# צב

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/758/92/

יב ספר שהיה רגיל לאכל הרבה מאד בימי נעוריו.

הייתי רגיל לאכל הרבה, והייתי אוכל בעד ג' גדולים (שם מטבע) בבקר, דהינו ט' בייגעל (כעכים), שהיו גדולים ממש, כמו עכשו בעד ט' גדולים. וכן בצהרים שקורין "מיטאג" (ארוחה העקרית), וכן לעת ערב, וחוץ מזה אכילת שחרית וערבית.

והיה לו יסורים מזה. והשליך זאת. וראה אחר-כך שיש לו תאוה גם לאותו המעט שאוכל. ונתישב, והתחיל שוב לאכל, כי מה לו כשאוכל מעט עם תאוה או הרבה, ולמה לו להפסיד גופו בחנם. והיה מניח כל התאוות בתוך תאוה זו של אכילה.

פעם אחד היה יושב על השלחן אצל חמיו, בשעת הסעדה שלישית של שבת. וישב בזויות, והיה חשך בבית. והוא היה דרכו תמיד לעשות את שלו כדרכו. והתחיל לבקש שיראה לו השם יתברך את האבות אברהם יצחק ויעקב. והבטיח להשם יתברך: כשתראה לי זאת, אשליך גם זאת התאוה (הינו של אכילה). ועשה בזה מה שעשה, ונכנס בזה מאד ויישן.

ובא זקנו הבעל-שם-טוב ז"ל אליו בחלום, ואמר לו הפסוק: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים י"א). והקיץ ונפלא בעיניו מה שיכות יש לזה הפסוק למה שבקש? ובא בדעתו, שאיתא בתקונים: "עשב הוא אותיות עין בית שין, עין בית היא בת עין, שין תלת אבהן" (דף סב:). וזהו: אם תרצה לראות אבהן, אי אפשר לך כי אם: "בשדך לבהמתך". צריך אתה לשדד הבהמיות, תאות אכילה. והשליך גם זאת התאוה. וצוה לחזר גם זאת המעשה.

ומה שאמר הבעל-שם-טוב לאדמו"ר זכר צדיק וקדוש לברכה, כי בלתי אפשר לראות את האבות עד שישדד וישבר תאות אכילה, עין בלקוטי מוהר"ן במאמר "שאלו את ר' יוסי בן קיסמא" (סימן נ"ז), מבאר שם, שעל-ידי אכילה בקדשה מתנוצצים בהאדם אור האבות: