# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/emunatitecha/19/

כל הזמן של האדם, שהם כל ימי חייו, הם בחינת המתנה. שאומרים לו, שימתין הזמן של ימי חייו, שיתישב בו בכל יום ובכל עת, שעל־ידי־זה יזכה להשיג בכל עת מה שישיג, עד שיזכה ביום קצו וסופו לעלות עם כל הימים והזמן של ימי חייו ששהה בזה העולם לעלות למקום שיעלה ולהשיג מה שישיג, שהם בחינת אורות הצחצחות שזוכין הצדיקים, בחינת: והשביע בצחצחות נפשך - אשרי להם.

ועקר כל זה זוכין על ידי עשית המצוות בשמחה, כמבאר בלקוטי־מוהר"ן (סימן כד), כי שמחה הוא החיות והקיום של ימי האדם. כי באמת אין שום זמן כלל, כי הזמן פורח מאד מאד כצל עובר וכאבק פורח וכענן כלה וכו', כי העבר אין והעתיד אינו עדין, וההוה כהרף עין, וכמובא בספרים. וימי חיינו הבל, הבל הבלים, כמו שאמרו במדרש קהלת פרשה א: "כהבל של הכלי השביעית וכו' שאין בו שום ממשות וכו'". ואין נשאר מכל הזמן - העבר וההוה והעתיד - רק מה שחוטפין איזה מעט טוב: תורה ותפלה וצדקה ומעשים טובים, ורצון והשתוקקות נמרץ לה' יתברך, והתקרבות לצדיקים וחברים אמתיים.

והעקר הוא השמחה, שהיא נקדת כל המצוות. כי עקר שלמות המצוה היא כשזוכים לעשותה בשמחה. ועל־כן עקר החיות שהוא בזמן, הוא רק על ידי זה היום שזוכין בו לשמחה של מצוה לשמח בו יתברך. וזה בחינת "זה היום עשה ה'" (תהלים קיח, כד), הינו כי רק זה נקרא יום אשר עשה ה', שיהא נחשב לימי חייו, כאשר נגילה ונשמחה בו ובעשית מצוותיו יתברך. כי הרשעים, שאינם זוכים לשמחת המצוות, באמת אין להם שום חיות, ועל כן אמרו רבותינו ז"ל: שבחייהם קרויים מתים (ברכות יח), אבל מי שזוכה לעשות המצוות בשמחה, הוא זוכה לבוא ולעלות עם כל ימיו ועתותיו למקום שיעלה.

ועל־כן בכל עת שמחה מברכין "שהחינו" וכו', כי עקר החיות והקיום של כל ימינו הוא על ידי שהגיע לזמן הזה של שמחה, שהוא הזמנים המקדשים של כל הימים טובים, שבהם נתגלה אלהותו יתברך על ידי גדל הנסים והנפלאות שעשה בהם, שזה עקר השמחה והחיות, בבחינת: זה היום עשה ה' וכו' כנ"ל.

וזה פרוש "כי לא הרבה יזכר את ימי חייו, כי האלקים מענה בשמחת לבו" (קהלת ה, יט). הינו, כי שלמה מזהיר את האדם מאד, שיזהר מאד להתחזק בשמחה של תורה ומצוות כל ימי חייו, כי מאחר שימי חייו מועטים ופורחים מאד מאד, כמו שאמר "כי לא הרבה" (הינו ימי חייו), והם פורחים כצל עובר כנ"ל, על־כן "יזכר את ימי חייו", הינו שיזכר להחיותם, שיהיה להם חיות וקיום אמתי, שיהיו ראויים לקרותם בשם "ימי חייו", וזהו על ידי שמחה דקדשה של תורה ומצוות, שהוא כל החיות כנ"ל.

וזהו: "כי האלקים מענה בשמחת לבו", שה' יתברך מעיד על זה ששמח בלבו לעשות טוב, דהינו שהיה מישב דעתו בזה העולם לידע האמת שאין שום חיות אמתי כי אם תורה ומצוות, כי הם חיינו, ועל־כן היה שמח בהם מאד, וזה כל תכלית וקיום אמתי של כל ימי חייו כנ"ל (לקוטי הלכות הלכות הודאה הלכה ו - עין שם נפלאות):