# פרשה פ

> מקור: https://rabenu.app/books/bereshit-rabbah/parsha-80/

ותצא דינה בת לאה (בראשית לד, א), (יחזקאל טז, מד): הנה כל המשל עליך ימשל לאמר כאמה בתה, יוסי מעונאה תרגם בכנישתהון דמעונא, (הושע ה, א): שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו, אמר עתיד הקדוש ברוך הוא לטל את הכהנים ולהעמידן בדין ולאמר להם למה לא יגעתם בתורה, לא הייתם נהנים מארבע ועשרים מתנות כהנה, ואינון אמרין ליה לא יהבין לן כלום. והקשיבו בית ישראל, למה לא הייתם נותנים לכהנים ארבע ועשרים מתנות כהנה שכתבתי לכם בתורה, ואינון אמרין ליה על אלין דבי נשיאה דהוו נסבין כולא. בית המלך האזינו כי לכם המשפט, שלכם היה, (דברים יח, ג): וזה יהיה משפט הכהנים, לפיכך לכם ועליכם מדת הדין נהפכת. שמע רבי וכעס, בפתי רמשא סליק ריש לקיש שאיל שלמיה דרבי ופיסי עלוהי דיוסי מעונאה, אמר לו רבי, צריכין אנו להחזיק טובה לאמות העולם, שהן מכניסין מומסין לבתי טרטיאות ולבתי קרקסאות שלהן ומשחקין בהם כדי שלא יהיו משיחין אלו עם אלו ויבואו לידי קטטה בטלה, יוסי מעונאה אמר מלה דאורייתא ואקפדת עלוהי, אמר לו ויודע הוא בדברי תורה כלום, אמר לו הן. אמר ליה ואולפן קביל, אמר ליה אין. ואי שאלנא ליה מגייב, אמר ליה אין, אם כן יסק להכא, וסליק לגביה, אמר ליה מהו דכתיב: הנה כל המשל עליך ימשל לאמר כאמה בתה. אמר ליה כבת כן אמה, כדור כן נשיא, כמזבח כן כהניו. הכא אמרי לפום גנתא גננא. אמר לו ריש לקיש עד כדון לא חסלית מן מפיסיה על הדא ואתה מייתי לן אוחרי, עקרו של דבר הנה כל המשל מהו, אמר ליה לית תורתא ענישא עד דברתה בעיטא, לית אתתא זניא עד דברתה זניא. אמרו ליה אם כן לאה אמנו זונה היתה, אמר להם (בראשית ל, טז): ותצא לקראתו וגו', יצאת מקשטת כזונה, לפיכך ותצא דינה בת לאה

וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה כי זמה עשו (הושע ו, ט), כשם שהלסטים הללו יושבין על הדרך והורגים בני אדם ונוטלים ממונם, כך עשו שמעון ולוי לשכם, אלא כחבר כהנים, אתמהא, כשם שהכהנים הללו נחברים על הגרן לטל את חלקם, כך עשו שמעון ולוי לשכם, שנאמר: דרך ירצחו שכמה, מדרך ירצחו שמעון ולוי לשכם. (בראשית לד, לא): הכזונה וגו', אמרו מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר, ומי גרם ותצא דינה בת לאה

החוח אשר בלבנון שלח אל הארז (מלכים ב יד, ט), החוח אשר בלבנון, זה חמור אבי שכם. שלח אל הארז, זה יעקב. (מלכים ב יד, ט): תנה את בתך לבני לאשה, (בראשית לד, ח): שכם בני חשקה נפשו בבתכם. (מלכים ב יד, ט): ותעבר חית השדה ותרמס, (בראשית לד, כו): ואת חמור ואת שכם בנו הרגו, מי גרם ותצא דינה בת לאה

רבי יהודה בר סימון פתח (משלי כז, א): אל תתהלל ביום מחר, ואת אמרת (בראשית ל, לג): וענתה בי צדקתי ביום מחר, מחר בתך יוצאת ומתענה, הדא הוא דכתיב: ותצא דינה וגו'. רבי חנינא בשם רבי אבא הכהן ברבי אליעזר פתח (איוב ו, יד): למס מרעהו חסד, מנעת חסד מן אחוך היא נסבת לאיוב, שאינו לא גר ולא מהול, לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת לערל. לא בקשתה להשיאה דרך התר, הרי נשאת דרך אסור, ותצא דינה וגו'

רבי תנחומא פתח (קהלת ז, כח): אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי, רבי יהושע בשם רבי לוי פתח (משלי א, כה): ותפרעו כל עצתי, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, כב): ויבן ה' אלהים את הצלע, ויבן התבונן מהיכן לבראה וכו': ריש לקיש מיתי לה מהכא (בראשית לה, ז): ויבן שם מזבח. רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר לאחד שהיה בידו ליטרא אחת של בשר וכיון שגלה אותה ירד העוף וחטפה ממנו, כך (בראשית לד, א): ותצא דינה בת לאה, מיד (בראשית לד, ב): וירא אתה שכם בן חמור. רבי שמואל בר נחמן אמר שגלה בה דרועה. וישכב אתה ויענה, (בראשית לד, ב): וישכב אתה, כדרכה. ויענה, שלא כדרכה

ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו והחרש יעקב (בראשית לד, ה), הדא הוא דכתיב (משלי יא, יב): ואיש תבונות יחריש. (בראשית לד, ז): ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, איסי בן יהודה אמר ארבע מקראות אין להם הכרע, ואלו הן: (בראשית ד, ז): שאת, (בראשית מט, ז): ארור, (דברים לא, טז): וקם, (שמות כה, לד): משקדים. רבי תנחומא מוסיף הדא: ובני יעקב באו מן השדה כשמעם, או: כשמעם ויתעצבו האנשים. וכן לא יעשה, אפלו באמות העולם, שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמן מן העריות

וידבר חמור אתם לאמר (בראשית לד, ח), ריש לקיש אמר בשלשה לשונות של חבה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל, בדביקה, בחשיקה ובחפיצה. בדביקה (דברים ד, ד): ואתם הדבקים. בחשיקה (דברים ז, ז): לא מרבכם מכל העמים חשק ה'. ובחפיצה (מלאכי ג, יב): ואשרו אתכם כל הגוים וגו'. ואנו למדים אותה מפרשה של רשע הזה. בדביקה (בראשית לד, ג): ותדבק נפשו, בחשיקה (בראשית לד, ח): שכם בני חשקה נפשו בבתכם. בחפיצה (בראשית לד, יט): כי חפץ בבת יעקב. רבי אבא בר אלישע מוסיף אף תרתין באהבה ודבור, באהבה (מלאכי א, ב): אהבתי אתכם. בדבור (ישעיה מ, ב): דברו על לב ירושלים. ואנו למדים מפרשתו של רשע הזה, באהבה (בראשית לד, ג): ויאהב את הנערה. בדבור, (בראשית לד, ג): וידבר על לב הנערה. וכי יש לך אדם שמדבר על הלב, אלא דברים שמישבים את הלב, אמר לה אביך בשביל שדה אחד ראה כמה בזבז וכמה ממון הכריע, אני שיש לי לתן לך כמה נטעים וכמה שדה בית זרע על אחת כמה וכמה. (בראשית לד, ט): והתחתנו אתנו, אמר רבי אלעזר לעולם אין ישראל נותן אצבעו בתוך פיו של עובד כוכבים תחלה אלא אם כן נתן עובד כוכבים אצבעו תחלה בתוך פיו של ישראל, והתחתנו אותנו, (דברים ז, ג): לא תתחתן בם. הם אמרו: והתחתנו אתנו, אמרו הם תבעו תחלה. (בראשית לד, יב): הרבו עלי מאד מהר ומתן, מוהר, פרנון, מתן, פראפורון

ויענו בני יעקב את שכם וגו' (בראשית לד, יג), מה את סבור רמיות דברים יש כאן, ורוח הקדש אומרת (בראשית לד, יג): אשר טמא את דינה אחתם וגו'. (בראשית לד, יד): ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה, רבי נחמיה אמר היכן מצינו שנקראת ערלה חרפה, מן הכא, שנאמר: כי חרפה הוא. (בראשית לד, כג): מקנהם וקנינם, סברון למחפת ואתחפתון. (בראשית לד, כד): וישמעו אל חמור ואל שכם בנו וגו', הוה חד מנהון נכנס לעיר טעין מובליתיה ואמרין ליה תא גזור, והוא אמר שכם נסיב ומגבאי קטע

ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים (בראשית לד, כה), תמן תנינן מרחיצין את הקטן, דבי רבי מאיר מרחיצין את המילה.

אמר רבי יוסי את תני מרחיצין את הקטן, אמר רבי זעירא בכל שעה הוה רבי יוסי אמר לו תני מתניתך, דתנן אין מונעים לא שמן ולא חמין מעל גבי המכה בשבת, ולא עוד אלא שמזלפין חמין על גבי המכה בשבת, ואם תאמר מרחיצין את המילה, מאי שנא היא מכת קטן ממכת גדול, אלא ללמדך מרחיצין את הקטן כל גופו מה שאין כן בגדול אלא על גבי המכה בלבד. רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת, אמר רבי יעקב בר אחא בכל שעה הוה רבי יוחנן ורבי יונתן מפקידין חיתא ואמרי להון כל שקועין שאתון עבדון בחלא הוון עבדין בשבתא ביום השלישי שחל להיות בשבת. שמואל אמר מפני הסכנה, אמר לו רבי יוסי אם מפני הסכנה נעשה לו חמין בשבת, דתנן מחמם אדם אלונתית ונותנה על גבי מכתו בשבת, ולא יטל ערבה מלאה חמין ויתנה על כרסו בשבת, אבל חמין לרפואתו מתר, אמר רבי יהושע בן לוי לית כאן אסור אלא מתר

ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי (בראשית לד, כה), ממשמע שנאמר: שמעון ולוי, ידענו שבני יעקב הם, אלא בני יעקב שלא נטלו עצה מיעקב. שמעון ולוי, שנטלו עצה זה מזה. אחי דינה, וכי אחות שניהם היתה והלוא אחות כל השבטים היתה, אלא לפי שנתנו אלו נפשם עליה נקראת על שמם, ודכותה (שמות טו, כ): ותקח מרים הנביאה אחות אהרן, וכי אחות אהרן היתה והלוא אחות שניהם היתה, אלא לפי שנתן אהרן נפשו עליה לפיכך נקראת על שמו, ודכותה (במדבר כה, יח): ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם, וכי אחותם היתה והלוא בת אמתן היתה, אלא לפי שנתנה נפשה על אמתה נקראת אמתה לשמה. (בראשית לד, כה): איש חרבו, רבי אלעזר אומר בן שלש עשרה שנה היו. שמואל שאל ללוי בר סיסי אמר לו מהו דין דכתיב (בראשית לד, כה): ויבאו על העיר בטח, אמר לו בטוחים היו על כחו של זקן, ולא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו המעשה, וכיון שעשו בניו אותו מעשה, אמר מה אני מניח את בני לפל ביד אמות העולם, מה עשה נטל חרבו וקשתו ועמד לו על פתחה של שכם ואמר אם יבואו אמות העולם להזדוג להם לבני אני נלחם כנגדן, הוא דהוא אומר לו ליוסף (בראשית מח, כב): ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו', והיכן מצינו שנטל אבינו יעקב חרבו וקשתו בשכם, שנאמר (בראשית מח, כב): אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי. (בראשית לד, כו): ואת חמור ואת שכם בנו

ויקחו את דינה (בראשית לד, כו), רבי יודן אמר גוררין בה ויוצאין.

אמר רב הונא הנבעלת לערל קשה לפרש.

אמר רב הונא אמרה ואני אנה אוליך את חרפתי, עד שנשבע לה שמעון שהוא נוטלה, הדא הוא דכתיב (בראשית מו, י): ושאול בן הכנענית, בן דינה שנבעלה לכנעני. רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אמר שעשה כמעשה כנענים. רבי נחמיה אמר שנבעלה מחוי שהוא בכלל כנענים. ורבנן אמרין נטלה שמעון וקברה בארץ כנען

ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי (בראשית לד, ל), רבנן אמרי צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, מסרת היא בידי הכנענים שהן עתידין לפל בידי, אלא שאמר הקדוש ברוך הוא עד אשר תפרה בששים רבוא.

אמר רבי יהודה בר סימון עכורה היתה החבית וצללנו אותה. (בראשית לד, לא): ויאמרו הכזונה, אמרו מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר, מי גרם (בראשית לד, א): ותצא דינה.