# קא

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/758/101/

כא יום חמישי "וילך" בין כסה לעשור תק"ע לפ"ק פה ברסלב.

ספר לנו, שחלם לו ואינו יודע הפרוש. שאיש אחד שהיה מאנשינו נפטר לעולמו, והוא מת באמת, אך הוא לא ידע עד אותו היום. ונדמה לו בחלומו, שכל העולם סביבו עומדים ונוטלין רשות ממנו לנסע לדרכם, כנהוג אחר ראש-השנה.

ואותו האיש הנפטר היה גם-כן עומד שם, ושאל אותו, מדוע לא היית על ראש-השנה? השיב לו: הלא כבר נפטרתי לעולמי. אמרתי לו: בשביל כך? ואם האדם נפטר אינו רשאי לבוא על ראש-השנה? ושתק. ומחמת שכמה בני אדם דברו עמי מאמונה, דברתי עמו גם-כן מזה (ונראין הדברים שרבנו ז"ל הבין שנפל מן אמונה).

ואמרתי לו: וכי אין בעולם רק אני? אם אין אתה מאמין בי התקרב לצדיקים אחרים. מאחר שנשאר לך אמונה עדין באחרים, התקרב להם. ואמר: למי אתקרב? ונדמה לי שהראיתי לו לזה התקרב. כמורה באצבע על איזה מפרסם. השיב לי: אני רחוק ממנו. אמרתי לו: קרב עצמך לאחר.

והייתי חושב לפניו כל המפרסמים, ועל כלם אמר שהוא רחוק מהם. אמרתי לו: מאחר שאתה רחוק מכלם, ואין לך למי להתקרב, טוב לך לשאר כאן כבתחלה ותחזר ותתקרב אצלי. השיב לי: מכם? (בלשון תמיה) אני רחוק מאד.

ונדמה לי שהוא באמצע היום, והחמה עומדת כנגד הראש. והגביה עצמו למעלה באויר, עד שעלה למעלה אל החמה. והיה הולך עם החמה, וירד מטה מטה על הארץ כהלוך החמה, עד שירד למטה לארץ ממש בשקיעת החמה.

וכן הלך יותר עם החמה, עד שבחצות לילה בא עם החמה כנגדי ממש מלמטה. כי בחצות הלילה אז החמה כנגד רגלי האדם ממש. ואז כשירד למטה מאד עד שהיה כנגדי ממש מלמטה, שמעתי קול צעקה שצעק אלי: השמעתם כמה אני רחוק מכם? ואיני יודע הפרוש.

ואמר אדמו"ר ז"ל בזה הלשון: והיה לי רחמנות גדול. הלא עקר יגיעת ועבודת האדם בשביל התכלית, כי עכשו אין יודעין ומרגישין טעם כל-כך בההתקרבות, מחמת עכירת החמר ומחמת המניעות. נמצא, שהעקר הוא רק בשביל התכלית, שאז אחר ההסתלקות לארך ימים ושנים, אז ידעו מה ששמעו כבר, וגם מה שישמעו אז. ויתר מזה, מה שיהיה מצד הנשמה כמו שיזכה כל אחד. ואם גם-כן אחר כך אין זוכין להתקרב וכו'. והכלל, אשרי מי שיתחזק באמונה בהשם יתברך ובצדיק האמת ויקים דבריו, בודאי לא יבוש ולא יכלם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

ופעם אחד אמר, שהאדם צריך להתחזק באמונה בהצדיק האמת בהתחזקות גדול, עד שיהיה חזק כל כך שאפלו אחר מיתתו יהיה חזק באמונתו, ולא יוכלו להטעותו שם בשום אפן, כי גם שם צריכין התחזקות גדול להאמין בהצדיק. ואמר, כי יש נשמות הרשעים המתנגדים שרוצים להטעותו מהצדיק האמת, כדי למונעו שלא יתחזק לבא אליו בשביל תקון.

ואמר, שמי שיהיה חזק באמונה, בודאי לא יוכלו שם המונעים למונעו מלילך לצדיק לקבל תקון לנשמתו. כי עקר המניעות גם שם, הם רק מה שהמקטרגים והמחבלים וכו' שיש שם הם מבלבלים ומחלישים דעתו ומטעין אותו, ודוברין על הצדיק מה שדוברין, כדי שלא יתחזק לבוא אליו (כי בודאי אפלו אחר פטירת האדם, כל זמן שאינו זוכה עדין לבוא למקום מנוחתו בשלמות, עדין אינו בעלמא דקשוט. אדרבא עקר ענשו ויסורים, על-ידי המחבלין שמוליכין אותו בעולם התהו, ונדמה לו כאלו עדין הוא בעולם הזה, ומטעים אותו בכמה הטעאות וכו', כמפרסם בספרים הקדושים). אבל אם האדם חזק בדעתו, ואינו שומע לדבריהם ומתעקש עצמו, ואומר, איני שומע לכם ואני רוצה דיקא לילך ולבוא אל הצדיק, הם מכרחים להניח אותו ואינם יכולים למונעו מזה בשום אפן. כי עקר המניעות שהם מונעין הוא רק מה שמטעין אותו כנ"ל.

וספר מעשה לענין זה, שצריכים להתחזק להתקרב להצדיק גם לאחר מיתה, כי גם שם צריכין התחזקות אמונה.

וספר, שהיה בארץ ישראל איש אחד מאנשי רייסין, שנסע יחד לארץ-ישראל עם הצדיק הקדוש המפרסם, מורנו הרב מנחם מנדל זצ"ל מויטפסק (וכבר ידוע מגדל המחלקת שהיה על הצדיקים והחסידים בימים הקודמים, בפרט במדינות ליטא ורייסין, וכל מי שהיה רוצה להתקרב להם, היו להם מניעות עצומות בלי שעור כמפרסם). והסכימו שם בארץ-ישראל לשלח אותו לחוץ לארץ, בשביל להביא מעות ארץ-ישראל כנהוג.

ובדרך הלוכו על הים נפטר לעולמו, זה האיש השליח הנ"ל שהיה מקרב להצדיק מורנו הרב מנחם מנדל כנ"ל. ובארץ ישראל לא ידעו עדין כלל, ואחר פטירתו נדמה לו כאלו הולך ונוסע ללייפסיק עם אנשים שלו, כאשר היה נוהג בחייו. כי היה סוחר גדול והיה נוסע ללייפסיק בחייו. ונדמה לו גם עתה, כאלו הוא נוסע לשם עם הנאמן שלו והבעל-עגלה כדרכו תמיד.

בדרך נסיעתו, התחיל להתגעגע ולהשתוקק מאד לסע לרבו, מורנו הרב מנחם מנדל הנ"ל לקבל פניו הקדושים. ומרב תשוקתו, היה חפץ להפקיר הכל ולשוב מאמצע הדרך למקום רבו הנ"ל. והתחיל לדבר זאת לאנשיו שנסעו עמו, שהוא משתוקק לזה. והתחילו לשחוק ממנו ולדחותו מזה, כי איך יעלה על הדעת לסתר משא-ומתן כזה וכו'. ועל-ידי-זה מנעוהו מזה.

אחר-כך, חזר ונתלהב בהשתוקקות נמרץ לסע לרבו, וחזר ואמר לאנשיו שהוא חפץ בזה. וחזרו למנעו ולדחותו בדבריהם, שאי אפשר לבטל משא-ומתן כזה, ולשוב מדרך כזה ללייפסיק לבטל עסק כזה, ולנסע עתה לבית רבו. ושמע לדבריהם גם בפעם הזה, ונמנע מזה. אחר-כך חזר ונתעורר בהתעוררות רב גדול מאד מאד, ואמר שאינו שומע כלל שאינו שומע שום דבר, כי הוא רוצה דיקא מאד לנסע לרבו ולהפקיר הכל בשביל זה,

וכל מה שאנשיו מנעו אותו, בדברים וטענות ואמתלאות, איך אפשר לעשות כזה באמצע עסק כזה. לא שמע לדבריהם כלל, והיה חזק בדעתו לנסע דיקא תכף ומיד לרבו. וצוה עליהם שיחזרו פניהם מדרכם כדי לסע עמו למקום רבו. וכשראו שאין יכולים למונעו בדברים וטענות, עמדו ומרדו בו. ואמרו, שאינם רוצים לצית אותו בדבר זר כזה, וגער עליהם שיעשו כרצונו דיקא. והם לא רצו לשומעו. והתחיל לכעס עליהם מאד, על שאינם רוצים לצית אותו, כי הוא הבעל הבית, והם מחיבים לשמע ככל אשר יאמר.

בתוך כך הודיעו לו האמת שהוא כבר מת, ושכל אלו שנוסעין עמו הם הידועים, דהינו מלאכי חבלה שהם מוליכין אותו ומטעין אותו בדרך הזה. ענה ואמר, עתה בודאי אני חפץ דיקא שתוליכו אותי מיד לרבי הצדיק הנ"ל. ענו הם ואמרו, עתה בודאי אין אנו רוצים לזה, להוליך אותך אליו. והיו מתעצמים בדין זה: הוא רצה שיוליכו אותו לרבו, והם לא רצו. עד שהביאו את המשפט לפני הבית-דין שלמעלה. ופסקו שהדין עמו, שצריכין לעשות רצונו להוליכו מיד לרבו.

וכן היה. שתכף ומיד הוליכו אותו לרבו הצדיק, מורנו הרב מנחם מנדל הנ"ל, שהיה עדין בחיים אז בארץ-ישראל. והביאוהו לביתו, וכשנכנס לבית הצדיק, מורנו הרב מנחם מנדל הנ"ל, נכנס עמו אחד מהמחבלים, ונפחד הצדיק הנ"ל ונשאר חלשות, ועוררו אותו. ואחר-כך ישב הצדיק הנ"ל ועסק בתקונו בערך שמונת ימים עד שתקנו.

והודיע אז הצדיק הנ"ל לבני ארץ ישראל שנפטר האיש השליח הנ"ל, כי לא ידעו עדין מזה כלל כלל, וספר להם כל המעשה הנ"ל (וזה היה מכרח להם מאד לידע מפטירתו כדי לידע איך להתנהג בעסקי ארץ-ישראל בענין השליחות לחוץ לארץ).

וספר רבנו ז"ל המעשה, למען דעת עד כמה צריכין להתחזק עצמו בהתקרבות להצדיק גם שם אחר פטירתו. והעקר תלוי בזה העולם, שמי שהוא חזק באמונה בזה העולם בהתחזקות אמתי, יזכה גם שם לזה. כי כפום מה דאתדבק בר נש בהאי עלמא, כן הוא בההוא עלמא. ואז בודאי לא יוכל למנע אותו שום מונע מלילך להצדיק גם משם.

גם שמעתי בשמו שאמר עצה לזה, שיוכל לבוא אחר פטירתו להצדיק: לשבע על זה בנקיטת חפץ. ולא שמעתי זאת מפיו הקדוש בעצמו, רק מפי אנשי-שלומנו ששמעו מפיו הקדוש.

[שמעתי מידידנו הנכבד הר' דוד הירש מדמיטריווקע, שהוא שמע מר' שלמה מאגאריניצער, נכד הרב הצדיק הרב ר' שלמה לוצקער, תלמיד המגיד הקדוש ממעזריטש זצ"ל, שהיה משמש את אדמו"ר זצ"ל, מחמת שאמו השאירה אותו אצל רבנו ז"ל לשמשו, ושרבנו ז"ל ישיא אותו לאשה. ור' שלמה הנ"ל שמע הענין הנ"ל מפי רבנו ז"ל. ומעשה שהיה כך היה:

במעדוועדיווקא היה איש אחד נכבד מאד מאנשי אדמו"ר ז"ל, שמו ר' הירש, והיה לו בן יחיד ובת אחת. והגיע על בנו יחידו חלי ההוסט, אך ר' הירש לא היה מבין כל כך על מחלתו, והיה מחלתו קל בעיניו.

ובאותו העת בא רבנו ז"ל למעדוועדיווקא, ור' הירש הנ"ל, מחמת שהיה מחלת בנו קל בעיניו, לא עלה על דעתו כלל לספר לפני רבנו את מחלת בנו, אך חתנו של ר' הירש הוא היה מבין על מחלתו. ונכנס לרבנו ז"ל, ובקש את רבנו ז"ל להתפלל עבורו שיתרפא, והשיב לו רבנו ז"ל בזה הלשון: בזה העולם איני יכול לעשות לו שום טובה, אך בעולם העליון אוכל לעשות לו טובה. ואמר לו שיאמר לגיסו שיבוא אליו וידבר עמו מה שצריך.

אך בשמעו זאת נתבהל מאד. ויעורר רחמים אצל רבנו ז"ל שישתדל מאד להמתיק הדין שיחיה עוד, כי הרחמנות על חמיו גדול מאד כאשר יפטר חס ושלום בנו יחידו לעת זקנתו. ורבנו ז"ל היה כמחריש. והוא הרבה דברים על רבנו ז"ל שיעתיר עבורו שיתרפא. ואחר כל דבריו אמר לו רבנו ז"ל: למה אתה דוחק עלי? אינך יודע אם אשתדל עבורו לטובתו שיתרפא, מכרח השם יתברך לקח מזה העולם במקומו שלשה עשר אנשים אחרים? (אמר המעתיק עין זהר בלק דף רה. בהמעשה דהינוקא, אשר פעל שאביו ר' יוסי דפקיעין יחזר לו נשמתו ויחיה עוד. מובא שם, שהקדוש ברוך הוא נתן למלאך המות עבורו תליסר בני נשא), ואצל אבינו שבשמים כל בניו שוים אצלו. וכמו שאומרים העולם על זה, אם נוקף האדם עצמו באצבע אחת גם כן הכאב גדול מאד, ואפשר אתה הוא אחד מהשלשה עשר הנ"ל. ובשמעו זאת פסק מלדבר עם רבנו ז"ל, והלך תכף אל גיסו ויעצהו שילך לרבנו ז"ל בעצמו, וכן עשה החולה הנ"ל, ובא אל רבנו ז"ל ודבר עמו מה שצריך.

ואחר-כך נסע רבנו ז"ל לביתו, ואחר ב' חדשים מת החולה הנ"ל, ואביו ר' הירש התאבל מאד על בנו יחידו. ובימי שבעת ימי אבלו, אז ספר חתן ר' הירש לחמיו כל מה ששמע מרבנו ז"ל בעת היותו במדוודעווקא. ויתמרמר ר' הירש על זה מאד ובכה הרבה מאד.

ותכף אחר שבעת ימי אבלות, נסע ר' הירש לברסלב לרבנו ז"ל, ובא לשם בלילה והלך תכף לרבנו ז"ל. וכבר היה איזה שעות בלילה, ורבנו ז"ל כבר התחיל לפשט מלבושיו לילך לישן על המטה. והוא בבואו דפק על הדלת לפתח לו, ואמר להשמש של רבנו ז"ל, הוא ר' שלמה מגארניצער הנ"ל, לפתח הדלת, ואמר לרבנו ז"ל אשר ר' הירש ממעדועדווקא בא אליו, וצוה רבנו ז"ל שיכנס לביתו.

ותכף כשראה את רבנו ז"ל, התחיל לבכות מאד בפניו בבכיה רבה ועצומה, עד אשר לא יכול לדבר עמו. ורבנו ז"ל נחם אותו בתנחומין, ואמר לו: הלא עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, וכיוצא בדבורים כאלה, אך הוא מאן להתנחם. ואמר לרבנו ז"ל, מה עושים עם קדיש לאחר מותי? הלא רק הוא היה הקדיש שלי. אמר לו רבנו: אני אהיה הקדיש שלך, ואני אלמד אותך איך למות, ורמז להמשמש הנ"ל שילך מביתו.

והמשמש הנ"ל אף שכוספו היה חזק מאד לשמע מה שידבר עמו רבנו ז"ל, אך הכרח לצאת מהבית וסגר הדלתות, אך לא היטב, רק הניח שפארינע [סדק] למען יוכל לשמע מן החרכים איזה דבור. ואז מכל הדבורים שדבר עמו, לא שמע רק זאת, שרבנו אמר לר' הירש הנ"ל שישבע בנקיטת חפץ שיבא אליו אחר פטירתו, תכף אחר סתימת הגולל.

והנה המעשה הזאת היתה בחרף, ור' הירש הנ"ל נסע לביתו, ואחר-כך נסע המשמש הנ"ל למעדועדעווקא, ובאותו העת היה שם דבר של ילדים שמתו אז רחמנא לצלן, ורצו אנשי העיר לשלח איש אחד עם פדיון לרבנו ז"ל, אך לא יכלו לקבץ מעות שיהיו על הוצאות הנסיעה ממעדוועדעווקא לברסלב, שרחוק הדרך ביניהם, וגם על הוצאות הפדיון.

בתוך כך מת ר' הירש הנ"ל שם. ואז אחר פטירת ר' הירש הנ"ל, ספר המשמש שהיה אז במעדוועדווקא ששמע מאחורי הדלת, בעת שהיה ר' הירש אצל רבנו ז"ל, איך שרבנו ז"ל אמר לו העצה מהשבועה בנקיטת חפץ, אך אנשי אדמו"ר ז"ל לא ידעו אם עשה ר' הירש הנ"ל העצה הזאת.

ונסכם בין אנשי אדמו"ר זצ"ל, ובתוכם היה הרב ר' יודיל זצ"ל, אשר בעת שיעשו ההקפות עמו כנהוג, יקחו ספר תורה וישביעו את הנפטר שילך תכף לרבנו ז"ל, ויספר לו גם כן מהדבר שיש בעיר על הילדים. ומחמת השבועה יהיה מכרח הנפטר להיות אצל רבנו ז"ל תכף, אף אם אולי לא עשה בעצמו העצה שאמר לו רבנו ז"ל, וכן עשו.

ואחר-כך במשך ששה חדשים חזר המשמש הנ"ל לברסלב לרבנו ז"ל, ובבואו שאל אותו תכף רבנו ז"ל אם הוא זוכר אימתי מת ר' הירש, והשיב לרבנו ז"ל את החדש שמת בו, אך איזה יום בחדש לא זכר. ואמר לו רבנו ז"ל, האם לא היה מיתתו ביום פלוני, בכך וכך ימים לחדש? ונזכר תכף המשמש הנ"ל שבאמת מת ר' הירש הנ"ל באותו היום שאמר לו רבנו ז"ל, והשיב לרבנו ז"ל, הן הן.

אמר לו רבנו ז"ל הראית? הלא תכף אחר מיתתו לאחר סתימת הגולל בא אלי (כאומר: דמיתי שישהה איזה זמן, אך הוא בא תכף). וכל המעשה הזאת שמע ר' דוד הירש הנ"ל מפי המשמש הנ"ל בעצמו]: