# פרשה י

> מקור: https://rabenu.app/books/bereshit-rabbah/parsha-10/

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב, א), כתיב (תהלים קיט, צו): לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, לכל יש סיקוסים, שמים וארץ יש להם סיקוסים, חוץ מדבר אחד שאין לו סיקוסים, ואי זו, זו התורה, שנאמר (איוב יא, ט): ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים.

דבר אחר, לכל תכלה ראיתי קץ, זו מלאכת שמים וארץ, שנאמר: ויכלו השמים והארץ

רבי חמא פתח (משלי כה, ד): הגו סיגים מכסף וגו', אמר רבי אליעזר בשם רבי יעקב, משל לאמבטי שהיתה מלאה מים, והיו בה שני דיוסקוסים נאים, כל זמן שהיתה מלאה מים לא היתה מלאכת דיוסקוסים נראית, כיון שפסקה ונער המים שבתוכה, נראית מלאכת דיוסקוסים. כך, כל זמן שהיה העולם תהו ובהו, לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם, נראית מלאכת שמים וארץ. (משלי כה, ד): ויצא לצרף כלי, נעשו כלים, הדא הוא דכתיב: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם

כיצד ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אמר רבי יוחנן נטל הקדוש ברוך הוא שתי פקעיות, אחת של אש ואחת של שלג, ופתכן זה בזה ומהן נברא העולם. רבי חנינא אמר, ארבע, לארבע רוחות השמים. רבי חמא בר חנינא אמר, שש, ארבע לארבע רוחות, ואחת מלמעלן ואחת מלמטן. אדריינוס שחיק עצמות שאליה לרבי יהושע בר חנניא, אמר ליה כיצד ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו. אמר ליה כההוא דאמר רבי חמא בר חנינא. אמר ליה אפשר כן, אתמהא. הכניסו לבית קטן, אמר ליה, פשט ידך למזרח ולמערב לצפון ולדרום. אמר ליה, כך היה מעשה לפני הקדוש ברוך הוא

אמר רבי הושעיא, דרש רבי אפס באנטוכיא, אין לשון ויכלו אלא לשון מכה ולשון כליה. משל למלך שנכנס במדינה וקלסו אותו בני המדינה, וערב לו קלוסן, הרבה להן בדיצה, הרבה להן בהדיוכין. לאחר זמן הכעיסו אותו, ומעט להן בדיצה ומעט להן בהדיוכין. כך עד שלא חטא אדם הראשון היו המזלות מהלכין דרך קצרה ובמהירות, משחטא סבבן דרך ארכה ובמתינות. יש מזל שגומר הלוכו לי"ב חדש, כגון כוכב חמה. ויש מזל שהוא גומר הלוכו לשלשים יום, והיא לבנה. ויש מזל שגומר הלוכו לשתים עשרה שנה, והוא צדק. ויש מזל שהוא גומר הלוכו לשלשים שנה, והוא שבתי. חוץ מן כוכב נגה ומאדים, שאין גומרין הלוכן אלא לארבע מאות ושמונים שנה. (ובעי שאלה שנגה מהלכת י"ב מזלות לעשרה חדשים, כל מזל כ"ה יום, ומאדים חדש וחצי, בל מזל מהלך י"ב שנה ומחצה, והיאך אומר כן נגה ומאדים אין גומרין הלוכן אלא לארבע מאות ושמונים שנה, חזינא תמיהה לפיכך בעי שאלה). רבי פינחס בשם רבי חנן דצפורין תני, בנות שוח בשנה שניה של שמטה נוהג קדשת שביעית שלהן, לפי שעושות פרות לשלש שנים, ואותו היום עשו פרות בן יומן. אבל לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מרפא אותה מכה, שנאמר (ישעיה ל, כו): ומחץ מכתו ירפא, מחץ מכתו של עולם, ירפא

אמר רבי יהושע בן לוי נשתכללו שמים בחמה ולבנה ובמזלות, ונשתכללה הארץ באילנות ובדשאין וגן עדן. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי, מכוללים היו המעשים, והיו מותחין והולכין. וכל צבאם, אמר רבי אלעזר שלשה צבאים הן, צבא לשמים ולארץ, וצבא לתלמידים, וצבא ליסורין. צבא לשמים וארץ, שנאמר: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. צבא לתלמידים מנין, שנאמר (איוב יד, יד): כל ימי צבאי איחל עד בוא חליפתי עד יקום חילופי. וצבא ליסורים מנין, שנאמר (איוב ז, א): הלא צבא לאנוש עלי ארץ, וכל צביונו של אדם אינו אלא על הארץ, ומה הניה לו (איוב ז, א): וכימי שכיר ימיו. נחמן בריה דרבי שמואל בר נחמן אמר, אם זכה צבא לו, ואם לאו צבא עליו. בנה בנין, עלה בידו, צבא לו, נפל ממנו ומת, צבא עליו. אכל פתו והניתו, צבא לו. עמדה בתוך גרונו וחנקתו, צבא עליו. הרבה צבאים מנה הקדוש ברוך הוא לאדם הזה לתבע דקיון שלו, הרבה דבים, הרבה אריות, הרבה נחשים, הרבה שרפים, הרבה עקרבים, ולא עוד אלא כימי שכיר ימיו

בר סירא אמר, אלוה העלה סמים מן הארץ, בהם הרופא מרפא את המכה, ובהם הרוקח מרקח את המרקחת.

אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב (איוב לח, לג): הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ וגו', לשון שוטר (איוב לח, לא): התקשר מעדנות כימה או משכות כסיל תפתח, רבי חנינא בר פפא ורבי סימון אמר, כימה מעדנת את הפרות, וכסיל מושך בין קשר לקשר. הדא הוא דכתיב (איוב לח, לב): התציא מזרות בעתו ועיש על בניה תנחם, רבי תנחום בר חיא ורבי סימון אמרו, מזל הוא שהוא ממזר את הפרות

רבנן אמרי אפלו דברים שאתה רואה אותן שהן יתירה בעולם, כגון זבובין ופרעושין ויתושין, אף הן בכלל בריתו של עולם הן, ובכל הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו, אפלו על ידי נחש, אפלו על ידי יתוש, אפלו על ידי צפרדע. רבי תנחומא אמר לה בשם רבי מנחמה, רבי ברכיה בשם רבי חלבו, רבי אחא הוה משתעי הדין עובדא: חד בר נש הוה קאים על כיף נהרא, חמא חד עורדען טענה חדא עקרב, ומגיזה יתיה נהרא, וכיון דעבדת שליחותיה אחזרתא לאתרה. רבי פינחס בשם רבי חנן דצפורין אמר, עובדא הוה בחד גבר דהוה קאים למחצד בהדא בקעת בי טרפא, חמא חד עשב ולקט יתיה ועבדיה כלילא לראשיה, אזלא חד חויא ומחא יתיה, וקטיל יתיה. אתא חד גבר וקם למסקר בההוא חויא, אמר תמה אני על מן דקטל הדין חויא. אמר ההוא גברא אנא קטלית יתיה. תלה אפוי וחמא לההוא עשבא עבידא כלילא לראשיה, אמר מן קושטא את קטלית יתיה, אמר ליה, אין. אמר ליה, יכיל את מרים הדין עשבא מן ראשך, אמר ליה אין, כיון דארים יתיה אמר ליה את יכול קריב הכא ומרים הדין חויא בהדין חוטרא, אמר ליה אין, כיון דקרב לההוא חויא מיד נשרו אבריו. רבי ינאי היה יושב ודורש בפתח עירו, ראה נחש מרתיע ובא, והוה מרדף ליה מן הדין סטרא, והוה חזר מן דין סטרא, ועוד הוה רדיף ליה מן הדין סטרא והוה חזר מן דין סטרא, אמר זה הולך לעשות שליחותו. מיד נפלה הברה בעיר פלוני בן פלוני נשכו נחש ומת. רבי אלעזר הוה יתיב מטיל בבית הכסא, אתא חד רומאי ותרכיה וקדים יתיה ויתיב ליה, אמר לית דין על מגן, מיד נפק חד חויא ומחא יתיה וקטל יתיה, וקרא עליו (ישעיה מג, ד): ואתן אדם תחתיך, ואתן אדום תחתיך. רבי יצחק בר אלעזר הוה קאים ומטיל על משוניתא דימא דקיסרין, ראה שם קולית אחת, והוה מצנע לה והות מתגלגלא, מצנע לה והות מתגלגלא, אמר זאת מוכנת לעשות שליחותה. עבר חד בלדר ונכשל בה ונפל ומת, אזל פשפשוניה ואשכחוניה טעין כתבין בישין על יהודאי דקסרין. טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחרבו שלופה בידו וגדר את שתי הפרוכות, ונטל שתי זונות ובעלן על גבי המזבח, ויצא חרבו מלאה דם. אית דאמרי מדם הקדשים, ואית דאמרי מדם שעיר של יום הכפורים. וחרף וגדף, ונטל כל כלי בית המקדש ועשאן כמין גורגותני אחת והתחיל מחרף ומגדף כלפי מעלה, ואמר, לא דמי ההוא דעביד קרבא עם מלכא במדברא ונצח ליה, לההוא דעביד קרבא עם מלכא בגו פלטין דידיה ונצח ליה. ירד לספינה, כיון שירד מחאיה נחשלא בימא. אמר דומה זה שאין כחו של אלוה של אמה זו אלא במים, דור אנוש לא פרע מהן אלא במים, דור המבול לא פרע מהן אלא במים, פרעה וכל חילו לא פרע מהן אלא במים. אף אני כשהייתי בתוך ביתו וברשותו לא היה יכול לעמד בי, ועכשיו לכאן קדמני. סבור הוא שיהרגני במים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע, חייך מבריה שהיא פחותה מכל הבריות שבראתי מששת ימי בראשית, בה אני נפרע מאותו רשע. מיד רמז הקדוש ברוך הוא לשר של ים ועמד מזעפו. כיון שהגיע לרומי יצאו כל גדולי רומי לקראתו וקלסו אותו. כיון שעלה לרומי נכנס למרחץ, כיון שיצא הביאו פיילי פוטירין של יין לשתותו, ונכנס יתוש בתוך חוטמו, והיה נוקר את מחו והולך עד שנעשה גדול כמו גוזל של שתי ליטראות. והיה מצוה ואומר פצעו מחו של אותו האיש ודעו במה אלהיהם של יהודים נפרע מאותו האיש. מיד קראו לרופאים ופצעו מחו, והוציאו כגוזל של שתי ליטראות.

אמר רבי אלעזר בר רבי יוסי, אנא חמיתיה ברומי תרתין ליטרין מהכא וגוזלא מהכא, ותקל חד לקבל חד. ונטלו אותו ונתנו אותו בתוך קערה אחת, כל מה דהוה הדין שני, הוה הדין שני, פרח יתושה, פרחה נפשיה דטיטוס הרשע

ויכל אלהים ביום השביעי וגו', אמר רבי חנינא משכני רבי ישמעאל בן רבי יוסי אצל פונדק אחד ואמר לי כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת. רבי ירמיה ורבי אחא אמרי רבי יוחנן מקשי כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת, אתמהא. ולא צריך מקשי, דהא חמריא הוו סלקין מן ערב לצפורין, והוו אמרין כבר שבת רבי חנינא בן דוסא בעירו. ואי בעית מקשיא על הדא קשיא, דאמר רבי חנינא משכני רבי ישמעאל ברבי יוסי אצל פנדק אחד, ואמר לי כאן התפלל אבא של אחר שבת בשבת.

אמר רבי אבא אף על דא לא הוי צריך למקשי, דהא רבי הוה יתיב ודרש והוה אמר לאבא יודן אמוריה אכרוז קומי דצבורא, יצלון דחולא עד יומא קאים

רבי שאליה לרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר ליה שמעת מאביך מהו ויכל אלהים ביום השביעי, אתמהא. אלא כזה שהוא מכה בקורנס על גבי הסדן, הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך.

אמר רבי שמעון בן יוחאי בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחל על הקדש, אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה. גניבא ורבנן, גניבא אמר משל למלך שעשה לו חפה, וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה, כלה שתכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר, שבת. רבנן אמרי משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסרה, חותם. כך מה היה העולם חסר, שבת. וזה אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך, ויכל אלהים ביום הששי וישבות ביום השביעי. תלמי המלך שאל את הזקנים ברומי, בכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא עולמו, אמרו לו לששה ימים. אמר להם ומאותה שעה גיהנם נסוקת לרשעים, אוי לעולם מדיניו. מלאכתו, לא כן אמר רבי ברכיה בשם רבי סימון, לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, ואת אומר מכל מלאכתו, אתמהה. אלא להפרע מן הרשעים שהן מאבדין את העולם שנברא כלו בעמל וביגיעה. ולתן שכר טוב לצדיקים שהן מקימין את העולם שנברא כלו בעמל וביגיעה. ומה נברא בו לאחר ששבת, שאנן, ונחת, שלוה, והשקט. רבי לוי בשם רבי יוסי בן רבי נהוראי, כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחים והולכין, כיון שנחו ידי קוניהם מהן, נתן להם נחה, (שמות כ, י): וינח לעולמו ביום השביעי, אמר רבי אבא בשר ודם בשעה שהוא עושה אסטאטיבה אינו נותן דונטיבה, ובשעה שהוא נותן דונטיבה, אינו עושה אסטאטיבה, אבל הקדוש ברוך הוא עשה אסטאטיבה ונתן דונטיבה, וישבת ויברך.