# דף לו - א

> מקור: https://rabenu.app/books/bavli-chullin-chavruta/comm-70/

ומתרצינן: {ההוא} קרא בקדשים שנפל בהם מום נאמר ו{למישרי} [להתיר] {דמן דפסולי המוקדשין בהנאה הוא דאתא} (290) {ע} {סלקא דעתך אמינא}: אף שהתורה התירה לאכול את בשרם של פסולי המוקדשים כחולין, {הואיל} ולא פקע מהם כל איסור {ואסירי בגיזה ועבודה, דמן} גם אסור בהנאה (291) ו{לבעי קבורה, קמשמע לן} שדינו כמים.

עתה, הגמרא מביאה דרשה המלמדת שגם לדעת רבנן הסוברים שדם שחיטה מכשיר, לא כל הדם היוצא מכשיר אלא רק הדם שהנפש יוצאת בו ולא דם המקלח בהתחלה.

{תנא דבי רבי ישמעאל}: כתוב בתורה {"ודם חללים ישתה".} מלמד הכתוב שדם הנפש של בהמה הוא המכשיר, {פרט לדם קילוח,} (292) {שאינו מכשיר את הזרעים.}

{תנו רבנן: השוחט} סימן אחד {והתיז דם} ממנו {על הדלעת. רבי אומר: הוכשר} בדם שחיטה, והדלעת מקבלת טומאה, ואם היא תרומה ונטמאת דינה בשריפה.

{רבי חייא אומר}: מספק {תולין.} הגמרא לקמן מסבירה את דברי רבי חייא.

{אמר רבי אושעיא: מאחר שרבי אומר: הוכשר, ורבי חייא אומר: תולין, אנו על מי נסמוך} וכמי נפסוק הלכה? {באו ונסמוך על דברי רבי שמעון, שהיה רבי שמעון אומר: שחיטה מכשרת ולא דם} שחיטה, והוא מצטרף עם רבי חייא להקל, אף על פי שרבי חייא סובר שדם שחיטה מכשיר.

{אמר רב פפא}: ביאור דברי רבי ורבי חייא ורבי אושעיא הוא כך: {הכל מודים היכא דאיתיה לדם} [במקום שנמצא הדם] של הסימן הראשון על הדלעת {מתחלה ועד סוף} השחיטה, ולא נתקנח בינתיים, {כולי עלמא לא פליגי דמכשיר} הדם מעתה את הדלעת, אף שהדם של הסימן השני לא הותז על הדלעת, {כי פליגי בנתקנח הדם} מהדלעת {בין} שחיטת {סימן לסימן,} האם הדם מקבל שם דם שחיטה לפני שנגמרה השחיטה.

{רבי סבר: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף} ומתחילת השחיטה היא נקראת שחיטה, {והאי} דם של הסימן הראשון {דם שחיטה הוא} כשהיה על הדלעת.

{רבי חייא סבר: אינה לשחיטה} שתקרא בשם שחיטה {אלא בסוף} השחיטה, {והאי} דם של הסימן הראשון {דם מכה הוא} כל זמן שלא נגמרה השחיטה.

{ומאי "תולין"} דאמר רבי חייא? {תולין הדבר} בספק {עד גמר שחיטה, אי איתיה לדם} על הדלעת {בסוף שחיטה} - {מכשיר} מפני שבסוף השחיטה הוא מקבל שם דם שחיטה (293), {ואי לא} היה אז (294) הדם על הדלעת - {לא מכשיר.}

{ומאי "באו ונסמוך על דברי רבי שמעון"} דאמר רבי אושעיא?

{לרבי שמעון} - דם שחיטה {לא מכשיר.}

{לרבי חייא} - דם שחיטה - {מכשיר.}

במחלוקת שיש {בנתקנח} הדם, {מיהו, שוו להדדי} רבי שמעון ורבי חייא. {מר לא מכשיר} מטעמו, {ומר לא מכשיר} מטעמו.

{הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.} וההלכה כרבי חייא (295).

{רב אשי אמר}: מלשון {"תולין"} לא משמע שכל הספק נמשך רק עד שהוא מתברר בסוף - בגמר השחיטה, אלא תולין {לעולם משמע.} ולכן יש לבאר את הענין באופן קצת שונה.

ומפרש רב אשי: באמת אם הדם נמצא עדיין בסוף השחיטה על הדלעת לא נחלקו רבי ורבי חייא שהוא מכשיר. {ו}המחלוקת היא ב{נתקנח} הדם.

לרבי, הדם מכשיר כי הוא סובר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כמו שפירש רב פפא.

{לרבי חייא, ספוקי מספקא ליה, אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף} והדם הכשיר, {או} ש{אינה לשחיטה אלא בסוף} והדם לא הכשיר.

{ומאי "תולין"?} אם הדלעת היא של תרומה ונגעה בדבר טמא {לא אוכלין} (296) אותה שמא הוכשרה ונטמאה {ולא שורפין} אותה, שמא לא הוכשרה והיא טהורה ואסור לשרפה (297).

{ומאי "באו ונסמוך על דברי רבי שמעון"?}

{לרבי שמעון} - {לא מכשיר} הדם ואוכלים את הדלעת.

{לרבי חייא} - {ספיקא} הוי ולא אוכלים אותה.

{לענין שריפה, מיהו, שוו להדדי} רבי שמעון ורבי חייא.

{מר לא שרפיה ומר לא שרפיה.}

{הוה ליה רבי חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.}

{והכי קאמר} (298) רבי חייא: {כגון זאת תולין, לא אוכלין ולא שורפין.} הגמרא מביאה ספק של ריש לקיש בדיני הכשר, שרצו לפשוט אותו מדברי רבי שמעון שבמשנתנו.

{בעי רבי שמעון בן לקיש}: קדשים שלא הוכשרו לקבל טומאה על ידי משקה, כגון {צריד של מנחות} (299) והוא קמח שלא נבלל בשמן של המנחה ונשאר יבש (300), ונגע בו דבר טמא, האם {מונין בו ראשון ושני} לטומאה ככל דבר המקבל טומאה, {או אין מונין בו ראשון ושני} והצריד נפסל ואינו מטמא אחרים אף אם נגע באב הטומאה?

ומפרשינן לבעיה: יש חידוש שחיבת הקדש מכשרת קדשים, אבל יש להסתפק: {כי מהניא חבת הקדש לאיפסולי גופיה,} [מה שמועילה חיבת הקדש זה רק לפסול את עצמו] ולאוסרו באכילה, אבל לטמא אחרים ויהיה צריך {למימנא ביה ראשון ושני, לא} שמענו. {או דלמא לא שנא} [או שאין הבדל] וכיון שהוא מקבל טומאה הוא גם מטמא אחרים?

{אמר רבי אלעזר: תא שמע}: כתוב בתורה {"מכל האוכל אשר יאכל} אשר יבוא עליו מים יטמא" [ויקרא י"א ל"ד]. התורה מלמדת: {אוכל הבא במים} - {הוכשר, אוכל שאינו בא במים} - {לא הוכשר.}

ותמהינן: {אטו רבי שמעון בן לקיש לית ליה} מקרא מפורש שאין האוכל מקבל טומאה עד שיהיה {אוכל הבא במים?}

והלוא {רבי שמעון בן לקיש הכי קמיבעיא ליה}: האם {חבת הקדש} שמכשירה, דינה {כאוכל הבא במים דמי, או לא?!}

ומתרצינן: {רבי אלעזר נמי,} לא בא לפשוט מפשטו של מקרא. אלא {מיתורי קראי קאמר} [מהפסוק המיותר אמר] שיש לפשוט.

{מכדי,} הרי {כתיב} בסוף פרשת טומאת שרצים {"וכי יותן מים על זרע"} [ויקרא י"א ל"ח]. ואם כן, מה שכתוב {"מכל האוכל אשר יאכל,} אשר יבוא עליו מים", {למה לי?}