# עח

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/2191/78/

יט התורה "אתם נצבים" בלקוטי א' בסימן מ"ד, אמר בשבת שקדם ראש-השנה של שנת תקס"ג, בשבת הראשון שנתקרבתי אליו. ושם מדבר מענין מחיאת כפים בשעת התפלה.

ודע שבאותו העת שאמר התורה הזאת, אז היה סמוך לכניסתו לפה ברסלב, ואז דבר הרבה מענין מחיאת כפים בתפלה. וספר לי שבתחלת כניסתו לפה, עמד פעם אחת על פתח בית המדרש שבביתו והוכיח את העולם על אודות התפלה שאינם מתפללים כראוי. וענה ואמר, שאין שומעין משום אחד מהמתפללין שום המחאת כף.

ומזה הבננו מיד שהוא רוצה להחזיר העטרה ליושנה, שיחזרו להתעורר להתפלל בכונה ובחיות והתלהבות ובכח גדול, כמו החסידים הראשונים שהיו בימי הבעל-שם-טוב ז"ל ותלמידיו הקדושים שהיו בדורות שלפנינו. כי בתחלת ימי רבנו ז"ל כבר התחילו החסידים להתקרר וכו', והוא ז"ל יגע וטרח הרבה לתקן כל זה להחזיר העטרה ליושנה.

גם בעת ההיא קדם השבת שלפני ראש-השנה הנ"ל, היו אצלו שני חסידים מהחשובים קצת וסעדו אצלו ז"ל, ובתוך שיחתן עמו היו מתלוצצים מאחד בנעמריב שדרכו להרבות במחיאת כפים בשעת התפלה. והקפיד רבנו ז"ל על זה, ודבר אתם קשות, ואמר להם: וכי אתם יודעים מהו מחיאת כפים בתפלה וכל הענינים שיש בזה עד שאתם מתלוצצים מזה האיש הנ"ל שלא נתקבל אצלכם מחיאת כפים שלו?

ואחר-כך בשבת שאחר זה, שהוא שבת שלפני ראש-השנה, באתי אנכי על שבת. ואז אמר התורה "אתם נצבים" על ענין מחיאת כפים. והיא היתה התורה הראשונה שזכיתי לשמע מפיו הקדוש, ותכף כתבתי אותה בעזרתו הגדולה תהלה לאל חיי.

גם אחר-כך בסמוך, אחר חג הסכות, בא איש אחד מנעמריב אליו. והוא היה האיש שהיה אצלו קדם ראש-השנה, שהיה מתלוצץ ממחיאת כפים של אחד כנ"ל. והאיש הזה בא על אודות בנו שנחלה אצלו רחמנא לצלן. והראה לו רבנו ז"ל מאמר אחד בפרי עץ החיים בענין: "וישם לך שלום", שהוא ראשי-תבות "שלו", שהוא בחינת: "שלו הייתי ויפרפרני" (איוב ט"ז) וכו' (ע' שער חזרת העמידה פ"ז בסופו).

וצוה לו שיאמר לפניו זה הענין והכרח לומר לפניו. ואחר-כך אמר לו רבנו ז"ל התורה על מחיאת כף שבסימן מ"ו, מענין השלש ידים וכו', עין שם. אבל זה האיש מיאן להטות שכמו, לסבל על תורה ולהתקרב אליו ז"ל. וחזר לביתו והילד נחלש יותר. וספר לי האיש כל הענין הנ"ל שעסק עמו רבנו ז"ל, וכל התורה הזאת שאמר לו אז.

גם ספר לי שרבנו ז"ל ספר לו איזה מעשה מאדון אחד שהיה עז פנים וקשה ביותר שקורין "באניט", ואינו זוכר היטב המעשה. ובקש ממני האיש, שכשאסע אליו שאזכיר לפניו את הילד ולבקש אותו שיושיע לו. ואני נסעתי בסמוך אליו ז"ל, ודברתי עמו מזה. ענה ואמר: עוד הילד חי? (בלשון תמיהה). ועמדתי מרעיד ומשתומם. כי הבנתי מדבריו שכבר נחתם הגזר דין על הילד למיתה רחמנא לצלן.

ענה רבנו ז"ל ואמר: אם היה האיש הנ"ל מקבל דברי כבר היה הילד שב לבריאותו (כאומר, אבל עכשו שלא קבל דברי אי אפשר שיחיה הילד). וכן הוה שבסמוך נפטר הילד רחמנא לצלן.

וכשדבר רבנו ז"ל עמי מאיש הנ"ל שלא קבל דבריו, התחלתי להמליץ עבורו. ואמרתי: איך אפשר לו להתקרב והלא הוא כבר מקרב וכו' (הינו לאחד מהחולקים). השיב הוא ז"ל: אם-כן יש לו נסיון גדול. כלומר, וכי מה בכך? וכי מפני זה אי אפשר לו להתקרב? רק שהנסיון שלו גדול. ובודאי הוא צריך לעמד בנסיון ולשבר כל המניעות ולהתקרב: