# צו

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/758/96/

טז ספר בימי אלול, שחלם לו שהיה רוצה לכנס בבית לשמע קול שופר. ועבר לפני בית אחד, ושמע ששם מזמרין ומכין כף אל כף ומרקדין מאד ושמחין בקפיצות ורקודין גדולים כדרך השמחים והשוחקים מאד. עניתי ואמרתי, הלא לכאן בודאי טוב לכנס לשמע קול שופר (והשאר איני זוכר).

וענה אחד, שגם מרמז בספרו שמצות שופר היא בחינת המחאת כף ורקודין, כמובא בהתורה "ואלה המשפטים" (לקוטי א' סימן י') המדבר מהמחאת כף ורקודין. שמבאר שם מאמר הזהר הקדוש: "בתרועה דאיהו רוחא אתעבר אל אחר כפירות" וכו' (תיקוני זוהר מח.), שעל-ידי-זה זוכין להמחאת כף ורקודין. שהיא בחינת "וההיא רוחא נשב בשת פרקין דדרועין ובשת פרקין דשוקין" עין שם כל התורה. נמצא מבאר שם, שתרועה, דאיהו קול שופר, הוא בחינת המחאת כף ורקודין, עין שם. ונענע לו רבנו ז"ל ראשו.

אחר-כך שלח ה' בלבי שמרמז בפסוק, ששופר היא בחינת רנה ושמחה, כי: "אז ימלא ש'חוק פ'ינו ו'לשוננו ר'נה" (תהלים קכ"ו), ראשי-תבות: שופ"ר. ועל-כן אחר פסוק: "אשרי העם יודעי תרועה" וכו' (שם פ"ט) כתיב: "בשמך יגילון כל היום". ועין במקום אחר, שעקר הבכיה צריכה להיות מתוך שמחה, כי: "בכיה", היא ראשי-תבות: "ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום, עין שם (לקוטי מוהר"ן קע"ה):