# קכו

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/2094/126/

כג דרכנו היה להיות אצלו על ראש-השנה ועל שבת חנכה ועל חג השבועות. ובאלו השלשה זמנים היינו אצלו תמיד, מיום שקבע דירתו פה ברסלב. והיה מצוה ומזהיר להיות אצלו באלו השלשה זמנים. והיה תמיד אומר תורה נפלאה באריכות גדולה באלו הזמנים, הינו, בראש-השנה היה אומר התורה בין השמשות בין יום ראשון לשני, והתחיל בין השמשות ונכנס הרבה לתוך ליל שני של ראש-השנה. ובשבת חנכה אמר התורה בסעדה שלישית, ובשבועות היה אומרה גם-כן כמו בראש-השנה, בין השמשות של יום שני דשבועות ונכנס הרבה לתוך ליל שני.

אך ביותר ויותר הזהיר להיות אצלו על ראש-השנה. ואמר שעל ראש-השנה הוא רוצה שיהיו כל אנשי-שלומנו כלם כאחד אצלו, איש לא יהיה נעדר. וגדל האזהרה שהזהיר להיות אצלו על ראש-השנה אין לשער. והכפיל באזהרה זו כמה פעמים ואמר שכל ענינו הוא ראש-השנה. גם בראש-השנה האחרון באומין דבר עמנו גם-כן מזה, מעלת מי שזוכה להיות אצלו על ראש-השנה.

ואמר בזה הלשון: מה אמר לכם אין דבר גדול מזה (ובלשון אשכנז: "וואס זאל איך אייך זאגן, קיין גרעסירס דער פון איז ניט דא"). ואמר: ואם אצל הצדיקים אחרים אינו כל כך חיוב להיות אצלם דיקא על ראש-השנה, יקשה עלי עוד קשיא אחת ("איז נאך אקשיא"). כלומר שאינו רוצה לתרץ ולומר הטעם, רק כאומר שבלא זה יש כמה קשיות עליו ויהיה עוד קשיא זו גם-כן, מה שהוא מקפיד מאד להיות אצלו על ראש-השנה יותר משאר כל הצדיקים.

כי אף-על-פי שאצל כל הצדיקים היו נוסעים על ראש-השנה, אבל שום אחד מהם לא הקפיד ולא הזהיר כל כך כמותו. ועוד מבאר במקום אחר מה שצוה לעשות כרוז וכו' (סימן ת"ג). ואמר אז, שכל מי שזוכה להיות אצלו על ראש-השנה ראוי לו לשמח מאד, אכלו מעדנים וכו' (נחמיה ח').

ועוד שלש פעמים בשנה אמר תורה בקביעות. הינו שהיה נוסע לטשערין ולטירהאויצע פעם אחד בחרף, וישב שם על השלש סעדות, ואמר שני פעמים תורה, הינו בשבת שירה ועוד איזה שבת. וגם בקיץ היה נוסע לשם, אבל לא אמר תורה, רק פעם אחת בטשערין בשבת נחמו.

כלל הדבר, שאלו ששה פעמים הנ"ל, הינו, שלש פעמים בביתו ושלש פעמים בדרך, היה אומר תורה בקביעות. וחוץ מזה לא היה לו שום קביעות לאמירת תורה, כי לא היה יושב עמנו על הסעדה שלישית כלל, רק באלו השבתים הנ"ל. אבל בכל השנה היה יושב תמיד בסעדה שלישית בחדרו לבדו, רק אף-על-פי-כן שמענו ממנו תורה הרבה גם בכל השנה, רק שלא היה קביעות וזמן לזה. רק בכל עת שנזדמן שזכנו השם יתברך, היינו זוכים לשמע מפיו תורה נפלאה. לפעמים בליל שבת-קדש ולפעמים בשבת בבקר, ולפעמים במוצאי שבת אחר הבדלה ולפעמים בימי החל.

וכמה פעמים נזדמן שמתוך שיחתו שהיה משיח ומספר עמנו הרבה מעסקי העולם. והיינו מדברים עמו כל מה שנזדמן לתוך פינו. ואחר-כך זכינו לשמע ממנו תורה הרבה, והתורה היתה מעין כל השיחות שספרנו עמו. וזה היה שכיח מאד, עד שהתחלנו להכיר בעינינו ממש שכל שיחתו היא כלה תורה. וכל פעם שהיינו מטים אזנינו היטב לשיחתו הקדושה, היינו שומעים שכל דבוריו הם תורה נפלאה, עד שהתחלנו לכתב כמה שיחות שלו, אבל לא נכתב חלק מאלף ורבבה.

אשרי העת אשרי השעה אשרי הרגע, שזכינו לעמד לפניו לשמע הבל פיו הקדוש. מי יתן לנו עכשו שעה כזו, היינו מתגלגלים אלפים פרסאות בעפר כדי לזכות לבוא לפניו, לשמע הבל פיו הקדוש העולה על כל הקדשות: