# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/emunatitecha/16/

בלקוטי־הלכות הלכות הונאה הלכה ב' כתב: עקר עבודת האדם הוא לתקן בחינת שבירת כלים כידוע, שמשם נמשכין כל הפגמים וכל הקלקולים. ועקר התקון הוא על־ידי אור הנקדה הקדושה, ששם שורה האהבה דקדשה, שעל־ידי זה נתבטלין כל האהבות רעות וכל הפגמים, כמובא לעיל אות יג.

והנקדה הקדושה הוא בחינת יו"ד, והיא מאירה לכלל העולם, שהוא בחינת וא"ו, שנברא בששת ימי המעשה. והארת כל יום משנה מחברו, כי בודאי אין כל הימים שוים, וכל יום ויום יש לו גבול בפני עצמו כפי ההארה שמקבל מהנקדה שמאירה בכל יום לפי בחינתו.

ועל־כן צריכין לחזר בתשובה בכל יום ויום ולתקן כל הקלקולים והפגמים באותו יום דיקא שפגם בו חס ושלום, קדם שיכנס יום השני, כמובא בכל הספרים שזה בחינת מה שצריכין להתודות בכל לילה דיקא על כל מה שעשה, כי הארת כל יום משנה מחברו, ועל כן אי אפשר לתקן בשלמות כי אם באותו היום בעת שמאירה עדין הנקדה של אותו יום דיקא, כי ביום שלאחריו אי אפשר לתקן בשלמות כל־כך מה שפגם מאתמול, מחמת שהארת הנקדה של יום המחרת משנה משל אתמול.

נמצא שביום המחרת, כשרוצים לתקן פגם יום הקודם, צריכים בחינת בנין עולם מחדש, לחדש לגמרי היום שעבר ולהמשיך עכשו הארת הנקדה של אתמול, שעל ידי זה עקר התקון, וזה בחינת שנוי מעשה בראשית, ועל כן התקון קשה ביותר. אבל באותו יום, מאחר שעדין מאירה הנקדה של אותו היום, יוכל לתקן בקל.

אך אף־על־פי־כן בודאי מועיל תשובה לעולם, אף אם לא תקן מיד מה שפגם ולא שב תכף באותו יום שפגם דיקא, רק שאז צריך להרבות בתחנונים ורצויים חדשים ביותר: