# תקמז

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/498/547/

קד בעת שהיתה השרפה פה פעם אחת בשבת ופעם אחת ביום הכפורים, היה רצונו שנקל מאד בענין הצלת ממונו ולבלי להחמיר בזה כלל (פשוט דסבירא ליה באפן המתר על-פי דין בלי חמרות יתרות). ואחר יום-כפור דבר מזה, ואמר שיש כמה שו"ת [שאלות ותשובות] שמקלין ומתירין הרבה בזה. ואמר שאין ראוי להחמיר בענין כזה.

ואמר: זה אני יודע מכבר, שיש אנשים שבשביל חמרא אחת מבטלין הרבה מאד מעבודת ה' כמעט הכל. כי הלא כמה האדם מיגע עצמו בשביל חפציו וממונו, ונוסע לדרכים ומבטל עצמו הרבה מתורה ותפלה ועבודת ה' ימים הרבה בשביל להרויח ממון, ואחר-כך בשביל חמרא אחת יאבד הכל חס ושלום, ויצטרך שנית לבטל עצמו הרבה.

ואמר על עצמו, שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגנזו יפה בבגד שלו בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב. ואף-על-פי-כן בכל עת שהוא בדרך הוא ממשמש בכיסו בכל שעה אם יש אצלו הממון. ובכל עת שנזדמן שאחד מאנשי-שלומנו נאבד אצלו איזה סך ממון בדרך, והיו באים בקבלנא לפניו, היה מבזה ומוכיח אותו מאד על-זה, על שלא נזדהר בשמירתו יפה: