# י

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/2885/10/

י אחר-כך בשבועות שחל אז ביום רביעי וחמישי, אמר התורה "תפלה לחבקוק" (סימן י"ט).

ואחר-כך באותו הקיץ התחיל לומר התורה "עתיקא טמיר וסתים" (סימן כ"א). ובתחלה שמעתי ממנו ז"ל איזה ענינים מהתורה הנ"ל פסקא פסקא, ואחר-כך אמרה בשלמות בדרך בשבת נחמו.

ומקדם לזה עמדתי לפניו בערב ראש-חדש מנחם אב ביום ראשון בשבת לעת ערב, בעת שפוסקין לאכל בשר. והיה אז מאים מאד, ושכב על מטתו, ושתק הרבה וחשב מה שחשב. ואני עמדתי לפניו מרעיד ומשתומם, ועמדתי אז לפניו כמה שעות. ואז ספר לי ענין זה. ענה ואמר: בזה השבת בכיתי מאד לפני השם יתברך, מדוע כל דבר שאני רוצה לעשות אני מכרח לעשותו במסירת נפש (הינו שכל דבר שצריך לעשות בעבודת השם קשה וכבד עליו מאד מאד, ואינו יכול לעשות כי-אם במסירת נפש ממש).

וספר שבכל יום כשעומד בבקר ורוצה להתפלל אינו יכול לפתח פיו כלל, ואין לו במה להחיות את עצמו. ואזי הוא רוצה לזכר לעצמו על-כל-פנים איזו נגון (נ"א: ענין) כדי להחיות את עצמו באיזו נגון (נ"א: ענין), וגם זה נמנע ממנו כי אינו יכול להזכיר את עצמו שום נגון (נ"א: ענין), עד שאינו יודע כלל איך לעמד ולהתפלל, ואף-על-פי-כן הוא עומד להתפלל. ואחר-כך כשבא בתוך התפלה אז מזכיר את עצמו איזו נגון (נ"א: ענין) שבא על דעתו ממילא. הכלל, שכל דבר שרוצה לעשות קשה עליו מאד, ומכרח לעשות במסירת נפש.

ומזה נתעורר לבי והבנתי מוסר גדול לעצמנו, ללמד קל-וחמר ממנו כמה וכמה אנחנו צריכין להתחזק ולהכריח עצמנו בכל הכחות בכל הדברים הנוגעים לה', בפרט על התפלה. הלא אם צדיק קדוש ונורא כמותו היה צריך למסר נפשו כל כך (נ"א: כל עת) על התפלה ועל כל דבר שבקדשה, והיה לו מניעות וכבדות כל כך (נ"א: מניעות רבות בכל פעם) קדם שעשה איזה דבר כנ"ל,

קל-וחמר ובנו של קל-וחמר כמה וכמה אנו צריכים לטרח ולהתיגע ולמסר נפשנו בכל יום, בפרט בשעת התפלה, שהיא בתחלה כבדה מאד על האדם, וצריכים יגיעות הרבה ולהכריח עצמו בכמה אופנים ועצות, אולי יזכה לדבר איזה דבור בתפלה. כי בשביל דבור אחד של התפלה כדאי למסר נפשו, כי "תפלה היא דברים העומדים ברומו של עולם" כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:):