# ריט

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/1439/219/

לד כל ימי הקיץ הנ"ל היה מצפה מאד שנהיה שם בראש-השנה, כי העקר הוא אצלו ראש-השנה, ואמר שכל עסקו הוא ראש-השנה.

ובימי חג השבועות נתקבצו לשם גם-כן הרבה מאנשי-שלומנו, והיו סבורים שיאמר תורה כאשר היה מנהגו בכל חג השבועות, אבל לא אמר אז שום תורה בשבועות הנ"ל, ואמר אז, שאין אתם חוטאים כל כך כמבאר לעיל (סימן ר"ב).

אבל בראש-השנה אמר תורה נפלאה שם באומין, והיא "תקעו" (בלקוטי תנינא סימן ח'), המתחיל: "אף על פי שתוכחה דבר גדול". ובראש-השנה ביום א', שחל אז בשבת קדש, אחר אכילת סעדת שחרית שאז היה דרכו להתחיל להכין עצמו לומר תורה, כי אמירת התורה בראש-השנה ובשבועות היתה תמיד בין השמשות של יום השני, הינו שהתחיל בסוף יום א' דיום-טוב ונמשך הרבה לתוך ליל ב'.

ואז באותו ראש-השנה בעת שהיה צריך להכין עצמו לומר תורה. התחיל להתגבר עליו חלי ההוסט בהתגברות גדול מאד, והתחיל לפלט דם הרבה על-ידי ההוסט מה שלא היה כן זמן רב. כי אף-על-פי שההוסט לא פסק ממנו כל ימי חליו, שנמשך יותר משלש שנים, אבל לא היה ההוסט כי-אם עם לחות, אבל לא עם דם. והתגבר עליו ההוסט עם יציאת דם הרבה מאד, והיה פולט דם הרבה, כמו קלוח מים ממש. אשר לא יאמן כי יספר, כי נתמלאו כמה כלים מדמו. והיה לו הקאות הרבה, ואמר שמעולם לא היו לו הקאות כי-אם אז באותו העת. ותקף התגברות החולאת אז היה בלי שעור עד שכמעט היה נסתלק אז. ונמשך כמה שעות עד שנעשה לילה, ונמשך גם לתוך הלילה איזה שעות.

ואנחנו כבר היינו עומדים מוכנים בבית אחר, והיינו מצפים שיכנס ויאמר תורה. והיינו שם אנשים רבים מאד כמה מאות אנשים, הן אורחים אנשי-שלומנו שהיו אז רבים מאד כמה מאות, חוץ שאר אנשי העיר שבאו גם-כן לשמע תורה מפיו הקדוש. והיה עינינו כלות כל היום שיכנס, והיה שם דחק גדול שלא היה אפשר לסבל, וכמעט היתה סכנות נפשות מגדל הדחק, ונמשך לתוך הלילה ועדין לא נכנס מחמת התגברות החולאת מאד.

אחר-כך שלח לקרא אותי ובאתי אליו, וכבר היו נרות דולקים בחדרו, וקצת אנשים עומדים לפניו, הינו רבי שמעון ואחיו רבי יחיאל ז"ל ועוד מעט אנשים. ושאל אותי מה לעשות, כי אי אפשר לו לומר תורה. והתחלתי לדבר עמו: הלא גם כשבאתם מלעמברג היה גם-כן בלתי דרך הטבע שתאמרו אז תורה, כי גם אז היה חלש מאד, ואף-על-פי-כן אמרתם תורה אז הרבה בראש-השנה. ועוד כיוצא בזה דברתי עמו.

ענה ואמר: אם-כן אמסר נפשי. והרים ידיו כמדבר הריני מוכן למסר נפשי בשביל לומר תורה. ושלח אותי לעשות לו מקום שם להעמיד הכסא סמוך לפתח. כי אולי יהיה ההכרח להוציאו באמצע חס ושלום, וכן עשינו.

ואחר-כך נכנס בחלישות גדול מאד, ועלה וישב על הכסא הגבוה שעשו בשביל אמירת התורה וישב קצת. ואחר-כך אמר תורה נפלאה הנ"ל בקול נמוך. וכשהתחיל לומר לא היה שום דרך הטבע שיוכל לסים, כי כמעט לא היה אפשר לו לדבר אפלו דבור אחד מעצם חלישותו, מכל-שכן לומר תורה גבוה וגדולה כזו. אך השם יתברך היה בעזרו, וגמר כל התורה בשלמות בעזרת השם עד הסוף. רק סיום הפרוש על הפסוק "תקעו" לא אמר אז, רק אחר יום-כפור.

גם היה שם דחק גדול ורעש גדול בעת אמירת התורה, כי מגדל רבוי העם לא היה אפשר להשקיטם לגמרי, מה שלא היה כן בשום פעם. כי תמיד בכל עת שאמר תורה, היו שותקים ושוקטים כלם כנהוג, אבל אז אף-על-פי שהשקיטום והשתיקו אותם בתחלה כנהוג, אף על-פי-כן בכל פעם נתעוררו באמצע מעצם הדחק שלא היה אפשר לסבל. וכמה אנשים היו בסכנה אז וכמעט שנפלו חלשות ויצאו במהרה לחוץ. ואף-על-פי-כן זכינו שגמר אז כל התורה באריכות גדול מאד, אשרי עין ראתה זאת: