# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/emunatitecha/13/

עוד שם בלקוטי־מוהר"ן חלק א' סימן לד, כתב שם בזה הלשון: כתיב "חרפה שברה לבי" (תהלים סט, כא), הינו החרפות ובזיונות (שהם התאוות רעות והאהבות רעות, שהם לחרפה על האדם) שוברין לבו של אדם. והתקון הוא על ידי שמקשר את לבו לנקדה השיך ללבו בעת הזאת, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו. עין שם כל המאמר.

ומובן שם, כי מחמת שהאהבה דקדשה שורה אצל הנקדה דקדשה, ועל כל פשעים תכסה אהבה, שאפלו אם אחד פושע נגד חברו, אבל על ידי האהבה שיש לו עליו אינו מחרפהו - כן ברוחניות גם־כן, על ידי שמקשר את לבו לנקדה דקדשה, ששם שורה האהבה דקדשה, אז על ידי האהבה דקדשה נתבטל החרפה שהוא בחינת האהבות רעות, עין שם.

ועין בלקוטי־הלכות הלכות מלמדים הלכה ד', שמבאר שם מה שדקדק אדמו"ר ז"ל בלשונו הקדוש: "לנקדה השיך ללבו בעת הזאת". כי בכל עת וזמן ובכל מקום שהוא באיזה מדרגה ובאיזה ענין שהאדם בו, יש תמיד איזה בחינת נקדה טובה וקדושה שיכול האדם לדבק את עצמו לנקדה ההוא השיך ללבו בעת הזאת דיקא, עד שעל־ידי זה יתבטלו כל האהבות רעות השורין על לבו ויתתקן הכל בשלמות.

כי זה רואין בחוש, שבודאי אין דומה העבודה שהאדם עובד את ה' יתברך בשבת ויום־טוב להעבודה שבששת ימי חל, וכן העבודה שבביתו להעבודה שבדרך, כי בודאי בדרך אינו יכול לעסק כל־כך בתורה כמו בביתו. אבל אף־על־פי־כן גם בדרך אין האדם פטור לגמרי חס ושלום מעבודת ה', רק שגם בדרך צריך לקשר את עצמו לנקדה השיך ללבו בעת הזאת, כפי העסק שעוסק בו אז.

וזה בחינת "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז), כי תמיד צריכין לדבר בתורה ויראת־שמים ולקשר עצמו לנקדה השיך ללבו בעת ההוא כפי העת, אם הוא בביתו או בדרך, ביום או בלילה, כי לכל עת וזמן לכל חפץ, ועל־פי רב מצוות התורה תלויים בעת ובזמן, וצריכין לקבל הנקדה כפי העת והזמן. כגון בימי החל - מקבלין אור הנקדה על ידי תפלין, ובשבת ויום־טוב - על ידי קדשת עצומו של יום, בפסח - על ידי אכילת מצה וכו', ובסכות - על־ידי סכה ולולב וכו', בראש־השנה - על ידי שופר וכו', וכן בשאר זמנים קדושים.

וכן אפלו המצוות הנוהגות בכל זמן, בודאי גם־כן אין יום דומה לחברו ואין אדם דומה לחברו, כי ביום זה מזמין לו ה' יתברך מצוה זו כדי לקבל על־ידה אור הנקדה הקדושה, וביום אחר מזמין לו ה' יתברך מצוה אחרת, וכן בין בני־אדם - יש צדיק שעוסק ביותר במצוה זאת, וצדיק אחר עוסק ביותר במצוה אחרת, וכעין שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח): "אביך במאי זהיר טפי" [אביך במה היה זהיר ביותר]. והכל כפי הנקדה השיך ללבו של זה האדם בפרטיות בעת ההוא דיקא. וכן אין הלמוד של כל יום דומה לחברו על־פי רב, כי היום עוסק בהלכה זאת, ולמחר בהלכה אחרת.

וזה גם־כן בחינת השיר של יום, שבכל יום יש בו שיר מיחד כפי הנקדה הקדושה השיך לכלליות לבבות בני־ישראל באותו היום. וזה גם־כן בחינת הסדרים של התורה, שבכל שבוע קורין סדר אחר בתורה, וגם הסדר נחלק לשבע פרשיות נגד שבעת ימי השבוע - הכל כדי לקבל בכל שבוע ובכל יום אור הנקדה השיך ללבו בעת הזאת דיקא.

ואף שבודאי אי אפשר להאדם לידע כל זה בפרטיות בכל עת מה הוא הנקדה השיך ללבו בעת וברגע הזאת דיקא, אבל הוא צריך להאמין שבכל מקום שהוא ובכל עת וזמן ובאיזה מדרגה שהוא אז, בעליה או בירידה חס ושלום - שבודאי יש עתה בחינת נקדה טובה השיך ללבו בעת הזאת דיקא, שהוא צריך לקשר עצמו אליה, דיקא, שעל־ידי זה יתתקן מכל מקום שהוא.

ובאמת צריכין תפלות ותחנונים הרבה לזכות ולמצא הנקדה השיך ללבו בעת הזאת דיקא. וזה בחינת "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא" (תהלים לב, ו) - לעת מצא דיקא, שיזכה תמיד למצא הנקדה כפי העת והזמן. ואם יזכה לחזק עצמו בתפלה והתבודדות על זה, בודאי יזכה למצא הנקדה ולקשר עצמו אליה, ועל־ידי זה יתתקן הכל: