# פרשה ט

> מקור: https://rabenu.app/books/bamidbar-rabbah/parsha-9/

איש איש כי תשטה אשתו וגו' (במדבר ה, יב), הדא הוא דכתיב (דברים לב, יח): צור ילדך תשי וגו', צור ילדך, הדא הוא דכתיב (איוב כד, טו): ועין נאף שמרה נשף וגו', הנואף אומר אין בריה יודעת בי, לפי שכל מעשיו אינן אלא בחשך, וכן הוא אומר (משלי ז, ח ט): עבר בשוק אצל פנה ודרך ביתה יצעד, בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה, הוא סבור לפי שעושה מעשיו בחשך שהקדוש ברוך הוא לא ידע בו, וכן הוא אומר (ישעיה כט, טו): הוי המעמיקים מה' לסתר עצה והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי ראנו ומי ידענו, שכן דרך כל עוברי עברה הם חושבים שהקדוש ברוך הוא לא יראה במעשיהם, וכן הוא אומר (איוב כב, יב טו): הלא אלוה גבה שמים וראה ראש כוכבים כי רמו, ואמרת מה ידע אל וגו' עבים סתר לו ולא יראה וגו' הארח עולם תשמור וגו', וכן הוא אומר: ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין. אינו אומר לא יראני אדם, אלא לא תשורני עין, לא עין של מטה ולא עין של מעלה. מהו (איוב כד, טו): וסתר פנים ישים, הקדוש ברוך הוא שהוא יושב סתר, ישים פנים של נואף באותו העבר, לפי שהנואף והנואפת רוצין שלא תתעבר אלא שיעשו תאותן בלבד, והקדוש ברוך הוא מפרסמן בעולם כדי שידעו הבריות ויאמרו פנים של זה הם פני הנואף, שצר צורת העבר בדמות הנואף, הוי: וסתר פנים ישים. ולפיכך נקרא זמה, לפי שהן כופרין שניהם ואומרים לא עברנו עברה, והבריות אומרים אם כן זה מהו, ולא תאמר בזמן שהיא מתעברת מן הנואף אותה שעה דומה צורת הולד לצורף הנואף, אלא אפלו היא מעברת מבעלה ובא עליה הנואף, הקדוש ברוך הוא מהפך צורת הולד לצורת הנואף, וכן הוא אומר (דברים לב, יח): צור ילדך תשי, אמר רבי יצחק הנואף הזה כביכול מרשל כח השכינה, כיצד העבר שהיא מתעברת מן האיש, צר צורתו בתוך ארבעים יום, לאחר ארבעים יום הנואף בא עליה והקדוש ברוך הוא עומד ותוהה, ואומר, של מי אצור של צורת הבעל או של צורת הנואף, כביכול צור ילדך תשי, יו"ד של תשי זעירה, תש ידי הציר.

אמר רבי אבהו למה הדבר דומה לציר שהיה צר איקונין של מלך בא לגמר הפרצוף אמרו לו מת המלך ועמד מלך אחר, כיון ששמע הציר כך, נתרשלו ידיו, התחיל אומר מה אעשה מאלו הסממנין, אם אצור אותו בצורת המלך הראשון או בצורת השני, התחיל תמה. כך, האיש משמש, הקדוש ברוך הוא צר צורת העבר בדמות אביו, חזר הנואף ובא עליה הרי נתערבו הסממנין, הדא הוא דכתיב (הושע ד, ב): אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו ודמים בדמים נגעו. מה עשה הקדוש ברוך הוא כביכול חזר והפך את הצורה שצר בתחלה בדמות האיש לדמות הנואף, לקים מה שנאמר: ותר פנים ישים, הוי: צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך. משל לארכיטקטון קטאדיקוס על אותה מדינה, התחילו בני המדינה מטמינים כספם וזהבם לתוך המטמונים, אמר להם הארכיטקטון אני בניתי את המדינה ואני עשיתי את המטמונים, ממני אתם מטמינים. כך אמר הקדוש ברוך הוא למנאפים, ממני אתם מסתירים את עצמכם, והלוא אני הוא שבראתי את הלבבות, הדא הוא דכתיב (ירמיה יז, י): אני ה' חקר לב בחן כליות וגו', לכך נאמר: ותשכח אל מחללך, אני בראתי אתכם ועשיתי אתכם מחלים מחלים אלו הלבבות והכליות, ואתם שוכחין אותי ומשקרין בי כי איני רואה ואיני יודע מעשיכם. וכן רמז משה דבר זה בפרשת סוטה, הדא הוא דכתיב (במדבר ה, יב): איש איש כי תשטה אשתו וגו'

לא היה צריך לומר אלא, איש כי תשטה אשתו, מה תלמוד לומר: איש איש, שאף על פי שהיא משמשת לאחד, אף על פי כן לשנים היא זקוקה שהיא כופרת בשנים, האחד כשהיא מזנה היא כופרת באישה, שהפקיד גופו אצלה לשמרו. והאחד, שהיא כופרת בהקדוש ברוך הוא שצוה אותה (שמות כ, יג): לא תנאף, ואומר (ויקרא כ, י): מות יומת הנאף והנאפת. ומנין שהקדוש ברוך הוא נקרא איש, שנאמר (שמות טו, ג): ה' איש מלחמה וגו', ולכך כתיב בסוטה: ומעלה בו מעל, לפי שהיא כופרת בפקדון, כמה דתימא (ויקרא ה, כא): נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו', והרי דברים קל וחמר, מה ממון הקל כל הכופר בפקדון כאלו כופר בהקדוש ברוך הוא, שנאמר ומעלה מעל בה' וכחש, הכופר בפקדון הגוף על אחת כמה וכמה שכל הכופר בו כאלו כופר בהקדוש ברוך הוא, לכך נאמר: איש איש, על שהיא כופרת בשני אישים, בהקדוש ברוך הוא שנקרא איש, ובבעלה שהוא איש, וכן הוא אומר (משלי ב, יז): העזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה.

דבר אחר, איש איש, למדה אותך התורה שתהא ותרן בתוך ביתך, נשפך יין הוי ותרן (משלי ח, כא): להנחיל וגו', וכן שמנך, (משלי ח, כא): ואצרתיהם אמלא. נקרע כסותך (תהלים כ, ו): ימלא ה' כל משאלותך, אבל אם שמעת דבר על אשתך קום כגבר, למי שגבר את הוי גבר, לכך נאמר: איש איש

דבר אחר, איש איש, הוי שוי לבני אינשא, מעשה באשה אחת שנזדקק לה אדם אחד, ואמרה ליה לאיזה מקום תלך, מה עשתה האשה הלכה ואמרה לאשתו, והלכה אשתו לאותו מקום ונזקק לה. אחר כך תוהה בו ובקש למות, אמרה לו אשתו מפתך אכלת ובכוסך שתית, אלא מי גרם לך שאת גס רוח, הוי שוה לבני אדם

דבר אחר, איש איש, הרבה פורשין לים ורבן חוזרין, יחידים הם שהולכים ולא חוזרין, כך הרבה נוטלים נשים רבן מצליחין ויחידים נכשלים (קהלת ז, כו): וחוטא ילכד בה

דבר אחר, איש איש, מה כתיב למעלה (במדבר ה, ב): וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו', אמר רבי תנחום בר חנילאי למה נכתבה פרשת מצרע למעלן ואחריה פרשה סוטה, משל לחמורה שהיתה חולה והוליכה אצל האפיטרוס וכוה אותה וילדה בן מרשם, למה, שנכות אמו, כך הולידה פרשת מצרע בן מרשם, זה הנואף, שכתוב בו (במדבר ה, כב): לצבות בטן ולנפל ירך. וכן הוא אומר (במדבר ה, כא): בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, הוי: איש איש וגו'

כי תשטה אשתו (במדבר ה, יב), הדא הוא דכתיב (משלי ו, לב): נאף אשה חסר לב וגו', נאף אשה וגו', הדא הוא דכתיב (קהלת א, טו): מעות לא יוכל לתקן וגו', תני מעות לא יוכל לתקן, זה שבטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית או תפלה של שחרית או תפלה של ערבית, (קהלת א, טו): וחסרון לא יוכל להמנות, זה שנמנו חבריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם.

דבר אחר, מעות לא יוכל לתקן, תני מי שלא חג יום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג, עבר הרגל ולא חג אינו חיב באחריותו, על זה נאמר: מעות לא יוכל לתקן. רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעות שאינו יוכל לתקן, זה הבא על הערוה פנויה והוליד בן, או בא על אשת איש, אף על גב דלא הוליד, כל עברות הכתובות בתורה יש להם תקנה, גונב אדם, אפשר יחזיר גנבתו ויתקן. גוזל אדם, אפשר יחזיר גזלתו ויתקן, וכן השולח יד בפקדון וכן העושק שכר שכיר, אבל הבא על אשת איש ואסרה על בעלה, נטרד מן העולם והלך לו, שאינו יכול לתקן שתהא אשתו מתרת לו כבתחלה, הוי: מעות לא יוכל לתקן. ואומר (תהלים לז, כא): לוה רשע ולא ישלם וגו', יש אדם לוה ואינו פורע שאין הדניסטיס משבר שניו וגובה אותו, מהו: לוה רשע ולא ישלם וגו', יש אדם שהוא גוזל בית או שדה או ממון, בית דין מוציאים ממנו, אבל אם בא על אשת איש מהו משלם, אם משלם כך שגם הוא יתן לו אשתו לזנות עמה, נמצא העולם מלא ממזרים, הוי: לוה רשע וגו', הרשע עושה מלוה שאינו יכול לשלם, שאוסר אשה על בעלה, אבל מי שהוא צדיק אינו לוה דבר מן חברו, אלא מה שהוא חונן ונותן, לכך נאמר: מעות לא יוכל לתקן, שעושה מעשה מעות שלא יוכל לתקנו. וחסרון לא יוכל להמנות, שהוא נקרא חסר לב ולא ימנה במנין הצדיקים. וכן הוא אומר: נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה, מהו חסר לב, מכאן שאין אדם הולך אצל אשת איש עד שיצא מדעתו, וכן הוא אומר (משלי ט, טז יח): מי פתי יסר הנה וחסר לב ואמרה לו, מים גנובים ימתקו וגו' ולא ידע כי רפאים שם וגו', וכשם שהוא נקרא פתי כך הזונה נקראת פתיות, שאינה מזנה עד שתצא מדעתה, שכן כתיב (משלי ט, יג טו): אשת כסילות המיה פתיות ובל ידעה מה, לקרא לעברי דרך וגו', וכן רמז משה בתורה על חסרון דעתה, שנאמר: איש איש כי תשטה אשתו, תשטה, כתיב בשי"ן, לומר שאינה מזנה עד שיכנס בה השטות, הוי: כי תשטה אשתו

דבר אחר, איש איש וגו', הדא הוא דכתיב (בראשית יז, ח): ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך וגו', ונתתי לך, הדא הוא דכתיב (דברים כג, טו): כי ה' אלהיך מתהלך וגו', הדא הוא דכתיב (משלי ה, ז י): ועתה בנים שמעו לי וגו' הרחק מעליה דרכך וגו', פן תתן לאחרים וגו' פן ישבעו זרים כחך וגו'. מהו ועתה בנים שמעו לי, מדבר בעשרת השבטים ובשבט יהודה ובנימין, שכל ישראל נקראו בנים, שנאמר (דברים יד, א): בנים אתם לה' אלהיכם וגו', שמעו לי, הזהירם שיקימו את השמיעה (משלי ה, ז): ואל תסורו מאמרי פי, הזהירם שיקימו את העשיה כשם שקבלו עליהם בסיני (שמות כד, ז): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, לפי שעל עברות שניהם גלו, שנאמר (מלכים ב יח, יא יב): ויגל מלך אשור את ישראל וגו' על אשר לא שמעו בקול ה'] וגו' ולא שמעו ולא עשו, (משלי ה, ח): הרחק מעליה דרכך, הזהירם שיתרחקו הזנות מהם. (משלי ה, ח): ואל תקרב אל פתח ביתה, הזהירם על העריות, שנאמר בהן (ויקרא יח, ו): איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, (משלי ה, ט): פן תתן לאחרים הודך, שיאבדו מלכותם ותנשא לגוים, ואין הודך אלא מלכות, כמה דתימא (דניאל יא, כא): ולא נתנו עליו הוד מלכות, (משלי ה, ט): ושנתיך לאכזרי, נתנו שנותיהם למלאך אכזרי, שקרבו ימיהם ושנותיהם לאבד, כמה דתימא (יחזקאל כב, ד): ותקריבי ימיך ותבוא עד שנותיך וגו', (משלי ה, י): פן ישבעו זרים כחך שגלו מארצם וישבו זרים במקומם ואכלו כחם ויגיעם. ואין כחך אלא כח ארצם, כמה דתימא (בראשית ד, יב): כי תעבד את האדמה וגו', וכן את מוצא כשהגלה מלך אשור לעשרת השבטים הושיב זרים בארצם, שנאמר (מלכים ב יז, כד): ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וגו', הוי: פן ישבעו זרים כחך, (משלי ה, י): ועצביך בבית נכרי, אין עציבה אלא בנים, כמה דתימא (בראשית ג, טז): בעצב תלדי בנים.

דבר אחר, ועצביך זו יגיעת הארץ, לומר שיאכלו בעצבון כל מה שיאכלו בארץ נכריה, כמה דתימא (בראשית ג, יז): בעצבון תאכלנה וגו'. וכן הוא אומר: ויגל מלך אשור את ישראל אשורה וגו'. כל זאת ארע להם לעשרת השבטים על שהיו שטופים בזנות אשת איש, שעליו נחתם גזר דין, שנאמר בהם (עמוס ו, ד): השכבים על מטות שן וסרחים על ערשותם וגו', שהיו מסריחים מטותיהם בשכבת זרע שאינה שלהם, שהיו מחליפים נשותיהם זה לזה, מה כתיב אחריו (עמוס ו, ז): לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מרזח סרוחים, אותה שעה תסור שמחת הסרוחים. וכן מיכה מתנבא עליהם (מיכה ב, ט): נשי עמי תגרשון מבית תענגיה מעל עלליה תקחו הדרי לעולם, מגיד הכתוב שהיו מענים נשי אנשים ואסרום אותן על בעליהן והן מגרשין אותן, הוי: נשי עמי תגרשון מבית תענגיה, זה בית בעלה, שהיתה מתענגת בו, מהו: מעל עלליה תקחו הדרי לעולם, לא היה לי בעולם הדר אלא העוללים, שנאמר (תהלים ח, ג): מפי עוללים וינקים יסדת עז, ואני מתהדר בהם, כמה דתימא (משלי יד, כח): ברב עם הדרת מלך, ואתם עשיתם אותם ממזרים, בטלתם אותו הדר שלי, שאין אני חפץ בממזרים, שכן כתיב (דברים כג, ג): לא יבא ממזר בקהל ה' וגו', מה כתיב אחריו (מיכה ב, י): קומו ולכו כי לא זאת המנוחה בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ, אמר להם הקדוש ברוך הוא, על שאר עברות הייתי מאריך אפי עמכם, כיון שפשטתם בנאוף קומו ולכו וגו', מהו וחבל נמרץ, אני אמרתי (דברים לב, ט): כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אני נטלתי יעקב לנחלה והוא היה חלקי, לפי שהיה זרעו דומה לחבל שהוא משלשל זה בזה, שהיו כלם מיחסים בני אבותיהם, ולא היה זרע אחר מפסיק ביניהם, שכלם שומרים עצמן מן הנאוף ולא היה שם ממזרות, כיצד, כתיב (דברי הימים א ה, ל): אלעזר הוליד את פינחס פינחס הליד את אבישוע, וכן כלם, והשלשלת באה כך, ואת נכנסת על אשת חברך וטמאת את הנחלה, היאך הוא מונה פלוני בני והוא אינו בנו, שהוא ממזר, פסקת את החבל, הוי: וחבל נמרץ, מהו נמרץ, "נואף "ממזר "רשע "צורר. הא למדת בעשרת השבטים שלא נחתם גזר דין אלא בעון הנאוף. ומנין לשבט יהודה ובנימין שלא נחתם גזר דינם אלא על הנאוף, שכן ירמיה צווח לפני האלהים בימי מנשה עשו ישראל רעות יותר מהם, לא החרבת אותם אלא בימי, הדא הוא דכתיב (ירמיה ד, יט): מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא בימי מנשה אף על פי שהכעיסו אותי היו הבנים בני אבותם, עכשו בני זמה הם, הדא הוא דכתיב (ירמיה ד, כב): כי אויל עמי וגו', מה כתיב בסוף הפרשה (ירמיה ה, ח): סוסים מיזנים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו, אף על פי שעברו על המצוות כלם וכפרו בהקדוש ברוך הוא, כמה דתימא (ירמיה ה, יב): כחשו בה', הוא מאריך אפו, ועל הנאוף נחתם עליהם גזר דין, שכן כתיב אחריו (ירמיה ה, ט): העל אלה לוא אפקד נאם ה' וגו', אמר הקדוש ברוך הוא על הכל אני כובש, ועל הזמה אני כועס, הריני מוסרן למלכיות, הדא הוא דכתיב אחריו (ירמיה ה, י): עלו בשרותיה וגו'. פן ישבעו זרים כחך, וכן אמר להם משה לישראל, בשעה שאתם יוצאים למלחמה הזהרו שלא יהיה בכם עון נאוף, שאם יש עון זמה ביניכם הקדוש ברוך הוא הנלחם לכם הוא ישוב מאחריכם ואתם נמסרים ביד שונאיכם, הדא הוא דכתיב (דברים כג, טו): כי ה' אלהיך מתהלך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, מהו כי ה' אלהיך, אמר להם משה לישראל הוו יודעין שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו בישראל, שהוא נקרא אלהיך, אלא בזמן והיה מחניך קדוש, ואותה שעה הוא משרה שכינתו ביניכם והוא מציל אתכם מיד אויביכם ומוסר שונאיכם, הדא הוא דכתיב: מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו'. ומנין שישראל נקראו קדושים בעת ששומרים עצמן מן הנאוף ומן הזמה, שכן כתיב (ויקרא כ, ז): והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלהיכם, מכאן בזמן שהם קדושים הוא להם לאלוה, מה כתיב אחריו (ויקרא כ, ח): ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם אני ה' מקדשכם, אימתי הקדוש ברוך הוא מקדש את ישראל, בזמן שהם שומרים חקיו, ומה הם החקים, אלו העריות, דכתיב נאוף אשת איש בראשון, שנאמר (ויקרא כ, י): איש אשר ינאף, ומה ראה להפסיק קללת אב ואם בין הקדוש לנאוף, שכן בתחלה כתיב (ויקרא כ, ט): איש איש אשר יקלל את אביו, לפי שכך אמר הקדוש ברוך הוא מי גרם לבן שיקלל אביו, הנאוף, לפי שהוא סבור בבעל אמו שהוא אביו ומכבדו, וסבור בנואף שאינו אביו ומקללו. כיוצא בו אתה אומר (שמות כא, טו טז): ומכה אביו ואמו, וגנב איש ומכרו, וכי מה ראה להפסיק גונב נפש בין מכה למקלל, והלוא לא היה ראוי להפסיק ביניהם, לפי שמכה ומקלל שניהם נאמרים בענש אביו ואמו, למה עשה כן, ללמדך שעל זה נתחיב גונב נפש מישראל לאחר שהוא מכה אביו ואמו ומקללם, לפי שאינו גדל עמם ואינו מכירם, אף כאן לכך הפסיק בין הקדוש לזנות מקלל אביו, לפי שכל מי שבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה, פעמים שמוליד בן וגורם לממזר לקלל אביו, ולמה הזכיר קללת אם, והלוא אמו מכיר הוא, אימתי מכיר אמו בזמן שהממזר הוא מנאוף אשת איש, לפי שהנואפת תולה אותו בבעלה, אבל בשאר עריות פנויות, הן משליכות את בניהן בשוקים מפני הבושה ואחרים מגדלים אותם, ואותם ממזרים אינן מכירין לא אביהם ולא אמותיהם. ואפלו ממזר מאשת איש פעמים שאינו מכיר לא אביו ולא אמו, אימתי בזמן שנאפה ובעלה במדינת הים והיא משלכת אותו, ולכך ענש הכתוב מי שבא על אשת איש ועל העריות, מיתת בית דין וכרת, לכך נאמר: והיה מחניך קדוש.

דבר אחר, והיה מחניך קדוש, תמן תנינן (גמרא קידושין עו-א): אין בודקין לא מן המזבח ולמעלן לא מן הדוכן ולמעלן ולא מסנהדרין ולמעלן, כל שהחזקו אבותיו שוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאים לכהנה ואינו צריך לבדק אחריהן. רבי יוסי אומר אף מי שהיה חתום עד בארכי ישנה של צפורי. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר אף מי שהיה מכתב באסטרטיא של מלך. כתיב (דברים יז, טו): שום תשים עליך מלך וגו', אין לי אלא מלך ישראל, מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דינין ומכין ברצועה, תלמוד לומר (דברים יז, טו): מקרב אחיך תשים עליך מלך, כל שתשימו עליך לא יהא אלא מקרב אחיך, ומן הברורים שבאחיך. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אומר מנין שאותם היוצאים למלחמה צריכין שלא יהיו ביניהם ממזרים, שכן כתיב בבני אשר (דברי הימים א ז, מ): והתיחשם בצבא במלחמה, זכות יחוסיהן עומדת להם במלחמה, עד כדון מן הקבלה, מדבר תורה מנין, שכן כתיב (דברים כג, ב ח): לא יבא פצוע וגו' לא יבא ממזר וגו' לא יבא עמוני וגו' לא תתעב אדמי, מה כתיב בתריה (דברים כג, י): כי תצא מחנה על איבך וגו', לכך כתיב: והיה מחנך קדוש וגו', שלא יהיו ביניהם ממזרים ולא נולדים שלא בקדשה, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו עליהם ואינו מסיעם במלחמה, כן אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו (בראשית יז, ח): ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך, לאותו זרע שיהיה מיחס אחריך לו אתן את ארץ מגריך לאחזת עולם ואהיה להם לאלהים, אבל ממזרים שאינן מיחסין אחריך שאינן נכרין אבות שלהם, לא אהיה לו לאלהים, שאיני מיחד שמי עליו ולא אתן לו חלק בארץ

ולכך כתיב בסוטה בעת ששוכבת עם אחר (במדבר ה, יב): ומעלה בו מעל, שתי מעילות הללו למה, אחת שהיא משקרת בהקדוש ברוך הוא, והשנית שהיא משקרת בבעלה, כיצד משקרת בבעלה, שהיא אומרת על הממזר שהוא בנו ואינו בנו, והוא יורש את נכסיו. כיצד משקרת בהקדוש ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא אמר שהממזרים לא יקחו חלק בארץ אלא בן שהוא מיחס אחר אביו, והיא אומרת על הממזר שהוא בן בעלה ונותנת לו חלק בארץ. מהו ומעלה בו, אמר הקדוש ברוך הוא בבעלך את יכולה לשקר בי אין את יכולה לשקר, שאני רואה את הכל, שכן כתיב (זכריה ד, ו): עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, ואומר (משלי טו, ג): עיני ה' צפות רעים וטובים, לא כשאת סבורה להנחיל הממזר שלך נכסי בעלך, אני מכיר הממזר ואני טורדו מן העולם, כההיא דאמר רבי חנינא אחת לששים ולשבעים שנה הקדוש ברוך הוא מביא דבר גדול בעולם ומכלה מהם את הממזרים ונוטל עמהם כשרים שלא לפרסם את החטאים, (ישעיה לא, ב): וגם הוא חכם ויבא רע, לא מסתברא דלא, וגם הוא חכם ויבא טוב, אלא ללמדך שאפלו רעה שהקדוש ברוך הוא מביא לעולם בחכמה הוא מביא, (ישעיה לא, ב): ואת דבריו לא הסיר וקם על בית מרעים ועל עזרת פעלי און, רבי הונא אמר אין ממזר חי יותר משלשים יום. רבי זעירא כד סלק להכא שמע קלא קרי ממזרא וממזרתא, אמר לון מהו כן, אמר הא אזילא דרבי הונא אין ממזר חי יותר משלשים יום. אמר ליה רב יעקב בר אחא עמך הייתי כשאמר רבי אבא בר רב הונא בשם רב אין ממזר חי יותר משלשים יום, אימתי בזמן שאינו מפרסם, אבל אם היה מפרסם חי הוא, הוי ומעלה בו מעל, ולא בהקדוש ברוך הוא

דבר אחר, ומעלה בו מעל, הדא הוא דכתיב (ירמיה כג, כד): אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מדבר בנואף שהוא מטמין עצמו בסתר לעשות זמה, כמה דתימא (איוב כד, טו): ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים, (ירמיה כג, כד): ואני לא אראנו נאם ה', משל למה הדבר דומה למי שנכנס לגנב בתוך שני בתים זה לפנים מזה, והיה בהם שני שומרים, אחד בחוץ ואחד בפנים, כיון שבא לצאת מפתח הפנימי יצא ולא הרגיש בו השומר הפנימי, בא לצאת מן החיצון הרגיש בו השומר שבחוץ ותפסו, אמר לו בשבפנים שחקת אבל בי אין את יכול לשחק. כך אמר הקדוש ברוך הוא לנואף, בבעל האשה שחקת, שלא הרגיש בך, אבל אני יושב ומשחק על הרשעים, כמה דתימא (תהלים ב, ד): יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו, לפי שאני רואה את הכל, כמה דתימא (זכריה ד, י): עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, ואומר (משלי טו, ג): בכל מקום עיני ה' צפות רעים וטובים, ואני אהיה עד ממהר לפרסמך בעולם, כמה דתימא (מלאכי ג, ה): והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבאות, אף כאן הוא אומר: ואני לא אראנו נאם ה', קרי ביה לא אראנו לבריות ואפרסם מעשיו, כיצד הוא מפרסם מעשיו, שהקדוש ברוך הוא נותן בלב בעל הסוטה לקנאת את אשתו, והוא משקה אותה והמים בודקין את הסוטה והנואף, הוי: לא אראנו נאם ה', אותה שעה מתפרסם הנואף והכל יודעין שהוא שכב עמה, אף כאן הוא אומר: ומעלה בו מעל, אמר הקדוש ברוך הוא לסוטה, בבעלך את מועלת ומשקרת, בי אין את יכולה לשקר, שאני אפרסם את מעשיך, מעביר עליו רוח קנאה והיא שותה ושניהם נדונים, הוי: ומעלה בו מעל. אמרו מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו והיתה האחת נשואה בעיר אחרת, בקש בעלה של אחת מהן לקנאת לה ולהשקותה מים המרים בירושלים, הלכה לאותה העיר שהיתה אחותה נשואה שם, אמרה לה אחותה מה ראית לבוא בכאן, אמרה לה בעלי רוצה להשקות אותי מים המרים, ואני טמאה. אמרה לה אחותה אני הולכת תחתיך ושותה, אמרה לה לכי ועשי כן. מה עשתה לבשה בגדי אחותה והלכה ושתתה מים המרים ונמצאה טהורה, חזרה לביתה יצאה אחותה שזנתה לקראתה, חבקו ונשקו זו לזו, כיון שנשקו זו לזו, הריחה במים המרים מיד מתה, לקים מה שנאמר (קהלת ח, ח): אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות ואין משלחת במלחמה ולא ימלט רשע את בעליו, הוי: לא אראנו וגו', לכך נאמר: ומעלה בו מעל

דבר אחר, ומעלה בו מעל, מעילה כפולה, שמעלה בו בנפשות ובממון, שהביאה לו נפשות אחרות לקחת לו ממונו.

דבר אחר, ומעלה בו מעל, שמעל בו בזכרים ובנקבות, ומעלה בו מעל, בעולם הזה ולעולם הבא, פרשה הימנו בשני עולמות. (במדבר ה, יג): ושכב איש, על ידי איש הוא מקנא אותה ואינו מקנא אותה על ידי בהמה, (במדבר ה, יג): אתה, זו שהתרו בה, (במדבר ה, יג): שכבת זרע, פרט לכשקנא לה דרך אברים, שלא תאמר בקפידת הבעל תלה הכתוב ובעל הא קפיד, לכך נאמר: שכבת זרע, (במדבר ה, יג): ונעלם מעיני אישה, ולא שיהא בעל רואה ומעמעם, הא אם ידע בה בעלה אין רשאי להערים עליה ולהשקותה. (במדבר ה, יג): ונסתרה והיא נטמאה, כיון שנסתרה התורה קראה אותה טמאה.

דבר אחר, ונסתרה והיא נטמאה, כמה שעור סתירה כדי טמאה, כמה היא טמאה כדי ביאה, כמה היא ביאה כדי העראה, כמה העראה רבי אליעזר אומר כדי חזרת דקל ברוח, רבי יהושע אומר כדי מזיגת הכוס, בן עזאי אומר כדי לשתותו, רבי עקיבא אומר כדי גלגול ביצה, רבי יהודה בן בתירא אומר כדי לגמות שלש ביצים מגלגלות זו אחר זו, רבי אלעזר בן פינחס אמר כדי שיקשר גרדי את הנימא, פנימון אומר כדי שתושיט ידה ותטל ככר מן הסל, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (משלי ו, כו): כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד, אמר רבי יוסי כל אלו שעורים לאחר התרת סינר, אמר רבי יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שער, ובן עזאי נשא אשה מימיו, אית דבעי מימר נתחמם, ואית דבעי מימר בעל ופרש, ואית דבעי מימר (תהלים כה, יד): סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. מנין להעראה שהיא אוסרת באשת איש, אמר רבי יונה שכן כתיב (ויקרא יח, כט): כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה, הקשו כל העריות לנדה, מה נדה בהעראה, דכתיב (ויקרא כ, יח): את מקרה הערה, אף כל העריות בהעראה. (במדבר ה, יג): ועד אין בה, שהוא כשר להעיד, ומנין אף עד שאין כשר להעיד אם אמר נטמאת אינה שותה, תלמוד לומר עד ועד, (במדבר ה, יג): והוא לא נתפשה, אסורה הא אם נתפשה מתרת. ויש לך תפושה בישראל והיא אסורה, ואיזו זו כל שתחלתה ברצון וסופה באנס, ויש לך שאינה תפושה בישראל והיא מתרת, ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון, כהדא אתתא אתת גבי רבי אמרה ליה נאנסתי, אמר לה ולא ערב לך, אמרה ליה ואם יטבל אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך ביום הכפורים שמא אינו רע לך ובסוף אינו ערב לך, וקבלה.

דבר אחר, ועד אין בה, אף על פי שאין לה עכשו יש לה לאחר זמן, כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית יא, ל): ותהי שרי עקרה אין לה ולד, אף על פי שאין לה עכשו יש לה לאחר זמן, שנאמר (בראשית כא, א): וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר. כיוצא בדבר אתה אומר (אסתר ב, י): לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, אף על פי שלא הגידה עכשו הגידה לאחר זמן, ואף כאן ועד אין בה, אף על פי שאין לה עכשו יש לה לאחר זמן, שנאמר (מלאכי ג, ה): וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו'

ועבר עליו רוח קנאה וגו' (במדבר ה, יד), הדא הוא דכתיב (משלי ו, טז): שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו, רבי יוסי הגלילי אומר אלו שבעה דברים בסוטה הם אמורים, (משלי ו, יז): עינים רמות, שהסוטה תולה עיניה לאיש אחר, וכן הוא אומר (ישעיה ג, טז): יען כי גבהו בנות ציון וגו', (משלי ו, יז): לשון שקר, שהיא נואפת ואומרת ממך אני מעברת ומשקרת לו. (משלי ו, יז): וידים שפכות דם נקי, שהנואף נכנס על מנת שאם נתפס יהרג או יהרג. (משלי ו, יח): לב חרש מחשבות און, שהנואף והנואפת אין מחשבותם בכל שעה אלא עון, אימתי הם חוטאים, ואומרים זה לזה באיזה מקום באיזה שעה. (משלי ו, יח): רגלים ממהרות לרוץ לרעה, בודאי שממהרין לעשות את החטא. (משלי ו, יט): יפיח כזבים עד שקר, שאם יתפסו הם מכזבים ומשקרים ונשבעים משיחים היינו זה לזה לדברים אחרים. (משלי ו, יט): ומשלח מדנים בין אחים, שכל ישראל אחים זה עם זה, שנאמר (תהלים קכב, ח): למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. והנואף אשת חברו הבעל שומע ושונאו, ואף הנואף אינו יכול לראותו, הוי: ומשלח מדנים בין אחים, אף כאן הוא אומר: ועבר עליו רוח קנאה, אין קנאה אלא לשון כעס, כמה דתימא (דברים לב, כא): הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם, ואומר (משלי ו, לד): כי קנאה חמת גבר וגו'

ועבר עליו רוח קנאה, הדא הוא דכתיב (קהלת ז, כו): ומוצא אני מר ממות וגו', כיצד היא מרה ממות, שהיא נותנת לו יסורין בעולם הזה, למה שהוא טועה אחריה ולבסוף מורידה אותו לגיהנם, שנאמר (משלי ב, יח): כי שחה אל מות ביתה, (משלי ה, ה): שאול צעדיה יתמכו. שאלו תלמידיו לרב הונא אביו של רבי אחא, למדתנו רבנו הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות, על התשעה אנו מכירים ועל השבת אין אנו מכירים. כיצד, על אנכי, שכל הנואף באשת חברו כופר בהקדוש ברוך הוא, שנאמר (ירמיה ה, ח י): איש אל אשת רעהו יצהלו העל אלה לוא אפקד נאם ה' ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי עלו בשרותיה ושחתו וכלה אל תעשו הסירו נטישותיה כי לוא לה' המה. על לא יהיה לך, דכתיב בו (שמות כ, ה) (דברים ה, ח): כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, ושתי פעמים אמרו בססוטה: ועבר עליו רוח קנאה וגו', למה שתי פעמים, שהיא מקנאה להקדוש ברוך הוא ולבעלה, וכן הוא אומר (במדבר ה, טו): כי מנחת קנאת הוא, שהן שתי קנאות על לא תשא, שהוא מנאף ונשבע שלא עשה, ועל כבד את אביך, שהנואף עם הסוטה מתעברת ממנו ואומרת לבעלה ממך אני מעברת, והעבר גדל ומכבד לפני בעלה, סבור שהוא אביו ואינו אביו, ועובר בשוק ומקלל את הנואף, סבור שאינו אביו והוא אביו. על לא תרצח, שהנואף נכנס על מנת או יהרג או יהרג. על לא תנאף, דבר שהוא מפרש שהוא נואף. על לא תגנב, שהוא גונב מקור חברו, וכן הוא אומר (משלי ט, יז): מים גנובים ימתקו. על לא תענה, שמעידה עדות שקר ואומרת ממך אני מעברת. על לא תחמד, שהנואף אשת חברו חומד כל אשר לבעלה, כיצד כשבעלה נפטר מן העולם סבור שאותו הבן הוא שלו, עומד הבעל וכותב לו דיתיקי מכל נכסיו ומוריש כל מה שיש לו, ואינו יודע שאינו בנו, נמצא שהנואף חומד כל מה שיש לחברו וחומד אשתו. אמרו לו לרב הונא הרי אמרנו תשעה, אמר לנו כיצד עובר על זכור את יום השבת, אמר להם אני אומר לכם, פעמים כהן יש לו אשה וישראל נואף בא עליה והיא יולדת בן, סבורים בו שהוא בנו של כהן, ועומד אותו בן ומשמש בבית המקדש ומעלה עולות בשבת, ונמצא מחלל את השבת. הרי שעברו הנואף והנואפת על עשרת הדברות, ועליה אמר שלמה (קהלת ז, כו): ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה, אוי לה לעברה שעוברין בה על עשרת הדברות. את האשה אשר היא מצודים, צדה בעולם הזה וצדה בעולם הבא. וחרמים, החרם הזה צד במים ואינו צד ביבשה, אבל האשה צדה במים וצדה ביבשה. לבה, שהיא תובעת בלבה. אסורים ידיה, אלמלא שאסורים ידיה שאינה תובעת בפה לא היתה מנחת לאדם שלא תהא תובעתו. טוב לפני האלהים ימלט ממנה, (גמרא גיטין צ-א): תני בשם רבי מאיר כשם שיש דעות במאכל ומשתה, כך יש דעות באנשים, יש אדם שיורד זבוב בכוסו וזורקו ושותהו, זה בשאר כל אדם שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה. יש לך אדם זבוב פורח על גב כוסו, והוא נוטלו ושופכו ולא טועמו, זה חלק רע באנשים שנתן את עיניו בה לגרשה. יש לך אדם זבוב שכן על גב כוסו, והוא נוטלו ומניחו כמות שהוא, זה יהודה בן פפוס שנעל את הדלת בפני אשתו. אמרין ליה נהיגין הוון אבהתך עבדין כן. יש לך אדם זבוב מת נופל לתוך כוסו והוא נוטלו ומוצצו ושותהו, זה הרשע, שהוא רואה את אשתו לבה גס בעבדיה, יוצאה לשוק וראשה פרוע, ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין, זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר (דברים כד, א): כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו, מהו (דברים כד, ב): והלכה והיתה לאיש אחר, הכתוב קראו אחר, שאין זה בן זוגו של ראשון, שהלה הוציא את אשתו משום ערוה והלה נכשל בה, אם זכה הוא לשמים הרי הוא מגרשה, ואם לאו סוף שהיא קוברתו, שנאמר (דברים כד, ג): או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה, ראוי היה זה למיתה שהאשה הזאת הכניס לתוך ביתו, על הראשון שגרשה אמר שלמה: טוב לפני האלהים ימלט ממנה. ועל השני שהכניסה לתוך ביתו אמר הכתוב: וחוטא ילכד בה.

דבר אחר, טוב לפני האלהים ימלט ממנה, זה שהקדוש ברוך הוא מעביר עליו רוח קנאה ומקנא לאשתו בזמן שרואה שהיא פרוצה. וחוטא ילכד בה, זה שהוא רואה את אשתו קולנית ורגלה רמה ופרוצה בשחק ואינו מקנא בה, לפי שדרכן של בנות ישראל לא קולניות, ולא רגל רמה, ולא פרוצות בשחק, לכך נאמר: ועבר עליו רוח קנאה, תנא דבי רבי ישמעאל, אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה, שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה. ותליא בפלוגתא, דתני: וקנא את אשתו רשות, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר חובה, הא למדנו שהוא רוח טהרה, שאם אתה אומר רוח טמאה, וכי רשות יש לו לאדם או חובה להכניס רוח טמאה בעצמו. תני רבי אליעזר בן יעקב אומר כלפי שאמרה תורה (ויקרא יט, יז): לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול זו, תלמוד לומר: ועבר עליו רוח קנאה וגו'. ועבר עליו רוח קנאה, כיצד עוברת עליו, כמה דתימא (קהלת י, כ): כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר, היה רבי מאיר אומר אדם עובר עברה בסתר הקדוש ברוך הוא מכריז עליו בגלוי, שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה, ואין עברה אלא לשון הכרזה, שנאמר (שמות לו, ו): ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו'. וקנא את אשתו, אמר רבי נחמן בר יצחק אין קנוי אלא לשון התראה, וכן הוא אומר (יואל ב, יח): ויקנא ה' לארצו ויחמל על עמו. (במדבר ה, יד): והוא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, תני רבי אומר שלש טמאות נאמרו בפרשה, אחת לבועל, ואחת לבעל, ואחת לתרומה. וכי מצאנו אשה שהיא אסורה לביתה ומתרת לאכל בתרומה, אמר רבי אבין אכן אתאמרת, אחת לבעל, ואחת לבועל, ואחת ליבם.

אמר רבי יוסי בן רבי בון מתניתא (גמרא סוטה ב-א): אמרה כן, ואם מת חולצת ולא מתיבמת

והביא האיש את אשתו אל הכהן (במדבר ה, טו), מה כתיב למעלה מן פרשת סוטה, (במדבר ה, י): ואיש את קדשיו לו יהיו וגו', וכי ישראל אוכל קדשים, אלא אם באת אצל כהן בנדרים ובנדבות ובבכורים, אני מעמיד הימך כהנים אוכלים קדשים, ואם לגלגת במצוות ולא הבאת קדשים, סופו והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו', תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. (במדבר ה, טו): והביא את קרבנה עליה, הרי זה מביא קרבן משלו (במדבר ה, טו): עשירת האיפה, לפי שעברה על עשרת הדברות. (במדבר ה, טו): קמח שעורים, הנואף האכילתו מעדני עולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה. (במדבר ה, טו): לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה, תני אמר רבי שמעון בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, כדי שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה, שלא יהא קרבנו מהדר.

דבר אחר, לא יצק עליו שמן, למה, שהשמן אורה לעולם, שהכתוב קראו יצהר, והיא אהבה את האפלה, לא יהיה אורה במנחתה. ולא יתן עליו לבנה, שהלבונה זכרון לאמהות, שנאמר (שיר השירים ד, ו): אלך לי אל הר המור, אלו אבות העולם, (שיר השירים ד, ו): ואל גבעת הלבונה, אלו האמהות, וזו פרשה מדרכיהן, לא יהא זכרונן בקרבנה, שהלבנה קרויה זכרון. (במדבר ה, טו): כי מנחת קנאת הוא, שתי קנאות היא, כשם שקנאה לבעל כך קנאה לבועל, כשם שקנאה למטה כך קנאה למעלה. (במדבר ה, טו): מנחת זכרון, זו לטובה, אם נמצאת טהורה. (במדבר ה, טו): מזכרת עון, זה לרעה, אם נמצאת טמאה. (במדבר ה, טז): והקריב אתה הכהן, אינה באה בתוך הרגל. (במדבר ה, טז): והעמידה, שלא יעמיד עמה לא עבדיה ולא שפחותיה, מפני שלבה סמוך עליהם. (במדבר ה, טז): לפני ה', בשער נקנור. מכאן אמרו (גמרא תמיד לג-ב): ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער נקנור

ולקח הכהן מים קדושים (במדבר ה, יז), אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכלי, ואלו הן מי כיור. ולמה היו המים מן הכיור, לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים, שנאמר (שמות לח, ח): ויעש את הכיור נחשת וגו', אותן נשים שאמרו האלהים מעיד עלינו שיצאנו טהורות ממצרים, כשבא משה לעשות כיור, אמר לו האלהים באותן המראות עשה אותו, שלא נעשו לשם זנות, והימנו תהינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הם כאמותיהן.

דבר אחר, אמר האלהים, והלא לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות המצוה הזאת, על ששמרו עצמן מן הזנות, וכן את מוצא כל נסים שעשה האלהים לישראל במצרים לא עשה אלא על ששמרו עצמן מן הערוה, שהיה המצרי משלשל דליו והיהודי משלשל דליו, זה ממלא דם, וזה ממלא מים, שניהם שותים מן החבית, זה שותה דם, וזה שותה מים. צפרדע רואה ליהודי והיא בורחת ממנו, ורואה למצרי וקופצת עליו. בהמתן רועות כאחד, והיה הברד מניח לזו והורג לזו. ראה פלאים שהיה שם, וכן כל עשר מכות. באו לים ועשה להם יותר ממצרים, במצרים כתיב (שמות ט, ג): הנה יד ה' הויה, ובים כתיב: היד הגדולה, שנאמר (שמות יד, לא): וירא ישראל את היד הגדלה.

אמר רבי יצחק וכי יש יד גדולה ויש יד קטנה, אלא גדולה [ממש] ממה שעשה במצרים עשה בים, הקפה שלישו של ים, שנאמר (שמות טו, ח): קפאו תהמת בלב ים, והלב שלישו של אדם, והלכו בתוכו ביבשה, מה כתיב שם (שמות טו, יד): שמעו עמים ירגזון, היו אמות העולם קורין תגר ואומרים משוא פנים יש כאן, אנו ערלים והם ערלים, להם (שמות יד, ל): ויושע ה' ביום ההוא וגו', ולנו (תהלים קלו, טו): ונער פרעה וחילו בים סוף, באי זו זכות הוא עושה להם כל הנסים הללו. אמר להן הקדוש ברוך הוא (שיר השירים ו, ח): ששים המה מלכות ושמנים פילגשים, הרי מאה וארבעים, ולא מצינו אלא שבעים, שלשים בני חם, וארבעה עשר בני יפת, עשרים וששה בני שם, שנאמר (דברים לב, ח): יצב גבלת עמים למספר בני ישראל, וכמה הם (בראשית מו, כז): כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, והאמות שבעים, ואת אומר מאה וארבעים. אלא ששים משפחות יש בארץ שמכירין את אביהם ואינן מכירין את אמותיהן, ונקראו מלכות, ושמונים משפחות יש בארץ מכירין את אמותיהם ואינן מכירין את אביהן, ונקראו פילגשים, שהפילגשים חשודות, ושאר אינם מכירין לא אביהם ולא אמם אלא מעולמים, ועליהם נאמר (שיר השירים ו, ח): ועלמות אין מספר, וישראל, (שיר השירים ו, ט): אחת היא יונתי תמתי, גדלו במצרים (יחזקאל כג, כ): אשר בשר חמורים וגו', והן (שיר השירים ד, יב): גן נעול אחתי וגו'. אחת היא שקלקלה שם ופרסמה הכתוב, שנאמר (ויקרא כד, י): ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי, הוא המצרי שהרג משה, שלא יתפרסם הדבר בין המצריים, שנאמר (שמות ב, יב): ויך את המצרי וגו', אבל ישראל (תהלים צו, ז): הבו לה' משפחות עמים, כיון שראוהו כן, (שיר השירים ו, ט): ראוה בנות ויאשרוה וגו', באו לילך (שמות יג, כא כב): וה' הלך לפניהם וגו' לא ימיש וגו', והמן יורד והבאר עולה להרים להם. יורד המן מן השמים, והמים מן הארץ, ובשר מן הים (במדבר יא, לא): ויגז שלוים, מה שלא נעשה לבריה בעולם, הרגישוה האמות ואמרו (שיר השירים ו, י): מי זאת הנשקפה וגו'. אמרו להם בניו של אלהים הן, אמרו להן אינן בני מצרים, לא כשם ששעבדו המצרים בזכרים לא כך שעבדו בנשים. מיד קפץ הדבור על משה אמר לו מנה את בני וידעו שהבנים בני אבותיהם, שנאמר (במדבר א, ב) (במדבר א, כ) (במדבר א, כב) : שאו את וגו' בני ראובן וגו' לבני שמעון וגו' וכן כלם. אמר הקדוש ברוך הוא לסוטות אמותיכן גדלו בין הטמאים ולא נחשדו, ואתם גדלתם בין הטהורים ונחשדתם, לפיכך יבוא מעשה ידיהן של אותן שגדלו בין הטמאים והיו טהורות, ויבדקו ויוכיחו למי שגדל בין טהורים ונטמאו, לכך היו המים מן הכיור

בכלי חרש (במדבר ה, יז), אמר רבי מאיר היא השקתהו יין משבח בכוסות משבחין, לפיכך כהן משקה אותה המים המרים במקדה של חרס. (במדבר ה, יז): ומן העפר, מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה, זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, דכתיב ביה (בראשית יח, כז): ואנכי עפר ואפר, לא זכתה תחזר לעפרה. רבותינו אמרו בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לשתי מצוות אפר פרה ועפר סוטה, אבל עפר כסוי לא מנה, מפני שהוא הכשר מצוה ואין ממנו הנאה. למה היה בודקה במים ובעפר, לפי שהאדם נברא מן העפר והיא נוצרה במים, לכך היא נבדקת במים ובעפר אם טהורה כבריתה. ומן העפר אשר יהיה, יכול יתקין בחוץ ויכניס, תלמוד לומר: בקרקע המשכן, אי בקרקע המשכן, יכול יחפר בדקר, תלמוד לומר: אשר יהיה, הא כיצד, יש שם הבא, אין שם תן שם. (במדבר ה, יז): יקח הכהן ונתן אל המים, תני שלשה צריכין שיראו, עפר סוטה ואפר פרה ורק יבמה, משום רבי ישמעאל אמרו אף דם צפור של מצרע

והעמיד הכהן את האשה (במדבר ה, יח), מקום שמעמידה בתחלה שם מעמידה בסוף. (במדבר ה, יח): לפני ה', והלא כתיב למעלה (במדבר ה, טז): והעמדה לפני ה', אלא שהוא מודיעה לפני מי היא עומדת. (במדבר ה, יח): לפני ה' ופרע את ראש האשה, לכהן שנכנס לבית הקברות ועבדו ממתין בחוץ שלא יטמא, לא דיו להיות כרבו. כך שלא יאמר הכהן אני פורע ראש האשה ורוחו גסה עליו, לכך נאמר: לפני ה' ופרע. ופרע למה, שדרך בנות ישראל להיות ראשיהן מכסות, ולכך היה פורע ראשה ואומר לה, את פרשת מדרך בנות ישראל שדרכן להיות מכסות ראשיהן והלכת בדרכי העובדי כוכבים שהן מהלכות ראשיהן פרועות, הרי לך מה שרצית. (במדבר ה, יח): ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, אבא חנן אומר משום רבי אליעזר, מפני ליגעה כדי שתחזר בה, והלוא דברים קל וחמר אם חס המקום על עוברי רצונו, על אחת כמה וכמה שיחוס על עושי רצונו. (במדבר ה, יח): מנחת קנאת הוא, יהיו כל מעשיה לשם קנאה. יכול אם לא היו כל מעשיה לשם קנאה לא תהא כשרה, תלמוד לומר: הוא. (במדבר ה, יח): וביד הכהן יהיו מי המרים, מגיד הכתוב שאין המים נהפכין להיות מרים אלא בידי כהן.

דבר אחר, נקראו מרים על שם שמאררים את הגוף ומבערין את העון. (במדבר ה, יח): המאררים, אמר רבי תנחומא מים המאררים, כנגד רמ"ח אברים שיש בה, וכנגד רמ"ח אברים שיש בנואף

והשביע אתה הכהן (במדבר ה, יט), אין משביעין שתי סוטות כאחת, ואין שורפין שתי פרות כאחת, ולא עורפין שתי עגלות כאחת, ולא הורגין שני אנשים כאחד, ולא מסגירין שתים כאחד, ולא מחליטים שנים כאחד. (במדבר ה, יט): ואמר אל האשה, בלשונה, ואל הגנב ואל הגזלן, בלשונם. (במדבר ה, יט): אם לא שכב איש אתך, מלמד שפותח לה בזכות, אומר לה הרבה היין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה קדמוך ונשטפו אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדשה שימחה על המים. אומר לפניה דברי אגדה ומעשים שארעו בכתובים הראשונים, כגון (איוב טו, יח): אשר חכמים יגידו. ואומר לפניה דברים שאינן כדאי לשמען היא וכל משפחות בית אביה, כגון מעשה ראובן בבלהה, ומעשה יהודה בתמר שהודו על מעשיהם ולא בושו, מה היה סופן, נחלו חיי העולם הבא. (במדבר ה, יט): ואם לא שטית טמאה תחת אישך, למה נאמר, לפי שמצינו שרבה הכתוב ארוסה ושומרת יבם לקנוי, יכול שיהיו שותות, תלמוד לומר: תחת אישך, את שהיא תחת אישה שותה, ואין אלו שותות. טמאה, להוציא דרך אברים. (במדבר ה, יט): הנקי ממי המרים המאררים האלה, אמר רבי ישמעאל בתחלה מודיעה כחן של מים המרים, אומר לה בתי אומר לך המים המרים האלה למה הם דומים, לסם יבש הנתון על גבי בשר חי ואין מזיקו, כשהוא מוצא מכה מתחיל לחלחל, אף את אם טהורה את שתי ולא תמנעי שתהיה נקיה, הדא הוא דכתיב: הנקי ממי וגו', (במדבר ה, כ): ואת כי שטית, אין לי אלא כדרכה, שלא כדרכה מנין, תלמוד לומר (במדבר ה, כ): וכי נטמאת. (במדבר ה, כ): ויתן איש בך את שכבתו, להביא את הסריס. (במדבר ה, כ): מבלעדי אישך, להביא את אשת הסריס, על הכל היה מתנה עמה

והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה (במדבר ה, כא), אמר רבי זירא בשם רב שתי שבועות האמורות בסוטה למה, אחת קדם שנמחקה מגלה ואחת לאחר שנמחקה מגלה, לפי שאין מקדם ומאחר בתורה. ורבנן אמרין אחת שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה, כיצד היא שבועה שיש עמה אלה, באומר לה משביעני עליך שלא נטמאת, ואם נטמאת יבואו בך. (במדבר ה, כא): ואמר הכהן לאשה, פרט לחרשת. (במדבר ה, כא): יתן ה' אותך, אוי להם לרשעים שעושים מדת רחמים אכזריות, בכל מקום שנאמר ביו"ד ה"א מדת רחמים, שנאמר (שמות לד, ו): ה' ה' אל רחום וחנון, וכאן מדת אכזריות, (במדבר ה, כא): לאלה ולשבעה. יכול עצמה של אשה לאלה ולשבעה, אמר (במדבר ה, כא): בתוך עמך, לומר שיהיו הכל נשבעות בך ולוטות זו את זו ואומרות אם עשית חפץ זה יהא סופך כסופה של פלונית. (במדבר ה, כא): בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, תני (ספרי נשא יח): הרי הוא אומר בסוטה בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, ממקום שהתחלה בעברה משם התחלה הפרענות, ירך התחלה בעברה ואחר כך בטן, לפיכך תתקלל הירך תחלה ואחר כך הבטן, ושאר הגוף לא פלט שנאמר (במדבר ה, כז): והיתה האשה לאלה בקרב עמה. וכן את מוצא באנשי דור המבול, אדם התחיל בעברה תחלה, שנאמר (בראשית ו, ה): וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, לקו תחלה, ושאר לא פלטו, שנאמר (בראשית ז, כג): וימח את כל היקום וגו'. קטני סדום התחילו בעברה תחלה (בראשית יט, ד): ואנשי סדם נסבו וגו', אף הם לקו תחלה ושאר לא פלטו, שנאמר (בראשית יט, יא): ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים. פרעה התחיל בעברה תחלה, שנאמר (שמות א, כב): ויצו פרעה לכל עמו (שמות א, ט י): ויאמר אל עמו, הבה, הוא לקה תחלה והשאר לא פלטו, שנאמר (שמות ז, כט): ובכה ובעמך. מרגלים הם התחלו בעברה תחלה, שנאמר (במדבר יג, לב): ויציאו דבת הארץ, אף הם לקו תחלה ושאר לא פלטו, שנאמר (במדבר יד, לז): וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ, ואומר (במדבר יג, לה): אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה. שכני ארץ ישראל הם התחילו בעברה תחלה, שנאמר (ירמיה יב, יד): כה אמר ה' על כל שכני, אף הם לקו תחלה, שנאמר (ירמיה יב, יד): [לכן] כה אמר ה', הנני נתשם מעל אדמתם. נביאי ישראל הם התחילו בעברה תחלה, שנאמר (ירמיה כג, טו): כי מאת נביאי ירושלים יצאה חנפה לכל הארץ, אף הם לקו תחלה ושאר לא פלטו, שנאמר (ירמיה כט, כב): ולקח מהם קללה

ובאו המים המאררים האלה במעיך (במדבר ה, כב), אין לי אלא במעיך, ומנין אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה, תלמוד לומר: ובאו, (במדבר ה, כז): ובאו, אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה. (במדבר ה, כב): לצבות בטן ולנפל ירך, רבן גמליאל אומר מנין כשם שהמים בודקין את האשה כך בודקין את האיש הנואף, תלמוד לומר: לצבות בטן ולנפל ירך. (במדבר ה, כב): ואמרה האשה, ולא אלמת. (במדבר ה, כב): אמן אמן, אמן על השבועה, אמן על האלה. אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר, אמן לשעבר, אמן לעתיד לבוא, אמן שלא נטמאתי מן הארוסין, אמן שלא נטמאתי מן הנשואין

וכתב את האלת האלה (במדבר ה, כג), ולמה מים, ממקום שבאת. ועפר, למקום שהיא הולכת. וכתב, לפני מי שהיא עתידה לתן דין וחשבון. את האלת, יכול כל האלות שבתורה היה כותב, תלמוד לומר: האלה. (במדבר ה, כג): הכהן, פסל הכתוב בישראל. (במדבר ה, כג): בספר, ולא בניר. (במדבר ה, כג): ומחה אל מי, רבי זכריה חתניה דרבי לוי משתעי הדין עובדא, דרבי מאיר הוה יליף דריש בכנישתא בכל ערובת שבה, והות תמן חדא אתתא יליפה שמעת קליה, חד זמן איעני דרשה, אזלה בעיה מיעל לביתה ואשכחת בוצינא מטפי. אמר לה בעלה הן הוית, אמרה ליה הוינא שמעת קליה דדרושה. אמר לה כך וכך לא הוי אתתא עללת להכא עד זמן דהיא אזלא רקקה באפוי דדרושה, צפה רבי מאיר ברוח הקדש ועבד גרמיה חשש עיניה, אמר כל אתתא דחכמה מלחש לעינא תיתי תלחש, אמרין לה מגירתא הא ענתיך תיעולין לביתיה, עבדי גרמך לחשה ואת רקקה גו עיניה. אתת לגביה, אמר לה חכמה אנת מלחיש לעינא, מן אימתיה עלה אמרת ליה לא. אמר לה ורקית בגוה שבעה זמנין והיא טב לה, מן דרקית אמר לה אזלין אמרין לבעליך חד זמן אמרת לי והא דרקית שבעה זמנין. אמרין ליה תלמידוי רבי כך מבזים דברי תורה, אלו אמרת לן לא הוינן משלחין ומייתין ליה ומלקין ליה ספסלה ומרעיין ליה לאנתתיה. אמר להם לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקדוש שנכתב בקדשה אמר הכתוב שימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן. (במדבר ה, כג): אל מי המרים, אמר אבוה דשמואל צריך לתן מר לתוך המים, שנאמר: מי המרים, שמרים כבר

והשקה את האשה וגו' (במדבר ה, כד), תני (גמרא סוטה יט-א): היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה, שנאמר: והשקה את האשה וגו', ואחר כך (במדבר ה, כה): ולקח הכהן וגו', (במדבר ה, כד): ובאו בה המים המאררים למרים, תני כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, שנאמר: ובאו, ובאו, דברי רבי עקיבא. וכן היה דורש רבי עקיבא ששה קראי כתיב, באו ובאו, באו ובאו, חד לצואה דידיה וחד לצואה דידה, חד לעשיה דידיה וחד לעשיה דידה, חד לבדיקה דידיה וחד לבדיקה דידה. המים המאררים למרים, מה תלמוד לומר למרים, אלא שהיו עושים בה מיני פרעניות משנים, היתה מלבנת עושין אותה שחורה, מאדמת, עושין אותה ירקה, וסרח פיה ותפח צוארה, יהא בשרה נשל, תהא זבה, תהא מתעטשת, תהא מתפרקת אברים

ולקח הכהן מיד האשה (במדבר ה, כה), ולא מיד שלוחה. מיד האשה, אמר ליה רבי אלעזר לרבי יאשיה מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה בבעלים, אמר לו אתיא יד יד משלמים, כתיב הכא: ולקח הכהן מיד האשה, וכתיב התם (ויקרא ז, ל): ידיו תביאינה את אישי ה', מה כאן כהן אף להלן כהן, ומה להלן בעלים אף כאן בעלים. הא כיצד, מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף. (במדבר ה, כה): את מנחת הקנאות, מגיד שמביאה מנחה אחת לשם שתי קנאות. (במדבר ה, כה): והניף את המנחה לפני ה', במזרח, שבכל מקום שנאמר: לפני ה', הוא במזרח עד שיפרט לך הכתוב. (במדבר ה, כה): והקריב אתה אל המזבח, למד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה

וקמץ הכהן מן המנחה וגו' (במדבר ה, כו), מן המנחה המחברת, שלא תהא מנחת בתוך שני כלים וקומץ. (במדבר ה, כו): והקטיר המזבחה, מן הקטרת שאנו עתידין לרבות. כיצד מקטירו, מולחו ונותנו על גבי אשים, דכתיב (ויקרא ב, יג): וכל קרבן מנחתך וגו'. (במדבר ה, כו): ואחר ישקה את האשה את המים, מה תלמוד לומר והלוא כבר נאמר (במדבר ה, כד): והשקה את האשה, אלא להביא את שרשומו נכר. (במדבר ה, כז): והשקה את המים, למה נאמר, לומר לך שאם נמחקה מגלה ואמרה איני שותה, היה רבי אליעזר אומר מכין אותה ברחבו של סיף ומערערים אותה ומשקים אותה על כרחה. (במדבר ה, כז): והיתה אם נטמאה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, (במדבר ה, כז): ותמעל מעל באישה, מגיד הכתוב שמעילת הבעל גורם, לפי שמצינו טמאה בשאר עריות, יכול אם נטמאת באחת מהן שהמים יבדקו אותה, תלמוד לומר: ותמעל מעל באישה, שמעילת בעלה גורמת לה שתבדק. (במדבר ה, כז): ובאו בה המים וגו', מלמד שהם מתחלחלים בכל אבריה. (במדבר ה, כז): וצבתה בטנה וגו', כתוב אחד אומר (במדבר ה, כא): בתת ה' את ירכך וגו', הקדים ירך לבטן, וכתוב אחד אומר: וצבתה בטנה ונפלה ירכה, הקדים בטן לירך. רבנן אמרי כי ליט ירך והדר בטן ליט, כשם שהתחילה בעברה תחלה, מיא כי בדקי כארחייהו בדקי. איתיבין בקללה נמי כתיב (במדבר ה, כב): לצבות בטן ולנפל ירך, לא תברא, ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא הדר ירך, שלא להוציא לעז על המים המרים. (במדבר ה, כז): והיתה האשה לאלה בקרב עמה, שתהא מפרסמת לכל

תני (גמרא סוטה ח-ב): היה רבי מאיר אומר, מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדים לו, שנאמר (ישעיה כז, ח): בסאסאה בשלחה תריבנה, אין לי אלא דבר שהוא סאה, מנין למודד בתרקב וחצי תרקב קב וחצי קב, רבע וחצי רבע, תומן ועוכלא מנין, שנאמר (ישעיה ט, ד): כי כל סאון סאן ברעש, רבה כאן סאות הרבה: אין לי אלא דבר הבא במדה, מנין שאפלו פרוטות מצטרפות לחשבון גדול, תלמוד לומר (קהלת ז, כז): אחת לאחת למצא חשבון, בנהג שבעולם אדם נכשל בעברה שחיבין עליה מיתה בידי שמים, מת שורו, אבדה תרנגלתו, אבדה צלוחיתו, נכשל באצבעו, החשבון מתמצה, אחת מתארעה לאחת והחשבון מתמצה. כמה הוא מצוי חשבון, עד אחד. וכן את מוצא בסוטה שבמדה שמדדה בה מודדין לה, היא עמדה לפניו כדי שתהא נאה בעיניו, לפיכך כהן מעמידה לפני הכל להראות את קלונה, שנאמר (במדבר ה, יח): והעמיד הכהן את האשה לפני ה', זה שער ניקנור. היא פרסה סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כפה מעל ראשה ונותנה תחת כפות רגליה. היא קשטה לו פניה, לפיכך פניה מוריקות. היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות. היא קלעה לו שערה, לפיכך כהן סותר את שערה. היא הראתה לו באצבעותיה, לפיכך צפרניה נושרות. היא חגרה לו בצלצול, לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר למעלה מדדיה. היא פשטה לו ירכה, לפיכך ירכה נופלת. היא קבלתו על כרסה, לפיכך בטנה צבה. היא האכילתו מעדני עולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה. היא השקתו יין משבח בכוסות משבחות, לפיכך כהן משקה מים המרים במקדה של חרס. היא עשתה בסתר, יושב בסתר עליון שם בה פנים, שנאמר (איוב כד, טו): ועין נאף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים.

דבר אחר, היא עשתה בסתר המקום פרסמה בגלוי, שנאמר (משלי כו, כו): תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל, אנשי דור המבול לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך טובה שהשפיע להם, שנאמר (איוב כא, ט יג): בתיהם שלום מפחד וגו' שורו עבר וגו' ישלחו כצאן עויליהם וגו' ישאו כתף וכנור וגו' יכלו בטוב ימיהם וגו', היא גרמה להם (איוב כא, יד טו): ויאמרו לאל סור ממנו וגו' מה שדי כי נעבדנו וגו'. אמרו [סדום] דור המבול הואיל ואין לו עלינו טרחות אלא שתי טפות של גשמים הללו, אין אנו צריכין, יש לנו מעינות ונחלים שאנו מסתפקים מהם מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים, שנאמר (בראשית ב, ו): ואד יעלה מן הארץ וגו'. אמר להם הקדוש ברוך הוא בטובה שהטבתי לכם בה אתם מתגאים לפני, בה אני נפרע מכם, שנאמר (בראשית ז, יא כג): ביום הזה נבקעו וגו' וימח את כל היקום וגו'. רבי יוסי בן דורמסקית אומר הם לא נתגאו לפני המקום אלא בגלגל העין שדומה למים, שנאמר (בראשית ו, ב): ויראו בני האלהים את בנות האדם, אף המקום לא נפרע מהם אלא בגלגל המים הדומה לעין, שנאמר: ביום הזה נבקעו וגו'. אנשי המגדל לא נתגאו לפני המקום אלא בשביל טובה שהשפיע להם, שנאמר (בראשית יא, א ב): ויהי כל הארץ שפה וגו' ויהי בנסעם מקדם וגו', ואין ישיבה אלא אכילה ושתיה, שנאמר (שמות לב, ו): וישב העם לאכל ושתו, היא גרמה להם, שנאמר (בראשית יא, ד): ויאמרו הבה נבנה לנו וגו', ובה נפרע מהם הקדוש ברוך הוא, שנאמר (בראשית יא, ח ט): ויפץ ה' אתם משם וגו' על כן קרא שמה בבל וגו'. אנשי סדום לא נתגאו לפני המקום אלא בשביל טובה שהשפיע להם, מהו אומר בארצם (איוב כח, ה ח): ארץ ממנה יצא לחם וגו' מקום ספיר וגו' נתיב לא ידעו עיט וגו' לא הדריכוהו בני שחץ וגו'. אמרו סדום הואיל ומזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא מארצנו, אבנים טובים ומרגליות יוצאות מארצנו, אין אנו צריכין שיבוא אדם אצלנו, שאין באין אלינו אלא לחסרנו, נעמד ונשכח את הרגל מבינותינו. אמר להם המקום בטובה שהטבתי לכם אתם מבקשים לשכח את הרגל מבינותיכם, אני אשכח אתכם מן העולם, מהו אומר (איוב כח, ד): פרץ נחל מעם גר וגו', (איוב יב, ה ו): לפיד בוז לעשתות שאנן וגו' ישליו אהלים וגו', היא גרמה להם (איוב יב, ו): לאשר הביא אלוה בידו, וכן הוא אומר (יחזקאל טז, מח מט): חי אני נאם ה' אלהים אם עשתה סדם אחותך היא ובנותיה כאשר עשית את ובנותיך, הנה זה היה עון סדום אחותך וגו', וכל כך למה (יחזקאל טז, מט): ויד עני ואביון לא החזיקה וגו'. מצרים לא נתגאו לפני המקום אלא במים, שנאמר (שמות א, כב): ויצו פרעה לכל עמו וגו' כל הבן הילוד וגו', אף המקום לא נפרע מהם אלא במים, שנאמר (שמות טו, ד): מרכבת פרעה וגו'. סיסרא לא נתגאה לפני המקום אלא בשביל לגיונות שאין מקבלין שכר, שנאמר (שופטים ה, יט): באו מלכים נלחמו וגו' אז נלחמו וגו', אף הקדוש ברוך הוא לא נפרע מהם אלא בלגיונות שאין מקבלין שכר, שנאמר (שופטים ה, כ): מן שמים נלחמו וגו', לא זזו משם ולא ספנוהו מפני שהוא גוליר. שמשון מרד בעיניו, שנאמר (שופטים יד, ג): ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אף הוא לקה בעיניו, שנאמר (שופטים טז, כא): ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. כתוב אחד אומר (שופטים יד, א): וירד שמשון תמנתה, וכתוב אחד אומר (בראשית לח, יג): הנה חמיך עלה תמנתה, רב אמר שתי תמנות היו אחת של יהודה ואחת של שמשון.

אמר רבי איבו בר נגרי, כגון הדא בית מעון, שיורדים לה מפלוגתא ועולים לה מטבריא. רבי סימון אומר תמנתה אחת היתה ולמה כתיב בה ירידה ועליה, אלא של יהודה שהיתה לשם שמים, לפיכך כתיב בה עליה, של שמשון שלא היתה לשם שמים, לפיכך כתיב בה ירידה. כתיב (שופטים יד, ה): ויבאו עד כרמי תמנתה, אמר רבי שמואל בר רב יצחק מלמד שהיו אביו ואמו מראים לו כרמי תמנתה זרועים כלאים ואומרים לו כשם שכרמיהם זרועים כלאים כך בנותיהם זרועות כלאים. (שופטים יד, ד): ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, אמר רבי אלעזר בשבעה מקומות כתיב (דברים ז, ג): לא תתחתן בם, אמר רבי אבין לאסר שבעה עממים, וכה הוא אומר הכן, אמר רבי יצחק (משלי ג, לד): אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. תני (גמרא סוטה ט-ב): רבי אומר תחלת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה, תחלת קלקולו בעזה, דכתיב (שופטים טז, א): וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה, לפיכך לקה בעזה, דכתיב (שופטים טז, כא): ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחשתים ויהי טוחן בבית האסורים. איתיבון והכתיב (שופטים יד, א): וירד שמשון תמנתה, אמר רבי שמואל בר נחמן דרך נשואין היו של תמנתה, אבל תחלת קלקולו בעזה היתה. (שופטים טז, ד): ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק וגו', מהו בנחל שורק, שנעשה כאילן שאין עושה פרות, כך כיון שנשתלש בחטא נעשה מועד לעברה. (שופטים טז, ד): ושמה דלילה, רבי אומר אלמלא לא נקרא שמה דלילה היתה ראויה שתקרא כן, דלדלה את כחו, דלדלה את מעשיו, דלדלה את לבו. כתיב (שופטים טז, יח): ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו וגו', מנא ידעה, אמר רבי חנן נכרין דברי אמת. נחמני אמר ידעה ביה באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה, כיון דאמר לה (שופטים טז, יז): נזיר אלהים אני, אמרה השתא ודאי קשטא קא אמר. דלדלה את כחו, דכתיב (שופטים טז, יט): ויסר כחו מעליו. (שופטים טז, כא): ויהי טוחן בבית האסורים, אמר רבי יוחנן אין טחינה אלא לשון עברה, וכן הוא אומר (איוב לא, י): תטחן לאחר אשתי וגו', מלמד שכל אחד ואחד הביא לו אשתו בבית האסורין כדי שתתעבר ממנו, הינו דאמרי אינשי, קמי דשתי חמרא, חמרא. קמי רפוקא גרידא דיבלא.

אמר רבי יצחק דבי רבי אמי לפי שנתאוה שמשון לדבר טמא לפיכך נתלו חייו בדבר טמא, שנאמר (שופטים טו, יט): ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי ויצאו וגו' (שופטים טז, כח): ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וגו', מה זכירה היתה לו אצל הקדוש ברוך הוא והוא מתאוה לזנות, אמר רבי יהודה בשם רב אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים זכר לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום. מהו (שופטים טז, כח): האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים, אמר רב אחא אמר לפניו רבון העולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה ושכר עיני אחת תהא מתקנת לי לעתיד לבוא. אבשלום בשערו מרד, שהיה מתגאה בו, שנאמר (שמואל ב יד, כה כו): וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל, ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים וגו', לפיכך נתלה בשערו, שנאמר (שמואל ב יד, כו) (שמואל ב יח, ט): ויחזק ראשו באלה ויתן בין השמים. תני (גמרא נזיר ד-ב): רבי יהודה הנשיא אומר אבשלום נזיר עולם היה, אחד לשנים עשר חדש היה מגלח, שנאמר (שמואל ב טו, ז ח): ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי, כי נדר נדר עבדך וגו'. ומגלח אחד לשנים עשר חדש, שנאמר (שמואל ב יד, כו): והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח וגו', יליף ימים, ימים, מבתי ערי חומה, דכתיב (ויקרא כה, כט): ימים תהיה גאלתו, מה להלן שנים עשר חדש אף כאן שנים עשר חדש. רבי נהוראי אומר מגלח אחד לשלשים יום, יליף ליה מכהנים שנאמר בהם (יחזקאל מד, כ): וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, ויותר משלשים יום הוי פרע, וגבי כהנים מה טעם אין רשאין לגדל פרע משום כבוד, הכי נמי אכא כבוד. רבי יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת, שכן מצינו בבני טבריה ובני צפורי מגלחין מערב שבת לערב שבת. (שמואל ב יד, כו): ושקל את שער ראשו מאתים שקלים וגו', אבשלום אמר רבי חנינא כחרובית גדולה היה, יכול ככידון, רבי ביבי בשם רבי יוחנן אומר בדין [בדין] היה עשוי, אמר רבי חנינא כד סלקית להכא נסבית אזורי ואזוריה דברי ואזוריה דחמריה מקפא כורתא דחרוביתא דארעא דישראל ולא מטון, קצית חד חרוב ונגר מלא ידי דבש. אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה מתחתי ועמדתי בגלגל עיניו של מת עד חוטמי, כשחזרתי לאחור אמרו לי של אבשלום היתה. שמא תאמר אבא שאול ננס היה, לאו, אלא אבא שאול ארך בדורו היה ורבי טרפון מגיע לכתפו היה. רבי טרפון ארך בדורו היה ורבי עקיבא מגיע לכתפו, רבי עקיבא ארך בדורו היה ורבי מאיר מגיע לכתפו, רבי מאיר ארך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארך בדורו היה ורב מגיע לכתפו, רב ארך בדורו היה ורב יהודה מגיע לכתפו, רב יהודה ארך בדורו היה ואדא דיאלא מגיע לכתפו, פשתיבנא דפומבדיתא קאי לאדא דיאלא עד פלגיה, כלי עלמא קימי ליה לפשתיבנא דפומבדיתא עד פלגיה. כתוב (שמואל ב יד, כה): וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד, יכול בכל תלמוד לומר (שמואל ב יד, כה): מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום, ודכותיה (שמואל א ט, ב): ולו היה בן ושמו שאול בחור וטוב, יכול בכל תלמוד לומר (שמואל ב יד, כה): משכמו ומעלה גבה מכל העם. תני דבי רבי ישמעאל בעת שנתלה אבשלום באלה, שקל ספסירא בעא למפסקיה, באותה שעה נבקע שאול מתחתיו, ולפי שבא על עשר פלגשי אביו, שנאמר (שמואל ב טו, טז): ויעזב המלך את עשר נשים, ואומר (שמואל ב טז, כב): ויבא אבשלום אל פלגשי אביו, לפיכך נתנו בו עשר לונכיאות, שנאמר (שמואל ב יח, טו): ויסבו עשרה נערים. כתיב (שמואל ב יח, יח): ואבשלם לקח ויצב לו בחיו, מאי לקח, אמר רבי שמעון בן לקיש שלקח מקח רע לעצמו. (שמואל ב יח, יח): את מצבת אשר בעמק המלך, אמר רבי חנינא בר פפא בעצה עמקה של מלכו של עולם, שנאמר (שמואל ב יב, יא): כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך וגו'. ודכותיה (בראשית לז, יד): וישלחהו מעמק חברון, אמר רבי חנינא בר פפא בעצה עמקה של אותו צדיק שקבור בחברון, (בראשית טו, יג): ידע תדע כי גר יהיה זרעך וגו', (שמואל ב יח, יח): כי אמר אין לי בן, וכתוב אחד אומר (שמואל ב יד, כז): ויולדו לאבשלום שלושה בנים ובת אחת ושמה תמר, אמר רבי יצחק בר אבדימי שלא היה לו בן ראוי למלכות, ולפי שגנב אבשלום שלש גנבות, לב אביו, ולב בית דין, ולב אנשי ישראל, לפיכך נקבעו בו שלשה שבטים בלבו, (שמואל ב יח, יד): ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה. לב אביו מנין (שמואל ב טו, ז): ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וגו', כל ימיו של דוד לא מלך אלא ארבעים שנה, הכא הוא אומר הכן, אלא משעה ששאלו ישראל מלך, (שמואל ב טו, ח): כי נדר נדר עבדך וגו', אמר ליה מאן את בעי כדון, אמר ליה כתב לי חד פתק דתרין גברין דנסיבון עמי. אמר ליה אמר לי למאן את בעי, אמר ליה כתב לי סתם למאן דאנא בעי אנא נסב, כתב ליה סתם, אזל וצמת ליה תרין תרין גברין, עד דצמת ליה מאתן גברין, הדא הוא דכתיב (שמואל ב טו, יא): ואת אבשלום הלכו מאתים איש מירושלים קראים והלכים לתמם ולא ידעו כל דבר. קראים מדוד, והלכים לתמם מאבשלום, ולא ידעו כל דבר מעצת אחיתפל.

אמר רבי הונא בשם רבי אחא כלם ראשי סנהדראות היו, וכיון דחמון מליה אתין לחלופין, אמרו רבון העולמים נפלה נא ביד דוד ואל יפל דוד בידינו, שאם נופלים אנו ביד דוד מתרחם עלינו, ואם נופל דוד בידינו אין אנו מתרחמים עליו, שנאמר (תהלים נה, יט): פדה בשלום נפשי וגו', הרי שגנב לב אביו. לב בית דין, (שמואל ב טו, ד ו): ויאמר אבשלום מי ישמני שפט בארץ וגו' והיה בקרב איש להשתחות לו וגו' ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל, לב אנשי ישראל מנין (שמואל ב טו, ו): ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל. וכן סנחריב לא נתגאה לפני המקום אלא על ידי מלאך, שנאמר (ישעיה לז, כד): ביד עבדיך חרפת ה', ואבוא מרום קצו וגו', אף הקדוש ברוך הוא לא נפרע ממנו אלא על ידי מלאך, שנאמר (מלכים ב יט, לה): ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'. כלם מלכים קושרי כתרים בראשיהם. נבוכדנצר אמר אין כל באי עולם כדאין לשרות ביניהם, עשה לו עב קטנה ודר בתוכה, שנאמר (ישעיה יד, יד): אעלה על במתי עב אדמה לעליון, אמר לו הקדוש ברוך הוא (ישעיה יד, יג יד): אתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו', אני אורידך אל שאול, הדא הוא דכתיב (ישעיה יד, טו): אך אל שאול תורד וגו', אמר לו אתה אמרת אין כל באי עולם כדאין לשרות ביניהם, אתה אין אתה כדאי לשרות ביניהם, (דניאל ד, כט): ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא מדרך וגו', (דניאל ד, ל): בה שעתא מלתא ספת וגו', (דניאל ד, כו): לקצת ירחין תרי עשר וגו'

ואם לא נטמאה האשה (במדבר ה, כח), לשעבר, (במדבר ה, כח): וטהרה הוא, לעתיד לבוא. אותה שעה (במדבר ה, כח): ונקתה, מן האלות ומן השבועה, (, כח): ונזרעה זרע, רבי אליעזר אומר כדאי הוא הצער שינתן לה בנים בשכרה, שאם היתה עקרה, נפקדת. רבי יהושע אומר אם כן ילכו כל העקרות ויקלקלו בשביל שיפקדו, וזו שישבה הפסידה. מה תלמוד לומר: ונקתה ונזרעה זרע, שאם היתה יולדת בצער, היתה יולדת ברוח. נקבות, יולדת זכרים. שחורים, יולדת לבנים. קצרים, יולדת ארכים. יולדת לשתי שנים, יולדת בכל שנה. יולדת אחד, יולדת שנים. רבי שמעון אומר אין נותנין שכר לעברה, אלא לפי שהיתה אסורה לזרע לשעבר, יכול תהא כן לעתיד לבוא, תלמוד לומר: ונקתה ונזרעה זרע, מתרת היא לזרע מעתה

זאת תורת הקנאת (במדבר ה, כט), אין לי אלא לשעה, לדורות מנין, תלמוד לומר: זאת תורת הקנאת. הקנאת, המקנא יקנא בשילו ובבית עולמים, יכול אף בבמה, תלמוד לומר: זאת. (במדבר ה, כט): אשר תשטה אשה, להביא את מי שנתחרש בעלה או שנשתטה או שהיה חבוש בבית האסורים, שבית דין מקנאין להם לפסלן מכתבתן, או אף להשקותן, תלמוד לומר (במדבר ה, טו): והביא האיש את אשתו אל הכהן, האיש משקה ואין בית דין משקין. (במדבר ה, כט): תחת אישה ונטמאה, להוציא את הארוסה ואת היבמה

או איש אשר תעבר וגו' (במדבר ה, ל), איש, או איש, לרבות כהן וסריס שיקנאו. (במדבר ה, ל): והעמיד את האשה לפני ה', לרבות אשת כהן ואשת סריס שהן שותות. (במדבר ה, ל): ועשה לה את כל התורה הזאת, כל מה שאמור בפרשה, ללמדך שדבר אחד מעכב. (במדבר ה, לא): ונקה האיש מעון, מגיד שהוא בנשיאות עון עד שלא תשתה האשה, אבל לאחר שתשתה ונקה האיש מעון. (במדבר ה, לא): והאשה ההוא תשא את עונה, שמעון בן עזאי אומר בטהורה הכתוב מדבר, הואיל והביאה את עצמה לידי דברים הללו אף היא לא תצא מידי פרענות

איש איש וגו' (במדבר ה, יב), אין במשמע אלא אשתו הנשואה לקנוי, ומנין את מרבה ארוסתו ושומרת יבם שהוא מקנא להן להשקותן כשינשאו, ולקנאות כל הנשים שיש בהן הויה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין כדי לאסרן אבועל כבעל, (במדבר ה, יב): דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, לפי שנאמר (במדבר ה, טו): והביא האיש את אשתו, האיש משקה ואין בית דין משקין, או האיש מקנא ואין בית דין מקנאין, (במדבר ה, יב יד): דבר אל בני ישראל, וקנא, לרבות בית דין שיקנאו. דבר אל בני ישראל, על ידי ישראל מקנאין ואין מקנאין לא על ידי עובדי כוכבים לא על ידי תושבים. או בני ישראל, פרט לגרים, אמר רב איש איש, לרבות את הגרים.

דבר אחר, איש איש, לעשות אשה כאיש, דברי רבי עקיבא.

דבר אחר, איש איש, לרבות חרש, שוטה, ואשת שעמום, ושהלך בעלה למדינת הים והיה חבוש בבית האסורין, שבית דין מקנאין להם לפסלן מכתבתן, יכול אף להשקותן, תלמוד לומר (במדבר ה, טו): והביא האיש את אשתו וגו' (במדבר ה, יב): כי תשטה אשתו, בראויה לאישה הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, וכדברי עקביא בן מהללאל אף המשחררת והגיורת. וחכמים אומרים, משקים. אמרו לו והרי כרכמית שפחה משחררת היתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון. כלשון הזה אמר להם דוגמא השקוה, ונדוהו ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו. מה אנן קימין, אם בישראל שנשא גיורת, כבר כתיב (במדבר ה, יב): בני ישראל, ולא גרים. אם בגר שנשא בת ישראל, כבר כתיב (במדבר ה, טו): והביא האיש את אשתו, אלא כן אנו קימין בגר שנשא גיורת. מה טעמיה דעקביא, (במדבר ה, יב): בני ישראל, ולא גרים. מה טעמיהו דרבנן, (במדבר ה, יב): ואמרת אלהם, לרבות כל האמור בפרשה, מה אמור בפרשה, (במדבר ה, יג): ושכב איש אתה, מי ששכיבתה אוסרתה על בעלה מקנא ומשקה. (במדבר ה, יב): ומעלה בו מעל, מעילה על דבר ערוה או מעילה על דבר ממון, כשהוא אומר (במדבר ה, יג): ושכב איש אתה שכבת זרע, הרי מעילה על דבר ערוה ולא על דבר ממון. ומעלה בו מעל, אין מעל בכל מקום אלא שקור, וכן הוא אומר (דברי הימים א ה, כה): וימעלו באלהי אבתיהם וגו', (יהושע ז, ב): וימעלו בני ישראל מעל בחרם וגו'

ושכב איש אתה (במדבר ה, יג), להוציא את הקטן שאינו איש. אתה, ולא אחותה. לומר ששכיבתה מזנותה אוסרתה על בעלה, אבל אם שכב בעלה עם אחותה, אינה אסורה היא על בעלה, שאינה נאסרת על בעלה בשכיבת אחותה, שהיה בדין שתאסר, שאם במקום שבא על אסור קל, זה הבא על אשת איש שהוא אסור קל, שאין האוסרה אוסרה כל ימיו, לפי שהיא נתרת בגט, נאסר האוסר, זה הבעל, שנאסרה לו אשתו אחר שזנתה. מקום שבא על אסור חמור, כגון הבא על אחות אשתו ועל חמותו שהוא אסור חמור, שהאוסרה אוסרה כל ימי האסור, זו אשתו שהיא אוסרת על בעלה אמה ואחותה, אינו דין שנאסר האוסר, זו אשתו, שתהא ראויה שתאסר בשכיבת אחותה ואמה. תלמוד לומר: אותה, אותה, שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה וחמותו אוסרתה. (במדבר ה, יג): ונעלם מעיני אישה, להוציא את הסומא. (במדבר ה, יג): ונסתרה והיא נטמאה, אין עדים לטמאה אבל יש עדים לסתירה, או אין עדים לא לטמאה ולא לסתירה, אם אמרתי כן אף היא מתרת לבעלה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, אין עדים לטמאה אבל יש עדים לסתירה. (במדבר ה, יג): ועד אין בה, בשני עדים הכתוב מדבר, אתה אומר בשני עדים הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בעד אחד, תלמוד לומר (דברים יט, טו): לא יקום עד אחד באיש וגו', שאין תלמוד לומר אחד, אלא בנה אב כל מקום שנאמר עד, הרי הוא בכלל שנים, עד שיפרט לך הכתוב אחד. (במדבר ה, יג): והוא לא נתפשה, להוציא את האנוסה שמתרת לבעלה, או יכול בין ישראל בין בכהנה, אמרת מה אם שרצים קלים שהיא טמאה קלה עשו בה אונס כרצון בכהנה, סוטה חמורה דין הוא שעושה אונס כרצון בכהנה

ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו (במדבר ה, יד), שלא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דבר של אימה. תניא (גמרא סוטה ב-ב): המקנא לאשתו רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. רבי יהושע אומר מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים, מה טעמיה דרבי יהושע (דברים כד, א): כי מצא בה ערות דבר, ערוה, זו הסתירה. דבר, זה הקנוי. כי מצא, אין מציאה בכל מקום אלא בעדים. רבי אליעזר אומר ערוה שהיא באה מכח דברו. כיצד הוא מקנא לה, אומר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני, ודברה עמו, עדין היא מתרת לביתה ומתרת לאכל בתרומה. נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טמאה, אסורה לביתה ואסורה לאכל בתרומה, ואם מת, חולצת ולא מתיבמת. אל תדברי לשון נקי הוא מתניתא, שאינו אומר אלא על הטמאה. וקנא את אשתו, רבי אליעזר אומר חובה, רבי יהושע אומר רשות.

אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי קומי רבי יוסי אתיא דרבי אליעזר כבית שמאי ורבי יהושע כבית הלל, דרבי אליעזר כבית שמאי, דבית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, מצא בה דברים כעורים, לגרשה אינו יכול שלא מצא בה ערוה, לקימה אינו יכול שמצא בה דברים כעורים, לפום כן הוא אומר חובה. ורבי יהושע כבית הלל, דבית הלל אומרים אף אם הקדיחה תבשילו, לפום כן אומר רשות, רצה לקנאות יקנא לגרש יגרש. (במדבר ה, יד): והוא נטמאה או עבר עליו וגו', היה רבי ישמעאל אומר מה תלמוד לומר: והוא נטמאה, והיא לא נטמאה, אם היא טמאה למה שותה, ואם טהורה היא למה הוא משקה, אלא בא הכתוב ללמדך שלעולם אין משקין אלא על הספק. ומכאן אתה דן לשרץ, מה סוטה שלא עשה בה אנס כרצון ושוגג כמזיד דין הוא שנעשה בו ספק כודאי, אף שרץ כן. ומה סוטה רשות היחיד, אף שרץ רשות היחיד. ומה סוטה דבר שיש בו דעת לשאל, אף שרץ יש בו דעת לשאל. מכאן אמרו דבר שיש לו דעת לשאל, ספק רשות היחיד, טמא. ספק רשות הרבים, טהור. את שאין לו דעת לשאל, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, ספקו טהור

והביא האיש את אשתו (במדבר ה, טו), האיש משקה ואין בית דין משקין. והביא האיש וגו' מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן, אבל אמרו כיצד הוא עושה לה, מוליכה לבית דין שבאותו מקום ומוסרין לו שני תלמידים שמא יבוא עליה בדרך. רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה מקל וחמר, מה אם הנדה שחיבין עליה כרת הרי הוא נאמן עליה, זו שאין חיבין עליה כרת אינו דין שיהיה נאמן עליה. אמרו לו לא, אם אמרת בנדה, שיש לה התר אחר אסורה, תאמר בזו שאין לה התר אחר אסורה, ואומר (משלי ט, יז): מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, כל שכן הואיל ואין חיבין על ביאתה כרת לא יהא בעלה נאמן עליה, נחשדו ישראל על הסוטות ולא נחשדו על הנדות. אמר להם רבי יהודה גזרת הכתוב הוא: והביא האיש את אשתו אל הכהן, אמרו לו ובלבד בעדים. רבי חיא בר רב יוסף שלח בתר אתתא תלתא תלמידין, אמר שאם יפנה אחד מהם לצרכו, תתיחד עם השנים. והא תני מוסרין לו שני תלמידי חכמים וכו', אמר רבי אבין ובעלה הרי שלשה. אף הוא שכר לה בית והיה מעלה לה מזונות ולא היה מתיחד עמה אלא בפני בניה, וקרא על עצמו הפסוק הזה (ירמיה מה, ג): יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. (במדבר ה, טו): והביא את קרבנה עליה, חכמים אומרים קרבן שמכשירה לו, כגון זבה ויולדת, הרי זה מביא משלו ואין מנכה מכתבתה, וקרבן שאין מכשירה לו, כגון שקפחה נזירות בראשה או שחללה את השבת, הרי זה מביא משלו ומנכה מכתבתה. (במדבר ה, טו): עשירת האיפה, אחד מעשרה באיפה, (במדבר ה, טו): קמח, ולא סולת, (במדבר ה, טו): שערים, ולא חטים.

אמר רבן גמליאל הניחו סופרים לי ואומר כמין חמר, אבל נראה הוא כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. (במדבר ה, טו): לא יצק עליו שמן, אבל צק הוא על שיריה. (במדבר ה, טו): ולא יתן עליו לבנה, מגיד שהוא בשתי אזהרות אם נתן עליה שמן ולבנה, מפני מה, טעמו של דבר מגיד (במדבר ה, טו): כי מנחת קנאת הוא. מנחת זכרון (במדבר ה, טו), שומע אני זכות וחובה, תלמוד לומר (במדבר ה, טו): מזכרת עון, כל הזכרונות שבתורה לטובה, וזו לפרענות, דברי רבי טרפון. רבי עקיבא אומר אף זו לטובה, שנאמר (במדבר ה, כח): ואם לא נטמאה האשה וגו', אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין, תלמוד לומר: מנחת זכרון מכל מקום. רבי ישמעאל אומר מנחת זכרון כלל, מזכרת עון פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. אם אומר את כן לא נמצאת מדת הדין מקפחת, שהיה לבעל הדין לחלק וכי איזו מדה מרבה מדת הטוב או מדת פרענות, הוי אומר מדת הטוב. אם מדת הפרענות המעטת הרי היא מזכרת עון, מדה טובה מרבה דין הוא שתהא מזכרת זכות. זו מדה בתורה כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו, יתקימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין, כיצד יתקימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין, שאם היתה טמאה, פרענות פוקדתה מיד, ואם יש לה זכות תולה לה שלשה חדשים כדי הכרת העבר, דברי אבא יוסף בן חנן. אלעזר בן יצחק איש כפר דרום אמר תשעה חדשים. (במדבר ה, כח): ונקתה ונזרעה, מה זרע בן תשעה חדשים אף זכות תשעה חדשים. רבי ישמעאל אומר שנים עשר חדש, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (דניאל ד, כד כו): להן מלכא מלכי וגו' כלא מטא וגו' לקצת ירחין תרי עשר וגו'. רבי שמעון בן יוחאי אומר אין זכות תולה לה במים המרים, אם אתה אומר שהזכות תולה במים המרים מדחה אתה המים בפני כל הנשים השותות ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, ויאמרו טמאות היו אלא שתלה להם זכות. רבי אומר אני אכריע, אם היתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם, ואם טמאה, סופה למות (במדבר ה, כז): וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

אמר רבי שמעון בן יוחאי וכי מי יודיע לכל העומדים שסוף זו למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה, אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות ועיניה בולטות וכמו שרביטין היו מוריקין בה, והם אומרים מהרו והוציאוה שלא תטמא את העזרה

והקריב אתה הכהן (במדבר ה, טז), מכאן אמרו אין משקין שתי סוטות כאחת. (במדבר ה, טז): והעמדה לפני ה', יפנה עליה העזרה. (במדבר ה, יז): ולקח הכהן מים קדשים, מקדשים מן הכיור. (במדבר ה, יז): בכלי חרש, ולא בשאר כלים, ולא בשבר של חרש. (במדבר ה, יז): ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן, ולא זר. (במדבר ה, יז): ונתן אל המים, עפר על פני המים. מכאן אמרו היה מביא פילי של חרס ונותן לתוכו חצי לג מים מן הכיור. רבי יהודה אומר רביעית, כשם שממעט בכתב כך ממעט במים, נכנס להיכל ופנה לימינו, מקום היה שם אמה על אמה וטבלה של שיש וטבעת היתה קבועה בה, מגביהה ונוטל עפר מן תחתיה ונותן, כדי שיראה על המים, שנאמר: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. תני בקרקע המשכן, איסי בן יהודה אומר להביא קרקע בית עולמים

והעמיד הכהן את האשה (במדבר ה, יח): בתחלה קראה הכתוב אשתו, שנאמר (במדבר ה, יב): איש איש כי תשטה אשתו (במדבר ה, טו): והביא האיש את אשתו. למה, חס אלהים על כבודן של ישראל, אומר האלהים אף על פי שקנא לה, עד עכשיו ברשותו היא, שמא תחזר בה. ואם לא חזרה בה, הרי היא יוצאת מרשותו, (במדבר ה, יח): והעמיד הכהן את האשה, (במדבר ה, יח): ופרע את ראש האשה, (במדבר ה, כד): והשקה את האשה, וכן כלם. ואם שתתה ונמצאת טהורה ונקתה, מתנקה וחוזרת לבעלה. (במדבר ה, כט): אשר תשטה אשה תחת אישה, האלהים חס על כבודן של ישראל, למה (ישעיה מו, ג): העמסים מני בטן, ומה אם בשעת הקלקלה חס על כבודן ושקד לטובתן, כשיעשו רצונו על אחת כמה וכמה. (במדבר ה, יח): לפני ה' וגו', כתוב (שמואל א ב, כה): אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו, רבי חיא בר אבא פתר קריה בבועל אהן זין ומפרנס ואת אתי לך על עתיד. ורבי יהושע בן לוי פתר קריה באשה אהן זין ומפרנס ואת תליה עינין על חרן. (במדבר ה, יח): ופרע את ראש האשה, ומבזין על הספק, אמר רבי שמלאי כל מקום שאת מוצא זנות את מוצא אנדרולומוסיא בעולם. (במדבר ה, יח): והעמיד הכהן, שאם היתה חגרת אינה שותה. תני היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאימין עליה כדרך שמאימין על עדי נפשות, אומרין לה בתי הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים. עשי למען שמו הגדול שנכתב בקדשה שלא ימחה על המים, ואומר לפניה דברים שאין כדאי לשמען היא וכל משפחות בית אביה. וכשם שמאימין עליה שתחזר בה, כך מאימין עליה שלא תחזר בה, אומרים לה בתי אם טהורה את וברי לך שאת טהורה, עמדי על בריך, שאין המים הללו דומין אלא לסם יבש שהוא נתון על גבי בשר החי ואינו מזיקו, מצא שם מכה התחיל מחלחל ויורד. אם אמרה טמאה אני שוברת כתבתה ויוצאת, אם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשערי מזרח לשערי ניקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצרע, והכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו, נקרעו. אם נפרמו, נפרמו. תני (ספרי נשא יא): ופרע את ראש האשה, כהן נפנה לאחוריה ופורעה, כדי לקים בה מצות פריעה, דברי רבי ישמעאל.

דבר אחר, למד על בנות ישראל שיהיו מכסות ראשיהן, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (שמואל ב יג, יט): ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה. תני (גמרא סוטה ח-א): ופרע את ראש האשה, אין לי אלא ראשה, גופה מנין, תלמוד לומר: האשה, אם כן מה תלמוד לומר: ופרע את ראש, מלמד שהכהן סותר את שערה. היתה מכסה לבנים, מכסה שחורים. היו עליה כלי זהב וקטלאות ונזמים וטבעות, מעבירין ממנה כדי לנולה, כשם שלא חסה על כבוד המקום כך אין חסין על כבודה, ואחר כך מביא חבל המצרי וקושר למעלה מדדיה, ולמה חבל המצרי, אמר רבי יצחק לפי שעשתה מעשה מצרים, וכל הרוצה לראות בה רואה חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן, וכל הנשים מתרין לראות, שנאמר (יחזקאל כג, מח): ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה, (במדבר ה, יח): ונתן על כפיה, מכאן שאם היתה גדמת לא היתה שותה. תני (גמרא סוטה יד-א): היה מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית ונותנה על ידה כדי ליגעה, כדי שתחזר בה. (במדבר ה, יח): וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים, יראה אותה המים, כדי להטיל אימה עליה

והשביע אתה הכהן (במדבר ה, יט), הכהן משביעה ואינה נשבעת מאליה, (במדבר ה, יט): ואמר אל האשה, ילמדה הכהן סדר שבועה, דברי רבי ישמעאל. רבי יונתן אומר אם אינה שומעת לשונו יאמר לה על ידי תרגמן. (במדבר ה, יט): אם לא שכב איש אתך, לרבות המערה אותה מכל צד. (במדבר ה, יט): ואם לא שטית טמאה תחת אישך, פרט לאונסים, מה תחת אישך לרצון, אף כאן לרצון. (במדבר ה, יט): הנקי ממי המרים המאררים האלה, היה אומר לה אם טהורה את שתי ואל תמנעי, כדי שתהי נקיה לבעלך על ידי אלו המים. והיה משביעה כדי שתשתה. (במדבר ה, כ): ואת, מזידה הוית. (במדבר ה, כ): כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, לרבות בן תשע שנים ויום אחד שיקנאו לה. אמרו רבותינו בזמן שהאשה מיחדת עם בעלה והיא משמשת עמו ולבה לאיש אחר שראתה בדרך, אין לך נאוף גדול מזה, שנאמר (יחזקאל טז, לב): האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, וכי יש אשה שמנאפת תחת אישה, אלא זו היא שפגעה באיש אחר ונתנה עיניה בו, והיא משמשת עם בעלה ולבה עליו. שאל מלך ערביים את רבי עקיבא, אני כושי ואשתי כושית, וילדה בן לבן, אהרגנה שזנתה תחתי. אמר לו צורות ביתך שחורות או לבנות, אמר לו לבנות. אמר לו כשהיית מתעסק עמה נתנה עיניה בצורות הלבנות וילדה כיוצא בהן, ואם תמה אתה בדבר למד מצאנו של יעקב אבינו שמן המקלות היו מתיחמות, שנאמר (בראשית ל, לט): ויחמו הצאן אל המקלות, והודה מלך ערביים לרבי עקיבא. אף כאן רמז משה בתורה: תחת אישך וכי נטמאת. (במדבר ה, כו): ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך, לא על זו אנו משביעין אותך בלבד אלא מה שסטית מבלעדי אישך. תני מבלעדי אישך, פרט לשקדמה שכיבה אחרת לאישך, שאם שכב בעלה עמה אחרי כן, אין המים בודקין אותה, והא תנינן כשם שהמים בודקין אותה כך הם בודקין אותו, כשם שהיא אסורה לבעלה כך היא אסורה לבועל, כשם שאסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל, כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת מבעלה אחר הבועל, כך הם בודקין אותו. רבי אבין בשם רבי אילא אמר כאן בידוע כאן בשאינו ידוע

והשביע הכהן (במדבר ה, כא) וגו' : מכאן שאם נכתבה מגלה קדם שתקבל עליה שבועה, פסולה. שבתחלה כתיב: והשביע, ואחר כך (במדבר ה, כג): וכתב. (במדבר ה, כא): בשבעת האלה, מכאן אתה דן לכל השבועות שבתורה שלא יהיו אלא באלה ושבועה, הואיל ונאמרה שבועה בתורה סתם, ופרט באחת מהן שאינה אלא באלה ובשבועה, אף פורטני בכל השבועות שבתורה שלא יהיו אלא באלה ובשבועה. (במדבר ה, כא): ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך, הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט לך באחת מהן שאינו אלא ביו"ד ה"א, אף פורטני בכל השבועות שבתורה שלא יהיו אלא ביו"ד ה"א. (במדבר ה, כא): לאלה ולשבעה, למה נאמר, לפי שהוא אומר להלן (ויקרא ח, א): ושמעה קול אלה, אין לי אלא אלה, מנין לעשות שבועה כאלה, הרי אתה דן, נאמר כאן אלה, ונאמר להלן אלה, מה אלה האמורה כאן עשה שבועה כאלה, אף אלה האמורה להלן עשה שבועה כאלה. לאלה ולשבעה, שכל הנשים לוטות כך תגיע ליך כשם שהגיע לפלונית. ולשבעה, שיהיו הכל נשבעות כך תגיע לי כמו שארע לפלונית אם לא אעשה כך וכך. (במדבר ה, כא): בתוך עמך, ועמך שלום. בתוך עמך, ולא בעם אחר. הפרש בין אדם המתנבל במקום שמכיר לאדם המתנבל במקום שאין מכיר. (במדבר ה, כא): בתת ה' את ירכך וגו', זו בדיקת האשה. (במדבר ה, כב): ובאו המים המאררים וגו', רבי יוסי הגלילי אומר (ספרי נשא טו): זה בטנו וירכו של בועל, מגיד הכתוב שכשם שהפרענות פוקדתה כך פרענות פוקדתו, והלוא דברים קל וחמר אם מדת פרענות מועטת המביא תקלה לחברו הרי הוא כיוצא בו, קל וחמר למדת הטוב מרבה. (במדבר ה, כב): ואמרה האשה אמן אמן, הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא באמן, אף פורטני בכל השבועות בתורה שלא יהיו אלא באמן, שאם אין אתה עונה אמן אחר המשביע, אתה עושה שבועתו שוא. אמן אמן, מכאן שמגלגלים עליה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. ומכאן אתה דן לכל שבועות שבתורה שמגלגלין עליהן את הישן, והלוא דברים קל וחמר ומה סוטה שלא נתבעה מקדם מגלגלין עליה את הישן, גזלות שנתבעו מקדם אינו דין שמגלגלין עליהם את הישן. אמן שלא נטמאתי, ואם נטמאתי לעצמה. רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמן לקבלה, אמן לשבועה, אמן יאמנו הדברים. אמן לקבלה, מסוטה, ואמרה האשה אמן אמן. אמן לשבועה, (ירמיה יא, ה): למען הקים את השבועה אשר נשבעתי וגו'. אמן, יאמנו הדברים, (מלכים א, א, לו): ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן, יאמן ה' את דבריך

וכתב את האלת (במדבר ה, כג), כדכתיבין שאם כתבן למפרע פסולה, בא לו לכתב את המגלה מאיזה מקום הוא כותב (במדבר ה, יט כב): מואם לא שכב איש אתך וגו' ואת כי שטית וגו' והשביע הכהן וגו' ובאו המים וגו', ולא היה כותב (במדבר ה, כב): ואמרה האשה אמן אמן, דברי רבי יוסי, מאי טעמיה, אלת אלות ממש, ואת לרבות צואות וקבלות. האלת, לרבות קללות הבאות מחמת ברכות, כגון (במדבר ה, יט): הנקי ממי המרים וגו', שמכלל הן אתה שומע לאו. האלה, למעטי קללות שבמשנה תורה. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, חד אמר משביע ואחר כך כותב, וחד אמר כותב ואחר כך משביע. מאן דאמר משביע ואחר כך כותב, כמה דהיא קריה (במדבר ה, יט): והשביע (במדבר ה, כג): וכתב. ומאן דאמר כותב ואחר כך משביע, כדי לסמך שבועה להשקאה, ואין מקדם ומאחר בתורה. (במדבר ה, כג): הכהן בספר, לא על לוח ועל הניר אלא על המגלה, שנאמר: בספר. כתבה אגרת, פסולה, שנאמר: בספר. כתבה על שני דפין פסולה, שנאמר: בספר, ספר אחד ולא שנים. אין כותבין לא בקומוס ולא בקנקנתום ולא בכל דבר שרושם אלא בדיו, שנאמר (במדבר ה, כג): ומחה, כתב שיכול למחק. והלא דברים קל וחמר, מה לעשות שלום בין איש לאשתו אמר המקום ספר שנכתב בקדשה ימחה על המים, ספרי מינין שמטילין איבה וקנאה, על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם, ושורף את האזכרות שבו עמו, מפני שלא נכתב בקדשה, דברי רבי עקיבא. (במדבר ה, כג): ומחה אל מי המרים, מגיד הכתוב עשה את המים מרים

והשקה את האשה וגו' (במדבר ה, כד), היה רבי שמעון אומר נאמר השקאה קדם למנחה ונאמר השקאה לאחר מנחה, לומר שאם קדמה השקאה, כשרה. ואם קדמה מנחה, כשרה

ולקח הכהן מיד האשה (במדבר ה, כה), וכי על ידו הוא מניף לא על ידיה הוא מניף, אלא מכאן שהוא נוטלה מתוך כלי חל ונותנה לתוך כלי שרת, וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה, מכאן אמרו היה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה, וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה. והניף, והגיש, וקמץ, והקטיר, והשאר נאכל לכהנים. מיד האשה, ולא מיד שלישה, שאם פרסה נדה לא היתה שותה. (במדבר ה, כה): והניף את המנחה, מוליך ומביא מעלה ומוריד, מנין, תלמוד לומר (שמות כט, כז): אשר הונף ואשר הורם, מקיש הרמה לתנופה, לומר שכל מקום שיש תנופה יש הרמה, מכאן אמרו מצות תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד

וקמץ הכהן מן המנחה וגו' (במדבר ה, כו), מן המנחה המחברת, שלא תתהא מנחת בשני כלים וקומץ. (במדבר ה, כו): והקטיר המנחה, זו הקטרת הקומץ שקדמה אזכרה, (במדבר ה, כו): ואחר ישקה את האשה, כענין שאמרנו

והשקה את המים וגו' (במדבר ה, כז), היה רבי עקיבא אומר (גמרא סוטה כ-א): אם נמחקה מגלה ואמרה איני שותה מחמת רתיתא, משקין אותה בעל כרחה, אבל אם אמרה מחמת בריותא, אין משקין אותה, שהרי היא בדוקה ועומדת. (במדבר ה, כז): ובאו בה וגו' למה נאמר, לפי שהוא אומר (במדבר ה, כו): וצבתה בטנה, אין לי אלא בטנה וירכה, שאר אברים מנין, תלמוד לומר: ובאו בה, (במדבר ה, כו): והיתה לאלה, שיהיו אלין בה יארעיך כשם שארע לפלונית, וכן הוא אומר (ישעיה סה, טו): והנחתם שמכם לשבועה לבחירי והמיתך אדני אלהים ולעבדיו יקרא שם אחר, ומצינו למדים שהרשעים שבועה לצדיקים, ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים, שנאמר (ירמיה ד, ב): והתברכו בו גוים, ואומר (בראשית מח, כ): ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה

ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא (במדבר ה, כח), רבי ישמעאל אומר וכי מי טמאה שהכתוב מטהרה, שהוא אומר: וטהרה הוא, אלא מגיד הכתוב כיון שיצא עליה שם רע, אסורה לבעלה. וטהרה הוא, טהורה לבעל, טהורה לבועל, טהורה לתרומות. רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר וכי אין אנו יודעין שאם לא נטמאה האשה שהיא טהורה, מה תלמוד לומר: וטהרה הוא, אלא סוף שהמקום פורע לה תחת נוולה, שאם היתה עקרה, שהיא נפקדת. יולדת בצער, יולדת ברוח. יולדת כעורים, יולדת לבנים, ויש אומרים: וטהרה הוא, טהור הוא הולד. (במדבר ה, כח): ונקתה ונזרעה זרע, להוציא את אילונית ושאינה ראויה לילד

זאת תורת הקנאת (במדבר ה, כט), הקנאת, שהוא מקנא לה בבית עולמים ובשילו ובנוב וגבעון. תורת, מלמד שהאשה שותה ושונה בין באיש אחד ושני בועלין, בין בשני אנשים ובועל אחד, בין בשני אנשים ושני בועלין. יכול אף באיש אחד ובועל אחד, תלמוד לומר, זאת. (במדבר ה, כט): אשר תשטה אשה תחת אישה, להקיש איש לאשה ואשה לאיש, לומר לך כשם שאם היה הוא סומא לא היה משקה, דכתיב (במדבר ה, יג): ונעלם מעיני אישה, כך אם היתה היא סומא לא היתה שותה. וכשם שאם היתה היא חגרת גדמת ואלמת לא היתה שותה, דכתיב (במדבר ה, יח): והעמיד הכהן את האשה, ונתן על כפיה, ואמרה האשה, כך הוא אם היה חגר או גדם או אלם לא היה משקה. (במדבר ה, כט): ונטמאה, היה רבי עקיבא אומר, ארבע פעמים האמורים בפרשה (במדבר ה, כז כח): אם נטמאה, ואם לא נטמאה, נטמאה ונטמאה, אחד לבעל, אחד לבועל, ואחד לתרומה, ואחד לכהנה

או איש אשר תעבר וגו' (במדבר ה, ל), למה נאמר, לפי שהוא אומר (במדבר ה, יד): ועבר עליו רוח קנאה, רשות. יכול כשם שעד שלא קנא לה רשות, אף כאן משקנא לה רשות, תלמוד לומר: אשר תעבר עליו וגו', חובה. (במדבר ה, ל): ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת, מכאן אמרו מגלת סוטה שנכתבה בלילה פסולה, נאמר כאן: את כל התורה הזאת, ונאמר להלן (דברים יז, יא): על פי התורה אשר יורוך, מה משפט ביום אף מגלת סוטה ביום, מנין שאם כתב אות אחת ומחק אות אחת וכתב אות אחת ומחק אות אחת שהיא פסולה, דכתיב: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. ונקה האיש מעון (במדבר ה, לא), שלא יאמר אוי לי שהרגתי בת ישראל, או לי שהייתי משמש עם הטמאה, לכך נאמר: ונקה האיש וגו'. ונקה האיש מעון, אינו חושש שמא תלתה לה זכות. יכול אף היא לא תחש שמא תלתה לה זכות, תלמוד לומר (במדבר ה, לא): והאשה ההוא תשא את עונה, ואתיא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה נכרת.

דבר אחר, ונקה האיש מעון, כשהאיש מנקה מעון האשה ההיא תשא עונה, אבל בזמן שאין האיש מנקה מעון אין האשה תשא את עונה, שאין המים בודקין אותה, כענין שנאמר (הושע ד, יד): לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה, כשמנאפים, אמר להם הואיל ואתם רודפים אחר זנות, המים לא יבדקו את נשותיכם, לכך נאמר: ונקה האיש מעון והאשה וגו'

דבר אחר, כי תשטה וגו' (במדבר ה, יב), רבנין פתרין קריה במעשה העגל, (במדבר ה, יב): איש, זה הקדוש ברוך הוא שנקרא איש, שנאמר (שמות טו, ג): ה' איש מלחמה. (במדבר ה, יב): כי תשטה אשתו, אלו ישראל, שסרו מאחריו, כמה דתימא (שמות לב, ח): סרו מהר, ומתרגמינן סטו בפריע, והם נקראו אשתו, שנאמר (הושע ב, יח): והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי וגו', וכן הוא אומר (שמות יט, י): וקדשתם היום ומחר, (ויקרא יט, ב): קדשים תהיו. (במדבר ה, יב): ומעלה בו מעל, זו מעילת עבודת כוכבים, כמה דאת אמר (במדבר ה לא, טז): למסר מעל בה' על דבר פעור. (במדבר ה, יג): ושכב איש, זה אהרן, שעשה להם את העגל. (במדבר ה, יג): שכבת זרע, שכך היתה דרכה של עבודתה שמעבירים את זרעם לפניה באש, כמה דתימא (ויקרא יח, כא): ומזרעך לא תתן להעביר למלך. (במדבר ה, יג): ונעלם מעיני אישה ונסתרה, חס ושלום, שהם חשבו בעצמם כאלו עין של מעלה אינה רואה, כמה דתימא (תהלים צד, ז): ויאמרו לא יראה יה, ואומר (איוב כב, יב): עבים סתר לו ולא יראה. (במדבר ה, יג): ונסתרה, כמה דתימא (ישעיה כט, טו): הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה. (במדבר ה, יג): והיא נטמאה, כמה דתימא (יחזקאל לו, יז): כטמאת הנדה היתה דרכם לפני. (במדבר ה, יג): ועד אין בה, שלא היה בהם נביא שיעיד בהם, כמה דתימא (מלכים ב יז, יג): ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חזה, שכבר הרגו לחור על שהיה מוכיחם. (במדבר ה, יג): והוא לא נתפשה, שעשו אותו ברצון ולכך נענשו. (במדבר ה, יד): ועבר עליו רוח קנאה, (שמות כ, ה): כי ה' אלהיך אל קנא. (במדבר ה, יג): וקנא את אשתו, כמה דתימא (שמות לב, ז): לך רד כי שחת עמך וגו'. (במדבר ה, יג): והוא נטמאה, כמה דתימא (שמות לב, ח): וישתחוו לו ויזבחו לו. (במדבר ה, יג): או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, שהרבה כשרים היו בהם וקנא הקדוש ברוך הוא לכלם שבקש להם לכלות הטובים עם הרעים, שנאמר (שמות לב, י): ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. (במדבר ה, טו): והביא האיש, זה הקדוש ברוך הוא, (במדבר ה, טו): את אשתו, אלו ישראל, (במדבר ה, טו): אל הכהן, זה משה, שהיה כהן כל שבעת ימי המלואים, ואומר (תהלים צט, ו): משה ואהרן בכהניו, מה היא ההבאה, שהביא דינם אל משה, שאמר לו: לך רד כי שחת עמך. (במדבר ה, טו): והביא את קרבנה עליה, שנתן למשה אותה שעה שני לוחות הברית, שנאמר (שמות לא, יח): ויתן אל משה ככתו וגו'. (במדבר ה, טו): עשרית האיפה, שהיו כתובים עליהם עשרת הדברים. (במדבר ה, טו): קמח שערים, ושבעון עבודת כוכבים נעשו ישראל כקמח, כמה דתימא (ישעיה מז, ב): קחי רחים וטחני קמח, והסעירם הקדוש ברוך הוא בין האמות, כמה דתימא (זכריה ז, יד): ואסערם על כל הגוים, לפי שהדבור (שמות כ, ג): לא יהיה, רמז שם ארבע מלכיות. (במדבר ה, טו): לא יצק עליו שמן, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ועתה הניחה לי וגו'. (במדבר ה, טו): ולא יתן עליו לבנה, כמה דתימא (דברים ט, יד): הרף ממני וגו', לומר שלא יזכיר לו לא זכות אבות ולא זכות אמהות. (במדבר ה, טו): כי מנחת קנאת הוא, כמה דתימא (דברים ט, יג): ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. (במדבר ה, טו): מנחת זכרון, שבדבור לא יהיה, יהיה לישראל שם זכרון טוב לבוערים בעבודת כוכבים, כמו שנאמר (שמות כ, ו): ועשה חסד לאלפים וגו'. (במדבר ה, טו): מזכרת עון, לטועים אחריה, כמו שנאמר (שמות כ, ה): פקד עון אבות וגו'. (במדבר ה, טז): והקריב אתה הכהן, שנתפלל עליהם, כמה דתימא (שמות לב, יא): ויחל משה את פני ה' וגו'. (במדבר ה, טז): והעמדה לפני ה', שמחל הקדוש ברוך הוא ואמר שלא יאבד את כלם, כמה דתימא (שמות לב, יד): וינחם ה' על הרעה

ולקח הכהן (במדבר ה, יז), זה משה, (במדבר ה, יז): מים קדשים, לקדשת שמו של הקדוש ברוך הוא, וירד (דברים ט, כא): אל הנחל הירד מן ההר. (במדבר ה, יז): בכלי חרש, כשם שאין לכלי חרש טהרה אחר שנטמא, כך לא היה להם תקנה, לכל הטועים בעגל, שכלם נאבדו. (במדבר ה, יז): ומן העפר, זה היה עפרות הזהב אשר טחן, כמה דתימא (שמות לב, כ): ויטחן עד אשר דק. (במדבר ה, יז): אשר יהיה בקרקע המשכן, שעל ידי העגל ירדו ישראל שעבדוהו, עד לקרקע, ונתמשכנו בידי המות. (במדבר ה, יז): יקח הכהן, זה משה. (במדבר ה, יז): ונתן אל המים, כמה דתימא (דברים ט, כא): ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר, (במדבר ה, יח): והעמיד הכהן, זה משה. (במדבר ה, יח): את האשה לפני ה', כמה דתימא (שמות לב, כו): ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי וגו'. (במדבר ה, יח): ופרע את ראש האשה, (שמות לב, כה): וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרן, באותה שעה שלטה בהם הצרעת, כמה דתימא (ויקרא יג, מה): וראשו יהיה פרוע. (במדבר ה, יח): ונתן על כפיה את מנחת הזכרון, שהוכיחם על התורה שקבלו, שאם יזכו יהיה להם לזכרון שם, ולפי שעברו עליה היתה להם (במדבר ה, יח): מנחת קנאת. (במדבר ה, יח): וביד הכהן, זה משה. (במדבר ה, יח): יהיו מי המרים המאררים, למדך הכתוב שעל ידי משה נהפך הנחל למים רעים

והשביע אתה הכהן (במדבר ה, יט), זה שבועה שהשביעם שיקימו את התורה, כמה דתימא (שמות כד, ח): הנה דם הברית אשר כרת ה' וגו', ואין ברית בלא שבועה, וכך אמר להם משה, אם קימתם שבועת הברית (במדבר ה, יט): אם לא שכב וגו', שלא טעיתם אחר עבודת כוכבים, שלא השתחויתם לה. (במדבר ה, יט): ואם לא שטית, שלא זבחתם טמאה, שלא שחקתם לפניה, (במדבר ה, יט): הנקי ממי המרים האלה, כמה דתימא (שמות טו, כו): ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו'. (במדבר ה, כ): את כי שטית, זה המזבח לעגל, ואת כי שטית, זה המקטר. (במדבר ה, כ): כי נטמאת, זה המנסך, וכי נטמאת, זה המשתחוה. (במדבר ה, כ): ויתן איש בך וגו', זה המקבלו עליו לאלוה ואמר לו (ישעיה מד, יז): אלי אתה, וכל אלה עדים ולא התראה. (במדבר ה, כא): והשביע הכהן את האשה וגו', כמה דתימא (דברים כט, יא): לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו, אין ברית אלא שבועה, כמה דתימא (בראשית כא, לא לב): כי שם נשבעו שניהם, ויכרתו ברית בבאר שבע. ומנין שבסיני לקחו שבועת האלה, שכן כתיב (דברים כח, סט): אלה דברי הברית וגו' מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב, הקיש ברית חורב לברית ארץ מואב, מה להלן באלה אף כאן באלה. אי זהו ברית של חורב, (ויקרא כו, יד): ואם לא תשמעו לי וגו'. (במדבר ה, כא): ואמר הכהן לאשה, זה משה. (במדבר ה, כא): יתן ה' אותך לאלה ולשבעה וגו', אלו קללות שבתורת כהנים. (במדבר ה, כב): ובאו המים המאררים האלה, אלו המים של נחל, שבו השליך משה עפר זהב העגל, והשביעם משה בכל מה שקבלו בסיני שהמים יבדקו אותן. שלש פעמים כתוב כאן ובאו, כנגד שלשה דינין שנדונו עובדי העגל, חרב, ובדיקת מים, ומגפה. (במדבר ה, כב): לצבות בטן ולנפל ירך, מלמד שאף אהרן השוכב נענש עמהם, שנאמר (דברים ט, כ): ובאהרן התאנף וגו', ואין (דברים ט, כ): להשמידו, אלא מיתת בנים, כמה דתימא (עמוס ב, ט): ואשמיד פריו ממעל וגו', ראוים היו כל בניו למות, אלא שנתפלל משה עליו ומתו השנים כנגד שתי קללות האמורות כאן: לצבות בטן ולנפל ירך. ומנין שעל מיתת הבנים הכתוב מדבר, שכן כתיב (תהלים קכז, ג): שכר פרי הבטן, ואומר (דברים ז, יג): פרי בטנך, ואומר (שמות א, ה): יצאי ירך יעקב, ונשארו השנים, וכן הוא אומר (שמות כב, ח): על כל דבר פשע, מדבר באהרן שהפשיע את ישראל בדבור לא יהיה. (שמות כב, ח): על שור, כמה דתימא (תהלים קו, כ): וימירו את כבודם בתבנית שור. (שמות כב, ח): על חמור, אלו המצריים שנקראו חמורים, כמה דתימא (יחזקאל כג, כ): אשר בשר חמורים וגו', הם הסיתו את ישראל לעשות העגל. (שמות כב, ח): על שה, אלו ישראל, שטעו אחריו שנקראו שה, כמה דתימא (ירמיה נ, יז): שה פזורה ישראל. (שמות כב, ח): על שלמה, שהמליכוהו עליהם, כמה דתימא (ישעיה ג, ו): שמלה לכה קצין תהיה לנו. (שמות כב, ח): על כל אבדה, שאבדו מה שאמרו בסיני (שמות כד, ז): כל אשר דבר ה' נעשה. (שמות כב, ח): אשר יאמר כי הוא זה, שאמרו לעגל (שמות לב, ד): אלה אלהיך ישראל. (שמות כב, ח): עד האלהים יבא דבר שניהם, זה משה שנקרא אלהים (שמות ז, א): ראה נתתיך אלהים לפרעה. (שמות כב, ח): אשר ירשיען אלהים, זה משה, ירשיען כתיב. (שמות, כב, ח): ישלם שנים לרעהו, אלו שני בניו ששלם להקדוש ברוך הוא שהוא רע ישראל, שמתו. (במדבר ה, כב): ואמרה האשה אמן, אלו ישראל שענו אמן אחר קללת עבודת כוכבים, כמה דתימא (דברים כז, טו): ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', למה שתי פעמים אמן, כנגד ארור בפרט ארור בכלל, כמה דתימא (דברים כז, כו): ארור אשר לא יקים וגו'

וכתב את האלת האלה הכהן (במדבר ה, כג), זה משה, (במדבר ה, כג): בספר, זה הלוח, שהיה כתוב בו (שמות כ, ה): פקד עון אבת וגו', וכי הוא כתבן והלוא הקדוש ברוך הוא כתבן, אלא לפי שטעו ישראל לא נתנן הקדוש ברוך הוא אלא למשה, כמה דתימא (שמות לא, יח): ויתן אל משה, ולכך נקראו על שמו כאלו הוא כתבן. ולמה קרא הלוח ספר, לפי שהיה ספר. (במדבר ה, כג): ומחה אל מי המרים, לפי שבעון ישראל שבר את הלוחות ופרח הכתב מעליהם, ובאותה מחית הכתב שתו ישראל ענשם במים, (במדבר ה, כד): והשקה את האשה, כמה דתימא (שמות לב, כ): וישק את בני ישראל, בדקן כסוטות. (במדבר ה, כה): ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאת, אלו הלוחות, שהיה הקדוש ברוך הוא שולח להם לקחם מהם, שלא רצה לתנה להם. (במדבר ה, כה): והניף את המנחה לפני ה', שהחזיר כתב הלוחות למקומן. (במדבר ה, כה): והקריב אתה אל המזבח, אלו הלוחות ששבר תחת ההר, כמה דתימא (שמות לב, יט): וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר, במקום המזבח אשר בנה משה תחת ההר לקבל התורה, כמה דתימא (שמות כד, ד): ויבן מזבח תחת ההר. (במדבר ה, כו): וקמץ הכהן מן המנחה וגו', שלמד משה סניגוריא על ישראל, ממה שכתוב בלוחות (שמות כ, ו): ועשה חסד לאלפים לאהבי, אמר משה הרי האבות אוהביך, עשה עמהם חסד והצל את בניהם, הדא הוא דכתיב (שמות לב, יג): זכר לאברהם וגו'. (במדבר ה, כו): ואחר ישקה וגו', אחר שנתחלה עליהם והעביר פניו של זעם, כמה דתימא (שמות לב, טו): ויפן וירד משה, אחר כן בדקן כסוטות. (במדבר ה, כז): והשקה את המים והיתה אם נטמאה ותמעל מעל באישה ובאו וגו', בעת ששתו מהם נבדקו ומתו כל החוטאים מיתה משנה, מטרונה שאלה את רבי אליעזר מפני מה חטיה אחת בעגל והם מתו בה שלש מיתות. אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלכה, דכתיב (שמות לה, כה): וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו הורקנוס בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה אבדת ממנו שלש מאות כר מעשר בכל שנה, אמר לו ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, וכשיצאה אמרו לו תלמידיו רבי לזו דחית בקנה לנו מה אתה משיב, רבי ברכיה בר אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר אמר כל מי שהיה לו עדים והתראה היה מת בבית דין, עדים ולא התראה היה נבדק כסוטה, לא עדים ולא התראה היה מת במגפה. רב ולוי בר סיסי תרויהון אמרין זבח קטר ונסך, היה מת בבית דין. טפח רקד שחק, היה נבדק כסוטה. שמח בלבו, היה מת במגפה. (במדבר ה, כז): והיתה האשה לאלה בקרב עמה, ועמה שלום, שהן לקו והשאר פלטו. (במדבר ה, כח): ואם לא נטמאה האשה, אלו שהיו כשרים ששתו, (במדבר ה, כח): וטהרה הוא, אלו שבט לוי. (במדבר ה, כח): ונקתה, אלו הלוים שזכו לעבודת הקדש על זאת שכל מעשיהם בנקיות. (במדבר ה, כח): ונזרעה זרע, אלו ישראל הכשרים שזרעם נכנס לארץ, כמא דתימא (הושע ב, כה): וזרעתיה לי בארץ, ועשה להם הקדוש ברוך הוא מה שאמר לאברהם (שמות לכ, יג): וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם וגו', שכן כתיב לאחר מעשה העגל (שמות לג, א): וידבר ה' אל משה לך עלה מזה

זאת תורת הקנאת (במדבר ה, כט), כך אמר הקדוש ברוך הוא, התורה הזאת של קנאות עבודת כוכבים לעולם תהיה, שכשם שפרע הקדוש ברוך הוא מעובדי העגל בקנאה, כך יפרע מהם לדורות, וכן הוא אומר (דברים לב, כא): הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, מה כתיב (דברים לב, כד): מזי רעב, נגד (במדבר ה, כז): וצבתה בטנה, שכן תרגם אונקלוס נפיחי כפן. (דברים לב, כה): מחוץ תשכל חרב, כנגד אותן שהרגו בני לוי בחרב. (דברים לב, כד): וקטב מרירי, זה הדבר, כנגד (שמות לב, לה): ויגף ה' את העם. (במדבר ה, כט): אשר תשטה אשה (יחזקאל טז, לב): האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, היה נביא מוכיחם שתחת הקדוש ברוך הוא עבדו עבודת כוכבים. (במדבר ה, ל): או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה, היה מתנבא משה שעתיד הקדוש ברוך הוא לקנאתם, ולכך כתב בתחלת הפרשה (במדבר ה, יד): ועבר עליו רוח קנאה, שהוא מדבר כנגד קנאת העגל שעברה, ולבסוף כתיב: תעבר עליו רוח קנאה, שהוא אומר על העתיד (במדבר ה, ל): וקנא את אשתו, זה היה בימי יחזקאל שהיו ישראל עובדי עבודת כוכבים, וקנא להם הקדוש ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל ח, ה): ויאמר אלי בן אדם שא נא עיניך דרך צפונה ואשא עיני דרך צפונה והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בבאה. (במדבר ה, ל): והעמיד את האשה לפני ה', שהוכיחם יחזקאל על זאת להשיבם להקדוש ברוך הוא ולא הועיל. (במדבר ה, ל): ועשה לה הכהן, זה יחזקאל, (במדבר ה, ל): את כל התורה הזאת, שנבאו להם הוא וירמיה הכהן, שיבאו עליהם פרעניות כשם שבאו על ישראל במדבר על מעשה העגל, ובאה הפרענות על ישראל בימיהם. את מוצא במעשה העגל מתו בחרב, כך בימי אלו הכהנים כתיב בהם (ירמיה מג, יא): ואשר לחרב לחרב, בעגל מתו מיתות משנות, כך בימי ירמיהו (ירמיה טז, ד): ממותי תחלאים ימתו. בעגל מתו בדבר, שנאמר (שמות לב, לה): ויגף ה' את העם, כך בימי ירמיהו, אשר לדבר לדבר. בעגל כתיב (שמות לב, לד): וביום פקדי, ובימי יחזקאל כתיב (יחזקאל ט, א): קרבו פקדות העיר, לכך נאמר: ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת. (במדבר ה, לא): ונקה האיש מעון, זה הקדוש ברוך הוא שינקה את ישראל שלא יעשו לו עוד עון לפניו, שכך אמר להם על ידי יחזקאל (יחזקאל לו, כה כט): וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' ונתתי לכם לב חדש וגו' ואת רוחי אתן בקרבכם וגו' והושעתי אתכם מכל טמאותיכם וגו', (במדבר ה, לא): והאשה ההוא תשא את עונה, כמה דתימא (יחזקאל לו, לב): לא למענכם אני עשה נאם ה' אלהים יודע לכם בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל. וכשם שמחל להם הקדוש ברוך הוא בעגל ונתרצה להם ושכן בתוכם והכניסם לארץ, כך נבא יחזקאל שכך יעשה הקדוש ברוך הוא לבסוף, שנאמר (יחזקאל לז, כא כח): ודבר אליהם כה אמר ה' אלהים הנה אני לקח וגו' ולא יטמאו עוד בגלוליהם וגו' והיה משכני וגו' כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם.