# פרשה לד

> מקור: https://rabenu.app/books/bereshit-rabbah/parsha-34/

וידבר אלהים אל נח לאמר, צא מן התבה (בראשית ח, טו טז), (תהלים קמב, ח): הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמל עלי. הוציאה ממסגר נפשי, זה נח שהיה סגור בתבה שנים עשר חדש. להודות את שמך, לתת הודיה לשמך. בי יכתירו צדיקים, יתכללון בי צדיקיא. כי תגמל עלי, שגמלת עלי ואמרת לי: צא מן התבה

ה' צדיק יבחן ורשע ואהב חמס שנאה נפשו (תהלים יא, ה), אמר רבי יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מקיש עליהם אחת עד שהיא פוקעת, ומה הוא בודק קנקנים יפים, שאפלו הוא מקיש עליו כמה פעמים אינו נשבר, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא את הצדיקים.

אמר רבי יוסי הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה, כל שהוא כותשה היא משתבחת, וכל שהוא מקיש עליה היא משתמנת, ובשעה שהוא יודע שפשתנו רעה, אינו מספיק להקיש עליה עד שהיא פוקעת, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא את הצדיקים, שנאמר: ה' צדיק יבחן. רבי אליעזר אמר לבעל הבית שהיו לו שתי פרות, אחת כחה יפה ואחת כחה רע, על מי הוא נותן העל לא על אותה שכחה יפה, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא הצדיק, שנאמר: ה' צדיק יבחן.

דבר אחר, ה' צדיק יבחן, זה נח, שנאמר: צא מן התבה

רבי יודן בשם רבי איבו פתח (משלי יב, יג): בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק, ממרד שמרדו דור המבול בהקדוש ברוך הוא באת להם תקלה. ויצא מצרה צדיק, זה נח, שנאמר (בראשית ח, טז): צא מן התבה

דבר אחר, צא מן התבה, כתיב (קהלת י, ד): אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, מדבר בנח, אמר נח כשם שלא נכנסתי בתבה אלא ברשות כך אין אני יוצא אלא ברשות (בראשית ז, א): בא אל התבה, (בראשית ז, ז): ויבא נח, (בראשית ח, טז): צא מן התבה, (בראשית ח, יח): ויצא נח

דבר אחר, צא מן התבה, כתיב (קהלת ז, יט): החכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. החכמה תעז לחכם, זה נח. מעשרה שליטים, מעשרה דורות מאדם ועד נח, ומכלם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך וידבר אלהים אל נח

דבר אחר, כתיב (קהלת ג, א): לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, זמן היה לנח לכנס לתבה, שנאמר (בראשית ז, א): בא אתה וכל ביתך אל התבה, וזמן היה לו שיצא ממנה, שנאמר: צא מן התבה, משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו, כיון שבא, אמר לו צא ממקומך. משל לסופר שיצא למקום אחר והושיב אחר תחתיו כיון שבא אמר לו צא ממקומך, כך נח, צא מן התבה, ולא קבל עליו לצאת, אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיה נד, ט): כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח

אתה ואשתך ובניך ונשי בניך (בראשית ח, טז), רבי יודן ב"ר סימון, ורבי יוחנן בשם רבי שמואל בן רבי יצחק, נח כיון שנכנס לתבה נאסרה לו פריה ורביה, הדא הוא דכתיב (בראשית ו, יח): ובאת אל התבה אתה ובניך לעצמך, ואשתך ונשי בניך לעצמן, וכיון שיצא התירו, הדא הוא דכתיב: צא מן התבה אתה ואשתך.

אמר רבי איבו (איוב ל, ג): בחסר ובכפן גלמוד, אם ראית חוסר בא לעולם וכפן בא לעולם, גלמוד, הוי רואה את אשתך כאלו גלמודה.

אמר רב הונא כתיב (בראשית מא, נ): וליוסף ילד שני בנים, אימתי, בטרם תבוא שנת הרעב

וכל החיה אשר אתך וגו' (בראשית ח, יז), אמר רבי יודן הוצא כתיב היצא קרי. ושרצו בארץ, ולא בתבה. ופרו בארץ, ולא בתבה. (בראשית ח, יט): כל החיה [ו] כל הרמש וגו', כל רומש, אמר רבי איבו רומש מלא פרט לכלאים. למשפחתיהם, פרט לסירוס. על שבעה דברים נצטוו בני נח, על עבודת כוכבים, ועל גלוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת השם, ועל הדין, ועל הגזל, ועל אבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר אף על הדם מן החי. רבי אליעזר אומר אף על הכלאים. רבי שמעון בן יוחאי אומר אף על הכשפים. רבי יוחנן בן ברוקא אומר אף על הסרוס.

אמר רבי אסי על כל האמור בפרשה נצטוו בני נח (דברים יח, י): לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו', וכתיב בתריה (דברים יח, יב): כי תועבת ה' כל עושה אלה

ויבן נח מזבח לה' (בראשית ח, כ), ויבן כתיב, נתבונן, אמר מפני מה צוני הקדוש ברוך הוא ורבה בטהורים יותר מן הטמאים, אלא להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהרה וגו'. רבי אלעזר בן יעקב אומר, על מזבח הגדול שבירושלים, ששם הקריב אדם הראשון, שנאמר (תהלים סט, לב): ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס. (בראשית ח, כא): וירח ה' את ריח הניחח, רבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא, רבי אליעזר אומר הקריבו בני נח שלמים. רבי יוסי בר חנינא אומר עולות הקריבו. אתיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא והא כתיב (בראשית ד, ד): והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן, מדבר שחלבו קרב מה עביד ליה רבי יוסי, מן שמניהון. אתיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא, והא כתיב (שמות כד, ה): וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו שלמים וגו', מה עביד ליה רבי יוסי, שלמים בעורן, בלא הפשט ונתוח. אתיב רבי אליעזר לרבי יוסי בר חנינא, והא כתיב (שמות יח, יב): ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים, מה עביד ליה רבי יוסי בר חנינא, כמאן דאמר לאחר מתן תורה בא יתרו.

אמר רב הונא אתפלגון רבי ינאי ורבי חיא רבה, רבי ינאי אומר קדם מתן תורה בא, רבי חיא רבה אמר לאחר מתן תורה בא, אמר רבי חנינא ולא פליגי, מאן דאמר קדם מתן תורה בא יתרו, הקריבו בני נח שלמים, ומאן דאמר אחר מתן תורה בא יתרו, עולות הקריבו. ודא מסיע לרבי יוסי בר חנינא, דכתיב (שיר השירים ד, טז): עורי צפון ובואי תימן. עורי צפון, זה העולה שהיתה נשחטת בצפון, ומה הוא עורי, דבר שהיה ישן ונתעורר. ובואי תימן, אלו השלמים שהיו נשחטים בדרום, ומהו בואי, דבר של חדוש. רבי יהושע בשם רבי לוי אמר קרא מסיעא ליה לרבי יוסי בר חנינא (ויקרא ו, ב): זאת תורת העלה הוא העלה, שהיו בני נח מקריבין, וכי אתיא לשלמים כתיב (ויקרא ז, יא): זאת תורת זבח השלמים, אשר הקריבו אין כתיב כאן, אלא אשר יקריבו, מיכן ולהבא. וירח ה' את ריח הניחח, הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולין מכבשן האש, משל לאוהבו של מלך שכבדו ושלח לו דורון נאה, דסקוס נאה, ועמד בנו ולא כבדו, עמד בן בנו וכבדו, אמר ליה מה דמי דורון דידך לדורון דסבך. וירח ה', הריח ריח דורו של שמד, רב שלום בשם רבי מנחמא בר זעירא אמר משל למלך שהיה מבקש לבנות לו פלטין על הים, ולא היה יודע היכן לבנותה, ומצא צלוחית של פפולסמון, והלך והריחה ובנה אותה עליה, הדא הוא דכתיב (תהלים כד, ב): כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, באיזה זכות, בזכות (תהלים כד, ו): דור דרשו מבקשי פניך יעקב סלה

ויאמר ה' אל לבו (בראשית ח, כא), הרשעים הן ברשות לבן (תהלים יד, א): אמר נבל בלבו, (בראשית כז, מא): ויאמר עשו בלבו, (מלכים א יב, כו): ויאמר ירבעם בלבו, (אסתר ו, ו): ויאמר המן בלבו. אבל הצדיקים לבן ברשותן (שמואל א א, יג): וחנה היא מדברת על לבה, (שמואל א כז, א): ויאמר דוד אל לבו, (דניאל א, ח): וישם דניאל על לבו. ויאמר ה' אל לבו. (בראשית ח, כא): לא אסף, לא אסף לסגי לסגי. ורבנן אמרין לא אסף לבני נח, לא אסף לדורות.

אמר רבי חיא רבה עלובה היא העסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה. (בראשית ח, כא): כי יצר לב האדם רע מנעריו, אבא יוסי התורתי אומר עלוב הוא השאור, שמי שברא אותו מעיד עליו שהוא רע, שנאמר (תהלים קג, יד): כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. רבנן אמרי עלובה הנטיעה שמי שנטעה מעיד עליה שהיא רעה, שנאמר (ירמיה יא, יז): וה' צבאות הנוטע אותך דבר עליך רעה. שאל אנטונינוס את רבנו, אמר לו מאימתי יצר הרע נתון באדם, משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו, אמר לו עד שלא יצא ממעי אמו, אמר לו לאו, שאלו היה נתון בו עד שהוא במעי אמו, היה חוטט את בני מעיה ויוצא, והודה לו רבי, שהשוה לדעת המקרא, שנאמר: כי יצר לב האדם רע מנעריו. רבי יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו. ועוד שאל אנטונינוס את רבנו, אמר לו מאימתי נשמה נתנה באדם משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו, אמר לו משיצא ממעי אמו, אמר לו לאו, משל אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח מיד הוא מסריח. והודה לו רבי, שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר (איוב י, יב): חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי, מאימתי נתת בי את הנשמה משהפקדתני

עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וגו' (בראשית ח, כב), רבי יודן משם רבי שמואל, מה סבורים בני נח שבריתן כרותה עומדת לעד, אלא כל זמן שהשמים והארץ קימין בריתן קימת, לכשיבוא אותו יום שכתוב בו (ישעיה נא, ו): כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, באותה שעה (זכריה יא, יא): ותפר ביום ההוא וגו'.

אמר רבי אחא, מי גרם להם שימרדו בי לא על ידי שהיו זורעין ולא קוצרין, יולדין ולא קוברין, מיכן ואילך זרע וקציר, יולדין וקוברין. קר וחם, חמה חכאבית. קיץ וחרף, מקיץ אני עליהם את העוף, היך מה דאת אמר (ישעיה יח, ו): וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף. מעשה היה באחד מגדולי הדור שהיה חושש את ראשו, ואית דאמר רבי שמואל בר נחמן היה אומר חמי מה עבד לן דרא דמבולא.

דבר אחר, עד כל ימי הארץ, רב הונא בשם רבי אחא מה סבורים בני נח שבריתן כרותה ועומדת לעד, כך אמרתי להם: עד כל ימי הארץ וגו', אלא כל זמן שהיום והלילה קימין, בריתן קימת, וכשיבוא אותו היום שכתוב בו (זכריה יד, ז): והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, באותה שעה (זכריה יא, יא): ותפר ביום ההוא, אמר רבי יצחק מי גרם להם שימרדו בי לא על שהן זורעין ולא קוצרין, דאמר רבי יצחק אחת לארבעים שנה היו זורעים ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה ומתלישין ארזי לבנון בהליכתן, והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימה בבשרו, הא כיצד היה להם אויר יפה כמן פסח ועד העצרת. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי מאיר, וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו וטבת וחצי שבט חרף, חצי שבט ואדר וחצי ניסן קר, חצי ניסן ואייר וחצי סיון קציר, חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ, חצי אב ואלול וחצי תשרי חם. רבי יהודה מונה ממרחשון, רבי שמעון מתחיל מתשרי.

אמר רבי יוחנן לא שמשו מזלות כל שנים עשר חדש, אמר לו רבי יונתן, שמשו, אלא שלא היה רשומן נכר. רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר לא ישבתו, לא שבתו. רבי יהושע אומר לא ישבתו, מכלל ששבתו

ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית ט, א), זה שכון בזכות הקרבנות. (בראשית ט, ב): ומוראכם וחתכם יהיה, מורא וחתית חזרו ורדיה לא חזרה, אימתי חזרה בימי שלמה, שנאמר (מלכים א ה, ד): כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה, תני רבי שמעון בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו השבת, אבל דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת, כל זמן שאדם חי מחללין עליו את השבת אבל אם מת אין מחללין עליו את השבת, וכן רבי שמעון בן אלעזר אומר תינוק בן יומו חי אין משמרין אותו מפני החלדה מפני הנחש שלא ינקרו את עיניו, ארי רואה אותו ובורח, נחש רואה אותו ובורח, אבל עוג מלך הבשן מת, משמרין אותו מן החלדה ומן העכברים שלא ינקרו את עיניו. כל זמן שאדם חי מוראו על הבריות, מת, נטל מוראו מן הבריות, הדא הוא דכתיב: ומוראכם וחתכם יהיה

כל רמש אשר הוא חי, אך בשר בנפשו דמו (בראשית ט, ג ד), רבי יוסי בר איבו בשם רבי יוחנן אדם הראשון שלא התר לבשר תאוה לא הזהר על אבר מן החי, אבל בני נח שהתרו לבשר תאוה הזהרו על אבר מן החי. (בראשית ט, ד): אך להביא את החונק עצמו, יכול כשאול, תלמוד לומר אך יכול כחנניה מישאל ועזריה, תלמוד לומר אך. (בראשית ט, ה): מיד כל חיה, זה המוסר את חברו לחיה להרגו. (בראשית ט, ה): מיד איש אחיו, זה השוכר את אחרים להרג את חברו.

דבר אחר, מיד כל חיה אדרשנו, אלו ארבע מלכיות. מיד האדם מיד איש אחיו, זה עשו, דכתיב (בראשית לב, יב): הצילני נא מיד אחי מיד עשו. אדרש את נפש האדם, אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד, יז): ואתנה צאני (יחזקאל לד, לא): צאן מרעיתי אדם אתם

שפך דם האדם באדם דמו ישפך וגו' (בראשית ט, ו), אמר רבי חנינא כלהם כהלכות בני נח בעד אחד, בדין אחד, בלא עדים, ובלא התראה, על ידי שליח, על ידי עברים. בעד אחד בדין אחד, שפך דם האדם באדם אחד, דמו ישפך. בלא עדים ובלא התראה, שפך דם האדם, דמו ישפך. על ידי שליח, שפך דם האדם, על ידי אדם, דמו ישפך. על ידי עברים, שפך דם האדם. רבי יהודה בן רבי סימון אמר אף החונקו, שפך דם האדם וגו'.

אמר רבי לוי הרי שהרג ולא נהרג אימתי הוא נהרג, לכשיבוא אדם, שפך דם האדם באדם דמו ישפך.

דרש רבי עקיבא כל מי שהוא שופך דמים מעלים עליו כאלו הוא ממעט את הדמות, מה טעם, שפך דם האדם באדם דמו ישפך, מפני מה, כי בצלם אלהים עשה את האדם.

דרש רבי אלעזר בן עזריה כל מי שהוא מבטל מפריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא ממעט את הדמות, מה טעם כי בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו וגו' שרצו בארץ ורבו.

דרש בן עזאי כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו שופך דמים וממעט את הדמות, מאי טעמיה שפך דם האדם, מפני מה כי בצלם אלהים, ומה כתיב אחריו: ואתם פרו ורבו. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה נאים דברים היוצאים מפי עושיהן, בן עזאי נאה דורש ולא נאה מקים, אמר ליה אני לפי שחשקה נפשי בתורה, אבל יתקים העולם באחרים

ואתם פרו ורבו, אמר ריש לקיש ברית נחלקה לאוירות, רבי שמעון בן לקיש הוה יתיב לעי באוריתא בחדא אילטיס דטבריה, נפקון תרתין נשין מן תמן אמרה חדא לחברתה בריך דאפקין מן הדין אוירא בישא, צוח להון ואמר להון מה הן אתון אמרין מן מזגא, אמר אנא חכם מן מזגא, ולית בה אלא תרתין עמודין, אמר ברוך שנתן חן למקום על יושביו. חד תלמיד מן דרבי יוסי הוה יתיב קדמוי, הוה מסבר ליה ולא סבר ליה, אמר ליה למה לית את סבר, אמר ליה דאנא גלי מאתראי. אמר ליה מהיכן אתר את, אמר ליה מן גובת שמאי. אמר ליה ומה אינון אוירא דתמן, אמר ליה כד ינוקא מתיליד אנא גבלין ליה אדמדמני וטושין מוחיה דלא יכלוניה יתושיה, אמר ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו. אף לעתיד לבוא כן, שנאמר (יחזקאל לו, כו): והסרתי את לב האבן מבשרכם וגו' לב בשר, לב בוסר של חברו.