# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/etzothamevoarot/515/24/

האדם אינו צריך לרצות לעסק בשום עסק מעסקי העולם, רק על מנת לתקן ולרפא נשמתו. הינו שבכל עסק או ענין שעוסק בהם, צריך לזכר ולהאמין שהשם יתברך הוא שהזמין לו את העסק או את הענין בהם הוא עסוק, בכדי שדיקא על ידם יתעורר לאמונתו ועבודתו, וזה עקר תקון הנשמה ורפואתה. כי עקר חלי הנשמה הוא ההעלמה שנעלם מהאדם אמונת השגחה, וחושב שהכל מתנהג על פי הטבע, ועל־ידי זה נופל לכפירות, ועל־ידי הכפירות נופל לכל מיני חטאים ועוונות רחמנא לצלן.

ואם האדם זוכר בכל עסק וענין שעוסק בהם, הן במלי דשמיא הן במלי דעלמא, שעקר תכלית העבודה שעוסק בה, הוא בכדי שיתחזק באמונת השגחה, ובכדי שיתעורר לעבודתו ולהכרת מלכותו יתברך דייקא על־ידי הסבה שהזמין לו הקדוש ברוך הוא לעסק בה, אזי הוא תמיד עסוק בתקון נשמתו ורפואתה (כך מבואר בלקוטי הלכות). ואפלו כל התפלות שמתפלל להשם יתברך על צרכי הגוף, צריך לכון בעקר עבור תקון נשמתו ורפואתה. אפלו בתפלות שמונה עשרה, שהן מפרשות על צרכי הגוף, הינו ברכת "רפאנו" ו"ברך עלינו", צריך לכון בעקר לרפואת הנשמה ולפרנסתה. הינו בעת שמבקש מהשם יתברך את הברכות הנ"ל, צריך לכון בעקר לרפואת הנשמה, רפואה מכל מיני כפירות ופגמי אמונה. כי כפירות ופגם אמונה הם עקר חלי הנשמה. וצריך לבקש מהשם יתברך שלמות אמונה בהשגחה פרטית, שזה עקר רפואת הנשמה ופרנסתה (כך מבואר בלקוטי הלכות). וכשיתקן ברוחניות, יתקן גם בגשמיות. הינו כשינצל מכפירות ומחסרון אמונה, ויזכה לאמונת השגחה בשלמות כראוי, יזכה ממילא בודאי גם לפרנסה ולרפואה בגשמיות: (תורה יד, ט)