# פרשה ז

> מקור: https://rabenu.app/books/bamidbar-rabbah/parsha-7/

צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו' (במדבר ה, ב), הדא הוא דכתיב (משלי כה, ד): הגו סיגים מכסף ויצא לצרף כלי, אמר רבי תנחומא בר רבי אבא מהו הגו סיגים מכסף, כל זמן שהפסלת הזו בכסף אינו מראה יפיו, לא עשה אלא נסתננה הפסלת ממנו, מיד הוא מראה שבחו. הגו סיגים מכסף, אחר כך ויצא לצרף כלי, כיצד בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו כל רבן בעלי מומין, למה מפני שהיו יגעים בטיט ובלבנים ועולים לראש הבנין ומי שהוא בונה על ידי שהיו עולין לראשי הדמוסין, או האבן נופלת וקוטעת ידו, או הקורה או הטיט נכנס בעיניו והוא נסמא. והיו בעלי מומין, כיון שבאו למדבר סיני אמר האלהים כך הוא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין, ואם אמתין עד שיעמדו אחרים הרי אני משהא במתן תורה, מה עשה האלהים, אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן, ותדע לך שכן, אמר רבי יהודה אמר רבי סימון מנין שלא היה בהן חגרין, שנאמר (שמות יט, יז): ויתיצבו בתחתית ההר, ואין נצב אלא על רגליו. מנין שלא היה בהן גדמין, שנאמר (שמות כד, ז): כל אשר דבר ה' נעשה. ומנין שלא היה בהן חרשין, שנאמר (שמות): ונשמע. ומנין שלא היה בהן סומין, שנאמר (שמות כ, טו): וכל העם ראים את הקולת. ומנין שלא היה בהן אלמים, שנאמר (שמות יט, ח): ויענו כל העם, נמצאת אומר שהרי נתרפאו כלן. ואם אין אתה למד מכאן יש לך ללמד ממקום אחר, שנאמר (שמות טו, כו): כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו', הרי לך שנתרפאו, אבל כיון שעשו אותו מעשה של עגל חזרו למומן ונעשו זבין ומצרעין, שכן משה רואה אותן, שנאמר (שמות לב, כה): וירא משה את העם כי פרע הוא, ואין פרוע אלא לשון צרוע, כמה דתימא (ויקרא יג, מה): והצרוע אשר בו הנגע וגו' וראשו יהיה פרוע וגו'. אמר האלהים למשה עד שלא עשיתם את המשכן הייתי מגלגל בדברים והיו הזבים והמצרעים מערבים עמכם, עכשו שעשיתם את המשכן ואני משרה שכינתי ביניכם, הפרישו אותם מכם, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בשביל מה, (במדבר ה, ג): ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם

וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו', למה נסמכה פרשת מצרעים לפרשת הלוים, את מוצא ישראל והלוים קבלו עליהם מלכותו של הקדוש ברוך הוא בסיני, שנאמר (שמות יט, ח): ויענו כל העם יחדו, לסוף ארבעים יום מרדו ישראל בהקדוש ברוך הוא (שמות לב, ח): ועשו להם עגל מסכה וגו' ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, אבל הלוים נמצאו משלמים עם הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות לב, כו): ויעמד משה בשער המחנה וגו', אמר הקדוש ברוך הוא (שמואל א ב, ל): כי מכבדי אכבד ובזי יקלו, בני לוי שכבדוני שלא כפרו בי, להם אני מכבד, אבל ישראל שבזוני, שאני העליתי אותם ממצרים והם אמרו לעגל שהוא העלם, בדין הוא שיקלו. מה כבוד כבד הקדוש ברוך הוא את הלוים, שלקחם לחלקו, שנאמר (במדבר ג, יב): ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו', וכיון שבא למנותם לעמד בשמושו, הוא בעצמו מנאם, ומנין שכן הוא, אמר רבי יהודה בר רבי שמעון כתיב למעלה מן פרשת מצרעים (במדבר ד, מט): על פי ה' פקד אותם ביד משה, ואומר (במדבר ד, מט): ופקדיו אשר צוה ה', וכתיב בראש הענין (במדבר ד, לו): ויהיו פקדיהם, אמר רבי יהודה בר רבי שמעון היאך ימצא הדורש ידיו בין פקדיו לפקדיהם, אם פקדיו למה פקדיהם, אלא פקדיהם מה שמנו משה ואהרן, ופקדיו מה שמנה האלהים, ולמה מנאם האלהים, אמר הקדוש ברוך הוא שלא יאמר אדם וכי משה ואהרן היו יכולים למנות כל אותן האכלוסין, אמר האלהים אם הרהרת אחריהם כאלו אחרי אתה מהרהר, לכך כתב: ופקדיו ופקדיהם, והיאך מנאם משה, אמר רבי ברכיה הקדוש ברוך הוא אמר לו למשה במשפחת פלוני כך וכך, עד שמנה אותן, הדא הוא דכתיב: על פי ה' פקד אותם ביד משה, לכך כשמנאם משה מבן חדש על פי הקדוש ברוך הוא מנאם, שנאמר (במדבר ג, לט): כל פקודי הלוים וגו', אמר רבי ברכיה הכהן כך את סבור שהיה משה הולך ונכנס לאהלו של כל אחד ואחד לראות כמה בנים היו לו, לאו, אלא אמר האלהים למשה יש באהלו של פלוני שנים ובאהלו של פלוני שלשה, עד שמנה אותן, מנין, שנאמר: על פי ה', הוי כבוד גדול חלק להם שהוא בעצמו מנאם, אבל במנין ישראל אין את מוצא על פי ה', לפי שהם לא כבדוהו אף הוא לא כבדם. וכן כשבא הקדוש ברוך הוא לעשות משכן קרב הלוים לשמושו, כשם שאמר בפרשה, אמר הקדוש ברוך הוא הלוים שכבדוני יהיו אצלי אבל אותן שטעו בעגל הם ילקו בצרעת, שנאמר (שמות לב, כה): וירא משה את העם כי פרע הוא, וכן הוא אומר (תהלים קא, ג): עשה סטים שנאתי וגו'

וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' (במדבר ה, ב), את מוצא מלך בשר ודם יש לו פרופסיטין, אף האלהים יש לו פרפוסיטין, שנאמר (במדבר א, ב): שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו', מלך בשר ודם יש לו דכסין, אף האלהים יש לו דכסין, (במדבר ג, לב): ונשיא נשיאי הלוי וגו', אמר רבי יהושע בן לוי דוך דוכנין היה, מלך בשר ודם מחלק דונטיבא ללגיונותיו, האלהים מחלק דונטיבא, שנאמר (שמות טז, ד): הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מלך בשר ודם מחלק כלים ובסטיא לאסרטיוטות שלו, ואף האלהים כן, שנאמר (דברים ח, ד): שמלתך לא בלתה וגו'. מלך בשר ודם יש לו ספקולא, ואף האלהים יש לו ספקולא, שנאמר (ויקרא כ, י): מות יומת הנאף והנאפת. מלך בשר ודם יש לו קטריקס, אף האלהים יש לו קטריקס, שנאמר (דברים כב, יט): וענשו אתו מאה כסף. מלך בשר ודם יש לו קטפורס, אף האלהים יש לו קטפורס, שנאמר (דברים כה, ג): ארבעים יכנו לא יסיף. מלך בשר ודם יש לו מטלון של טרודין, אף האלהים יש לו מטלון של טרודין, שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'

וישלחו מן המחנה וגו', מהיכן באת עליהם הצרעת, רבי יהודה בר רבי סימון אמר מן מעשה העגל, ורבותינו אומרים מן המתאוננים, לדעת רבותינו מן המתאוננים באת עליהם הצרעת, כיצד, בשעה שהוריד להם האלהים את המן עשה להם אלהים כמה נסים, אמרו רבותינו (גמרא יומא עה-ב): לא היו נצרכין להפנות כדרך בני אדם, למה כן, אלא אמר האלהים יהיו בני נצרכין להפנות והיאך הכתבתי עליהם שהם אלהים, שנאמר (תהלים פב, ו): אני אמרתי אלהים אתם, אלא כשם שאין המלאכים צריכין לדבר זה, אף הן לא יצרכו לדבר זה עוד.

דבר אחר, אמר האלהים האמות אוכלין ונצרכין והיאך אני נותן הפרש בין בני לבין האמות, לפיכך לא היו נצרכין. מה עשו, בטובה שעשה להם האלהים התחילו אומרים ליצנות עליו, אומר זה לזה אי אתה שומע שמעון אחי, וזה אומר מה אתה אומר ראובן אחי, אמר לו בחייך ראית בימיך אדם נותן חטים ברחים ואינן נטחנות ויורדות, אף אנו אוכלין את המן ואינו יורד. אמר לו חברו מתירא אני שליום אחרון תנפח כרסי ותבקע, מפני שאין אנו מוציאין אותו. באותה שעה אמר האלהים למשה איני יכול לסבל ולכבש (במדבר יד, יא): עד אנה ינאצני וגו', ועד אנה לא יאמינו בי בכל נפלאותי אשר אעשה עמו אין כתיב כאן, אלא אעשה בקרבו, אמר רבי שמעון בן יוחאי כמה אותות ונפלאות עשיתי בקרביהן והן מנאצין אותי, כענין שנאמר (ויקרא א, יג): והקרב והכרעים וגו', ומנין שלא היה יוצא מהן, שנאמר (תהלים עח, כה): לחם אבירים אכל איש, אל תהי קורא אבירים אלא לחם איברים, לחם שהוא נמוח באיבריהם, אף על פי כן למד משה סניגוריא עליהם וחזר בו אלהים מן הרעה, ואחר כך אמרו זה לזה יהיו זכורין אותן הימים שהיינו במצרים בשעה שהיינו מבשלין קדרות קדרות של בשר ויושבין ואוכלין פכסמין, ופותין בתוך הזום של בשר, לואי מתנו שם ולא הוציאנו האלהים משם, שנאמר (שמות טז, ג): מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו וגו', ועכשו אין לנו אלא המן הזה בלבד בערב כן בבקר כן בחול כן בשבת, עשה אדם יום טוב אין לו לאכל אלא מן, עשה יום רע אין לו לאכל אלא מן, הרי נפשות יבשים, שנאמר (במדבר יא, ו): ועתה נפשנו יבשה אין כל וגו'.

אמר רבי שמעון בן יוחאי וכי בשר היו מבקשין, והלוא כל מעדני עולם טועמין במן, כל מי שהיה מתאוה בשר היה טועמו, וכל מי שהיה מתאוה דגה היה טועמו, מי שהיה מתאוה תרנגול או פסיון או טוס כך היה טועם, כל מה שהיה מבקש, ולמה מתרעמים, אלא שהיו מבקשים עלילה היאך לחזר למצרים, ואף על פי כן אמר האלהים למשה מה הם מבקשים, בשר, אמר להם שאני אתן להם בשר, ואין אתם אוכלים ממנו יום אחד בלבד או יומים, אלא חדש ימים, הדא הוא דכתיב (במדבר יא, יט כ): לא יום אחד תאכלון וגו' עד חדש ימים, באותה שעה נתן להם האלהים בשר, כל מי שלא נתרעם לפני האלהים היה אוכלו ונהנה ממנו, ומי שהיה מנאץ לפני האלהים, היה אוכלו והיה בודקו ויוצא מאפו, שנאמר (במדבר יא, כ): עד אשר יצא מאפכם וגו'. רבי שמעון בן לקיש אומר לאסכרא. רבי הונא הכהן בר אבין בשם רבי שמואל בר נחמן בשם רבותינו שבגולה אומר לזרא ולבוטנא. רבי אביתר אומר מאי לזרא לקרדא, או שאהיה נותן דורא במעיהן. רבי איבו בר נגרי אומר והיה לכם לאזהרה, שמיכן ואילך יזהירו להם. רבי יהודה בר רבי סימון אמר מה והיה לכם לזרא, שנעשו כלם זרים, כמה שנאמר (ויקרא כב, יג): וכל זר לא יאכל בו, כך כל מי שנאץ לאלהים נעשה זר, והיאך נעשה זר, אלא שבאת עליהם הצרעת, אמר לו האלהים למה הם נאצו אותי הרי הם זרים מן הקהל, וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו', ועל דעתיה דרבי יהודה בר רבי סימון דאמר מן מעשה העגל באת עליהם הצרעת, מפיק ליה מהאי קרא (ישעיה יז, יא): ביום נטעך תשגשגי וגו'. אמרו רבותינו אחר ארבעים יום שקבלו ישראל את התורה עשו ישראל את העגל, מנין, שכן אתה מוצא שהאלהים רמז למשה על כך, אמר לו האלהים משה אין את רואה לישראל היכן הם עומדים ואומרים (שמות כד, ח): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, חייך בכזבים הם עומדים, אינם משלמים לי אלא ארבעים יום, שנאמר (שמות יט, ו): ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', חסר מקרא כלום לי, למ"ד שלשים, יו"ד עשרה, הרי ארבעים. רבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בן יעקב אחד מהם היה אומר עשרים ותשעה ימים היו ישראל משלמין, וחד מנהון היה אומר אחד עשר יום היו ישראל משלמין, ותרויהון מחד קרא, שנאמר (דברים א, ב): אחד עשר יום מחרב וגו', אחד מהן אומר מהו אחד עשר, אמר להם משה, לא עשרים ותשעה יום הייתם משלמין לאלהים, ואחד עשר אחרונים הייתם מתחשבין היאך לעשות את העגל, שנאמר: אחד עשר יום. וחברו אומר אחד עשר יום, היו משלמים לאלהים ועשרים ותשעה היו מתחשבין היאך לעשות את העגל. רבי שמעון בן חלפתא אומר יום אחד היו משלמין, שנאמר (דברים ד, י): יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב. רבי מאיר אומר לא כדברי אלו ולא כדברי אלו, אלא אפלו בשעה שהיו אומרים (שמות כד, ח): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, היו אומרים בפיהם אחד ובלבם אחד, שנאמר (תהלים עח, לו לז): ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו, הרי אפלו באותו היום שהיו עומדים לפני הר סיני לא היה לבם נכון לבוראם, הוא שישעיה אומר להם: ביום נטעך תשגשגי, אמר להם האלהים ביום שבקשתי לעשות אתכם נטיעה לשמי עשיתם סיגים, הוי: ביום נטעך תשגשגי. מהו (ישעיה יז, יא): ובבקר זרעך תפריחי, רבי חמא ורבי חנינא ורבי שמואל בר נחמן, חד מנהון אמר למה הדבר דומה, למלך שהיה לו גנה אחת מלאה בכרוב נאה ומשבח, נכנס לתוכה בין הערבים וראה אותה, ואמר מה נאה ומשבח, לבקר אני מוכר אותה לתגרין ואמלא כיסי זהובים. בבקר נכנס לראותה ומצא אותה שהפריגה, אמר לה תפח רוחך, בערב היית נאה ומשבחת ובבקר הרי הפרגת. כך אמר האלהים לישראל: ובבקר זרעך תפריחי. וחברו אומר למי שהיה לו שדה של פשתן נכנס לתוכה בערב והיתה נאה, בא להכנס בבקר ומצאה שנעשה גבעולין, כך אמר להם אלהים ובבקר זרעך תפריחי. (ישעיה יז, יא): ביום נחלה, ביום שסברתי לעשותכם נחלה לשמי לא קימתם מלכותי עליכם. וכאב אנוש, בואו וקבלו את הצרעת. ולמה קורא אותה וכאב אנוש, לשון גבר, מפני שהיא מכה הגברתנית.

דבר אחר, וכאב אנוש, שהיא מנתשת את הגוף שהיא נכנסת בו, לפיכך אמר האלהים למשה הפרש המצרעים שביניהם שהם עשו אותה המעשה, וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'

מכאן אמר רבי יהודה הלוי בר רבי שלום על אחד עשר דברים הצרעת באה, על קללת השם, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל האומר על חברו דבר שאינו בו, ועל גסות הרוח, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל לשון שקר, ועל הגנבות, ועל שבועת שקר, ועל המחלל שם שמים, ועל עבודת כוכבים. רבי יצחק אומר על עין רעה. ורבותינו אומרים על מי שמנאץ בדברי תורה. ועל דעתיהו דרבנן דאמרין על מי שמנאץ בדברי תורה, שנאמר (ישעיה ה, כד): לכן כאכל קש לשון אש וגו' ופרחם כאבק יעלה, זה צרעת, שנאמר (ויקרא יג, יב): ואם פרוח תפרח הצרעת, מהו כאבק יעלה, כאותו פיח כבשן שזרק משה השמימה (שמות ט, ט): והיה לאבק על כל ארץ מצרים, וממנו לקו המצרים בשחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה. על דעתיה דרבי יצחק דאמר על עין הרע, כשאדם צר עין ואינו משאיל את כליו הקדוש ברוך הוא משלח צרעת בביתו ומוציא כליו לחוץ והבריות אומרים פלוני שלא היה משאיל כליו ואומר שלא היו לו כלים, הרי שהיו לו כלים, ועליו הכתוב אומר (איוב כ, כח): יגל יבול ביתו. ועל דעתיה דרבי יהודה הלוי דאמר על קללת השם, מפיק ליה מגלית, שנאמר (שמואל א יז, לו): כי חרף מערכת אלהים חיים, מה כתיב בו (שמואל א יז, מו): היום הזה יסגרך ה' בידי, ואין יסגרך אלא הצרעת, שנאמר (ויקרא יג, ה): והסגירו הכהן. ועל גלוי עריות מנין, שנאמר (ישעיה ג, יז): ושפח ה' קדקד בנות ציון, אמר רבי אלעזר בן פדת אין וספח אלא הצרעת, שנאמר (ויקרא יג, ב): שאת או ספחת וגו'. ועל שפיכות דמים, מקין, שנאמר (בראשית ד, טו): וישם ה' לקין אות, אמר רבי נחמיה זו הצרעת, נאמר כאן אות, ונאמר בחזקיהו (מלכים ב כ, ח): אות, מה אות האמור בחזקיהו שחין, אף כאן שחין. ואם אין את למד למד מיואב ששפך דמים, מה כתיב בו (שמואל ב ג, כט): ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע. ועל האומר דבר לחברו שאינו בו, זה משה, בשעה שאמר לו האלהים שילך אצל ישראל, אמר לו רבוני והרי אינן מאמינין אותי, שנאמר (שמות ד, א): והן לא יאמינו לי וגו', אמר לו האלהים הא משה כבר את יודע שאינן מאמינין אותך, מאמינין בני מאמינין הם, אמרת לי: והן לא יאמינו לי וגו' (שמות ד, ו): הבא נא ידך בחיקך וגו', מיד (שמות ד, ו): ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג. ועל גסות הרוח זה נעמן, שנאמר (מלכים ב ה, א): ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול, מהו גדול, שהיתה רוחו גסה מפני שהיה גבור חיל, ועל ידי כך נצטרע. ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, זה עזיהו, שבקש להכנס בתחום הכהנה, ומה כתיב בו (דברי הימים ב כו, יט): והצרעת זרחה במצחו. ועל לשון שקר, זו מרים, שנאמר (במדבר יב, יט): ותדבר מרים ואהרן במשה, ומה כתיב אחריו (במדבר יב, י): ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת. ועל הגנבות ועל שבועת שקר, דכתיב (זכריה ה, ד): ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וגו', איזו היא מכה שהיא מכלה את העצים ואת האבנים, הוי אומר זו הצרעת, שנאמר (ויקרא יד, מה): ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וגו'. ועל המחלל שם שמים, זה גיחזי שרץ אחר נעמן לטל ממנו ממון, שנאמר (מלכים ב ה, כא): וירדף גיחזי אחרי נעמן וגו'. אלישע קדש שמו של הקדוש ברוך הוא שלא רצה לטל מנעמן כלום, וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר ששלח אצלו שישלח לו ממון, נמצא זה מחלל שם שמים מה שקדש אלישע, אמר לו הקדוש ברוך הוא לגיחזי רשע אתה אמרת (מלכים ב ה, כ): חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה, נשבעת בשמי כדי לחללו, חייך מאומה אמרת ומומו אתה נוטל, (מלכים ב ה, כז): וצרעת נעמן תדבק בך. ועל עבודה זרה, אלו ישראל כשעשו אותו מעשה נעשו מצרעים, שנאמר (שמות לב, כה): וירא משה את העם כי פרע הוא, ואומר (ישעיה יז, יא): וכאב אנוש, לפיכך אמר אלהים למשה הפרש המצרעים שביניכם ממחנה ישראל, שהם עשו אותו המעשה וישלחו מן המחנה כל צרוע

אמר רבי יוסי הגלילי (ספרי נשא א): בא וראה מה כח עברה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה לא היו בהן זבין ומצרעים, משפשטו ידיהם בעברה היו בהן זבין ומצרעין. לפי דרכנו למדנו ששלשה דברים אלו ארעו בו ביום

צו את בני ישראל (במדבר ה, ב): (גמרא קידושין כט-א): כל מקום שנאמר צווי הצווי מיד בשעת המעשה ונוהג לדורות, (ספרי נשא א): רבי יהודה בן בתירא אומר אין צווי בכל מקום אלא זרוז, שנאמר (דברים ג, כח): וצו את יהושע וחזקהו, לפי דרכנו למדנו שאין מחזקין אלא המחזקין, ואין מזרזין אלא המזרזין. רבי שמעון בן יוחאי אומר אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס, שנאמר (ויקרא כד, ב): צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, צו את בני ישראל וישלחו, (במדבר לה, ב): צו את בני ישראל ונתנו ללוים, (במדבר כח, ב): צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני, הא אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס, חוץ מאחת, ואי זה זה (במדבר לד, ב): צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען, תיחס לענין חלוק הארץ. רבי אומר אין צווי בכל מקום אלא אזהרה, שנאמר (בראשית ב, טז יז): ויצו אלהים על האדם ומעץ הדעת טוב ורע

וישלחו מן המחנה (במדבר ה, ב), ממחנה שכינה, מלמד שמצרעים וטמאי מתים משתלחים משם. צרוע זה מסגר, כל צרוע זה מחלט, זב זה זב גמור, כל זב לרבות זב שתי ראיות, וכל זב לרבות זב ראיה אחת, טמא לנפש זה אדם שהוא יכול להשתלח, כל טמא לרבות כלים הנוגעים במת, וכל טמא לרבות כלים הנוגעים בשרץ. ויש אומרים: טמא לנפש זה אדם וכלים הנוגעים, כל טמא לרבות הנוגעים בשרץ. (במדבר ה, ג): מזכר עד נקבה בכל אדם הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בלוים נושאי ארון, תלמוד לומר: מזכר עד נקבה תשלחו, בכל אדם הכתוב מדבר: מזכר עד נקבה, אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. מזכר טבול יום, עד נקבה לרבות מחסר כפרה. (במדבר ה, ג): ולא יטמאו את מחניהם, יכול כלם ישתלחו חוץ למחנה אחת, אמרת: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה, רבה כאן מחנה אחת, (במדבר ה, ג): אל מחוץ למחנה תשלחום, רבה כאן שתי מחנות, (במדבר ה, ג): ולא יטמאו את מחניהם, רבה כאן שלש מחנות. מכאן אמרו (תוספתא כלים בבא קמא פרק א, י): שלש מחנות הן: מחנה ישראל, ומחנה לויה, ומחנה שכינה. מפתח ירושלים ועד הר הבית, מחנה ישראל. מפתח הר הבית ועד העזרה, מחנה לויה. מפתח העזרה ולפנים, מחנה שכינה. יכול כלם ישתלחו למקום אחד, תלמוד לומר במצרע (ויקרא יג, מו): בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, כל שהזב מטמא מצרע מטמא, חמור מצרע שמטמא בביאה. כל שטמא מת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא. כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא, חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם. כל שמחסר כפורים פוסל טבול יום פוסל, חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה. מכאן נתנו חכמים מחצות ואמרו (משנה כלים א-ו): עשר קדשות הן: ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות, ומה היא קדשתה שמביאין ממנה העמר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין כן בכל הארצות. ארץ כנען מקדשת מעבר הירדן, ארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה. עיר חומה מקדשת מן הארץ, שמצרעים הולכים בכל הארץ ואינם הולכים בערי חומה. ירושלים מקדשת מערי חומה, שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלים ואינן נאכלים בערי חומה. הר הבית מקדש מירושלים, שזבים וזבות נכנסים בירושלים ואין נכנסים בהר הבית. החיל מקדש מהר הבית, שנכרים וטמא מת נכנסין להר הבית ואין נכנסין לחיל. עזרת הנשים מקדשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חיבים עליו חטאת. עזרת ישראל מקדשת הימנה שמחסרי כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסים לעזרת ישראל. ישראל מערבין שמש, נכנסים לעזרת כהנים ברוחב אחת עשרה אמה על ארך מאה ושלשים וחמש, אבל לא היו עומדין על הדוכן, והלוים היו עומדים על הדוכן אבל לא היו נכנסים מכן ולפנים, ובעלי מומין כהנים ופרועי ראש ושתויי יין היו נכנסין מכן ולפנים אבל לא היו נכנסין בין האולם ולמזבח, ולא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ארבע אמות, ושאר כהנים נכנסין לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ארבע אמות, אבל לא היו נכנסין לבית קדשי הקדשים, וכהן גדול היה נכנס לבית קדשי הקדשים ארבע פעמים ביום הכפורים.

אמר רבי יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל, שאין פרוע ראש ושתוי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם, וכדרך שהם פורשים מן ההיכל בשעת הקטרה כך היו פורשין מבין האולם בשעת הקטרה, הוי מה מעלה בין האולם ולמזבח ולהיכל, אלא שבין האולם ולמזבח נכנסין לעבודה ושלא לעבודה, ולהיכל אין נכנסין אלא לעבודה בלבד. וכשם שהיו במדבר שלש מחנות, מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל, כך היו בירושלים, מפתח ירושלים ועד פתח הר הבית, מחנה ישראל. מפתח הר הבית ועד שער ניקנור, מחנה לויה. משער ניקנור ולפנים, מחנה שכינה. והן הן קלעים שבמדבר. ובשעת מסעות אין בהן משום קדשה ואין חיבין עליהם משום טמאה. (במדבר ה, ג): ולא יטמאו את מחניהם, למה נאמר, לפי שהוא אומר (במדבר ה, ב): וישלחו מן המחנה, שומע אני לא יגעו לא בארון ולא בנושאין אבל יקצו להם מקום בפני עצמן, תלמוד לומר: ולא יטמאו את מחניהם. (במדבר ה, ג): אשר אני שכן בתוכם, חביבין הן ישראל שאף על פי שהן טמאין שכינה ביניהם, שנאמר (ויקרא טז, טז): השכן אתם בתוך טמאתם, ואומר: ולא יטמאו את מחניהם, ואומר (במדבר לה, לד): ולא תטמא את הארץ וגו'

ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה (במדבר ה, ד), להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה כן עשו, (במדבר ה, ד): כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, רבי אלעזר בן רבי שמעון אומר אין במשמע אלא המשלחים לא הצרכו, ומנין אף המשתלחים לא הצרכו, תלמוד לומר: כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, מעצמן, לא הצרכו שיעשיאום [את] משה ו[את] אהרן

דבר אחר, צו את בני ישראל, רבנן פתרין קריה בגלות, צו את בני ישראל, על שעברו ישראל על המצוות נתחיבו שלוח, זה גלות, הדא הוא דכתיב: וישלחו מן המחנה, אין וישלחו אלא לשון גלות, כמה דתימא (ירמיה טו, א): שלח מעל פני ויצאו. מן המחנה, זו ארץ ישראל, ששם השכינה חונה. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, רמז להם שאם יעברו ישראל על שלש עברות הללו: עבודת כוכבים, וגלוי עריות ושפיכות דמים, יתחיבו גלות. צרוע, זו עבודת כוכבים, מה מצרע מטמא בביאה, אף עבודת כוכבים מטמא בביאה. זב, זו גלוי עריות, שאלו ואלו מטמאין על ידי שכבת זרע. טמא לנפש, אלו שופכי דמים, שהן מטמאין עצמן ומטמאין הארץ בשפיכות דמים. ותנינן כן (משנה אבות ה-יב): גלות בא לעולם על עבודת כוכבים ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמטת הארץ. על עבודת כוכבים כיצד, הוא אומר (ויקרא כו, ל): והשמדתי את במתיכם וגו', וכתיב (ויקרא כו, לג): ואתכם אזרה בגוים וגו', אמר להם המקום לישראל, הואיל ואתם רוצים בעבודת כוכבים אף אני אגלה אתכם למקום שיש עבודת כוכבים, לכך והשמדתי את במתיכם. ועל גלוי עריות כיצד, אמר רבי ישמעאל ברבי רבי יוסי כל זמן שישראל פרוצין בעריות שכינה מסתלקת מהם, שנאמר (דברים כג, טו): ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. ועל שפיכות דמים כיצד, שנאמר (במדבר לה, לג): ולא תחניפו את הארץ וגו', מגיד הכתוב ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסתלקת השכינה, ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם. ודברים הללו היו במקדש ראשון ולכך גלו וחרב בית המקדש, דאמר רבי יוחנן בן תורתא (גמרא יומא ט-ב): מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיו בה שלשה דברים: עבודת כוכבים: וגלוי עריות: ושפיכות דמים. עבודת כוכבים דכתיב (ישעיה כח, כ): כי קצר המצע מהשתרע וגו', אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן קצר מצע זו מלהשתרר עליו שני רעים כאחד, (ישעיה כח, כ): והמסכה צרה כהתכנס, אמר רבי שמואל בר נחמני כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי, אמר מאן דכתיב ביה (תהלים לג, ז): כנס כנד מי הים, תעשה לו מסכה צרה. גלוי עריות, שנאמר (ישעיה ג, טז): ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון וגו'. שפיכות דמים, דכתיב (מלכים ב כא, טז): וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד וגו', ולפיכך הביא עליהם הקדוש ברוך הוא שלש פרעניות כנגד שלש עברות שבידם, שנאמר (מיכה ג, יב): לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו', והשלוח הזה אמור בגלות בבל. (במדבר ה, ג): מזכר עד נקבה תשלחו, הרי זה אמור כנגד גלות מדי, שהלכו מבבל למדי, ולפי שלא יצאו מארץ ישראל כשגלו למדי לכך לא נאמר כאן מחנה, ולמה כתיב בגלות מדי מזכר עד נקבה, רמז להם שעתידה מלכות מדי לגזר עליהם גזרות מזכר ועד נקבה, שנאמר (אסתר ג, יג): ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד וגו'. (במדבר ה, ג): אל מחוץ למחנה תשלחום, הרי זה אמור כנגד גלות אדום שהחריבו בית המקדש והגלו את ישראל מארצם. ולמה סמך גלות אדום אצל גלות בבל, לפי שכשם שבבל חרב המקדש והגלה ישראל, כך עשו אדומיים, וכן הוא אומר (תהלים קלז, ח): בת בבל השדודה, הכתוב קורא לאדום בת בבל, ואף על פי שגלות מדי מבדיל ביניהם במקרא, לא עשה הכתוב כן אלא מפני שגלות מדי לא בא אלא מכח גלות בבל, שכשגלו למדי מבבל יצאו. (במדבר ה, ג): ולא יטמאו את מחניהם, הרי זה אמור כנגד שעבוד יון, ולכך לא נאמר בזה שלוח שלא הגלום מארצם, ולכך נאמר בזה טמאה שטמאו יונים את ההיכל בעבודת כוכבים שלהם. (במדבר ה, ג): אשר אני שכן בתוכם, רמז להם שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. תני, רבי נתן אומר חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם, גלו למצרים, שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א ב, כז): הנגלה נגליתי אל בית אביך וגו'. גלו לבבל, שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה מג, יד): למענכם שלחתי בבלה וגו'. גלו לעילם, שכינה עמהם, שנאמר (ירמיה מט, לח): ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום, שכינה עמהם, שנאמר (ישעיה סג, א): מי זה בא מאדום. וכשהן פזורין, שכינה עמהם, שנאמר (דברים ל, ג): ושב ה' אלהיך את שבותך וגו', והשיב לא נאמר אלא ושב, ואומר (שיר השירים ד, ח): אתי מלבנון כלה וגו'. (במדבר ה, ד): ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, כיון שחטאו, גלו. (במדבר ה, ד): כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, מה דבר הקדוש ברוך הוא למשה, שאם יעשו תשובה במלכיות שיהיו שם, הקדוש ברוך הוא מקבצם, שנאמר (דברים ל, א ו): והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' והביאך ה' אלהיך וגו' ומל ה' אלהיך וגו'. כן עשו בני ישראל, שעתידין ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים והם נגאלים, שנאמר (ישעיה ל, טו): בשובה ונחת תושעון. וכשם שמצרע וזב וטמא נפש לא יטהרו לעולם עד שיבואו במים טהורים, כך עתיד הקדוש ברוך הוא לזרק עליהם מים טהורים ולטהרם, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'.