# רלא

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/498/231/

ב שמעתי מאחד ששמע מרבנו ז"ל, שספר לו מעצם הקדשה שלו בילדותו. שבהיותו ילד קטן רצה להיות ירא שמים, והיה חפץ לקבל שבת בקדשה גדולה כראוי, והלך למרחץ וטבל בזריזות סמוך אחר חצות מיד. ויצא מהטבילה, ובא לביתו, ולבש בגדי שבת ונכנס לבית המדרש והלך אנה ואנה , ורצה להמשיך עליו קדשת שבת ונשמה יתרה. והיה חפץ לראות איזה דבר, אך לא ראה כלל. והיה מתגעגע מאד לראות.

ובתוך זה התחילו לכנס אנשים לבית המדרש, ובא איזה איש חשוב ועמד על השטענדיר [עמוד] שלו, והתחיל לומר שיר השירים והלך הוא ז"ל והכניס ראשו למטה בתוך השטענדיר. ומחמת שהיה עדין ילד קטן לא הקפידו עליו. והוא היה מנח שם והתחיל לבכות, ובכה מאד בדמעות שליש כמה שעות עד הערב, עד שעיניו עלו נפוחות (שקורין "גישוואלן").

ואחר-כך פתח את עיניו, ונדמה לו כאלו הוא רואה איזה אור מחמת שכבר נדלקו הנרות. ועיניו היו סתומים כל כך בבכיה, ואז נתקרר דעתו קצת. וכל זה היה בקטנותו ממש. כמדמה שאמר שהיה אז בן ששה שנים: