# כא

> מקור: https://rabenu.app/books/emunatitecha/21/

עקר מצות קריאת־שמע בכל יום ערב ובקר - שהוא כלל ויסוד כל התורה כלה, שתלויה באמונה - הוא מחמת שאנו צריכין לקבל עלינו אמונתו הקדושה בכל יום ויום מחדש, בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג, כג), וכמו שאמרו חכמינו ז"ל על הכתוב הנאמר בקריאת שמע: אשר אנכי מצוך היום - בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, שלא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה, אלא כחדשה (ספרי ואתחנן לג).

כי אף־על־פי שהאמונה ירשה היא לנו מאבותינו, וזהו עקר האמונה לסמך על אבותינו הקדושים ולילך בדרכיהם, אף־על־פי־כן צריכין לחדש עצמו בתשוקת האמונה בכל יום מחדש, ולהכניס כל לבו ונפשו ולהגדיל דעתו בזה בכל יום מחדש. וזה בחינת מה שבקבלת אמונת יחודו יתברך אומרים תחלה אלו השתי תבות "שמע ישראל", שלכאורה היה די לומר רק עקר היחוד, שהוא "ה' אלהינו ה' אחד".

אך באמת זהו עקר שלמות האמונה, כי כשרוצים להודיע דבר חדש ונפלא אומרים: שמע נא מה שאדבר ואספר לך חדשות גדולות נפלאות. וזהו בחינת אלו שתי תבות "שמע ישראל" שאומרים קדם עקר היחוד, כי בהם מעורר את לבבו ולבב כל ישראל שיטו אזנם וישמעו היטב מה שמספר להם חדשות גדולות ונפלאות.

וזהו בחינת מה שדרשו חכמינו ז"ל על תבת "שמע" - השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, חדשות ונפלאות, שהוא ה' אלהינו ה' אחד. הינו, שהזהירו אותנו חז"ל הקדושים, שאף־על־פי שיסוד האמונה ישנה מכבר מאבות אבותינו הקדושים, אף־על־פי־כן אתה צריך לשמע ולקבל בלבך האמונה הזאת בכל יום מחדש, כי באמת היא בכל יום חדשה לגמרי, כי אין יום דומה לחברו.

וכמובא בשיחות הר"ן (סימן א) מה שאמר דוד המלך עליו השלום "כי אני ידעתי כי גדול ה' וכו'" (תהלים קלה, ה), שפרושו בלשון אשכנז: 'איך ווייס' (ואדמו"ר זצ"ל דחק אז מאד תבת 'איך'). הינו כי גדלת הבורא יתברך, שה' יתברך מאיר לאדם השלם בלבו, אי אפשר לספר לחברו כלל, ואפלו האדם לעצמו אי אפשר לספר לעצמו ההתנוצצות וההארה שמאיר בדעתו מיום לחברו וכו', עין שם. כי לגדלתו אין חקר, וענין זה אי אפשר לבאר לא בכתב ולא בעל־פה, כי כל חד כפם מה דמשער בלבו [כל אחד כפי שמשער בלבו] יכול להתפלא ולזחל ולרעד מהתנוצצות אמתת האמונה הקדושה שמתנוצץ לו בכל יום ובכל עת מחדש, אשר אנו זוכין להאמין בחי החיים, בהיחיד נצחי הקדמון, הבורא הכל בחסדו יתברך ויתעלה שמו לנצח.

וכל אדם צריך לילך בזה ולקים זאת להתחדש באמונתנו הקדושה בכל יום מחדש, כי זה עקר ויסוד כל התורה כלה. ואפלו אם האדם בדיוטא התחתונה חס ושלום, בתוך התגברות התאוות והבלבולים, שהם בחינת לשונות העמים, שבהם נאחזים כל התאוות ומדות רעות, אף־על־פי־כן יכול להרגיש גם הוא אלהותו יתברך בלבו מחדש, אם יטה אזנו ולבבו היטב למה שהוא מוציא מפיו אמונת היחוד בכל יום, כי זה עקר מצות קריאת־שמע בכל יום בבקר ובערב.

וזה בחינת מה שדרשו חכמינו ז"ל: "שמע" - בכל לשון שאתה שומע (ברכות יג) . ושני הדרשות הנ"ל הם אחד כי כשתטה אזנך לשמע בכל יום מחדש מה שאתה מוציא מפיך אמונת יחודו יתברך, תוכל לשמע אמונתו ואלהותו יתברך מכל מקום שאתה שם, שזה בחינת: "שמע" - בכל לשון שאתה שומע כנ"ל.

כי בכל מה שעובר על האדם צריך לזכר את עצמו בכל יום בו יתברך, ולהזכיר את עצמו שהוא איש ישראלי ומאמין באלהים חיים ומלך עולם, וכמו שכתוב "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי" (יונה ב, ח). ואז יוכל לדבק את עצמו בו יתברך מכל מקום שהוא, אפלו אם הוא בשאול תחתיות חס ושלום. וצריכין לזהר לילך בזה כל אדם שבעולם, כי זה יסוד הכל.

והנה עקר חדוש מעשה בראשית, שה' יתברך מחדש בטובו בכל יום שבבקר החמה זורחת ובערב שוקעת, וגולל אור מפני חשך וחשך מפני אור, הוא גם־כן רק בשביל זה כדי לגלות אלהותו בכל יום מחדש, עד יכירו אותו כל יושבי תבל. ועל־כן קבעו ברכת המאורות בקריאת־שמע, שהיא גם־כן לקבל עליו האמונה בכל יום מחדש, כנ"ל. (לקוטי־הלכות, הלכות קריאת־שמע, הלכה ה', ובספר עלים לתרופה מכתב ש"ב. ועין מה שכותב שם, שהאדם צריך להרגיל עצמו לשמח בכל יום ובכל עת מחדש בהאמונה הקדושה, ואין שום חיות וטוב אמתי כי אם האמונה הקדושה שזכינו כלנו מקטן ועד גדול. כי כל הזמן והימים יעברו כצל עובר, ולא ישאר כי אם חיות האמונה הקדושה, שזה החיות יתקים לעד ולנצח, כמו שאנו אומרים: ומלכותו ואמונתו לעד קימת וכו', עין שם. ועין גם בלקוטי־הלכות הלכות ספר־תורה, שכתב, שעקר החיות ואריכות ימים של האדם הוא רק כשזוכה שבכל יום ויום מימי חייו תתחזק אמונתו יותר, כי רק זה נקרא חיים, בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), ועל כן צריכין לחדש אמונתו בכל יום עין שם):