# פרשה ח

> מקור: https://rabenu.app/books/bamidbar-rabbah/parsha-8/

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וגו' (במדבר ה, ו), רבי אבהו אומר (הושע יד, ח): ישבו ישבי בצלו, אלו הגרים שהם באים וחסים בצלו של הקדוש ברוך הוא, (הושע יד, ח): יחיו דגן, בתלמוד, (הושע יד, ח): ויפרחו כגפן, באגדה, (הושע יד, ח): זכרו כיין לבנון, אמר הקדוש ברוך הוא חביב עלי שמותן של גרים כיין נסך שהוא מתנסך על גבי המזבח, ולמה הוא קורא אותו לבנון, שמלבין עוונותיהם של ישראל כשלג, שנאמר (ישעיה א, יח): אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'. רבי שמעון בן יוחאי אומר שכל הלבבות שמחים בו, הדא הוא דכתיב (תהלים מח, ג): יפה נוף משוש כל הארץ. ורבנן אמרי על שם (מלכים א ט, ג): והיו עיני ולבי שם כל הימים.

דבר אחר, יחיו דגן, יעשו עקר הם כישראל, כמה דתימא (זכריה ט, יז): דגן בחורים. ויפרחו כגפן, כישראל, כמה דתימא (תהלים פ, ט): גפן ממצרים תסיע, וכן את מוצא כשם שכתובה פרשה בתורה בין ישראל לחברו אם מועל בו שהוא חיב קרבן, שנאמר (ויקרא ה, כא): נפש כי תחטא ומעלה וגו', כך הקדוש ברוך הוא כתב פרשה בתורה בין ישראל לגרים, שאם גוזל אדם מישראל לגר, דינו כגוזל מישראל. את מוצא בזה כתב חטא, כי תחטא, ובגוזל הגר כתיב: מכל חטאת האדם. בזה כתיב: ומעלה מעל בה', ובזה כתיב (במדבר ה, ו): למעל מעל בה'. בזה כתיב (ויקרא ה, כג): והיה כי יחטא ואשם, ובגר כתיב (במדבר ה, ו): ואשמה הנפש ההוא. בזה כתיב (ויקרא ה, כד): ושלם אתו בראשו, ובגר כתיב (במדבר ה, ז): והשיב את אשמו בראשו. בזה כתיב (ויקרא ה, כד): וחמשתיו יוסף עליו, ובגר כתיב (במדבר ה, ז): וחמישתו יסף עליו. בזה כתיב (ויקרא ה, כה): ואת אשמו יביא לה', ובגוזל הגר כתיב (במדבר ה, ח): מלבד איל הכפרים. הא למדנו שהגרים עקר הם כישראל, הוי: יחיו דגן ויפרחו

איש או אשה וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים קמו, ח ט): ה' אהב צדיקים וגו', כך אמר הקדוש ברוך הוא (משלי ח, יז): אני אהבי אהב, וכן הוא אומר (שמואל א ב, ל): כי מכבדי אכבד, הם אוהבים אותי ואף אני אוהב אותם. ולמה הקדוש ברוך הוא אוהב צדיקים, שאינן נחלה, אינם משפחה, את מוצא הכהנים בית אב הם, הלוים בית אב הם, שנאמר (תהלים קלה, יט כ): בית אהרן ברכו את ה', בית הלוי ברכו את ה', אם מבקש אדם להיות כהן אינו יכול, להיות לוי אינו יכול, למה, שלא היה אביו לא כהן ולא לוי, אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפלו גוי יכול הוא, שאינו בית אב, לכך הוא אומר (תהלים קלה, כ): יראי ה' ברכו את ה', בית יראי ה' לא נאמר, אלא יראי ה', אינן בית אב אלא מעצמם נתנדבו ואהבו להקדוש ברוך הוא, לפיכך הקדוש ברוך הוא אוהבם, לכך נאמר, ה' אהב צדיקים וגו', הרבה הקדוש ברוך הוא אוהב את הגרים, למה הדבר דומה למלך שהיתה לו צאן, והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום, פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן הלך לו אצל העזים היה רועה עמהם, נכנסה הצאן לדיר, נכנס עמהם, יצאת לרעות יצא עמהם, אמרו למלך הצבי הזה נלוה עם הצאן, והוא רועה עמהם, כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם, היה המלך אוהבו, בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקד מרעה יפה לרצונו, לא יכה אדם אותו הזהרו בו, ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם תנו לו וישתה, והיה אוהבו הרבה, אמרו לו מרי כמה תישים יש לך כמה כבשים יש לך כמה גדיים יש לך, ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצונו. אמר להם המלך, הצאן רוצה ולא רוצה, כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבוא לישן בתוך הדיר, הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם לכנס לישוב בני אדם, לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר. כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אמתו וכל אמות העולם ובא לו אצלנו. לכן הרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם, וכן הוא אומר (דברים י, יט): ואהבתם את הגר, (שמות כב, כ): וגר לא תונה וגו', וכשם שחיבה תורה לגזל לחברו תשלום ממון וקרבן איל הכפרים, כן חיבה תורה לגזל את הגר לשלם לו ממונו, ויביא קרבן איל הכפרים, שכן כתיב: דבר אל בני ישראל איש או אשה, והפרשה הזו בגוזל הגר אמורה, דכתיב (תהלים קמו, ט): ה' שמר את גרים, שהרבה בשמירתם כדי שלא יחזרו לסורן. חביבין הגרים שבכל מקום הכתוב מקיש אותם כישראל, שנאמר (ישעיה מא, ח): ואתה ישראל עבדי יעקב וגו', נאמרה אהבה בישראל, שנאמר (מלאכי א, ב): אהבתי אתכם אמר ה', ונאמרה אהבה בגרים, שנאמר (דברים י, יח): ואהב גר לתת לו לחם ושמלה, נקראו ישראל עבדים, שנאמר (ויקרא כה, נה): כי לי בני ישראל עבדים, נקראו גרים עבדים, שנאמר (ויקרא כו, יג): מהית להם עבדים, נאמר רצון בישראל, שנאמר (שמות כח, לח): והיה על מצחו תמיד לרצון וגו', ונאמר רצון בגרים, שנאמר (ישעיה נו, ז): עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וגו'. נאמר שרות בישראל, שנאמר (ישעיה סא, ו): ואתם כהני ה' תקראו וגו', ונאמר שרות בגרים, שנאמר (ישעיה נו, ו): ובני הנכר הנלוים וגו'. נאמר שמירה בישראל, שנאמר (תהלים קכא, ה): ה' שמרך וגו', נאמר שמירה בגרים, שנאמר (תהלים קמו, ט): ה' שמר את גרים. וכן את מוצא בארבע כתות העומדות לפני המקום, שנאמר (ישעיה מד, ה): זה יאמר לה' אני וגו', זה יאמר לה' אני, הרי כלו למקום לא נתערב בו חטא, (ישעיה מד, ה): וזה יקרא בשם יעקב, אלו גרי צדק, (ישעיה מד, ה): וזה יכתב ידו לה', אלו בעלי תשובה, (ישעיה מד, ה): ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים. הא למדנו שהגרים הרי הם כישראל, ולכך נאמרה פרשה זו איש או אשה וגו'

הדא הוא דכתיב (שמואל א ב, ל): כי מכבדי אכבד ובזי יקלו, תני רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכבד על הבריות וכל המבזה את התורה גופו מבזה על הבריות, שנאמר: כי מכבדי אכבד וגו'.

דבר אחר, כי מכבדי אכבד, זה פרעה, שנהג כבוד במי שאמר והיה העולם ויצא בראש פמליא שלו, שנאמר (שמות יד, י): ופרעה הקריב וגו', אמרו לו עבדיו אדוננו כל המלכים אינם יוצאים אלא לאחר פמליא שלהם, אתה מפני מה אתה יוצא בראש פמליא שלך, אמר להם וכי לפני בשר ודם אני הולך, הריני הולך להקביל פני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לפיכך נהג הקדוש ברוך הוא בו כבוד ולא נפרע ממנו אלא הוא בעצמו, שנאמר (שיר השירים א, ט): לססתי ברכבי פרעה וגו'. ובזי יקלו, זה סנחריב מלך אשור, שנאמר (מלכים ב יט, כג): ביד מלאכיך חרפת ה' וגו', לפיכך הקדוש ברוך הוא נוהג בו בזיון ולא נפרע ממנו אלא על ידי מלאך, שנאמר (מלכים ב יט, לה): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'.

דבר אחר, כי מכבדי וגו', מדבר בגרים, הם מכבדים להקדוש ברוך הוא שמניחים מעשיהם הרעים ובאים וחסים תחת כנפי השכינה, הקדוש ברוך הוא מכבדם, ללמדך שכל המישר ארחותיו הוא מכבד להקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים נ, כג): זבח תודה יכבדנני, ואומר (ירמיה יג, טו): תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשך וגו'. ובזי יקלו, אלה הרשעים, שהרי סרים מאחרי המקום, הקדוש ברוך הוא מקלם, מי היו שבזו המקום, אלו עובדי העגל, מה בזוי עשה להם שלקו בצרעת ובזיבות ושלחם מן המחנה, שנאמר (במדבר ה, ב): וישלחו מן המחנה וגו', מה כבוד עשה הקדוש ברוך הוא לגרים, שאחר פרשת שלוח טמאים כתיב פרשת אזהרת גרים, ללמדך לחוטאים מישראל הרחיק המקום, ולגרים הבאים לשמו קרב המקום, שעשה דינם חמור כדין ישראל, שכל הגוזל להם כאלו גוזל לישראל, הוי: כי מכבדי אכבד

איש או אשה וגו', הדא הוא דכתיב (תהלים קלח, ד): יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך, אמר רבי פינחס שני דברים שמעו מלכי אמות העולם מפי הקדוש ברוך הוא ועמדו מכסאותם והודו, בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל ואמר (שמות כ, ב): אנכי ה' אלהיך, אמרו מלכי אמות העולם זה כמונו אומר, איזה מלך רוצה שיהא אחר מכחיש, וכן הקדוש ברוך הוא, בשעה שאמר (שמות כ, ג): לא יהיה לך, אמרו, אי זה מלך רוצה שיהיה לו שתף וכן הקדוש ברוך הוא, בשעה שאמר (שמות כ, ז): לא תשא, אמרו, אי זה מלך רוצה שיהיו נשבעים בו ומשקרים וכן הקדוש ברוך הוא, בשעה שאמר (שמות כ, ח): זכור את יום השבת, אמרו, אי זה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום ששבת, אבל בשעה שאמר (שמות כ, יב): כבד, אמרו בנימוסות שלנו כל מי שמכתיב את עצמו סגרון למלך, הוא כופר באבותיו, וזה מכריז ואומר: כבד את אביך ואת אמך, עמדו מכסאותם והודו לו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (ויקרא ה, טז): ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, אמרו בנימוסות שלנו כל דאכיל צנורא מן קיסר יהב ביה סכין דפדן, וזה מכריז ואומר: ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, ולא עוד אלא שהחמיר בהדיוט יותר מגבוה, שבגבוה כתיב (ויקרא ה, טו): נפש כי תמעל מעל וגו', ובהדיוט כתיב (ויקרא ה, כא): נפש כי תחטא וגו', עשאו כמזיד, ולא עוד אלא שבזה הקדים מעילה לחטא, ובזה הקדים חטא למעילה. ולא עוד לישראל אלא אפלו בגוזל הגר כן, מי הוא אלוה כזה האוהב את אוהביו ומקרב רחוקים כקרובים הבאים לשמו, עמדו מכסאותם והודו לו. ולא תאמר בגרי הצדק שנתגירו לשם שמים קרב הקדוש ברוך הוא, אלא אפלו אותן שנתגירו שלא לשם שמים, מצינו שתבע הקדוש ברוך הוא עלבונם, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, א): ויהי רעב בימי דוד וגו', מהו (שמואל ב כא, א): שנה אחרי שנה, מלמד שהיו שלש שנים רצופות, כשראה דוד שהתחיל הרעב לבוא בימיו, אמר בעון חמשה דברים הגשמים אינן יורדין, בעון עובדי כוכבים, ומגלי עריות, ושופכי דמים, ופוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין, ובעון שאינן נותנין מעשרותיהם כתקנן. בעון עובדי עבודת כוכבים מנין, שנאמר (דברים יא, טז): השמרו לכם פן יפתה וגו', ואומר (דברים יא, יז): וחרה אף ה' בכם וגו'. בעון מגלי עריות מנין, שנאמר (ירמיה ג, ב): ותחניפי הארץ בזנותיך וגו', ואומר (ירמיה ג, ג): וימנעו רבבים ומלקוש וגו'. בעון שופכי דמים מנין, שנאמר (במדבר לה, לג): כי הדם הוא יחניף את הארץ, כי הדם הוא יחן אף על הארץ. בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין מנין, שנאמר (משלי כה, יד): נשיאים ורוח וגשם אין, למה (משלי כה, יד): איש מתהלל במתת שקר. בעון שאין נותנין מעשרותיהן כתקנן מנין, שנאמר (מלאכי ג, י): הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו'. שנה ראשונה התחיל דוד להוכיח דורו בעת הרגל ואמר להן שמא יש בכם בני אדם שהן עובדים עבודת כוכבים שאין השמים נעצרים מהוריד טל ומטר, אלא בעון זה יצאו ובקשו ולא מצאו. שנה שניה אמר להם שמא גלוי עריות יש בכם, שאין השמים נעצרים אלא מפני כך, יצאו ובקשו ולא מצאו. שנה שלישית אמר להם שמא שופכי דמים או פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין יש בכם, או מונעי המעשרות יש בכם, שאין הגשמים נעצרים אלא עליהם, יצאו ובקשו ולא מצאו, מכאן ואילך אמר דוד אין הדבר תלוי אלא בי, התחיל שואל באורים ותמים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, א): ויבקש דוד את פני ה', אמר רבי שמעון בן לקיש ששאל באורים ותמים.

אמר רבי אלעזר טעמיה דרבי שמעון בן לקיש אתיא פני פני, כתיב הכא: ויבקש דוד את פני ה', וכתיב התם (במדבר כז, כא): ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד מצל אתה אלא על שאול ועל בית הדמים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, כ): ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וגו', על שאול, שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה, אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד אינו שאול שנמשח בשמן המשחה, אינו שאול שבימיו לא נעשה עבודת כוכבים בישראל, אינו שאול שחלקו עם שמואל הנביא, ואתה בארץ והוא בחוצה לארץ, ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים, והיכן מצינו שהמית גבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן.

אמר רבי אלעזר כתיב (צפניה ב, ג): בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, מהו אשר משפטו פעלו, שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת, את מוצא הקדוש ברוך הוא תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעלתו של שאול לשלם לו שכר טוב, באותה שעה אמר דוד וכי בשביל הגרים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן, אמר לו הקדוש ברוך הוא אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים, צא ולמד מיהושע רבך שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י, ו): עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו, באותה שעה אמר יהושע וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור. אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים, צא ולמד מהיכן הוא מטעך לא מן הגרים, שנאמר (בראשית מו, כ): ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו', וכתיב (במדבר יג, ח): למטה אפרים הושע בן נון, מיד (שמואל ב כא, ב): ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם והגבענים וגו', מה שאמר הכתוב: והגבענים לא מבני ישראל המה, וכי מה ענין זה לזה, אלא כך אמר הכתוב לפי שקרא דוד לגבענים ואמר אליהם מה שאמר ולא קבלו ממנו, לכך והגבענים לא מבני ישראל המה, שעמד דוד ורחקן שלא יבואו בקהל, וזו היא ששנינו (גמרא יבמות עט-א): שנתינים אסורים לבוא בקהל, באותה שעה אמר דוד שלש מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, רחמנין ובישנין וגומלי חסדים. רחמנין, דכתיב (דברים יג, יח): ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. בישנים, דכתיב (שמות כ, יז): ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, זה סימן לבישן שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בשת פנים דבר ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני וגו'. גומלי חסדים מנין, דכתיב (בראשית יח, יט): למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו', וכתיב (דברים ז, יב): ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד, ואלו אין בהם אחד מאלה, מיד עמד ורחקן, הדא הוא דכתיב: והגבעונים לא מבני ישראל המה, אין ראוין אלה להתערב עמהם אף על פי שגרים הם לא עמדו אבותיהם על הר סיני, כי על שם כנענים מתחשבים, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, ב): כי אם מיתר האמרי. מה כתיב בהם (דברים ז, ג): ולא תתחתן בם וגו', אף אלו כמותן אינן ראוין לדבק בישראל. כתוב אחד אומר (יהושע ט, ז): ויאמר איש ישראל אל החוי וגו', וכאן קרי ליה אמורי, אלא מן האמורי היו ולמה קורא אותן חוי, על שעשו מעשה חוי, מעשה נחש. הנחש אמר יודע אני שאמר להם הקדוש ברוך הוא (בראשית ב, יז): כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אלא הריני הולך ומרמה בהם והם אוכלין ונענשים ואני יורש את הארץ לעצמי, כך עשו הגבעונים, אמרו יודעים אנו שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל (דברים כ, יז): כי החרם תחרימם החתי והאמרי וגו' (דברים ז, ב): לא תכרת להם ברית וגו', אלא הרי אנו הולכין ומרמין בהם והם כורתים אתנו ברית, מה נפשך, יהרגו אותנו יעברו על השבועה, יקימו אותנו עוברים על הגזרה, בין כך ובין כך נענשים ואנו יורשין את הארץ לעצמנו, לפיכך כשראה יהושע כן, אמר להם (יהושע ט, כב): למה רמיתם אתנו וגו', אמר להם יהושע אתם עשיתם מעשה נחש לפיכך תטלו שכרו של נחש.

אמר רבי אלעזר אררן כנחש, דכתיב (יהושע ט, כג): ועתה ארורים אתם, כשם שכתוב בנחש (בראשית ג, יד): ארור אתה מכל הבהמה, מהו (שמואל ב כא, ב): ובני ישראל נשבעו להם, אמר דוד בעת שבני ישראל נשבעו להם תלו הדבר בי, שאם אחפץ לרחקן ולקרבן הרשות בידי, הריני מרחקן. ומנין שתלו הדבר בדוד, דכתיב (יהושע ט, כז): ויתנם יהושע ביום ההוא חטבי עצים ושאבי מים וגו', אמר רבי אמי בשם רבי יהושע בן לוי אחר שאמר (יהושע ט, כז): לעדה ולמזבח ה', מה צרך לומר (יהושע ט, כז): אל המקום אשר יבחר, אלא תלאו יהושע בדוד, אמר אני איני לא מקרבן ולא מרחקן, אלא מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה, אם ראתה דעתו לקרב יקרב, לרחק ירחק, וכיון שבא דוד וראה שהיו אכזרים רחקן, אף עזרא רחקן, דכתיב (נחמיה יא, כא): והנתינים ישבים בעפל וגו'. אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מרחקן, שנאמר (יחזקאל מח, יט): והעבד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל, יאבדוהו מכל שבטי ישראל, (שמואל ב כא, ב): ויבקש שאול להכתם, אף על פי שלא הכם נתאכזרו עליו, ללמדך שלא על חנם רחקן דוד (שמואל ב כא, ב): בקנאתו לבני ישראל ויהודה, אף על פי שלא כעס עליהם שאול אלא בשביל קנאה שהיה לו על ישראל ויהודה ולא עשה בשביל שנאה שהיה שונאם, ולא רחמו על בניו. מה היא הקנאה, שלא היו מגלים לו היכן דוד מתחבא, מיד שלח דוד וקרא להם מה לכם ולבית שאול, אמרון ליה על שפסק מזוננו ועל שהמית ממנו שבעה אנשים, שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, וחזן, וסופר, ושמש. אמר לון ומה אתון בעין כדון, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, ג): ויאמר דוד אל הגבענים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה', אמר להם מה הניה להוי לכון אם תקטלון מן בית שאול נפשא, אלא אמרו לי מה תקנה אעשה לכם שאתם מתפיסין וכמה כסף וזהב אתן לכם כפר נפשכם, ובמה אכפר, כמה דתימא (שמות כא, ל): אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו, כדי שיפסק הרעב, הדא הוא דכתיב: וברכו את נחלת ה', וכמה דתימא (בראשית מז, ז): ויברך יעקב את פרעה, שברכו שיכלה הרעב. (שמואל ב כא, ד): ויאמרו לו הגבענים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, לי כתיב לנו קרי, למה כן, אמר להם דוד, מה הניה לכון דאנון מתקטלין, סבו לכון כסף וזהב. אמרו לו אין אנו מבקשין כסף וזהב עם שאול ועם בני ביתו, לא היה לנו חיב ממון שממון נטל ממנו, אלא נפשות חיב לנו, ונפשות אנו מבקשין. אמר דוד דלמא דאנון בהתין פלגון מן פלגון, נסב כל חד וחד מנהון והוה מפיס ליה, קבל גרמיה, והוא אמר ליה מה הניה לך ואינון מתקטלין סב לך ממון, והוא אמר ליה: אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, ואין לנו לחזר על אחרים אלא עליו, שעבדיו לא רצו לשלוח יד בכהנים ולא בנו, שנאמר (שמואל א כב, יז): ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגע בכהני ה', הוי (שמואל ב כא, ד): ואין לנו איש להמית בישראל. כיון שראה דוד שלא קבלו ממנו, אמר להם מה אתם אומרים אני עושה לכם, אם נפשות אתם מבקשים אני אעשה, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, ד): ויאמר מה אתם אמרים אעשה לכם, כיון שאמר להם דוד כן, אמרו לו אין אנו מבקשים לפרע לו ככל מדתו, הוא כלנו וחשב להשמידנו שלא יהיה לנו עמידה בכל גבול ישראל, אין אנו מבקשין מכל בניו אלא שבעה, כנגד השבעה אשר הרגם ממנו, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, ה): ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו וגו', אשר כלנו שבע אותיות הן, כנגד שבע נפשות שהרג מהם, לפיכך (שמואל ב כא, ו): יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה' וגו', כדי שיראו כל העולם ויתיראו ולא יוסיפו עוד להרע לגרים, לכך כתיב לה', שהוא צוה להיטיב לגרים, והוא הרע להם, למה בגבעת שאול, כדי שידעו אם למלך לא נשא הקדוש ברוך הוא פנים קל וחמר להדיוטים. בחיר ה', אתמהה, הם מקטרגים עליו, וקריין ליה בחיר ה'. אלא הם אמרו: בגבעת שאול, יצתה בת קול ואמרה: בחיר ה'. כיון שראה דוד צרתו צרה, התחיל אומר להם אני אתן, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, ו): ויאמר המלך אני אתן, (שמואל ב כא, ז): ויחמל המלך על מפיבשת בן יהונתן וגו', על שהיה אדם גדול בתורה נתן דוד עיניו בו להצילו מידם, אמר דוד הריני מעבירן לפני המזבח, וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלו, והעבירן לפני המזבח, ונתפלל עליו והלך המזבח וקלטו, הדא הוא דכתיב (תהלים נז, ג): אקרא לאלהים עליון לאל גמר עלי, שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד. (שמואל ב כא, ח): ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול וגו', והכתיב (שמואל ב ו, כג): ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה, ומרב היכן היא, אמר מעתה בני מרב היו וגדלתם מיכל ונקראו על שמה. (שמואל ב כא, ט): ויתנם ביד הגבענים ויקיעם בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד, שבעתם כתיב חסר יו"ד, זה מפיבשת בן יונתן שנצל, שהיה חסר מן השבעה. (שמואל ב כא, ט): והמה המתו בימי קציר בראשנים בתחלת קציר שערים, מלמד שהומתו בששה עשר בניסן, יום שהיו מקריבים את העומר. (שמואל ב כא, י): ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור, מהו אל הצור, אמר רבי הושעיא שהיתה אומרת (דברים לב, ד): הצור תמים פעלו. (שמואל ב כא, י): מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים, רבי אחא בר זבינא אמר בשם רבי הושעיא גדול הוא קדוש השם מחלול השם, בחלול השם כתיב (דברים כא, כג): לא תלין נבלתו על העץ, ובקדוש השם כתיב: מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים, מלמד שעמדו תלוים מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון. והכתיב (דברים כד, טז): לא יומתו אבות על בנים, ובנים מתו בעון אביהם, אמר רבי חיא בר אבא בשם רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, והיו אמות העולם אומרים תורתן של אלו פלסטון היא, כתוב בתורתן: לא תלין נבלתו, ואלו תלוים שבעה חדשים. כתוב בתורתן אין דנים שנים ביום אחד, ואלו שבעתם יחד. כתוב בתורה: לא יומתו אבות על בנים, ואלו מתים בעון אבותם. והיו שואלים עליהם מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין, והיו ישראל אומרים להם אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו להם וכי מה טיבן, אמרו להם אלו הגרים שנתגירו בימי יהושע. אמרו להם וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן, מה בבני מלכים כן בהדיוטות על אחת כמה וכמה, מה אם אלו שלא נתגירו לשם שמים ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן, המתגיר לשם שמים על אחת כמה וכמה, ודאי אין אלוה כאלהיהם ואין אמה כאמתם, ואין לנו לדבק אלא באמה זו שאלהיה גדול מכל אלהים. מיד נתגירו הרבה גרים מאמות העולם באותה שעה מאה וחמשים אלף, שנאמר (דברי הימים ב ב, טז): ויספר שלמה כל האנשים הגירים אשר בארץ ישראל אחרי הספר אשר ספרם דויד אביו וימצאו מאה וחמשים אלף ושלשת אלפים ושש מאות. מהם עשה שלמה שבעים אלף נושא סבל, ושמונים אלף חוצב בהר, שנאמר (דברי הימים ב ב, א): ויספר שלמה שבעים אלף איש סבל וגו'. וכל כך למה להודיע שהקדוש ברוך הוא, הוא מקרב את הרחוקים, וסמך לרחוקים כקרובים, ולא עוד אלא שמקדים שלום לרחוקים מן הקרובים, שנאמר (ישעיה נז, יט): שלום שלום לרחוק ולקרוב, הוי: עד נתך מים עליהם מן השמים. מהו (שמואל ב כא, י): ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם, בוא וראה החסד שעשתה רצפה בת איה עמהם, שהיתה שומרתם ביום מעוף השמים ובלילה מחית השדה שבעה חדשים, ואף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד על שאול שלא נספד כהלכה והוא נקבר בחוצה לארץ, היה דוד מתעצל בהספדו, שאמר שאול כבר עברו עליו תריסר ירחי שתא ולא ארחיה לאספודיה, כיון שהגידו לו מעשים של רצפה בת איה, נשא קל וחמר בעצמו, ואמר: מה זו שהיא אשה כך עשתה לגמילות חסדים, אני שאני מלך על אחת כמה וכמה, מיד הלך לגמל חסד עמהם, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא, יא): ויגד לדוד את אשר עשתה וגו', (שמואל ב כא, יב יג): וילך דוד ויקח את עצמות שאול וגו' ויעל משם את עצמות שאול וגו'. מה עשה דוד, עמד וכנס כל זקני ישראל וגדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליביש גלעד, ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו ונתנו אותם בתוך ארון המת ועברו את הירדן, שנאמר (שמואל ב כא, יד): ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו וגו', מהו (שמואל ב כא, יד): בצלע בקבר קיש אביו, מלמד שהביאוהו לגבול ירושלים וקברוהו שם, וצלע היא בצד ירושלים, שנאמר (יהושע יח, כח): וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים וגו'. (שמואל ב כא, יד): ויעשו כל אשר צוה המלך, ומה צוה המלך, צוה להיות מעבירים ארונו של שאול בכל שבט ושבט והיה השבט שהיה נכנס בו ארונו של שאול יוצאים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד עם שאול ובניו, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, עד שבאו לארץ אחזתו לגבול ירושלים, וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שגמלו לו כל ישראל חסד ועשו דינם של גבעונים, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר (שמואל ב כא, יד): ויעתר אלהים לארץ אחרי כן, הא למדנו כמה קרב הקדוש ברוך הוא את הרחוקים, אפלו שנתגירו שלא לשם שמים, ואין צריך לומר על גרי הצדק, הוי: יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו'

דבר אל בני ישראל (במדבר ה, ו), תני דבר אל בני ישראל, על ידי ישראל מתודים, ואין מתודים לא על ידי גוים ולא על ידי תושבים. (במדבר ה, ו): איש או אשה, להשוות אשה לאיש בכל חטאת ונזקין שבתורה. (במדבר ה, ו): כי יעשו מכל חטאת האדם, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר (ויקרא ה, כא): נפש כי תחטא וגו', אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה, לכך נאמר: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, בא הכתוב ולמד על גוזל הגר ונשבע לו, שישלם קרן וחמש לכהנים ואשם למזבח, זו מדה בתורה כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר, לא שנאה אלא על שחסר דבר אחד. כי יעשו, שחשבו לעשות ולא עשו, ללמדך שמעשה שמחשב אדם לחטוא כמועל במקום. מכל חטאת האדם, ממה שבינו לבין חברו על הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע. (במדבר ה, כא): למעל מעל בה', לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל.

דבר אחר, מכל חטאת האדם למעל מעל בה', למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא ה, כא כב): נפש כי תחטא וגו' או מצא אבדה, אין לי אלא במשקר באלו מעלה עליו הכתוב כאלו משקר במקום, בשאר כל דבר מנין, תלמוד לומר: כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה' וגו'. למעל מעל, אין מעילה בכל מקום אלא שקור, וכן הוא אומר (דברי הימים א ה, כה): וימעלו באלהי אבתיהם, ואומר (יהושע ז, א): וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ואומר (דברי הימים א י, יג): וימת שאול במעלו אשר מעל, ואומר בעזיה (דברי הימים ב כו, יח): צא מן המקדש כי מעלת, ואומר (במדבר ה, יב): ומעלה בו מעל, (במדבר ה, ו): ואשמה הנפש ההוא, מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת, שיהיו היורשים פטורים, תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההוא, או כשם שפטורים מן האשם כך הם פטורים מן הקרן, תלמוד לומר (במדבר ה, ז): ונתן לאשר אשם לו. ואשמה הנפש ההוא, הכל במשמע האנשים והנשים והגרים במשמע, משמע מביא את אלו ומביא את הקטן, אמרת, מה אם עבודת כוכבים החמורה פטר בה את הקטן, קל וחמר לכל מצוות שבתורה. (במדבר ה, ו ז): ואשמה הנפש ההוא, והתודו, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא ה, ה): והתודה אשר חטא עליה, אין לי אלא חטאת שטעונה ודוי, אשם מנין, תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההוא והתודו. רבי נתן אומר בנה אב לכל המתים שטעונין ודוי, אין במשמע ודוי אלא בארץ, ומנין אף בגלות ודוי, אמרת (ויקרא כו, מ): והתודו את עונם ואת עון אבתם וגו', וכן דניאל אומר (דניאל ט, ז): לך ה' הצדקה וגו', מפני מה, כי (דניאל ט, ח): חטאנו לך. (במדבר ה, ז): והתודו את חטאתם, אשר עשו, ולא על מה שעשה אביו, שאם אמר לו תן פקדון שהפקדתי אצל אביך, והוא אומר לא נתת פקדון, משביעני ואמר אמן, ולאחר מכאן נזכר, שומע אני שהוא חיב, תלמוד לומר: והתודו את חטאתם אשר עשו, ולא על מה שעשה אביו. (במדבר ה, ז): והשיב את אשמו בראשו, למה נאמר, לפי שהוא אומר (ויקרא ה, כד): ושלם אתו בראשו, אין לי אלא עקר דמים, חמש מנין, תלמוד לומר: והשיב את אשמו בראשו וחמישתו. בראשו וחמישתו יסף, כשהוא בראשו מביאים חמש ואשם ואין מביאים על תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה חמש ואשם. וחמישתו יסף עליו, שיהא הוא וחמשו חמשה. (במדבר ה, ז): ונתן לאשר אשם לו, למי שנגזל משלו. רבי נתן אומר הרי שהיה הנגזל חיב מנה לחברו ובא בבית דין ולא הספיק לתנו עד שנמצא בעל חוב של נגזל, מנין שמוציאין מן ידי הגזלן ונותנין לבעל חוב של נגזל, תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו, מכל מקום. (במדבר ה, ח): ואם אין לאיש גאל, אין לי אלא איש אשה מנין, תלמוד לומר (במדבר ה, ח): להשיב האשם אליו, (במדבר ה, ח): האשם המושב לה' לכהן, בכסף הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא באשם, כשהוא אומר (במדבר ה, ח): מלבד איל הכפרים, הרי אשם אמור, הא מה תלמוד לומר: האשם המושב לה', בכסף הכתוב מדבר. האשם זה הקרן, המושב זה החמש, לה' לאסרו לזרים. או יכול מקדש, תלמוד לומר: לכהן, קנאו השם ונתנו לכהנים, לכהן שבאנשי משמר. מלבד איל הכפורים, מכאן אמרו (גמרא בבא קמא ק-א): משמרת שזכתה בכסף זכתה באיל. באיזה איל הכתוב מדבר, באיל האמור להלן במכחש בפקדון ובגזל. (ויקרא ה, כה): ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן וגו'. (במדבר ה, ח): אשר יכפר, צריך שיקדים כסף לאיל. (במדבר ה, ח): בו, פרט לאיל שמת. (במדבר ה, ח): עליו, היה רבי עקיבא אומר הרי שגזל את חברו ונשבע לו ונתן הכסף לאנשי משמר והלך להביא את האשם ולא הספיק להביא עד שמת, מנין אתה אומר שיורשיו פטורים להביא איל הכפורים במקומו, שנאמר: אשר יכפר בו עליו, יצא זה שכפרה לו נפשו

וכל תרומה (במדבר ה, ט), מגיד הכתוב על התרומה שהיא נוהגת בכל. (במדבר ה, ט): לכל קדשי בני ישראל, רבה קדשים אחרים סתומין שאין מפרשין בענין הזה שהם לכהנים ואין בהם לשם כלום, כשם שאמור (במדבר ה, ח): המושב, על גזל הגר, ואתמהה, מה אני מרבה החלה והחרמים והעורות והבכורות, פדיון הבן ופדיון פטר חמור. (במדבר ה, ט): אשר יקריבו, רבי ישמעאל אומר וכי תרומה מקריבין, מה תלמוד לומר: אשר יקריבו, לפי שהוא אומר (שמות כג, יט): ראשית בכורי וגו', אבל לא שמענו מה יעשה להם, תלמוד לומר: אשר יקריבו לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתונין כלם לכהנים

ואיש את קדשיו לו יהיו (במדבר ה, י), למה נאמר, לפי שהוא אומר (במדבר יח, יט): כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל וגו', שומע אני יטלו בזרע, תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת קדשים לבעליהן. ואיש את קדשיו לו יהיו, קדשי ישראל לישראל, מעשר כספו מעשר בהמתו ושלמים ונטע רבעי ותודה ופסחו, קדשי כהן לכהן, חטאתו ואשמו מעשרו ובכורו. (במדבר ה, י): איש אשר יתן לכהן לו יהיה, לפי שאמרו משמרת שזכתה בכסף זכתה באיל, הרי מי שנתן כסף לכהן ולא הספיק להביא את האיל עד שמת האיש, יכול יטל הכסף מכהן ויחזיר ליורשי האיש, תלמוד לומר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.

אמר רבי אלעזר בר רבי שמעון, זו היתה משנת רבי עקיבא עד שלא בא מזיפירין, משבא מזיפירין אמר מה לי בין יהויריב נוטל את הכסף בין ידעיה נוטל את הכסף, הרי שנתן כסף ליהויריב ולא הספיק להביא את האיל עד שנכנס ידעיה, יכול יטל הכסף מיהויריב ויתן לידעיה, אמר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה. אמרת מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה, אין לי אלא מתנת איש ומנין את מרבה מתנת אשה ויורשי קטן, אמרת ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה. ואיש את קדשיו לו יהיו, הרי שמדד לכהן בארץ ונתוספו אחרים עליהם יכול קורא אני עליו ואיש את קדשיו לו יהיו, תלמוד לומר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה, או יכול אפלו מדד לו בקפה ונתוספו אחרים יכול קורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו. רבי יוסי אומר (גמרא בכורות מט-א): הרי שפדה בנו בתוך שלשים יום ומת, יכול קורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה, תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, לאחר שלשים יום אין מוציאין מיד כהן, וקורא אני עליו ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה

דבר אחר, ואיש את קדשיו לו יהיו, מה כתוב למעלה (במדבר ה, ט): וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל וגו', אמר הקדוש ברוך הוא כל מי שיתן תרומה וקדשים לכהן כראוי, יזכה שישיא בנותיו לכהנה ויהיה זרעו אוכל בקדשים, ועל זה נאמר: ואיש את קדשיו לו יהיו, שזרעו יהיה אוכל קדשים בזכות תרומה ומעשרות והקדשים שנתן לכהן בעין יפה

דבר אחר, ואיש את קדשיו לו יהיו, הדא הוא דכתיב (תהלים קכח, א): אשרי כל ירא ה' ההלך בדרכיו, אינו אומר אשרי ישראל, אשרי כהנים, אשרי לוים, אלא אשרי כל ירא ה', אלו הגרים שהם יראי ה', שהם באשרי, כשם שנאמר בישראל (דברים לג, כט): אשריך ישראל, לכך נאמר בהם: אשרי כל ירא ה', ובאיזה גר אמור אשרי, בגר שהוא גר צדק לא בכותיים הללו שכתוב בהם (מלכים ב יז, לג): את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עבדים, אלא בגר שהוא ירא מן הקדוש ברוך הוא והולך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, הדא הוא דכתיב: ההלך בדרכיו. (תהלים קכח, ב): יגיע כפיך כי תאכל, זה הגר, שאין לו זכות אבות, וכדי שלא יאמר אוי לי שאין לי זכות אבות, כל מעשים טובים שאסגל אין לי שכר אלא בעולם הזה, לכך הכתוב מבשר לגרים שבזכות עצמו יאכל בעולם הזה ובעולם הבא, הדא הוא דכתיב: יגיע כפיך כי תאכל, אלו מעשים טובים שיגע בעולם הזה, כמה דתימא (איוב ג, יז): ושם ינוחו יגיעי כח, ואומר (קהלת ט, י): כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו', ומה שכרו (תהלים קכח, ב): אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך, לעולם הבא, (תהלים קכח, ג): אשתך כגפן פריה, אף על פי שאשתו נתגירה עמו ואינה מבנות ישראל, הרי היא כבנות ישראל, הדא הוא דכתיב: כגפן פריה, אלו ישראל, שנאמר (תהלים פ, ט): גפן ממצרים תסיע. פריה, שהיא טוענת פרות ולא כגפן בוקק, שהיא זוכה לבנים. (תהלים קכח, ג): בירכתי ביתך, בזמן שהיא נוהגת בעצמה דת יהודית, שהיא צנועה, זוכה שיוצאין ממנה בנים בעלי מקרא בעלי משנה בעלי מעשים טובים, הדא הוא דכתיב (תהלים קכח, ג): בניך כשתלי זיתים, מה הזית הזה זיתים לאכילה, זיתים ליבש, וזיתים לשמן, ושמנו דולק יפה מכל השמנים, ואין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כך באים בני הגרים, מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי משא ומתן, מהן חכמים, מהם נבונים ומהם יודעי דבר בעתו, ויש להם זרע קים לעולם. (תהלים קכח, ג): סביב לשלחנך, שלבניך יעמד זכותך, שמשלחנך יזכו בניך למעלות גדולות, (תהלים קכח, ד): הנה כי כן יברך גבר ירא ה', שכן מצינו באברהם ושרה שהיו גרים, והיה אברהם ירא ה' הוא נתברך בענין הזה, וכן יתברכו כל הגרים שינהגו כמנהגם. (תהלים קכח, ה): יברכך ה' מציון, מלמד שהקדוש ברוך הוא מברכם ממקום שהוא מברך את ישראל. ומנין שהברכות יוצאות מציון, שנאמר (תהלים קלג, ג): כטל חרמון שירד על הררי ציון וגו', ואומר (תהלים קכח, ה): יברכך ה' מציון וגו' וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, שיזכו לראות בטוב ירושלים לעתיד לבוא. (תהלים קכח, ו): וראה בנים לבניך שלום על ישראל, וכי בשביל שיראה הגר בנים לבניו יבוא שלום על ישראל, אלא בגר צדק הכתוב מדבר, שזוכה שמשיא בתו לכהן וזוכה ועומדים מבניה, שהם בני בניו, כהנים שמברכין את ישראל ואומרים (במדבר ו, כד כו): יברכך וגו', יאר ה' וגו', ישא ה' וגו', לכך נאמר: שלום על ישראל. כשם שמצינו ברחב הזונה על שהכניסה את המרגלים לביתה ומלטה אותם העלה עליה הקדוש ברוך הוא כאלו עמו עשתה ונתן לה שכרה, וכן הוא אומר (יהושע ב, ד): ותקח האשה את שני האנשים, ותצפנם אין כתיב כאן, אלא (יהושע ב, ד): ותצפנו. ומה שכר נטלה, שנשאו מבנותיה לכהנה וילדו בנים שהיו עומדים ומשמשים על גבי המזבח, והיו נכנסין למקדש ומברכין את ישראל בשם המפרש, ואלו הן: ברוך בן נריה ושריה בן מחסיה, וירמיה בן חלקיה, וחנמאל בן שלם. הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא בגרי הצדק, לכך נאמר: וראה בנים לבניך שלום על ישראל. וכן רמז משה בתורה כן, שאחר פרשת גזל הגר, כתיב: ואיש את קדשיו לו יהיו, לומר שגר שמתגיר לשם שמים זוכה שיוצאים מבניו בנים שיהיו הקדשים שלהם, וכן הוא אומר (דברים י, יח): ואהב גר לתת לו לחם ושמלה. עקילס הגר נכנס אצל רבי אליעזר אמר לו הרי כל שבחו של גר ואהב גר לתת לו לחם ושמלה, אמר לו וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן (בראשית כח, כ): ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש, ובא זה והושיטה לו בקנה, נכנס אצל רבי יהושע התחיל מנחמו בדברים, לחם זו תורה, שנאמר (משלי ט, ה): לכו לחמו בלחמי. שמלה זו טלית, זכה אדם לתורה זכה למצוות, ולא עוד אלא שמשיאין בנותיהם לכהנה ויהיו בני בניהם מקריבים עולות על גבי המזבח. לחם זה לחם הפנים, ושמלה אלו בגדי כהנה גדולה. הרי במקדש, בגבולים מנין, לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז, לכך נאמר: ואיש את קדשיו לו יהיו בפרשת הגר.