# קסט

> מקור: https://rabenu.app/books/chayeymoharan/971/169/

ג בלעמברג, בין פורים לפסח בשנת תקס"ח, הלך אל חדר מיחד ובכה הרבה מאד שם. וקרא לר' שמעון ודמעתו על לחייו, ונאנח ואמר, אין עם מי להתיעץ. וספר לו אז, מענין באשר שיש לו ספר בביתו שאבד אשתו ובניו בשביל זה כי נסתלקו עבור זה, ומסר נפשו על זה, ועכשיו אינו יודע מה לעשות.

והענין היה, כי ראה שמכרח להסתלק שם בלעמברג, אך אם ישרף זה הספר יוכל לחיות. ועל-כן היה רבנו ז"ל מספק, ולא היה יודע לתת עצה בנפשו מה לעשות, כי היה צר לו מאד לשרף זה הספר הקדוש והנורא מאד אשר מסר נפשו על-זה וכו'.

ועצם קדשת ונוראות של זה הספר אי אפשר לדבר מזה כלל. ואם היה נשאר זה הספר בעולם היו רואין גדלת רבנו ז"ל עין בעין וכו'. השיב לו רבי שמעון: בודאי אם יש איזה סברא שחייכם תלוי בזה, בודאי טוב יותר לשרף הספר כדי שתשארו בחיים. השיב רבנו ז"ל: על-כל-פנים יתארך הזמן בודאי, הינו אם ישרף זה הספר על-כל-פנים יהיה לו ארכא לחיות בעולם הזה עוד איזה זמן, אבל אף-על-פי-כן צר לי מאד לשרפו כי אין אתה יודע גדל יקרת קדשתו של זה הספר, ואנכי אבדתי אשתי הראשונה ובני וכמה יסורים עצומים שהיו לי בשביל זה וכו'. והיה בוכה מאד מאד.

ואחר-כך בא הדאקטיר לביתו, ורבי שמעון ורבנו ז"ל היו עוסקים בענין שיחה הנ"ל. וספר רבי שמעון לפני הדאקטיר בדרך קבלנא על רבנו ז"ל, על שהוא בוכה עכשו בעת הזאת שחליו כבד עליו כל כך, והדאקטיר נבהל אז מאד לפני רבנו ז"ל. ואחר-כך דבר עמו הדאקטיר קצת והלך, ואחר-כך דברו עוד רבי שמעון ורבנו ז"ל, והוא ז"ל היה בוכה הרבה הרבה מאד.

ואחר-כך אמר לרבי שמעון אם-כן אפוא, הא לך המפתח של הקאמאדע [ארון] שלי, ולך מהרה, חושה אל תעמד, ותשכר עגלה לברסלב ואל יעצרך הגשם והשלג, ורוץ מהרה חושה לברסלב, ותבוא לשם ותקח שני ספרים אחד מנח בהקאמאדע והשני מנח בתוך תבה של בתי אדל, ותקח אותם ותשרף אותם.

ושני הספרים היו אחד, כי אחד היה מועתק מחברו (וההעתקה היתה על ידי שזכיתי להעתיק אצלו, אך תכף אחר שהעתקתיו לקח שניהם, הינו ספר כתיבת ידו הקדושה והספר שהעתקתי וטמנם שניהם אצלו. ואלו שני ספרים צוה לשרף).

אך למען השם הזדרז מאד בזה. והזהיר את רבי שמעון מאד לבל יהיה חכם בזה, הינו שלא יתחכם לשנות דבריו חס ושלום לבלי לשרף איזה ענין ולגנזו אצלו, רק יקים דבריו בזריזות גדול.

ותכף הלך רבי שמעון בזריזות גדול ושכר עגלה לברסלב לבית רבנו ז"ל. ובבואו לדאשיב שהיא סמוך לברסלב נפל רבי שמעון פתאום והטל על ערש דוי, ולא היה יכול לקום. והבין שהוא מעשה בעל דבר שרוצין למנעו מלקים דבריו (כידוע לנו כבר, שעל כל מה שצוה רבנו ז"ל לעשות, יש על-זה אלפים ורבבות מניעות גדולות מאד, בפרט על דבר גדול כזה שחיי רבנו ז"ל היו תלויים בזה).

וצוה רבי שמעון להניח אותו על העגלה לנסע לברסלב, כי התישב שהוא יהיה מנח על העגלה ויסע לברסלב כל עוד נפשו בו. והיה מצפה רק שיבוא לברסלב, שיוכל על-כל-פנים לצוות לאחרים שישרפו הספרים לפניו. וכן היה שהניחו אותו על העגלה ונסע לשם. ובבואו לברסלב חזר תכף לאיתנו והבריא כבתחלה, ולקח שני הספרים ושרפם שניהם.

אוי לנו שלא זכינו שישאר אור הזה של הספר הזה, ובעוונותינו הרבים גזרו עליו מן השמים לשרפו. ואמר רבנו ז"ל שזה הספר לא יהיה עוד בעולם. חבל על דאבדין בעוונותינו הרבים, אבדה שאינה חוזרת. ואמר שזה הספר בהכרח לשרפו, וזה הספר "לקוטי מוהר"ן" יהיה נדפס ויתפשט בעולם: