# כ

> מקור: https://rabenu.app/books/emunatitecha/20/

צריך האדם כל זמן שמזקין, כל מה שנתוסף ובא לו יום מימי חייו, להוסיף בו תוספות אור קדשה ודעת, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (קנים ג, ו): זקני תלמידי־חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהם . וזהו "ויקרא אלקים לאור יום" (בראשית א, ה), הינו כי כל יום צריך שיאיר ביותר בתוספות אור קדשה ודעת.

אבל כשאין זוכין לבחינה זאת של "ויקרא אלקים לאור יום", ואין מוסיפין אור קדשה ודעת, אז מנפילת הדעת הזה יונק הדעת של מצח הנחש, שהוא השרש של חכמי הטבע, שהם בחינת חיות רעות דורסים וטורפים (רוצה לומר, כי הנחש הוא ערום מכל חית השדה), בחינת אריות ודבים (עין שם מה שמבאר בזה את הכתוב (שמואל־א יז, לד): "ובא הארי והדב", הנאמר אצל מלחמת דוד עם גלית הפלשתי), ואז קול שאגתם, ששואגים בקולם שהכל מתנהג על־פי הטבע חס ושלום, עולה ומתגבר על קול הקריאה של החגים והימים־טובים, שמכריזין וקוראין ומגלין שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, ואין שום דרך הטבע כלל.

כי בכל יום־טוב עשה ה' יתברך עמנו אותות נוראות, הפוך דרך הטבע (ועין בלקוטי־הלכות הלכות ערב, שמבאר שם שעקר התגלות הרצון של הימים־טובים הוא על־ידי הקרבנות של הימים טובים), ואז נשבת שמחת יום־טוב. והתקון לזה הוא צדקה - להתמיד בצדקה, כי הצדקה מועלת תמיד להכניע את מצח הנחש וכו'. עין שם פלאי פלאות. (לקוטי־מוהר"ן תנינא סימן ד, עין שם).

אמר הכותב והמלקט, הנה כל הדברים האלה מבארים בנבואת עמוס, קפיטל ה, כמעט להדיא: הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חשך ולא אור. (הינו שאינו בבחינת "ויקרא אלקים לאור יום" הנזכר לעיל, ועל ידי זה:) כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב, וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש. (הינו, כי על ידי זה יונק מצח הנחש, שהוא שרש חכמי הטבע, שהם דורסים וטורפים, בחינת ארי ודב. וזהו שכופל ומבאר הכתוב:) הלא חשך יום ה' ולא אור, ואפל ולא נגה לו. (ועל ידי זה נשבת שמחת יום טוב. וזה שמבאר הכתוב תכף:) שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרתיכם. (וממילא מובן שאז גם הקרבנות הנוגעים לתקון זה אינם לרצון. וזה שמבאר הכתוב:) כי אם תעלו לי עלות ומנחתיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט. הסר מעלי המון שריך (שמזמרין הלויים בעת הקרבת הקרבן), וזמרת נבליך לא אשמע. (והנה התקון לכל זה הוא להתמיד בצדקה, וזה שמבאר הכתוב תכף, רק זאת תעשו) ויגל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן, ופרשו המפרשים ז"ל, שתתמידו בצדקה כנחל שאינו פוסק, ועל־ידי זה יתגלה משפט ה' יתברך ששופט ומנהיג הכל רק ברצונו יתברך.

והנה מבאר שם בהתורה הנ"ל, שעל־ידי שנתגלה הרצון הזה נעשה יראה, לירא מפניו יתברך, ועל ידי זה נעשה צנור לקבל על ידו השפעת חסדו יתברך, עד שלא יצטרך לעסק בשום מלאכה ועסק בשביל פרנסתו, שמטרדת את האדם מאד מעבודתו יתברך, רק יקים בו "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיה סא, ה), עין שם נוראות ונפלאות. ואז, כשהפרנסה לא תטריד אותו, בודאי יזכה שכל מה שיתוסף ובא לו יום מימי חייו, יוסיף בו אור קדשה ודעת. נמצא, שנעוץ סוף המאמר בתחלתו, עין שם והבן: