# פרשה פב

> מקור: https://rabenu.app/books/bereshit-rabbah/parsha-82/

וירא אלהים אל יעקב (בראשית לה, ט), כתיב (תהלים פו, יז): עשה עמי אות לטובה, מדבר בדוד ומתקים ביעקב, אות על שם שנאמר (בראשית לא, ח): אם כה יאמר עקדים יהיה שכרך וגו'. (תהלים פו, יז): יראו שנאי, זה עשו ואלופיו. (תהלים פו, יז): עזרתני, בצרה של שכם, דכתיב (בראשית לה, ה): ויהי חתת אלהים על הערים, (תהלים פו, יז): ונחמתני, בברכת אבלים

כתיב (תהלים כד, ג ה): מי יעלה בהר ה' ומי יקום וגו' נקי כפים וגו' ישא ברכה מאת ה' וגו'. כתיב (ירמיה לא, כב): כה אמר ה' צבאות עוד יאמרו יברכך ה' נוה צדק הר הקדש וגו', כתיב (משלי כח, כ): איש אמונות רב ברכות, זה יעקב, (משלי כח, כ): ואץ להעשיר לא ינקה, זה עשו. כתיב (משלי י, כב): ברכת ה' היא תעשיר, ואץ להעשיר לא יעשיר אין כתיב כאן, אלא לא ינקה, זה עשו הרשע שנתחתן ביהודית ובשמת ומחלת להרבות עשר, שאין לו נקוי עולמים. כתיב (יואל ד, כא): ונקיתי דמם לא נקיתי וגו', הדא הוא דכתיב (עמוס א, יא): על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו. (בראשית לה, ט): וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו, רבי יצחק פתח (שמות כ, כב): מזבח אבנים תעשה לי, והרי דברים קל וחמר ומה אם זה שבנה מזבח לשמי הרי אני נגלה עליו ומברכו, יעקב שאיקונין שלו קבועה בכסאי על אחת כמה וכמה. וירא אלהים אל יעקב, רבי לוי פתח (ויקרא ט, ד): ושור ואיל לשלמים וגו', והרי דברים קל וחמר ומה זה שהקריב איל לשמי הרי אני נגלה עליו ומברכו, יעקב שאיקונין שלו קבוע בכסאי על אחת כמה וכמה. וירא אלהים (דברים כח, ו): ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך, בבואו לבית חמיו נטען ברכות, (בראשית כח, ג): ואל שדי יברך אתך, ובצאתו מבית חמיו נטען ברכות, וירא אלהים אל יעקב. (ישעיה מד, כו): מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר משמקים דבר עבדו אין אנו יודעין שעצת מלאכיו ישלים, אלא מלאך אחד נגלה על יעקב אבינו ואמר לו עתיד הקדוש ברוך הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך ואני עתיד לעמד שם, הדא הוא דכתיב (הושע יב, ה): בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו, ידבר עמך אין כתיב כאן, אלא ושם ידבר עמנו, ונגלה עליו הקדוש ברוך הוא לקים דבריו של מלאך, ירושלים שכל הנביאים מתנבאים עליה, על אחת כמה וכמה שיקים דברי נביאיו

וירא אלהים עוד, רבי יוסי בר חנינא אמר עוד כבראשונה, מה ראשונה על ידי מלאך אף השניה על ידי מלאך.

אמר רבי ברכיה עוד איני מיחד שמי על בריה אלא עליך ולא על אחר, שנאמר (שמות ו, ג): וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, ולא אחר עמם.

אמר רבי יודן עוד פעם אחרת אני נגלה עליך, ויברך אתו, מה ברכה ברכו, רבי אסי בשם רבי יונתן אמר ברכת אבלים ברכו

ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה (בראשית לה, יא), רבי יודן בשם רבי יצחק אמר הייתי אומר ראובן כבר הוא מבחוץ, שמעון כבר הוא מבחוץ, ובנימין כבר יצא מחלציו ועדין הוא במעי אמו. חזרתי ואמרתי: גוי, זה בנימין, וקהל גוים, זה מנשה ואפרים, דכתיב (בראשית מח, יט): וזרעו יהיה מלא הגוים. רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי שמואל בר נחמן (בראשית לה, יא): ומלכים מחלציך יצאו, זה ירבעם ויהוא. רבנן אמרי אפשר אבנר אדם צדיק והוא חולק על מלכות בית דוד, אלא מדרש דריש והמליך את איש בשת, הדא הוא דכתיב: ומלכים מחלציך יצאו, זה שאול ואיש בשת. ומה ראו לקרב ולרחק בפלגש בגבעה, אלא מקרא קראו ורחקו אותו מקרא קראו וקרבו אותם מיד. מקרא קראו ורחקו (בראשית לה, ה): אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, מקרא קראו וקרבו, גוי וקהל גוים יהיה ממך

רבי יודן ורבי איבו ורבי משין בן נגרי [נגדי] בשם רבי יוחנן אמרו עתידין בניך לעשות גוי כקהל עמים, מה קהל עמים מקריבים בשעת אסור במות, אף בניך מקריבים בשעת אסור במות. רבי חנינא מיתי לה מהכא (מלכים א יח, לא): ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו' אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך, שמשעה שנתן לו השם הזה נאמר לו (בראשית לה, יא): גוי וקהל גוים יהיה ממך. רבי שמלאי מיתי לה מהכא (שופטים יח, כט): ויקרא שם העיר דן כשם דן אביהם אשר יולד לישראל, שמשעה שנאמר לו השם הזה נאמר לו: גוי וקהל גוים יהיה ממך. רבי יוחנן מיתי לה מהכא (דברים לג, יט): עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק, משיעשו בניך כעמים להרו של זבולון, שם יזבחו זבחי אסור במות אין כתיב כאן, אלא זבחי צדק, צדקה אני עושה עמהם ומקבל את קרבנם, אלא גוי וקהל גוים יהיה ממך, לחיב על כל שבט ושבט, דברי רבי שמעון. ורבי יהודה אומר לחיב על כל קהל וקהל

ויעל מעליו אלהים (בראשית לה, יג), אמר ריש לקיש האבות הן הן המרכבה, שנאמר (בראשית יז, כב): ויעל אלהים מעל אברהם, ויעל מעליו אלהים, (בראשית כח, יג): והנה ה' נצב עליו, (בראשית לה, יד): ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך, יצק עליה שמן כמלוא פי הפך

ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ (בראשית לה, טז), אמר רבי אליעזר בן יעקב בשעה שהארץ חלולה ככברה והבר מצוי. רבנן אמרי כבר הבר מצוי ועונת הגשמים עברה, ועדין השרב לא בא. (בראשית לה, טז): ותלד רחל ותקש בלדתה, שלשה הן שנתקשו בשעת לדתן ומתו כשהן חיות, ואלו הן: רחל, ואשת פינחס, ומיכל בת שאול. רחל ותלד רחל ותקש בלדתה. אשת פינחס (שמואל א ד, יט): וכלתו אשת פינחס. מיכל, שנאמר (שמואל ב ו, כג): ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה, אמר רבי יהודה בר סימון עד יום מותה לא היה לה, ביום מותה היה לה, הדא הוא דכתיב (דברי הימים א ג, ג): הששי יתרעם לעגלה אשתו, ולמה הוא קורא אותה עגלה, אמר רבי יהודה בר סימון שפעת כעגלה ומתה

ויהי בהקשתה בלדתה וגו' (בראשית לה, יז), שני תלמידים משל רבי יהושע שנו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהם סרדיוט אחד, אמר להם, אם אתם בניה של תורה תנו נפשכם עליה, ואם אין אתם בניה למה אתם נהרגים עליה. אמרו לו, בניה אנו ועליה אנו נהרגים אלא שאין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת. אמר להם, שלשה שאלות אני שואל אתכם אם השיבותם לי הרי מוטב, ואם לאו הרי אני משמד אתכם. אמר להם, כתוב אחד אומר (ישעיה ג, יג): נצב לריב ה', וכתיב (יואל ד, יב): כי שם אשב לשפט את כל הגוים וגו'. אמרין לון בשעה שהקדוש ברוך הוא דן את ישראל דן אותן מעמד מקצר בדין ומפשר בדין, אבל כשהוא דן את אמות העולם, דן מישב ומדקדק בדין ומאריך בדין. אמר להם לא כך דרש רבי יהושע רבכם אלא אחד זה ואחד זה באמות העולם הכתוב מדבר, משהקדוש ברוך הוא דן את אמות העולם מישב דן אותם ומדקדק בדין ומאריך בדין, ואחר כך הוא נעשה אנטדיקוס כנגדן. אמר להם, מה הוא דין דכתיב (משלי כח, יט): עבד אדמתו ישבע לחם וגו'. אמרו לו טוב מי שהוא חוכר שדה אחת ומזבלה ומעדרה ממי שהוא חוכר שדות הרבה ומובירן. אמר להם לא כך דרש רבי יהושע רבכם, אלא עובד אלהים עד יום מותו ישבע לחם, מלחמו של עולם הבא. (משלי כח, יט): ומרדף ריקים ישבע ריש, אלו עובדי כוכבים שמרדפים אחרי הריק אחר עבודת כוכבים שלהם. אמר להם, מהו דין דכתיב: ויהי בהקשתה בלדתה, אמרו לו כך ממסמסין נפשה של חיה ואומרים לה בשעת הלדה אל תיראי כי בן זכר ילדת. אמר להם לא כך דרש רבי יהושע רבכם אלא כל שבט ושבט נולדה תאומתו עמו, כההיא דאמר אבא חלפוי בן קוריה תאומה יתרה נולדה עם בנימין

ויהי בצאת נפשה ותקרא שמו בן אוני (בראשית לה, יח), בר צערי בלשון ארמי. (בראשית לה, יח): ואביו קרא לו בנימין, בלשון הקדש. (בראשית לה, יט): ותמת רחל ותקבר, סמוך למיתה קבורה. (בראשית לה, יט): בדרך אפרתה הוא בית לחם, רבי ינאי ורבי יונתן הוו יתבין אתא ההוא מינא שאילנהו מאי דכתיב (שמואל א י, ב): בלכתך היום מעמדי וגו' והלוא צלצח בגבול בנימין וקבורת רחל בגבול יהודה, דכתיב: ותקבר בדרך אפרתה, וכתיב (מיכה ה, א), בית לחם אפרתה.

אמר רבי ינאי אסף חרפתי, אמר לו הכי אמר, בלכתך היום מעמדי עם קבורת רחל ומצאת שני אנשים בגבול בנימין בצלצח. ואית דאמרי בלכתך היום מעמדי בגבול בנימין בצלצח ומצאת שני אנשים עם קברת רחל, והאי דוקא, וכך אתה למד שבגבול בנימין הוו, וכתיב (שמואל א ט, ד ה): ויעבר בארץ ימיני ולא מצאו, המה באו בארץ צוף, וכתיב (שמואל א ט, ו): והנה נא איש אלהים בעיר הזאת

ויצב יעקב מצבה (בראשית לה, כ), תנן התם מותר המתים כו', רבי נתן אמר מותר המת יבנה לו בית על גבי קברו וכו', תני רבי שמעון בן גמליאל אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן זכרוניהם, למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר (ירמיה לא, יט): הבן יקיר לי אפרים.

דבר אחר, (בראשית לה, יט): ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת, מה ראה אבינו יעקב לקבר את רחל בדרך אפרת, אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבר שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב (ירמיה לא, יד): קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה

ויהי בשכן ישראל (בראשית לה, כב), אמר רבי יהודה בר סימון קשה היא שלשלת יוחסין לפני הקדוש ברוך הוא שתעקר ממקומה, הדא הוא דכתיב: ויהי בשכן ישראל, וכתיב: ויהיו בני יעקב שנים עשר וגו'. (דברי הימים א ה, ג): בני ראובן בכור ישראל, אמר מעתה בכורת ממון נטלה ממנו ולא נטלה ממנו בכורת יוחסין, דכתיב (דברי הימים א ה, א): ובני ראובן בכור ישראל, רבי לוי ורבי סימון חד מנהון אמר לא לראובן להתיחס, ואוחרנא אמר אין מיחסין ליוסף אלא לראובן. רבי חגי בשם רבי יצחק אמר אפלו בשעת הקלקלה אין מיחסין אלא לראובן, הדא הוא דכתיב: ויהי בשכן וגו'. (בראשית לה, כג): בני לאה בכור יעקב ראובן, רבי יודן בשם רבי אחא ראובן בכור לעבור, בכור ללדה, בכור לבכורה, בכור לנחלה, בכור לעבודה, בכור לתשובה, רבי עזריה אמר אף בכור לנבואה, שנאמר (הושע א, ב): תחלת דבר ה' בהושע

ואהליבמה ילדה וגו' (בראשית לו, ה), הדא הוא דכתיב (עובדיה א, ו): איך נחפשו עשו, רבי סימון אמר קלפת בצלים, כל כך למה (ירמיה מט, י): גליתי את מסתריו, בשביל לגלות את הממזרים שביניהם, וכמה ממזרים העמיד, רב אמר שלשה, רבי לוי אמר ארבעה, אמר רבי בנימין בשם רבי לוי קרח דהכא ממזר הוא

ויקח עשו את נשיו (בראשית לו, ו), אמר רבי יוחנן (קהלת י, ב): לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, לב חכם לימינו, זה יעקב, דכתיב (בראשית לא, יז): ויקם יעקב וישא את בניו, ואחר כך (בראשית לא, יז): את נשיו, ולב כסיל לשמאלו, זה עשו, שנאמר: ויקח עשו את נשיו, ואחר כך את בניו. וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, רבי אליעזר אמר מפני שטר חוב, (בראשית טו, יג): כי גר יהיה זרעך, רבי יהושע בן לוי אמר מפני הבושה

ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו (בראשית לו, יב), תני רבי שמעון בן יוחאי למה לי לדרש ולומר ותמנע היתה פילגש לאליפז, להודיע שבחו של ביתו של אברהם אבינו, עד היכן היו המלכיות ושלטונים רוצים להדבק בו, ומה היה לוטן, הוא היה אחד מן השלטונים, שנאמר (בראשית לו, כט): אלוף לוטן, וכתיב (בראשית לו, כב): ואחות לוטן תמנע, ותמנע היתה פילגש וגו', אמרה הואיל ואיני כדאי להנשא לו לאשה, אהא לו לשפחה. והרי הדברים קל וחמר, מה אם עשו הרשע שלא היה בידו אלא מצוה אחת על ידי שהיה מכבד את אביו היו מלכיות ושלטוניות רוצות להדבק לו, על אחת כמה וכמה שיהיו רוצין להדבק ביעקב אבינו הצדיק שקים את כל התורה כלה

ואלה בני צבעון ואיה וגו' (בראשית לו, כד), ואלה בני צבעון ואיה וענה, מה ראה הכתוב לכתב ענה ענה תרי זמני, תרי נינהו, לעולם חד הוא אלא שבא צבעון על אמו והולידה ענה, ונעשה בן ענה ובן צבעון ובן שעיר, מכל מקום חד הוא. תני האש והכלאים לא נבראו בששת ימי בראשית אבל עלו במחשבה להבראות. כלאים אימתי נבראו, בימי ענה, הדא הוא דכתיב (בראשית לו, כד): הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר, רבי יהודה בר סימון אמר המיונס. רבנן אמרי המיסו, חציו חמור וחציו סוס, ואלו הן הסימנין, אמר רבי יונה כל שאזניו קטנות, אמו סוסה ואביו חמור, גדולות, אמו חמורה ואביו סוס. רבי מנא הוה מפקד לאלין דבי נשיאה דיהון זבנין מן אלין דאודניהון דקיקין, מפני שאמו סוסה ואביו חמור. מה עשה ענה הביא חמורה וזוג לה סוס זכר יצאת ממנו פרדה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אני לא בראתי דבר של הזק ואתה בראת דבר של הזק, חייך שאני בורא לך דבר של הזק, מה עשה, הביא חכינא וזוג לה חרדון ויצאת מהם חברבר. מעולם לא אמר אדם שנשכו כלב שוטה וחיה, חברבר וחיה, פרדה לבנה וחיה. האש, רבי לוי בשם רבי נזירא שלשים וששה שעות שמשה אותה האורה, שתים עשרה של ערב שבת, ושתים עשרה של לילי שבת, ושתים עשרה של שבת, וכיון ששקעה חמה בלילי שבת בקש הקדוש ברוך הוא לגנז את האורה וחלק כבוד לשבת, הדא הוא דכתיב (בראשית ב, ג): ויברך אלהים את יום השביעי, במה ברכו, באורה. וכיון ששקעה חמה בלילי שבת והתחילה אורה משמשת, התחילו הכל מקלסים להקדוש ברוך הוא, הדא הוא דכתיב (איוב לז, ג): תחת כל השמים ישרהו, מפני מה, (איוב לז, ג): ואורו על כנפות הארץ, וכיון ששקעה חמה במוצאי שבת התחיל החשך ממשמש ובא, ונתירא אדם הראשון, דכתיב (תהלים קלט, יא): ואמר אך חשך ישופני, מה עשה לו הקדוש ברוך הוא זמן שני רעפים והקישן זה לזה ויצאה האור וברך עליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, יא): ולילה אור בעדני, אתיא כדשמואל, מפני מה מברכים על הנר במוצאי שבת, הואיל ותחלת בריתו. רב הונא בשם רבי יוחנן אף מוצאי יום הכפורים מברכין עליו מפני ששבת האור כל אותו היום.