# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/emunatitecha/14/

בלקוטי־מוהר"ן חלק א' סימן לג, כתב: יש שני מיני ימים - ימי טוב, וימי רע. והמדות נקראים ימים, כמו שכתוב "ומדת ימי" (תהלים לט, ה). וצריך כל אחד להכניע הימי רע נגד הימי טוב, ואז הימי טוב יתראו ויאירו ביותר. וזה "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" (קהלת ז, יד). הינו, שהכתוב מזהיר שצריך האדם להסתכל ולראות שם בהימי רע היטב היטב, ובודאי ימצא שם ימי טוב, הינו תורה וכו'. עין שם.

ועין בלקוטי־הלכות הלכות הלואה הלכה ה', שזה היה החטא של אדם הראשון, שלא התגבר להכניע הימי רע תחת הימי טוב, ואכל מעץ הדעת טוב ורע - דיקא. ועליו דרשו רבותינו ז"ל "אויל ביום יודע כעסו" (משלי יב, טז) - 'ביום' דיקא, בחינת "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז) - 'ביום' דיקא, כי עקר הפגם הגיע בהיום, שלא השתדל למצא הטוב שבאותו היום להגבירו על הרע וכו', עין שם.

ועין ב"לקוטי־הלכות" הלכות חנכה הלכה ג', מבאר שם כי לכל אדם יש ימי טוב וימי רע, שזה בחינת שבע שני השבע ושבע שני הרעב. וכשימי רע, שהם בחינת שבע שני הרעב, מתגברים - אז יכולים לשכח כל הטוב לגמרי חס ושלום, בחינת "ונשכח כל השבע וכו'" (בראשית מא, ל).

ועל־כן כשאדם זוכה לאיזה טוב, לבחינת ימי טוב, צריך להשתדל אז להרבות מאד במעשים טובים ובעסקי התורה כל מה שיוכל, בבחינת (קהלת ט, י): "כל אשר תמצא לעשות בכחך עשה" - עד שאתה בכחך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט קהלת רמז תתקפט), וכמו שכתוב "וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה" (קהלת יב, א). ואז כשמתגברין חס ושלום, אחר־כך ימי הרעה על האדם, הוא צריך להשתמש עם כח הטוב שקבץ בימי הטוב שהיה לו בתחלה, ועל־ידי זה יוכל להתגבר גם אז ולהכניע הימי רע, שזה בחינת האכל שאסף יוסף בשבע שני השבע - כי למחיה שלחני אלקים וכו' להחיות עם רב, כי יכולין להחיות את עצמו ולהתגבר על הימי רע על ידי הטוב שאסף בימי הטוב: