הארן וגו', ואחר כך (שמות מ, כב): ויתן את השלחן, ואחר כך (שמות מ, כד): וישם את המנורה וגו', ואחר כך (שמות מ, כו): וישם את מזבח הזהב וגו', ואחר כך (שמות מ, כט): ואת מזבח העלה וגו'. אף בשעת פריקתן ארון תחלה ואחריו שלחן ואחריו מנורה ואחריו מזבח הזהב ואחריו מזבח העולה. (במדבר ד, טו): וכלה אהרן ובניו לכסת את הקדש, זה הארון, (במדבר ד, טו): ואת כל כלי הקדש, אלו שלחן ומנורה ושני מזבחות וכל כליהן, (במדבר ד, טו): בנסע המחנה, לא היו כן אלא בשעת מסעות

ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת וגו' (במדבר ד, טו), אמר משה לפני האלהים, רבונו של עולם דמן של בני קהת אסור ודמן של בני אהרן מתר. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאו, אלא אהרן קדש קדשים, שנאמר (דברי הימים א כג, יג): ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, וארון קדש קדשים, ואן קדש קדשים מזיק לקדש קדשים. אבל בני קהת אינם קדש קדשים, וארון וכל כלים הנתונים בפנים קדש קדשים והם מזיקים להם, לכך יתנו בני אהרן דעתן שלא ימותו בני קהת. (במדבר ד, טו): אלה משא בני קהת באהל מועד, אלה במשא ואין שאר כלים במשא אלא בעגלות, וכן הוא אומר (במדבר ז, ט): ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש וגו'

ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו' (במדבר ד, טז), הדא הוא דכתיב (משלי כה, ו): אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדלים אל תעמד, אם לפני מלך בשר ודם צריך אדם לנהג שפלות בעצמו, קל וחמר לפני המקום, ותנינן (משנה אבות ה-כ): הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, ללמדך שאין גאוה לפני המקום. אליהו אומר (תנא דבי אליהו רבה יג): כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו וכבודו מתמעט. מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו, וכל העם עונים אחר העובר לפני התבה הללויה, ובנו עונה דברים של תפלות, אמרו לו ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות, אמר להם ומה אעשה לו תינוק הוא, ישחק. שוב למחר עשה כאותו ענין וכל העם עונין אחר העובר לפני התבה אמן הללויה, ובנו עונה דברים של תפלות, אמרו לו ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות, אמר להם ומה אעשה לו תינוק הוא, ישחק. כל אותן שמונת ימי החג ענה בנו דברים של תפלות, ולא אמר לו כל דבר, ולא יצאת אותה השנה ולא שנתה ולא שלשה עד שמת אותו האיש ומתה אשתו ומת בנו ובן בנו ויצאו חמש עשרה נפשות מתוך ביתו, ולא נשתיר לו אלא זוג אחד של בני אדם, אחד חגר וסומא ואחד שוטה ורשע. שוב מעשה באדם אחד, שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה, פעם אחת היה עומד בבית הכנסת, כיון שהגיע העובר לפני התבה לקדשת השם הגביה את קולו ואמר (ישעיהו ו, ג): קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, אמרו לו מה ראית שהגבהת קולך, אמר להם לא זכיתי לא למקרא ולא למשנה ועכשו שנתנה לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי, ולא יצאת אותה השנה ולא שנתה ולא שלשה עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל, ועשאוהו שר החיל של קיסר ומנוהו ראש על כל בירניות שבארץ ישראל, ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב שם, וקראו לו קילוני, לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות, מכאן אתה למד שלא ינהג אדם גאוה לפני המקום שכל המתגאה לפניו מתבזה, וכן הוא אומר (שמואל א ב, ל): כי מכבדי אכבד ובזי יקלו. וכן אתה מוצא בדוד מלך ישראל שלא נהג עצמו בגאוה לפני המקום, אלא בזה עצמו לפניו כהדיוט להרבות כבודו של מקום, אימתי בשעה שהעלה הארון מבית אבינדב אשר בגבעה להביאו לירושלים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב ו, א): ויסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף, אמר דוד איני מעלה את הארון בחשאי, מיד נתיעץ עם שרי האלפים והמאות שישלחו בכל ארץ ישראל שיתקבצו אליהם וילכו להעלות הארון, שנאמר (דברי הימים א יג, א): ויועץ דויד עם שרי האלפים והמאות לכל נגיד, (דברי הימים א יג, ב ג): ויאמר דויד לכל קהל ישראל אם עליכם טוב ומן ה' אלהינו וגו' ויקבצו אלינו, ונסבה את ארון אלהינו אלינו וגו', מיד אמרו לו כלם עשה כמו שאתה חפץ, שנאמר (דברי הימים א יג, ד): ויאמרו כל הקהל לעשות כן כי ישר הדבר בעיני כל העם, מיד שלח וקבץ כל ישראל שבכל ארץ ישראל, שנאמר (דברי הימים א יג, ה): ויקהל דויד את כל ישראל מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת להביא את ארון האלהים מקרית יערים. כמה זקנים מנה דוד שם, אמר רבי ירמיה בן אלעזר ורבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא תשעים אלף זקנים מנה דוד ביום אחד ולא מנה את אחיתפל עמהם וקדשן שיהיו עושין דרגון לפניו, הדא הוא דכתיב: ויסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף, ויוסף תלתין אלפין, עוד שלשים אלף. ופשוטיה דקריה שלשים אלפין, הרי תשעים אלפין, מיד הלכו לגבעה להעלות משם הארון, שנאמר (שמואל ב ג, ב): ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה וגו', וכתוב אחד אומר (דברי הימים א יג, ו ז): ויעל דויד וכל ישראל בעלתה אל קרית יערים אשר ליהודה להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם וגו'. וכתוב אחד אומר: ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה וגו', כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, כל ישראל הלכו לבעלתה שהיא קרית יערים והמתינו שם על הארון עד שיביאוהו מן הגבעה, אבל דוד והזקנים קמו מבעלי יהודה היא בעלתה היא קרית יערים והלכו נגד הארון לגבעה להביאו מן הגבעה לקרית יערים היא בעלתה, ומבעלתה יעלוהו כל ישראל עמו עד ירושלים. ויש אומרים בתחלה נמלכו שלא ילכו אלא עד בעלתה, וישלח משם עד בית אבינדב אשר בגבעה להעלות משם ארון האלהים עד קרית יערים, ומשם יעלו כלם עמו לירושלים, כיון שהיה שם אמר להם אין כבודו של ארון שיבוא ביחידים אלא נלך כלנו לשם, לכך כתיב: ויקם וילך דוד וכל העם וגו', למה לא הלך בתחלה אלא בעלתה שהיא קרית יערים, לפי שהגבעה וקרית יערים בבת אחת היו יושבים, ששם היו יושבין הגבעונים, שנאמר (יהושע ט, יז): ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם ביום השלישי ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים, ונפלה קרית יערים בחלק יהודה, שכן הוא מונה בחלק נחלתו (יהושע טו, ס): קרית בעל היא קרית יערים, והיא היתה גבול בין יהודה ובנימין, שכן הוא אומר בגבול ארץ בנימין (יהושע יח, יד): והיו תצאתיו אל קרית בעל היא קרית יערים עיר בני יהודה וגו', אבל הגבעה ששם היה הארון היה בגבול בנימין, שכן כתיב בערי בנימין (יהושע יח, כה כו): גבעון והרמה ובארות, והמצפה והכפירה והמצה, ולכך באו בתחלה עד קרית יערים שהיא גבול בין יהודה לבנימין, ואחר הלכו לגבעון (שמואל ב ו, ב): אשר נקרא שם שם ה' צבאות, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מלמד שהשם וכל כנויו מנחין בארון. רב הונא אמר מלמד שהלוחות ושברי לוחות מנחין בארון. (שמואל ב ו, ג): וירכבו את ארון האלהים וגו' לא נשאו כתורה, שהרי כתיב (במדבר ז, ט): ולבני קהת לא נתן וגו', מפני מה נענש שנתעלם המקרא מעיניו, מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר (תהלים קיט, נד): זמרות היו לי חקיך וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא דברי תורה שכתוב בהן (משלי כג, ה): התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות, הרי אני מכשילך בדבר שאפלו תינוקות של בית רבן יודעין אותן, ולבני קהת לא נתן וגו' ואיהו אתייה בעגלה. והיה ארונא טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא, טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא. שלח דוד ואייתי לאחיתפל אמר ליה לית את אמר לי מה נעבד לדין ארונא דהוא טעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא וטעין כהניא לרומא וטריף לון לארעא. אמר ליה שלח שאיל לאינון חכימיא דמניתה. אמר דוד מאן דידע למקמתיה ולא קם ליה יהא סופא מתחנקא. אמר לו דבח קומי והוא קאים. אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתפל מלה דמינוקיא אמרין בכנשתא בכל יום לא אמרת ליה, ולבני קהת לא נתן וגו', ודא רבתא אמרת ליה דבח קומי וקאים, ולכך היה זובח כשהעלהו בשניה שלא יבוא לידי כך, שנאמר (שמואל ב ו, יג): ויהי כי צעדו וגו', ויהי עזא ואחיו נוהגין את העגלה, שנאמר (שמואל ב ו, ג): וישאהו מבית אבינדב וגו', עזא מאחריו ואחיו לפניו, (שמואל ב ו, ד): וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה וגו', מהו שאמר הכתוב: וישאהו מבית אבינדב וגו', מה נשאו עמו, ארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל שעליו ספר תורה מנח, כההיא דתנינן (ירושלמי שקלים א-א): ארון שעשה משה (שמות כה, י): אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו, באמה בת ששה טפחים. והלוחות ארכן ששה, ורחבן ששה, ועבין שלשה, מנחות לארכו של ארון, וכמה לוחות אוכלות, שנים עשר טפחים. ונשתיירו שם שלשה טפחים, צא מהם טפח, חציו לכתל זה וחציו לכתל זה, נשתירו שם שני טפחים שבהם ספר תורה מנח, שנאמר (מלכים א ח, ט): אין בארון רק שני לחות וגו', אין רק, אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, ספר תורה שמנח בארון. פרנסת ארון לארכו בוא ופרנס ארון לרחבו, כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים, נשתירו שם שלשה טפחים, צא מהן טפח חציו לכתל זה וחציו לכתל זה, נשתירו שם שני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא בדחק, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר באמה בת חמשה טפחים, והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועבין שלשה, ומנחות לארכו של ארון, כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפחים, נשתיר שם חצי טפח, אצבע ומחצה לכתל זה ואצבע ומחצה לכתל זה. פרנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו, כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים, נשתירו שם טפח ומחצה, צא מהם חצי טפח אצבע ומחצה לכתל זה ואצבע ומחצה לכתל זה, נשתיר שם טפח שבו העמודים עומדין, שנאמר (שיר השירים ג, ט י): אפריון עשה לו המלך וגו' עמודיו עשה כסף וגו', וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל מנח בצדו, שנאמר (שמואל א ו, ח): ואת כלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אתו והלך, ועליו ספר תורה מנח, שנאמר (דברים לא, כו): לקח את ספר התורה הזה, בצדו היה מנח ולא בתוכו, ומה אני מקים אין בארון רק שני לחות, לרבות שברי לוחות שמנחין בארון, לפי שהלוחות השלמות ולוחות השבורות על צדיהן היו מנחות בארון, לפי שלא היו עבות אלא שלשה טפחים, אבל קדם שהיה הארגז דף אחד היה יוצא מן הארון ועליו היה ספר תורה מנח, לכך כתיב: וישאהו מבית אבינדב, זה היה הארגז שעליו ספר תורה מנח והיה עומד מצד ארון ברית ה'. (שמואל ב ו, ד): ואחיו הלך לפני הארון, מכאן אמרו אחיו הולך לפניו, כיון שהעלו אותו היו תשעים אלף זקנים מהלכין לפניו והכהנים טוענין בו והלוים מנגנין וכל ישראל משחקין, מי שיש בידו לולב, מי שיש בידו תף וכלי שיר, הדא הוא דכתיב (שמואל ב ו, ה): ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' וגו', זה לולב שאדם מנענע בו. (שמואל ב ו, ו): ויבאו עד גרן נכון, כתיב (דברי הימים א יג, ט): כידן, וכתיב: נכון, אמר רבי יוחנן (גמרא סוטה לה-ב): בתחלה כידן, ולבסוף נכון. (שמואל ב ו, ז): וישלח עזה אל ארון האלהים, אמר לו הקדוש ברוך הוא הארון נושאיו נשא עצמו לא כל שכן, דכתיב (יהושע ד, יא): ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבר ארון ה' והכהנים לפני העם, נשא ארון נושאיו ועבר. (שמואל ב ו, ז): כי שמטו הבקר, למה שמטו, שהיו מוליכין אותו שלא כתורה, שהן היו צריכים להוליכו בכתף וטענוהו בעגלה והלך לו לעצמו, (שמואל ב ו, ז): ויחר אף ה' בעזה ויכהו שם האלהים על השל, מהו על השל, רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר על עסקי שלו, וחד אמר שעשה צרכיו בפניו. (שמואל ב ו, ז): וימת שם עם ארון האלהים, אמר רבי יוחנן עזא בא לעולם הבא, שנאמר: עם ארון האלהים, מה ארון קים לעולם הבא אף עזא בא לעולם הבא. (שמואל ב ו, ח): ויחר לדוד על אשר פרץ ה' וגו', מהו ויחר, אמר רבי אלעזר שנשתנו פניו כחררה, מה טעם, דלא כתיב ביה אף. מיד נתירא דוד להביאו אצלו, שנאמר (שמואל ב ו, ט): וירא דוד את ה' ביום ההוא ויאמר איך יבוא אלי ארון ה'. מה עשה דוד הטהו בית עובד אדום לעמד שם, שנאמר (שמואל ב ו, י): ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה' וגו' ויטהו דוד בית עבד אדם הגתי. לוי היה עובד אדום הגתי, שכן מיחסו עם הלוים, ועובד אדום ואחיו ששים ושנים. ולמה נקרא שמו עבד, על ידי שעבד לפני ה' כראוי. אדם, שהאדים פני דוד, הוא היה מתירא מפני הארון שלא ימיתנו, והוא עובד לפניו וברכו הקדוש ברוך הוא. הגתי, שהיה מגת. כשחזר דוד לירושלים בא אחיתפל ואמר לו: דוד, לא היה לך ללמד מפסוק קטן שהתינוקות קוראין (במדבר ז, ט): ולבני קהת לא נתן וגו', הלוים נושאים את הארון ואין הכהנים נושאים את הארון. בכתף הם נושאים את הארון ולא על עגלה. ומנין שכן הוא, שכן את מוצא כשהעלהו בשניה לא היה שם כהן ולא עגלה, שנאמר (דברי הימים א טו, ב): אז אמר דויד לא לשאת את ארון האלהים כי אם הלוים, וכתיב (דברי הימים א טו, טו): וישאו בני הלוים את ארון האלהים. (שמואל ב ו, יא): וישב ארון ה' בית עבד אדם הגתי, אמרו רבותינו שני דברים היו קדושים וגדולים, וכסבורין בני אדם שהם קשים, וכדי שלא להוציא לעז עליהם כתב בהן דבר גדול של שבח וברכה, ואלו הן: קטרת וארון. קטרת שלא יאמר אדם קשה הוא הקטרת, על ידו מתו נדב ואביהוא, ועל ידו נשרפו עדת קרח, ועל ידו נצטרע עזיהו, לכך כתב הקדוש ברוך הוא מעלה גדולה בקטרת שנצלו ישראל על ידו, שנאמר (במדבר יז, יב יג): ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל וגו'. ארון, שלא יאמר אדם קשה הוא הארון, הוא הכה בפלשתים, הוא הרג באנשי בית שמש, הוא הרג לעזא, לכך כתב בו ברכה, שנאמר (שמואל ב ו, יא): וישב ארון ה' וגו', ללמדך שאין קטרת וארון הורגין אלא עונות הורגין. במה ברך הקדוש ברוך הוא בית עובד אדום, רבי יוסי אומר בבנים, הדא הוא דכתיב (דברי הימים א כו, ד ה): ולעבד אדם בנים שמעיה הבכור וגו' יואח השלשי ושכר הרביעי ונתנאל וגו' פעלתי השמיני. בעון קומי רבי יוחנן מהו פעלתי, אמר להם על שפעל פעלה גדולה בתורה, מה פעלה גדולה פעל שהיה מדליק לפני הארון נר אחד שחרית ונר אחד ערבית. רבי יוסי עבד לה אפטרה מה אם הארון שלא אכל ושתה ולא מתכבד אלא בשביל שני לוחות שהיו בו זכה בית עובד אדום שיתברך בזכותו, מי שקבל חכמים ותלמידים במאכל ובמשתה ועל מטות כבודות, על אחת כמה וכמה שישלם לו הקדוש ברוך הוא שכרו. אמרו על עובד אדום שמונה בנים היו לו ושמונה כלות היו לו וכל חדא וחדא מנהון ילדה תרין בירחא, הא כיצד, היתה טמאה שבעה וטהורה שבעה ויולדת, טמאה שבעה וטהורה שבעה ויולדת, שית עשר לכל ירח, לתלתא ירחין הרי ארבעין ותמניא. ובני שמעיה ששה, דכתיב (דברי הימים א כו, ו ז): ולשמעיה בנו נולד בנים וגו' בני שמעיה עתני וגו', הא חמשין וארבע, תמניא דידיה, דכתיב: ולעבד אדם בנים וגו' הא שתין ותרין, הדא הוא דכתיב (דברי הימים א כו, ח): כל אלה מבני עבד אדם המה ובניהם ואחיהם איש חיל בכח לעבדה ששים ושנים לעבד אדם, הוי (דברי הימים א כו, ה): כי ברכו אלהים, לכך נאמר (דברי הימים א יג, יד): ויברך ה' את בית עבד אדם וגו'. שמע דוד לסוף שלשה חדשים שברך הקדוש ברוך הוא לעובד אדום ולביתו, קבץ זקני ישראל והשרים ושרי הכהנים והלוים להעלות את הארון בשמחה גדולה, דכתיב (שמואל ב ו, יב): ויגד למלך דוד לאמר ברך ה' את בית עבד אדם וגו', וכתוב אחד אומר (דברי הימים א טו, כה): ויהי דויד וזקני ישראל וגו', מי העלוהו הלוים העלוהו, וכיון שראה דוד שהעלוהו הלוים ולא נזוקו, כמה שאמר ליה אחיתפל, הוסיף עוד וזבח לפניו כמו שאמר אחיתפל בראשונה, הדא הוא דכתיב (דברי הימים א טו, כה): ויהי בעזר האלהים את הלוים וגו', כתוב אחד אומר: ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים, וכתוב אחד אומר (שמואל ב ז, יג): ויהי כי צעדו וגו' ששה צעדים ויזבח שור ומריא. רבי חנינא ורבי מנא (גמרא ירושלמי סנהדרין י-ב): חד אמר על כל צעידה וצעידה שור ומריא, ובסוף שבעה פרים ושבעה אילים, וחד אמר על כל צעידה וצעידה שבעה פרים ושבעה אילים, ובסוף שור ומריא, רבנן אמרי מקרא חד פרש לחברו, על כל שבעה פסיעות שבעה פרים ושבעה אילים. רב פפא בר שמואל אמר (גמרא סוטה לה-ב): על כל פסיעה ופסיעה שור ומריא, על כל שש פסיעות שבעה פרים ושבעה אילים. אמר לו רב חסדא אם כן מלאת את כל ארץ ישראל במות, אלא על כל שש פסיעות שור ומריא, על כל ששה סדרים של שש שש פסיעות שבעה פרים ושבעה אילים. (שמואל ב ז, יד): ודוד מכרכר בכל עז לפני ה' וגו'. בוא וראה, כמה בזה דוד עצמו לכבודו של הקדוש ברוך הוא, היה לו לדוד להיות מהלך לפניו סתם כמלך לבוש כלי מלכותו, לאו אלא לבש כלים נאים לכבוד הארון, ומשחק לפניו מה שאפשר לומר, שנאמר (דברי הימים א טו, כז): ודויד מכרבל במעיל בוץ וכל הלוים הנשאים את הארון וגו', וכתיב: ודוד מכרכר בכל עז לפני ה', מהו בכל עז, בכל כחו, מהו מכרכר, שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי רם, והיו ישראל מריעים ותוקעים בשופרות ובחצוצרות וכל כלי שיר, שנאמר (שמואל ב ו, טו): וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר, וכתוב אחד אומר (דברי הימים א טו, כח): וכל ישראל מעלים את ארון ברית ה' וגו', כיון שבאו לירושלים היו כל הנשים מציצות על דוד מן הגגות ומן החלונות וראו אותו מרקד ומשחק ולא היה אכפת לו, הדא הוא דכתיב (שמואל ב ו, טז): והיה ארון ה' בא עיר דוד וגו', הרי לך שאשתו נשקפה עליו, ומנין שכל נשי ירושלים כן, שכן היא אומרת לו (שמואל ב ו, כ): מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו. (שמואל ב ו, טז): ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר וגו', כיון שראתה אותו משים עצמו כהדיוט, נתבזה בעיניה. מהו מפזז ומכרכר, האיך היה עושה, אמרו רבותינו היה לבוש בגדי זהב סנונין דומין לפז, והיה מכה בידיו זו על גב זו וטופח, כיון שהיה מכרכר כירי רם, היה מפזז, מהו מפזז, שהיה הזהב המסנן שהיה עליו קולו פוזז, יכול לא היה דוד עושה יותר מזו, לאו, אלא הופך אספירס ומשויר לפניו, שכן כתיב במקום אחר (דברי הימים א טו, כט): ותרא את המלך דויד מרקד ומשחק וגו', והיו כל הנשים מציצות עליו מן הגגות ומן החלונות ולא אכפת לו, ומהיכן את למד שהיה דוד הופך אספירס ומשויר, שכן את מוצא כיון שהכניסוהו לעיר דוד הציגוהו במקום אשר הכין לו דוד והעלה עולות לפניו הוא וישראל, שכן כתיב (שמואל ב ו, יז): ויבאו את ארון ה' ויצגו אתו וגו'. תמן כתיב (דברי הימים א טז, א): ויקריבו עולות ושלמים לפני האלהים, אחר שכלה להעלות ברך כל העם על שכבדו את הארון ונתן לכלם מתנות מרב שמחתו בארון ולנשים, שנאמר (שמואל ב ו, יח יט): ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים וגו' ויחלק לכל העם לכל המון ישראל וגו', מהו אשפר אחד מששה בפר, אשישה, אחד מששה באיפה. ויש אומרים אשישה, גרבא דחמרא, כמה דתימא (הושע ג, א): ואהבי אשישי ענבים. לאחר שנפטרו כל ישראל ממנו, נפנה לברך את ביתו ולשמחה מרב שמחת הארון, יצאת מיכל לקראתו ובזתהו על שבזה עצמו לכבוד הארון לעיני הנשים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב ו, כ): וישב דוד לברך את ביתו וגו', לא הניחתו לכנס לתוך הבית אלא יצאת לחוץ והיתה מקפחתו בדברים, ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, מכאן את למד שהיה הופך אספירס ומשויר, שכן היא אומרת לו: אשר נגלה היום, התחילה עושה מריבה כנגדו מבקשת לאכל פניו, אמרה לו אם ראית כבודך מה נכבד היום מלך ישראל, עכשו הודעת שאת מלך, אשר נגלה היום, הלוי בצניעות, אלא לעיני אמהות עבדיו, ואלו הן נשי ישראל שהיא קוראה אתהן אמהות, כהגלות נגלות אחד הרקים, אמר רבי אבא בר כהנא הריק שבריקים זה ארכיסטס שאין ריקם הימנו מכל מצוה, כך היה דוד מרקד לפני הארון, אמרה לו היום נגלה כבודו של בית אבא, בוא וראה מה בינך לבין בית אבא, כל בית אבי היו צנועים וקדושים, אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם, הדא הוא דכתיב (שמואל א כד, ג): ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול וגו', מהו ויבא אל גדרות הצאן, רבי אבין בשם רבי אלעזר נכנס לו לדיר הצאן גדר לפנים מגדר. ויבא שאול להסך את רגליו, עשה עצמו כסכה עטוף פעליונים וישב לבית הכסא, והוה חמי ליה משלשל ציבחר ומסלק ציבחר, משלשל ציבחר ומסלק ציבחר, אמר דוד לית אריך מנגע בהא גופא צניעא, הדא הוא דכתיב דהוא אמר ליה (שמואל א כד, י): הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה ואמר להרגך ותחס עליך, ואחוס עליך אין כתיב כאן, אלא ותחס עליך, צניעותך חסה עליך, וכך אמרה לו מיכל, של בית אבא היו צנועין כל כך ואת עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים. כיון שגמרה דבריה אמר לה, וכי לפני מלך בשר ודם שחקתי ולא לפני מלך מלכי המלכים שחקתי אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו, ואלו היה אביך צדיק יותר ממני היה האלהים בוחר בי ופוסל בבית אביך, הדא הוא דכתיב (שמואל ב ו, כא): ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' וגו', אמר לה אביך היה מלך על ישראל בלבד, אני נגיד על ישראל ויהודה, הדא הוא דכתיב: על עם ה', זה שבט יהודה. על ישראל, אלו שאר שבטים.

דבר אחר, אמר לה של בית אביך היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים, ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב ו, כב): ונקתי עוד מזאת, ואל תאמרי שהייתי שפל בעיני אחרים ולא נבזה בפני עצמי, תלמוד לומר (שמואל ב ו, כב): והייתי שפל בעיני (שמואל ב ו, כב): ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה, אמר לה אותן בנות ישראל שצוחת אותן אמהות, אינן אמהות אלא אמהות, לואי יהא לי חלק עמהם לעתיד לבוא, הדא הוא דכתיב: ועם האמהות אשר אמרת, לואי עמם אכבדה. ולפי שאמרה מיכל כן נענשה, שכן כתיב אחריו (שמואל ב ו, כג): ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה, והא כתיב (דברי הימים א ג, ג): יתרעם לעגלה אשתו, שגעתה כעגלה ומתה, הינו דכתיב: עד יום מותה, הא ביום מותה היה לה. אין לך אדם בישראל שבזה עצמו על המצוות יותר מדוד, הדא הוא דכתיב דהוא אמר לפני אלהים (תהלים קלא, א): ה' לא גבה לבי, בשעה שמשחני שמואל למלך, (תהלים קלא, א): ולא רמו עיני, בשעה שהרגתי את גלית, (תהלים קלא, א): ולא הלכתי בגדלות, בשעה שהחזירוני למלכותי, ובנפלאות ממני, בשעה שהעלתי את הארון, (תהלים קלא, ב): אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו, כשם שהתינוק הזה אינו מתביש להתגלות לפני אמו, כך שויתי נפשי לפניך שלא נתבישתי להתבזות לפניך לכבודך, (תהלים קלא, ב): כגמל עלי נפשי, כהן ינוקא דנפק ממעי דאמיה ואין בו רוח גסה לינוק משדי אמו, כן הות נפשי עלי, שאיני מתביש ללמד תורה אפלו מקטני ישראל.

אמר רבי אדא בר רבי חנינא אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה שוית עצמך לגמול, חייך כשם שאין לתינוק הזה עוונות, כך אין לך עוונות, שנאמר (שמואל ב יב, יג): גם ה' העביר חטאתך לא תמות, מכאן את למד שאין אדם רשאי לנהג גאוה לפני המקום, אלא צריך להתבזות על כבודו.

אמר רבי יהודה הלוי בר רבי שלום אין מעשיו של הקדוש ברוך הוא כמעשה בשר ודם, למה, עביד מגירס של בשר ודם יש לו כלים נאים בשעה שהוא יוצא לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל פושט את היפים ולובש מקרעים וזוסטא, ועוד בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור הוא לובש רעים מהם, אבל לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעלים, שנאמר (ויקרא ו, ג): ולבש הכהן מדו בד וגו', בשביל והרים את הדשן, למה כן, אלא להודיעך שאין גאוה לפני המקום. וכן אתה מוצא באלעזר הכהן שהיה נוהג בשפלות לפני המקום, אמר רבי יהושע בן לוי אלעזר היה דוך דוכנין נשיא על הנשיאים, שנאמר (במדבר ג, לב): ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן וגו', ראה שררה שהיתה בידו ואת סבור מפני שהיה אדם גדול היה נותן לאחרים שיטענו את הכלים שהיה עשוי לטען אותם, לאו, אלא הוא עצמו היה טוען, שנאמר (במדבר ד, טז): ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וגו', והיאך היה טעון כל אלו, אמרו רבותינו כן היה טוען, שמן המאור בימינו, וקטרת הסמים בשמאלו, ומנחת התמיד של יום תלויה בזרועו, בין הערבים היכן היה נתון, אמר רבי אחא אמר רבי שמעון בן יוחאי כמין צלוחית קטנה היה תולה באפנדתו, מפני שהיה חגור מתניו בזינו כעבד לפני קונו, להודיעך שאין גאוה לפני האלהים, (במדבר ד, טז): פקדת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו, שעל ידו היה נותן להם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכל כליהם, כמה דתימא (במדבר ג, לא לב): ומשמרתם הארן וגו' ונשיא נשיאי הלוי אלעזר וגו'.