# דף לא - א

> מקור: https://rabenu.app/books/bavli-chullin-chavruta/comm-60/

{חזינן} {ע} {גידפי דמיפרמי} [רואים את הנוצות של הצואר שהם חתוכות], וזה מראה שהחץ חתך את העור ולא התכסה כשחתך את הסימנים.

והוינן: {והא} דם עוף {בעי כסוי,} ואין לשחוט אם לא יוכל אחר כך לכסות את הדם (130)?

{וכי תימא, דמכסו ליה} [ואם תענה, שיכסו אותו] במקום שיפול שם הדם, עדיין אין זה מספיק לפי דברי רב.

{והאמר רבי זירא אמר רב: השוחט} חיה או עוף - {צריך שיתן} לפני השחיטה {עפר} תיחוח {למטה} כדי שהדם ישפך עליו, {ו}אחר כך יתן {עפר למעלה,} ואין לשחוט על קרקע קשה שאינה נקראת בשם "עפר".

ודריש רב מקרא: {שנאמר: "וכסהו בעפר"} [ויקרא י"ז י"ג] וכסהו {עפר לא נאמר} שמשמעו הוא שיש ליתן עפר מלמעלה, {אלא} נאמר {בעפר, מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה} ועל ידי כך יהיה הדם טמון בעפר (131).

ומעתה נשאלת השאלה, כיצד שחט רבי יונה את העוף מבלי שיוכל לתת עפר למטה?

ומשנינן: אפשר {דמזמין ליה לעפר דכולה פקתא} [יכין את העפר של כל הבקעה] על ידי שיכתוש את האדמה לעפר (132).

שנינו במשנתנו: {היה שוחט והתיז} את הראש בבת אחת, אם יש בסכין מלוא צואר - כשרה.

{אמר רבי זירא}: צריך שהסכין תהיה ארוכה {מלא צואר וחוץ לצואר.}

{איבעיא להו}: האם צריך שיהיה בסכין {מלא צואר} הנשחט, {ו}עוד יהיה {חוץ לצואר כמלא צואר,} ורבי זירא מפרש את הכתוב במשנה "מלא צואר" שהכוונה מחוץ לצואר, מלבד מה שמובן מאליו שמונח על הצואר כמלא צואר, {דהוו לה} בסכין בסך הכל {תרי צוארי.}

{או דלמא, מלא צואר} הכתוב במשנה הוא מה שמונח על הצואר, {ו}אמר רבי זירא שצריך שיהיה עוד {חוץ לצואר משהו} (133)?

{תא שמע} ראיה לצד הראשון: כתוב במשנה: {היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת, אם יש לסכין מלא צואר אחד} - {כשר.}

ומבררינן: {מאי "מלא צואר אחד"} הכתוב בסיפא? {אילימא} שכל אורכה של הסכין הוא {מלא צואר אחד ותו לא,} בודאי שאין לומר כן, {השתא בבהמה אחת בעינן מלא צואר וחוץ לצואר,} היתכן ש{בשתי בהמות סגי להו} [מספיק להם] ב{כמלא צואר אחד} (134) {?!}

ואמרינן: {אלא פשיטא} ש{"מלא צואר"} שכתוב בסיפא הוא {חוץ לשני צוארין,} ובסך הכל צריך שיהיה בסכין כדי שלשה צוארין.

ומסקינן: {שמע מינה} שאף כשכתוב ברישא {"מלא צואר"} הכוונה {חוץ לצואר, שמע מינה.}

שנינו במשנתנו: {במה דברים אמורים, בזמן שהוליך ולא הביא ... } אבל אם הוליך והביא, אפילו כל שהוא, אפילו באיזמל - כשרה.

{אמר רב מנשה}: לא הכשירו אלא {באיזמל שאין לו קרנים,} אבל אותם איזמלים שעושים בסופם כעין קרנים לנוי, והקרנים מתעגלות כלפי מטה - פסולים לשחיטה, מפני החשש שמא ישמט האיזמל מצואר הבהמה וינקבו הקרנים את הסימנים.

{אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב מנשה} שאלה זו: מכיון שאפשר לשחוט בסכין קטנה, {מחטא מאי?} האם אפשר להוליך ולהביא את חוד המחט על הצואר והשחיטה כשרה?

{אמר ליה} רב מנשה: {מחטא מבזע בזע} [מחט קורעת] את הסימנים ואי אפשר לשחוט בה.

שאל רב אחא: {מחטא דאושכפי מאי?} יש לרצענים מחטים עבים קצת וסמוך לחוד יש למחט שיפוע חד העשוי לחתוך את התפירות, האם אפשר לשחוט בהם כמו בסכין קטנה?

{אמר ליה} רב מנשה: {תנינא} [כתוב במשנה]: {אפילו כל שהוא} - כשרה, {מאי לאו} [האם לא משמע] שאפשר לשחוט אפילו בפיו של {מחטא דאושכפי?}

ודחינן: {לא,} כוונת המשנה כשאמרה "כל שהוא" ל{איזמל,} אבל פיו של מחט הרצענים הוא קטן מידי ואי אפשר לשחוט בו.

ומקשינן אהאי פירושא: {איזמל} - {בהדיא קתני לה} [איזמל - כתוב במפורש במשנה] ובודאי שכשאמרה המשנה "כל שהוא" כוונתה לדבר אחר!

ומתרצינן: באמת לא התירה המשנה אלא באיזמל ולא בדבר קטן ממנו, והתנא {פרושי קא מפרש} דברי עצמו, {מאי כל שהוא} שאמרתי? {איזמל} ולא דבר יותר קטן.

ומסייעינן להאי פירושא: {הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך} שכוונת המשנה ב"כל שהוא" ל{מחטא דאושכפי} כמו שפירש רב מנשה, אם כן מיותר להגיד שאפשר לשחוט באיזמל, שכן {השתא מחטא דאושפכי שריא, איזמל} שהוא ארוך יותר {מיבעיא!}

ודחינן לסייעתא: לעולם "כל שהוא" פירושו אפילו מחט הרצענים כפירוש רב מנשה, ו{איזמל איצטריכא ליה} לתנא להשמיענו בו חידוש, {סלקא דעתך אמינא} כיון שקיימים איזמלים שיש להם קרנים והם פסולים, {ליגזר איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים} ונפסול את כל האיזמלים, {קא משמע לן} התנא שאיזמל שאין לו קרנים - כשר.

הגמרא נשארת בספק האם אפשר לשחוט במחט של רצענים (135).

(((מתניתין:)))

{נפלה סכין} מעצמה (136) על צואר הבהמה {ושחטה} אותה, {אף על פי ששחטה כדרכה} בלא דרסה או חלדה - השחיטה {פסולה, שנאמר "וזבחת ואכלת"} [דברים י"ב כ"א] אמרה תורה: {מה שאתה זובח} - {אתה אוכל,} למדנו שצריך שתהיה השחיטה מכח גברא (137).

(((גמרא:)))

מדייקת הגמרא מהמשנה: {טעמא} דפסלינן, הוא דוקא משום {דנפלה} הסכין מעצמה (138) ולא שחטה מכח גברא. {הא הפילה הוא} בלי כוונה - {כשרה, ואף על גב דלא מיכוין} לשחיטה, אלא להפיל את הסכין (139).

והוינן: {מאן תנא} דסבר {דלא בעינן כוונה לשחיטה} ואין בכלל מה שאמרה תורה "וזבחת" שתהיה כוונה לשחיטה (140)?

{אמר רבא: רבי נתן היא} שנחלק עם חכמים בברייתא.

{דתני אושעיא זעירא דמן חבריא} [צעיר החבורה (141)]: {זרק סכין} כדי {לנועצה בכותל, והלכה} הסכין {ושחטה כדרכה, רבי נתן מכשיר, וחכמים פוסלים.}

{הוא תני לה} [אושעיא שנה את הברייתא מרבו], {והוא אמר לה} מדעתו: {הלכה כרבי נתן.}

ורבא מדייק מהמשנה שהיא סוברת כרבי נתן.

ומקשינן: {והא} כבר {אמרה רבא חדא זימנא} על המשנה הראשונה במסכת, שמשנתנו סוברת כרבי נתן.

{דתנן: וכולן} [חרש שוטה וקטן] {ששחטו ואחרים רואין אותן} ואומרים ששחטו כדין - {שחיטתן כשרה.}

{ואמרינן: מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה} ומכשיר שחיטת קטנים שאינם מכוונים לשחיטה (142) אלא לחתיכת בשר בלבד.

{ואמר רבא: רבי נתן היא} (143)!

ומתרצינן: {צריכא} ליה לרבא לדייק ממשנה זו, שהמפיל סכין ושחט בלי כוונה - שחיטתו כשרה, {דאי אשמועינן} רק {התם,} היה אפשר לומר שלא הכשירה המשנה אלא {משום דקא מיכוין} הקטן (144) {לשום חתיכה בעולם} אף שאינו מתכוין לחתיכת הסימנים, {אבל הכא דלא קא מיכוין} כלל, {אימא לא} סוברת המשנה כרבי נתן בזה.

{ואי אשמעינן} מתניתין (145) {הכא} שהמפיל סכין ושחטה - כשרה, היה מקום לומר, שאף שמבחינת הכוונה גרע מפיל סכין ושחט משחיטת חרש שוטה וקטן, אבל מצד שני יש לשחיטתו מעלה עליהם {משום דקאתי מכח בן דעת} שהוא בר זביחה (146), {אבל התם דלא קאתי מכח בן דעת, אימא לא} תהיה שחיטתו כשרה, {צריכא} מתניתין להשמיע שהוא בר זביחה (147).

{איתמר: נדה שנאנסה וטבלה} במקוה בלי כוונה להטהר, האם היא טהורה או לא (148)? {אמר רב יהודה אמר רב: טהורה לביתה} (149) [מותרת ליזקק לבעלה], {ואסורה לאכול בתרומה} אם היא אשת כהן, דמדאורייתא היא טהורה לכל דבר, שאין הטבילה צריכה כוונה, וחכמים החמירו בתרומה (150).

{ורבי יוחנן אמר: אף לביתה לא טהרה} מפני שהטבילה צריכה כוונה מדאורייתא (151).

{אמר ליה רבא לרב נחמן: לרב דאמר, טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה,} יש להקשות: איסור נדה שהוא {עון} שיש בו {כרת} - {הותרה} על ידי טבילה זו, {איסור} (152) אכילת תרומה בטומאה שהוא ב{מיתה} בידי שמים שהיא קלה מכרת (153) {מיבעיא} שיש להתיר על ידה?! {אמר ליה} רב נחמן: אין הדבר תלוי בחומרת האיסור אלא במדרגת הקדושה, ובתרומה וקדשים יש מעלות בדיני טומאה וטהרה, וצריך לכוין לשמם כשטובלים, אבל {בעלה חולין הוא, וחולין לא בעי כוונה.} מוסיף רב נחמן (154): {ומנא תימרא} [מנין נדע] שלחולין לא צריך כוונה?

{דתנן: גל שנתלש} מן הים (155) {ובו ארבעים סאה} מים כשיעור מקוה (156) {ונפל על האדם ועל הכלים} שהיו בשפת הים - {טהורין} (157){.} [מקוואות פ"ה מ"ו].

ומוכיח רב נחמן: {מאי לאו אדם דומיא דכלים?} [האם אין טהרת האדם דומה לטהרת הכלים?] {מה כלים דלא מיכווני} שהרי אין להם דעת, {אף אדם נמי לא בעי כוונה.}

ודחי רבא: {ממאי? דלמא ביושב} האדם {ומצפה} - {עסקינן} - {אימתי יתלש הגל} ויטהר אותו, ובלאו הכי אינו טהור,