# דף סג - א

> מקור: https://rabenu.app/books/bavli-chullin-chavruta/comm-126/

עוף ששמו {בת מזגא חמרא} - {שריא} באכילה!

{וסימניך,} שלא תחליף ביניהם, הא דקיימא לן בשבועות - {יפה כח הבן מכח האב.} כך מזגא חמרא, אסור, ואילו בת מזגא חמרא, מותר.

{אמר רב יהודה}: עוף ששמו {שקיטנא} ויש בו שני מינין, הרי אותו מין שהוא {אריכי שקי,} שוקיו ארוכים, {וסומקי,} גופו אדום - {שריא!}

{וסימניך,} עוף ששמו {מורזמא,} שהיה מוחזק להם בתור עוף טהור ושוקיו ארוכים וגופו אדום, כך אותו עוף שקיטנא, ששוקיו ארוכים, מותר הוא.

אבל, המין השני של אותו העוף, אשר {גוצי,} שוקיו קצרות {וסומקי,} וגופו אדום - {אסירי!}

{וסימניך}: הא דקיימא לן במומי כהנים {ננוס}, כהן שהוא ננס, {פסול} לעבודה. כך אותו שקיטנא, ששוקיו קצרות כשל ננס, אסור הוא באכילה.

אבל שקיטנא אשר {אריכי שקי,} שאמנם שוקיו ארוכות, {וירוקי,} אך גופו ירוק - {אסירי,} אסור הוא באכילה על אף ששוקיו ארוכות.

{וסימניך}: הא דקיימא לן לעיל בדף נו א, שאם נחמרו מעיו של העוף ונהיו {ירוקין, פסולין} הם. כך אותו שקיטנא אשר צבעו ירוק, אסור הוא.

{אמר רב יהודה}: עוף {שלך} שהוזכר בתורה בין העופות הטמאים, {זה} עוף {השולה דגים מן הים.}

{דוכיפת} המוזכרת בתורה בין העופות הטמאים, היא העוף {שהודו כפות,} שכרבלתו עבה וכפותה לתוך הראש.

{תניא נמי הכי: דוכיפת} - {שהודו כפות, וזהו} העוף {שהביא} את אבן ה{שמיר לבית המקדש}, כדאיתא במסכת גיטין.

{רבי יוחנן, כי הוה חזי שלך, אמר} את הפסוק בספר תהילים [פרק לו] "{משפטיך תהום רבה".} והיינו, שאתה שופט ונוקם בדגת הים וממית את הדגים המזומנים למות. (112)

{רבה, כי הוה חזי נמלה, אמר: "צדקתך כהררי אל",} שאפילו נמלה, שהיא בעל חיים קטן, יש לה חיות כמו לבעל חיים גדול.

{אמר אמימר}: העופות ששמם {לקני ובטני} - {שריין!}

אבל, עופות ששמם {שקנאי ובטנאי - } הרי {מקום שנהגו לאכול} אותן - {אוכלין! מקום שנהגו שלא לאכול} - {אין אוכלין} אותם!

והוינן בה: {אטו במנהגא תליא מילתא?} האם האיסור וההיתר שלהם תלוי במנהג?

ומשנינן: {אין,} אכן הדבר תלוי במנהג, {ולא קשיא} היאך יתכן הדבר. {הא} דאסורים, מיירי {באתרא} במקום {דשכיחי פרס ועזניה,} שראינום שם, וחיישינן שמא השקנאי והבטנאי הם ממין הפרס והעזניה, שגם להם יש סימן טהרה.

{הא,} דמותרים, {באתרא דלא שכיחי פרס ועזניה,} ומסתמא לא מחזקינן להו שהם ממין הפרס והעזניה, לפי שהם אינם מצויין בישוב.

{אמר אביי}: עופות ששמם {קואי וקקואי, אסירי} באכילה. אבל עוף ששמו {קקואתא, שריא} באכילה.

{במערבא} בארץ ישראל {מלקו עילוה,} הלקו את מי שאכל את הקקואתא, {וקרו לה תחוותא.}

{תנו רבנן}: כתיב בפרשת העופות הטמאים [ויקרא יא] "ואת התנשמת ואת הקאת".

{תנשמת - } זהו עוף הצועק בלילה, והוא "{באות,} המאוס, {שבעופות"!} (113)

{אתה אומר} שהתנשמת הוא "{באות שבעופות", או} אינו אלא "באות [המאוס] {שבשרצים"?!} שהתנשמת נראית כשרץ, אלא שיש לה כנפיים כעוף.

{אמרת, צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם,} ואחת ממדות אלו היא - {דבר הלמד מענינו.}

{במה הכתוב} שהתנשמת אמורה בו, {מדבר?} - {בעופות!} ועל פי מדה זו של "דבר הלמד מענינו" אתה למד ש{אף כאן,} תנשמת, {בעופות} מדובר, ולא בשרצים.

והוינן בה: והא {תניא נמי גבי שרצים כי האי גוונא} כמו שדרשת בעופות!?

דכתיב בפרשת שרצים "והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת".

ואמרינן, {תנשמת} - היא "{באות} מאוס {שב שרצים"!}

{אתה אומר} שהיא {באות שבשרצים, או אינו אלא באות שבעופות?}

{אמרת, צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן,} ואחד ממדות אלו היא המדה של {דבר הלמד מענינו.}

{במה הכתוב,} הפרשה שהתנשמת כתובה בה, {מדבר} - {בשרצים, אף} התנשמת הכתובה {כאן} מיירי {בשרצים} ולא בעופות!?

ומשנינן: {אמר אביי}: תנשמת שהיא {"באות שבעופות"}, היא עוף הנקרא {קיפוף.} ואילו תנשמת שהיא {"באות שבשרצים"} היא שרץ הנקרא {קורפדאי.}

{אמר רב יהודה: קאת} המוזכר בפסוק ["ואת התנשמת ואת הקאת ואת הרחם"], {זו} עוף הנקרא אצלנו {הקוק.}

{רחם} המוזכר בפסוק, {זו שרקרק.}

{אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם, באו רחמים - } גשמים - {לעולם.} (114)

{אמר רב ביבי בר אביי}: אימתי הוי הופעת הרחם סימן לגשמים - {והוא, דיתיב אמידי,} יושב על איזה דבר, {ועביד שרקרק,} מצפצף ונשמע כאלו הוא אומר שרקרק.

{וגמירי,} ויש לנו קבלה, {דאי יתיב אארעא ושריק,} שאם הוא יישב על האדמה, שאין דרכו לישב על הקרקע, וישרוק - {אתא משיחא,} יבוא המשיח. {שנאמר} בספר זכריה [פרק ו] "{אשרקה להם} - {ואקבצם".}

{אמר ליה רב אדא בר שימי למר בר רב אידאי: והא ההוא שרקרק, דיתיב בי כרבא,} שהתיישב במקום החרישה על הקרקע, {ושרק, ואתא גלל,} באה אבן גלל מן המרום, {אפסקיה למוחיה,} ופסקה את מוחו, והרגתו! וחזינן שאין שריקת הרחם בעת ישיבתו על הקרקע סימן לביאת המשיח.

{אמר ליה} מר בר רב אידאי: {ההוא} - {ביידא,} בדאי ושקרן {הוה!} עדיין לא הגיע זמנו של משיח, ולכן הוא נענש.

{תנו רבנן}: כתיב בפרשת העופות הטמאים [ויקרא יא טו] "את כל עורב למינו", ודרשינן:

{"עורב"} - {זה עורב! "את כל עורב",} בא הריבוי "כל" - {להביא עורב העמקי!}

"{למינו",} בא הכתוב {להביא עורב הבא בראשי יונים!} וכדמפרש לקמן.

{אמר מר: עורב} - {זה עורב!}

והוינן בה: {אטו קמן קאי?} וכי התנא אחז את העורב בידו ואמר שעורב הכתוב בתורה זה העורב שהוא אוחז בידו? והרי כיון שלמדנו שיש כמה סוגי עורבים, היה לו לתנא לומר "עורב" - זה עורב פלוני! כדי שנדע מהו עורב סתם.

ומשנינן: {אלא, אימא: עורב} - {זה עורב אוכמא,} שחור. {וכן הוא אומר} בשיר השירים "{קווצותיו} - {תלתלים שחורות כעורב".} ושמעינן מינה שסתם עורב הוא שחור.

"עורב {העמקי" - } זה עורב {חיוורא,} לבן. {וכן הוא אומר} בפרשת נגעים [ויקרא יג] "{ומראהו עמוק מן העור".} ופירוש הפסוק הוא, שמראה הנגע הלבן נראה עמוק יותר מאשר מראהו של העור, וענין זה הוא {כמראה חמה העמוקה,} שנראית עמוקה יותר {מן} מראה {הצל} [ומשמעות "עורב העמקי" היא, שמראהו הלבן של העורב הלבן, הוא עמוק יותר מאשר מראה העורב השחור].

{ועורב הבא בראשי יונים} -

{אמר רב פפא: לא תימא} שהוא עורב {דאתי,} שבא {בריש יוני} לפני היונים, {אלא} זהו עורב {דדמי רישיה לדיונה,} שראשו דומה ליונה.

{תנו רבנן}: כתיב בפסוק "ואת הנץ למינהו", ודרשינן: {"הנץ"} - {זה הנץ. "למינהו"} - {להביא את בר חיריא.}

ומפרשינן: {מאי בר חיריא? אמר אביי} - {שורינקא.} (115)

{אמר רב יהודה}: כתיב בפסוק, "ואת החסידה האנפה" -

{"החסידה", זו דיה לבנה.} ו{למה נקראה שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה,} שמחלקת להם את מזונותיה.

{"האנפה"} - {זו דיה רגזנית.}

{למה נקרא שמה אנפה? שמאנפת,} שמתמלאת רוגז, {עם חברותיה.}

{אמר רב חנן בר רב חסדא, אמר רב חסדא, אמר רב חנן בריה דרבא, אמר רב: עשרים וארבעה עופות טמאין הן} שמוזכרים בתורה.

{אמר ליה רב חנן בר רב חסדא, לרב חסדא} אביו: {דהיכא?} היכן מנויים הם אותם העשרים וארבעה עופות?

{אי דויקרא,} אם כוונתך לעופות הטמאים המוזכרים בספר ויקרא בפרשת שמיני, הרי {עשרים} עופות {הוו} מנויים שם, ולא עשרים וארבעה!?

{אי דמשנה תורה,} ואם כונתך לאותם המנויים בפרשת ראה, הרי {עשרים וחד הוו,} ולא עשרים וארבעה!? בפרשת שמיני כתיב "ואת הדאה, ואת האיה למינה", ובפרשת ראה כתיב "והראה את האיה והדיה למינה".

{וכי תימא} אותו עוף הנקרא {דאה, דכתיבא בויקרא} בפרשת שמיני, {ולא כתיבא במשנה תורה} בפרשת ראה, {שדייה,} הוסף אותו {עלייהו,} על העופות הכתובים בפרשת ראה, ויתווסף לך עוד עוף אחד.

{אכתי עשרים ותרין} עופות בלבד {הוו}, ולא עשרים וארבעה!?

{אמר ליה} רב חסדא לרב חנן, בנו: {הכי אמר} רב חנן בר רבא, חותני, שהוא {אבויה דאמך,} אבי אמך, {משמיה דרב}: כתיב בפרשת שמיני "האנפה {למינה"}, "האיה {למינה"}, ובפרשת ראה כתיב "כל עורב {למינו", "}ואת הנץ {למינהו".} הרי כאן ארבע מילים שמהן מרבים עוד ארבעה עופות.

ופרכינן: {אי הכי,} שמרבה אתה עוד ארבעה עופות על העשרים ושנים שהוזכרו כבר, אם כן {עשרים ושית} עופות {הוו,} ולא עשרים וארבעה!?

{אמר אביי}: "ואת ה{דאה"} המוזכרת בפרשת שמיני, "{ו}ה{ראה"} המוזכרת בפרשת ראה - {אחת היא!}

{דאי סלקא דעתך תרתי} עופות שונים {אינון,}