# רסט

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/498/269-2/

כט יום ד' דאלול תקס"ט ברסלב. אמר: אני ענו מכל המפרסמים, כי כל אחד יש לו עבודתו, ואני ענו, הינו כי אינם נחשבים אצלי כלל. כי מדת ענוה היא לבלי להחזיק עצמו לשום דבר ולהיות בעיניו אין ואפס, ומאחר שאינם נחשבים אצלי כלל, נמצא שאני ענו שלהם. פרוש שמכל המפרסמים אני הענו. שזה עושה זאת וזה זאת, ואני איני מחזיק מהם כלל. נמצא, שבצרוף כלם יש לי מדת הענוה ביניהם. אך את מי אני מחזיק יותר לאין, את עצמי או אותם וכו'.

ואף-על-פי-כן הנראה שאת עצמו הוא מחזיק יותר לאין ואפס. וכן במשה רבנו עליו השלום, אינו מישב אצלי מה שכתוב בו שהיה ענו מאד מכל האדם, איך שיך זאת, מאחר שכלם היו תלמידיו איך היה ענו כנגדם. אך צריך לומר גם-כן כנ"ל שהיה ענו מכל האדם, שהיה לו מדת הענוה של כל האדם, הינו שאצלו היתה הענוה של כלם, כי כלם היו אצלו בחינת ענוה בבחינת אין ואפס כנ"ל, אך את עצמו היה מחזיק יותר לאין ואפס יותר מבחינת אין ואפס שהיה מחזיק אותם, והבן היטב.

אמר המעתיק: נראה לעניות דעתי, דרצונו לומר כי השיג כל-כך בגדלת הבורא יתברך, עד אשר העבודה של כל אדם היה אצלו בבחינת אין ואפס נגד גדלתו יתברך. והוא בעצמו, אף-על-פי שהיה רבן של כל ישראל, כי השיג יותר מכלם, אף-על-פי-כן היה מחזיק את עצמו לאין ואפס יותר מכלם. כי דיקא על-ידי שהיתה השגתו גבוהה כל-כך, על-ידי-זה השיג שכפי מדרגתו והשגתו אין עבודתו נחשבת כלום ביותר נגד גדלתו יתברך, וקל להבין: