# תמז

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/498/447/

ד משל על ענין שהזהיר להתפלל על צרת חברו, ששמעתי בשם רבי יודל ששמע מפיו הקדוש משל למלך שהרחיק את בנו.

אמר המעתיק: שמעתי מפי רבי יצחק דב מטירהאוויצע, ששמע מפי רבי יודל משל על ענין הנ"ל. וכפי הנראה שלזה המשל כון המחבר ז"ל על-כן ראיתי להציגו כאן וכך שמעתי:

רבנו ז"ל אמר לר' יודל שסגלה לגדלות שיתפלל על צרת חברו. ושאל אותו רבי יודל, אדרבה לכאורה מזה יתוסף לי גדלות, שאני מתפלל בעד חברי מסתמא אני חשוב יותר מחברי.

השיב לו רבנו ז"ל בדרך משל, למלך שכעס על בנו והרחיק אותו ממנו. אחר-כך הלך הבן ופיס את אביו וחזר וקרבו. אחר איזה זמן חזר וחטא הבן לפני אביו, וחזר המלך וגרשו מפניו, וחזר הבן ופיסו עוד הפעם. וכן היה כמה פעמים, שהבן מלך כשחטא לפני המלך גרשו מפניו, וכשפיסו חזר המלך וקרבו.

פעם אחת חזר וחטא הבן מלך לפני אביו, וכעס המלך עליו מאד מאד. ונתישב המלך מה יהיה התכלית שאני אגרשו, ואחר-כך כשילך הכעס ממני אזי יבוא ויפיס אותי עוד. איני רוצה בכך, רק אני רוצה לגרשו בתחבולה כזו שלא יוכל עוד לבוא לפני לפיס אותי. מה עשה המלך, העמיד שר אחד מהשרים שלו בינו ובין הבן מלך, וצוה להשר כשיבוא הבן מלך לילך אצלי לרצות ולפיס אותי, אזי לא תניח אותו לילך אצלי. וכן היה, שבא הבן מלך כמה פעמים, ורצה לילך לפיס את אביו, ולא הניחו השר כי כן צוה עליו המלך. וכן היה כמה פעמים.

אחר-כך ראה השר הנ"ל גדל הכסופים והגעגועים וההשתוקקות נמרץ שיש להבן מלך אל אביו, ושיש לו יסורים גדולים מאד מאד בלי שעור מזה, מה שאינו יכול לבוא לפני אביו אפלו לפיסו. והיה להשר הנ"ל רחמנות גדול עליו, אך הוא אינו רשאי להניחו לבא לפני המלך. ונתישב השר מאחר שהוא מתגעגע כל-כך אל אביו, מסתמא יש להמלך גם-כן יסורים גדולים שאין הבן יכול לבוא לפניו. כי כפי גדל כח החשק של החושק, כן הוא מעורר חשק גדול בהנחשק (נ"א: כן גם כן הוא גדול כח הנחשק).

והיה לו רחמנות גדול עליהם. וגם היו לו [הינו להשר הנ"ל] יסורים גדולים מזה, כי אמר בדעתו: כי הלא אני הוא הגורם לזה, כי אני הוא המסך המבדיל ביניהם ואני גורם יסורים להמלך ולהבן מלך. ונתישב השר בדעתו, מסתמא בודאי יש איזה תחבולה שיוכל להתפיס הבן מלך עם המלך, כי בודאי לא יעשה המלך דבר כזה שיהיה לבנו יסורים תמיד שלא יוכל לבוא לפניו תמיד, וגם להמלך בעצמו יש גם-כן יסורים כנ"ל. על-כן נתישב זה השר, בודאי זה הדבר אינו תלוי אלא בי, שאני בעצמי אלך אל המלך לבקש בעד הבן מלך שימחל לו עוד ויקרב אותו לפניו. וכך עשה השר הנ"ל, והלך להמלך וספר להמלך גדל תשוקתו שיש להבן מלך, ובקש מהמלך שימחל לו. ותכף נתרצה המלך ולקח הבן מלך והחזירו למקומו הראשון.

והנמשל מובן ממילא, כי כל אדם צריך לומר כל העולם לא לא נברא אלא בשבילי, על כן אני צריך לעסק (נ"א: לעין) בתקון העולם. ועל כן כשיש לו לחברו חס ושלום איזה יסורים הן בגשמיות הן ברוחניות, צריך כל אחד לומר (נ"א: לידע) שזאת בודאי על ידי, על ידי עוונותי, ואני הוא המסך המבדיל בין המלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא ובין העולם. כי הקדוש-ברוך-הוא רוצה תמיד להשפיע כל טוב לבניו, אך אני, הינו עוונותי, הם המסך המבדיל לזה.

והעקר העצה לזה שאני בעצמי אבקש להמלך בעד חברי, ובודאי לא יהיה לו גדלות, כי עקר הגדלות מה שאחד מתגאה על חברו היא שיש לו מעלה יתרה מה שאין בחברו, אבל כשיחשב מה שאין בחברו המעלה זו הן בגשמיות והן ברוחניות, היא רק מחמת שאני המסך המבדיל בינו ובין הקדוש-ברוך-הוא שרוצה להשפיע תמיד כל טובו, בודאי לא יהיה לו עוד גדלות, אדרבא, על-ידי-זה ישבר גאותו ויזכה לענוה באמת. וגם חברו יזכה לכל טוב על ידו דיקא. כך נמשל באמת המשל.

עוד שמעתי מהאיש הנ"ל ששמע בשם רבנו הקדוש זצ"ל, שספר משל לענין מה שצריכין לדבר עם אנשים ביראת שמים וזהו:

פעם אחד היה גביר (נ"א: עשיר) גדול שהיו לו כמה אלפים ורבבות. עשה העשיר הנ"ל פקדה ואמר, שכל מי שצריך ללוות מעות יבוא אצלו והוא ילוהו. מסתמא היו על זה בעלנים [קופצים] הרבה, ובאו אצלו אנשים הרבה ולוו אצלו מעות. והגביר הנ"ל היה אצלו פנקס על כל הנ"ל. פעם אחת לקח הפנקס בידו והתחיל לעין בו, וראה שהוציא הרבה מעות מאד על עסק ההלואות ואין איש שם על לב שיבוא להחזיר ולפרע לו מה שלוה ממנו. מסתמא חרה לו על זה, והיה לו לעגמת נפש.

בתוך הלווים הנ"ל היה איש אחד שלוה גם-כן אצל הגביר, ואבד והפסיד המעות באיזה משא-ומתן עד שלא היה לו ממה לפרע חובו והיו לו יסורים גדולים מזה. הינו שהאיש הנ"ל היה לו יסורים גדולים מזה שאין לו לפרע חובו. והתישב האיש הנ"ל בדעתו, שעל-כל-פנים צריך להתראות פנים עם הגביר ולספר לו כל לבו, באשר שהוא אנוס בדבר וכו'.

ובא אצל הגביר והתחיל לספר לפניו לבו, באשר שאיך שקבל אצלו מעות בהלואה והגיע זמן פרעון ואין לו ממה לשלם כי הפסיד המעות, ואינו יודע כלל לשית עצות בנפשו מה לעשות בזה. וענה הגביר ואמר לו: מה אכפת לי המעות המגיע אצלך, כי מה נחשב אצלי סך קטן כזה שאתה חיב לי כשתסלק או להפך, נגד סך הכולל מההלואות אשר עולה לאלפים ולרבבות. על-כן רצוני שתלך אצל כל הלווים שלי ותתבע אותם, ותזכיר אותם שהם חיבים לי כל כך מעות, ולמה אין מסלקים לי. ואפלו אם לא יפרעו ויסלקו את הכל רק כל אחד יתן ויסלק מעט מחובו, גם-כן יעלה אלפים ורבבות פעמים כמו סך כל החוב והלואה שלך.

והנמשל מובן ממילא והבן. (אמר המעתיק שמעתי אחר-כך שיש אומרים שזה המשל הוא מדברי הרב יצחק ז"ל חתן המגיד מטירהאוויצע).

עוד שמעתי מהאיש הנ"ל. שפעם אחת דבר רבי גרשון מטירהאוויצע עם רבנו ז"ל וקבל לפניו מאד על אשר צר לו בעבודת השם. ענה רבנו ז"ל ואמר: אתה עשה טוב ועסק בעבודתו באמת, וכשתעסק ותתמיד בעבודתו יתברך אזי הטוב ישאר והרע ממילא יתבטל ("דוא טוא אין יודישקייט, גיטס וועט בלייבן און שלעכטץ וועט ממילא אראפ פאלן"):