# א

> מקור: https://rabenu.app/books/emunatitecha/1/

לקוטי־מוהר"ן חלק א' סימן רע"ב "היום אם בקלו תשמעו" (תהלים צה, ז) - זה כלל גדול בעבודת ה', שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה, וכן בעסק פרנסתו והצטרכותו צריך שלא יחשב מיום לחברו.

כי כשרוצים לכנס בעבודת ה' נדמה להאדם כאלו הוא משא כבד ואי אפשר לו לשא משא כבד כזאת. אבל כשיחשב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כבד כלל.

וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכונה ובכח כראוי, וכיוצא בזה בשער העבודות, כי אין להאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בה, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. וזה "היום אם בקלו תשמעו" - 'היום' דיקא, והבן.

ועין בלקוטי־הלכות הלכות מתנה הלכה ה', שכתב שם שרק זה עקר העצה לזכות לעבודת ה', ועקר ביאת המשיח תלוי בזה. כמו שאמרו חכמינו ז"ל ששאלו למשיח: אימתי אתי מר [מתי תבוא לגאל את ישראל], והשיב היום אם בקלו תשמעו (סנהדרין צח).

וכפי עבודת ישראל המקימים זאת ועובדים את ה' יתברך בדרך זה בכל יום, כן מתנוצץ קרן משיח בכל יום עד שסוף כל סוף תבוא הגאלה על־ידי זה בשלמות.

וזה "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד), ופרש רש"י שקאי על כל יום ויום של כל הדורות הבאים וכו' - ה' יראה לעמו במקום הזה. הינו, שכפי עבודת כל אחד מישראל בכל יום בכל הדורות הבאים בבחינת "היום אם בקלו תשמעו", כן מתקרבת הגאלה, ואם יתמהמה חכה לו, כי רק ה' יראה זה המקום להשרות בו שכינתו על־ידי זה, ורק הוא יודע הסוף, עין שם כל זה באריכות: